מצרים, ישראל והקונצנזוס הדמוקרטי

אחד הטיעונים שהועלו בעת האחרונה נגד דמוקרטיזציה של מצרים ובזכות הנצחת הדיקטטורה שם, היה שהמצרים אינם מוכנים לדמוקרטיה – היו כאלו שטענו את הטענה המעגלית משהו שאין להם ניסיון בדמוקרטיה, ולכן הם לא יכולים לקיים ממשל דמוקרטי; וריאציה על הטיעון הזה היא האמירה שבמצרים אין שכבה רחבה בעלת מחויבות לדמוקרטיה, ולכן אין לדמוקרטיה בסיס חברתי מספיק ((דוגמא לטיעון ממין זה אפשר למצוא בפוסט המופתי הזה של נמרוד, שם הוא קורע את הטיעון הזה לגזרים.)); אחרים, קצת יותר מעודנים, קבעו כי מדינות דמוקרטיות נשענות על מעמד בינוני רחב ומודרניזציה, ולכן מצרים העניה יחסית לא תוכל לקיים דמוקרטיה יציבה.

ברמה מסויימת, אני מניח שאני צריך לשמוח על הטיעונים הללו – מדובר כאן בחלחול של תאוריה פוליטית פר אקסלנס לשיח הציבורי. הבעיה עם החלחול הזה הוא שהוא איטי להפליא, והטיעונים הללו נשענים על תאוריות שכבר מזמן  נחשבות מיושנות ובלתי מבוססות. מאמר סמינלי שהתחיל את התנועה הרחק מצורת החשיבה המגולמת בטיעונים ממין זה הוא "מעברים לדמוקרטיה: לקראת מודל דינאמי" של ד"א רוסטו. ((Rustow, Dankwart A. “Transitions to Democracy: Toward a Dynamic Model.” Comparative Politics 2, no. 3 (1970): 337-363.))

שתי אבחנות חשובות שרוסטו הצביע עליהן במאמרו היו בין תהליך הדמוקרטיזציה לבין תהליך ה"הביטואציה" (habituation), מה שבספרות המאוחרת יותר כונה בדרך-כלל "קונסולידציה" (גיבוש); ובין הגורמים המעורבים בהיווצרות הדמוקרטיה לבין הגורמים המעורבים בתפקודה. האסכולה שדנה בתנאים המקדימים לדמוקרטיה (prerequisites), הראה רוסטו, ביצעה שגיאה מתודולוגית קריטית. כדי להבין מה התנאים הדרושים להיווצרות דמוקרטיה, בחנו החוקרים מדינות דמוקרטיות יציבות והצביעו על הגורמים המשותפים להן, והשונים ממדינות שאינן דמוקרטיות, או מדמוקרטיות שקרסו. אך מתודולוגיה כזו מלמדת אותנו מה דרוש לתפקודה התקין של דמוקרטיה קיימת. אי אפשר להניח שהגורמים הללו חייבים להתקיים מראש כדי שהדמוקרטיה תיווצר כלל. למעשה, זה די לא הגיוני להניח הנחה שכזו.

על פי רוסטו, תהליכים של דמוקרטיזציה כמעט תמיד נובעים מתוך קונפליקט פנימי. ((כמעט תמיד, משום שלפעמים הם נובעים מקונפליקט חיצוני – או שהדמוקרטיה נכפית על ידי כוח חיצוני, כמו במקרה של גרמניה ויפן של אחרי מלה"ע השניה, או שהיא מגיעה מגורם חיצוני באמצעות הגירה. הדוגמאות שרוסטו מספק למקרה האחרון הן ארה"ב, קנדה וישראל.)) במצב כזה לא יתכן קונצנזוס חברתי דמוקרטי. הדמוקרטיה לעד תנבע מתוך מערך שיקולים תועלתני של האליטות ברגע נתון. מכאן נובעת חשיבותו של תהליך הגיבוש הדמוקרטי כשלב מעבר מאקט הדמוקרטיזציה למצב המתמשך של יציבות דמוקרטית. שלב הגיבוש הוא זה שבו נבנה הקונצנזוס החברתי. כדי להסביר את השלב הזה, נדרש רוסטו להסברים (או לפחות אנאלוגיות) מעולם הפסיכולוגיה: כפי שבמצב של דיסוננס קוגניטיבי אנשים מבצעים רציונליזציה של הבחירות שהם ביצעו כך שהן תראינה חיוביות בדיעבד, כך, אומר רוסטו, במצב של דמוקרטיה, האליטות מאמצות לעצמן לאורך השנים תפיסת מחוייבות לעקרונות הדמוקרטיים. במילותיו שלו, הדמוקרטיה בנויה כך שהיא מתגמלת את מי שמאמין בדמוקרטיה.

בפייפר שהצגתי לאחרונה כיניתי ארגונים כאלו "ארגונים מפתחי-עצמם" (self-evolving organizations) – כאלו שמרגע שהם קיימים, יש בהם לחץ פנימי להמשיך ולהעמיק את הרציונל המארגן שלהם, כלומר, לחזק ולהרחיב את הדמוקרטיה יותר ויותר. מובן שאין כאן תפיסה דטרמיניסטית של תהליך הקונסולידציה, וגורמים חיצוניים לארגון הדמוקרטי בהחלט יכולים לגרום להדרדרות בתפקודו, ובוודאי שלפני שהושגה "מאסה קריטית" כלשהי, קל מאוד לארגון לרדת מהמסלול ההתפתחותי הנכון ולהתרסק.

אז מה כלל המודל של רוסטו לדמוקרטיזציה? ראשית כל, לטענתו, יש גורם אחד שמהווה תנאי רקע הכרחי להתפתחותה של דמוקרטיה, והוא אחדות לאומית. אם אין תפיסה של אחדות לאומית בקרב אוכלוסיה מסויימת, הוא טען, לא יכולה להתפתח שם דמוקרטיה. הסיבה היא שבמצב טרום-דמוקרטי, אם אין תפיסה של אחדות לאומית, אין שום סיבה לנסות לפתור סכסוכים באמצעות פשרות, כלומר, באמצעות דמוקרטיה. אם האוכלוסיה מבודלת על בסיס גיאוגרפי, הרי שסכסוכים יפתרו יותר בקלות באמצעות הפרדות (גם אם כזו שמלווה במלחמה). אם האוכלוסיה מעורבת, רוב הסיכויים שהסכסוכים יפתרו באמצעות אלימות – רצח עם, גירוש המוני, דיכוי.

אבל רוסטו לא טען שאחדות לאומית מביאה לדמוקרטיה. אחדות שכזו יכולה להתקיים מאות שנים בלי שום דמוקרטיזציה. היא מהווה תנאי מקדים, לא גורם. הגורם לדמוקרטיזציה, בהנתן קיומו של תנאי האחדות הלאומית, לעד יהיה סכסוך כלשהו. מוטב סכסוך כלכלי – אותם הכי קל לפתור באמצעות דמוקרטיזציה ((מרקס, טוען רוסטו, טען בדיוק את ההפך מהאמת. הוא חשב שסכסוכים לאומיים ודתיים הם חלק ממבנה העל האפיפנומנלי, בעוד המאבק המעמדי הוא זה שיכריע את המדינות הקפיטליסטיות. במקום זאת, סכסוכים כלכליים נפתרו בקלות יחסית, ובעוד שמדינות שנקלעו לסכסוכים לאומיים או דתיים התקשו להתמודד איתם הרבה יותר.)) – אבל גם עם סכסוכים דתיים או אתניים אפשר להתמודד, כל עוד כולם תופסים את האוכלוסיה כולה כשייכת לקבוצה לאומית אחת. כמובן, לא כל סכסוך מביא לדמוקרטיזציה, וכאן רוסטו לא ניסה לקבוע מסלול אחיד לדמוקרטיזציה. כל מדינה מוצאת את הדרך שלה לדמוקרטיה, אם בכלל. סכסוכים שונים מגיעים לפתרון בדרכים שונות. הדמוקרטיזציה, עבור רוסטו, היא בחירה, וככזו אינה נתונה לחוקים כלשהם, אלא היא כולה תוצאה של סוכנות (agency) אנושית. כך, במקרים מסויימים, בקונסטלציות מסויימות ועם אנשים מסויימות, מתקבלת ההחלטה להתקדם לכיוון שיטה דמוקרטית יותר – אמנם, הבחירה הזו נובעת משיקולים תועלתניים, אבל היא עדיין בחירה, ולא פעולה דטרמיניסטית. אבל מה שחשוב לזכור הוא שההחלטה אינה נובעת, או לפחות אינה חייבת לנבוע, מתוך מחוייבות של המחליטים לדמוקרטיה. ההחלטה לדמוקרטיזציה היא תמיד פשרה, ככזו היא בהכרח לא אופטימלית עבור רוב השותפים להחלטה.

השאלה הקריטית, אם כן, היא לא האם הגורמים ששותפים להחלטה לפעול לדמוקרטיזציה הם גורמים דמוקרטיים בהכרח, אלא האם ההסדר הדמוקרטי יחזיק מעמד מספיק זמן כדי לצלוח את תהליך הגיבוש, כך שהאליטות עצמן יהפכו למחוייבות לדמוקרטיה. רק עם השלמת תהליך הגיבוש של הקונצנזוס החברתי ניתן לעבור לדון בגורמים שהופכים דמוקרטיה קיימת לדמוקרטיה יציבה – וכאן נכנסים לפעולה גורמים שנמצאים באינטראקציה מתמדת עם הדמוקרטיה עצמה. שגשוג כלכלי, למשל, גם נובע מדמוקרטיה (ברובם המוחלט של המקרים) וגם מחזק ומייצב אותה. שקיפות והעדר שחיתות גם ניזונות מהדמוקרטיה וגם מזינות אותה. ((אינני טוען, כמובן, שאין שחיתות במדינות דמוקרטיות, אלא שיש הרבה פחות מאשר במדינות שאינן דמוקרטיות.)) וכמובן, עצם החיברות של אזרחים חדשים לנאמנות לדמוקרטיה הוא גורם שגם תלוי בקיומה של דמוקרטיה מתפקדת, וגם דרוש לדמוקרטיה כדי להמשיך ולתפקד. קשה להצביע על כיוון אחד של הסיבתיות, או על צד אחד שממנו נובע השינוי. התערערותו של גורם אחד יכול להיות מאוזן על ידי יציבות בגורמים האחרים, או שיכול לגרור חוסר יציבות כולל של המערכת וקריסתה הטוטאלית.

מה שמחזיר אותנו למצרים. למצרים יש זהות לאומית מגובשת היטב. הגם שיש הבדלים דתיים (לדוגמא, העדה הקופטית הנרדפת), אך עד כמה שאפשר לראות, ישנה הסכמה רחבה על זהות לאומית משותפת לכל המצרים. הסכסוך הנוכחי, שנסוב על עניינים כלכליים, הוא בדיוק מהזן שהדמוקרטיזציה פותרת הכי בקלות. על כן, יש סיבות לאופטימיות זהירה באשר ליכולתה של מצרים להגיע לשלב ההחלטה הדמוקרטית. לאחר מכן, נותר עוד לראות אם מצרים תצליח לייצב את עצמה ולגבש קונצנזוס חברתי נרחב סביב עקרונות הדמוקרטיה, שכרגע מרוכזים בשכבה חברתית מצומצמת יחסית. זאת, למשל, להבדיל מלוב. עד כמה שאני מצליח להבין, בלוב יש הרבה פחות תודעה לאומית משותפת, וחלק גדול מהקונפליקט שם נסוב לא סביב גורמים כלכליים אלא סביב גורמי זהות. התפרקותה של לוב לפוליטיקה שבטית היא תוצאה סבירה יותר מאשר דמוקרטיזציה. המשמעות היא או הפרדות של חלקים מסויימים מהמדינה ליחידות אוטונומיות, או קריסה למצב של מדינה כושלת. ((לא שהמצב עד עכשיו היה מי-יודע-מה, כמובן…))

ישראל, לעומת זאת, נמצאת במצב שונה לגמרי. ישראל הגיעה לדמוקרטיה בדרך שרוסטו מגדיר כחריגה – באמצעות חברת מהגרים שלא נטמעה בתוך האוכלוסיה המקומית אלא השתלטה עליה. שלא במפתיע, הקמת המדינה לוותה בגירוש רבתי של הקבוצה הלאומית האחרת. אבל ישראל מיוחדת גם בכך שלקבוצה הלאומית השלטת הייתה תקופה מוקדמת יותר של דמוקרטיה ביחידה מעין-אוטונומית, בדמות מוסדות הישוב. במסגרת הזו, נחסך מהיהודים הצורך להתמודד עם בעיית הלאום השני, והדמוקרטיה יכלה להתפתח בלא מפריע, סביב סכסוכים פנימיים של היישוב היהודי והעולם היהודי באופן כללי (כולל הסכסוך סביב הדרך הנכונה להתמודד עם קיומו של לאום אחר בשטח אותו שאפו להפוך למדינתם).

אבל כיום ישראל היא מדינה דמוקרטית, כשגם האליטות וגם, במידה לא קטנה, רוב העם מחוייבים לעקרונות דמוקרטיים, לפחות באופן חלקי. אפשרויות כמו גירוש או רצח עם אינן מועלות כלל על הדעת, וגם אפשרויות כמו טרנספר ("מרצון") אינן נידונות באופן רציני (אף כי רוב בקרב יהודי ישראל רואים בהן משאת נפש, על פי הסקרים). כמי שדוגל בפתרון המדינה הדו-לאומית, השאלה שהכי מעניינת אותי בהקשר הישראלי היא האם דרישת הרקע הבסיסית ביותר לדמוקרטיזציה נותרת על כנה גם לאחר כינון הדמוקרטיה: האם אחדות לאומית חייבת להתקיים גם כדי לתחזק דמוקרטיה קיימת באופן יציב, או שמא התפוררות הדבק הלאומי אינה מונעת המשך תפקודה של הדמוקרטיה.

אין לי תשובות מוחלטות בשאלה הזו, כמובן, רק תחושות. התחושה שלי, לא תופתעו לשמוע, היא שדמוקרטיה קיימת יכולה להמשיך להתקיים באופן יציב גם בלי הדבק הלאומי. אם ניתן יהיה להבטיח את המחוייבות הדמוקרטית של כל המעורבים, אין סיבה שמדינה דו-לאומית בישראל לא תוכל להמשיך להתקיים כדמוקרטיה שתגן על זכויותיהם של כל אזרחיה. כמובן שיש כאן לא מעט קשיים: ראשית, הדבק הלאומי משמש כסוכן מרכזי של סולידריות הדרושה לקיום מדינת הרווחה. כאשר מחצית האוכלוסיה שייכת לקבוצה לאומית אחרת, מדינת הרווחה נמצאת בסכנה. פתרונות פדרליים שיתנו את האחריות לשירותי הרווחה בידי היחידות האזוריות במקום בידי המדינה הפדרלית (כפי שאכן קיים בפדרציות רבות בעולם) יכולות לפתור את הבעיה הזו. שנית, קיימת הבעיה האקוטית של חוסר מחוייבות לדמוקרטיה בקרב הפלסטינים – הם מעולם לא עברו את תהליך הגיבוש הדמוקרטי. הקמת מדינה משותפת לישראל ופלסטין תצטרך להתמודד עם המצב החריג של מדינה דמוקרטית שמתאחדת עם מדינה שעדיין עוברת תהליך גיבוש. אולי נוכל ללמוד לקחים מהמקרה של גרמניה המאוחדת – אך שם לפחות עמדה להם האחדות הלאומית, בעוד שבמקרה הישראלי/פלסטיני נצטרך להתמודד עם שסע חופף לאומי/דמוקרטי. יצירתו של קונצנזוס בתנאים כאלו היא משימה קשה. יתכן, אולי, אפילו בלתי אפשרית. אין ספק שעומדים בפנינו אתגרים רבים לפני שנוכל לקוות לשכנע חלקים נרחבים מהציבור בכדאיותו של הניסוי שאנו מציעים.

21 Replies to “מצרים, ישראל והקונצנזוס הדמוקרטי”

  1. פוסט מעולה, תודה.

    האם אין דוגמאות לאחדות שנוצרת לא מאחדות לאומית אלא מנסיבות שונות ומשונות, כגון מטען היסטורי משותף או תנאים גאוגרפיים? אני חושב בעיקר על היווצרות של דמוקרטיות באירופה לאור המלוכה הנוכחית שהופלה, ובבירור לא מתוך "לאום" קיים אלא המצאת לאום במתכוון ובמודע.

    יאיר רזק

  2. ואו, פוסט מעולה.

    כמה הערות, מהותיות יותר או פחות:
    א. תיאוריות של מדעי החברה כמעט תמיד מחלחלות על ההמון כשהן מפסיקות להיות רלוונטיות בשיח המדעי (פרויד הוא דוגמא בולטת)

    ב. לשאלת מרקס – אני אנסה לעשות כאן דבר שהוא כמעט בוודאות טעות, ולענות לטיעון של רוסטו דרך הערת השוליים שלך, בהנחה שהצלחת להעביר את הטיעון :-)
    ובכל זאת – נדמה לי שהטענה של רוסטו היא בעייתית, כי הוא ומרקס מסתכלים על הדמוקרטיה משתי פרספקטיבות שונות. רוסטו מסתכל עליה בתור המטרה, ומרקס מסתכל עליה בתור עוד חלק ממבנה העל, שנועד למנוע את המהפכה.
    וברגע שאנחנו מאמצים את הפרספקטיבה המרקסיסטית הזו כלפי הדמוקרטיה – וגם, נוטשים את הפרשנויות הפשטניות של מרקס – אז התיאוריה של רוסטו מסתדרת מעולה עם מרקס (ועוד יותר טוב עם גראמשי) – כי להגיד 'הדמוקרטיה טובה במיוחד בפתרון סכסוכים כלכליים' זה כמעט זהה ללומר 'הדמוקרטיה היא הכלי האפקטיבי ביותר של בעלי ההון ביצירת התודעה הכוזבת'. וזו, כמעט אחת לאחת, הטענה של המרקסיסטים המאוחרים (גרמשי, אסכולת פרנקפורט והלאה).

    ג. מדיניות רווחה שמתבססת על היחידות האזוריות היא סופר-בעייתית בהקשר היהודי-פלסטיני, בגלל הפערים הגדולים בין שתי הקבוצות. זה אומר שתהיה לך מדינה שתעניק שירותי רווחה דיפרנציאליים מאוד לאזרחיה – או שתהיה הזרמת כספים מסיבית מיחידה אחת לאחרת, ואז לא פתרת כלום.

    ד. בהמשך להערתו של יאיר – השאלה של הבסיס המשותף היא לא נתון, אלא חלק מפרוייקט הדמוקרטיזציה. לכן, כל תהליך של דו-לאומיות יהיה חייב להיות מלווה בתהליך של יצירת קולקטיב משותף, כזה או אחר.

  3. אני לא מגיע מתחום מדעי החברה ולא מבין דבר במדעי החברה. לכן אולי קשה לי להתחבר להרבה מאוד מהדברים שכתבת.

    דבר ראשון, מוזר בעיני כיצד ניתן להגדיר במדעי המדינה תיאוריה 'מיושנת'. תיאוריות בפיסיקה יכולות להיות מיושנות היות והן לא עולות בקנה אחד עם ממצאים אמפיריים שהתגלו עם השנים, כשפריצות דרך טכנולוגיות או מחשבתיות אפשרו את הפרכתן. גם פרויד הוא דוגמא גרועה בעיני, היות והתיאוריות שלו הופרכו בדיוק מפני שהמתודולוגיה הפסיכולוגית השתפרה פלאים מאז שנות ה-30, ומילים כמו "מובהקות סטטיסטית", "סמיות כפולה" וכיו"ב אינן עוד מילים גסות.

    אני קצת מתקשה לראות מחקר אמפירי בו באמת ניתן לבודד בצורה טובה גורמים ופרמטרים שיניב מסקנות רציניות. במיוחד בשאלת מליון הדולר – מה מאפשר הקמה של דמוקרטיה.

    מהידע הדל (והוא באמת דל, זו לא הצטנעות בשקל) שלי, אין כמעט אף קו מחבר בין הדמוקרטיות שקמו, וכל אסטרטגיה שנוסתה לדמוקרטיזציה הספיקה לגרום במהלך ההיסטוריה להשלכות הפוכות לחלוטין במקומות ובזמנים שונים (דמוקרטיזציה בכפייה מבחוץ, גרמניה ויפן מול עיראק. דמוקרטיזציה בהתקוממות עממית כנגד הרודן – אירופה המתנערת מהקומוניזם מול איראן שעוברת מנבלת השאה לטרפת חומייני, והדוגמאות הן באמת רבות מספור).

    אני חושב שלמדינות כמו לוב או תימן יש מעט מאוד תקווה, היות ולמיטב הבנתי מדובר במדינות שכמעט כל אזרחיהן הם המון נבער. למצרים אולי יש יותר תקווה, ואני באמת מנסה להיות אופטימי יותר ולא לבחור באופן מידי בתסריט הבלהות של השתלטות האחי המוסלמים על מצרים (תסריט שהוא בטח לא בלתי סביר).

    בגדול אני חושב שאין לנו ברירה אלא להסתפק באמירה חסרת האמירה שאין לנו שמץ של מושג מה הולך לקרות ובאיזה כלים לנתח את המציאות.

  4. יש כאן שתי שאלות שונות שכדאי לא להתבלבל בינהן, למרות שהן קשורות:

    הראשונה, שאליה רמזת בפתיחה, היא האם עלינו (המערב/ארה"ב) לתמוך ברודנים כמו מובארק וקדאפי או לתמוך בהמון שמבקש להשתחרר מהם?

    זו שאלה בתורת המוסר (לא במדע המדינה). נטיית הלב אומרת תמיד שצריך לתמוך בעם המתקומם נגד הרודן, אבל נדמה לי שזה לא כ"כ פשוט. כמו שמלחמה שאין סיכוי לנצח בה איננה מוצדקת (גם אם יעדיה רצויים), כך גם התקוממות של עם איננה מוצדקת אם לא ברור שיש סיכוי טוב לשלטון פחות עריץ.

    השאלה השנייה (במדע המדינה), שבה עסק כמעט כל הפוסט, מתבקשת מהראשונה: האם יש סיכוי טוב שתקום דמוקרטיה במצריים. אם הבנתי אז רוסטו אומר שמצרים מקיימת שני תנאים הכרחיים לתהליך דמוקרטיזציה: (א) היא מאחדת יחסית. (ב) מתקיים בה סיכסוך שניתן לפיתרון על ידי פשרה דמוקרטית. לא נאמר דבר על תנאים מספיקים או על תנאים מזרזים או מעכבים.

    כל מה שניתן ללמוד מזה הוא שהסיכוי שבמקום הרודנות תיכון דמוקרטיה הוא גדול מאפס. כלומר זה לא בלתי אפשרי. אבל זה לא עוזר לנו לגבי השאלה המוסרית למעלה, כי אנחנו עדיין לא יודעים/מעריכים שהסיכוי לדמוקרטיה במצרים/לוב גדול מהסיכוי לאנרכיה או לתיאוקרטיה איסלמית או רודנות צבאית אחרת. יוצא שאולי בכל זאת יותר מוסרי לתמוך בדיקטטורים.

  5. יאיר: כל לאום הומצא בשלב כזה או אחר. יש שהומצאו מוקדם יותר (הפרסים, הסינים, היהודים), אבל רובם הגדול של הלאומים הומצאו מהמאה ה-16 והלאה, ואפשר אפילו לטעון שמהמאה ה-18 והלאה. השאלה היא לא מה גרם להתגבשות הלאום, אלא אם היא קרתה. הטענה של רוסטו היא פשוטה: אם לא התגבש לאום, הדמוקרטיזציה לא תצלח. כמובן, אפשר לשאול מה קרה אם *אחרי* הדמוקרטיזציה התגבשו לאומים נוספים, או התפתחה בהם תודעה של הגדרה עצמית (למשל, המקרה של הקוויבקים בקנדה, שעד שנות ה-60 של המאה הקודמת לא ממש החזיקו בתודעה לאומית ברורה). רוסטו לא עוסק בזה.

    נדב: לגבי מרקס, רוסטו (שגם אצלו מדובר בהערת אגב, לא טיעון מרכזי) העיר רק שלפי מרקס מה שיפיל את המבנה המרקסיסטי הוא המאבק המעמדי, וטען שמאבקים לאומיים אינם אלא חלק ממסך העשן בו משתמשים הקפיטליסטים כדי לסמא את עיני הפועלים. נשמע לי הגיוני שמרקסיסטים מאוחרים יותר, במיוחד כאלו שנאלצו להתמודד עם ארועים כמו שתי מלחמות העולם ועם הכשלון המתמשך של הקומוניזם באירופה המערבית, נטלו גישה הפוכה מזו – אבל חשוב לזכור שלפי מרקס עצמו, הדמוקרטיה הקפיטליסטית תוכרע על ידי הכלכלה, בעוד שבמציאות, הכלכלה היא אחד הגורמים המייצבים של הדמוקרטיה הקפיטליסטית.

    באשר למדיניות הרווחה – כן ולא. אני חושב שיהיה צורך בשילוב כלשהו של שתי הגישות. המדינה המשותפת תהיה אחראית ל"רשת הבטחון" הבסיסית, בעוד שהיחידות הפדרליות תהיינה אחריות לעיצוב של מערכת רווחה "עמוקה" יותר.

    לגבי ד. – אולי אתה צודק. אני רק הצגתי את עמדתו של רוסטו, לפיה הבסיס המשותף חייב להקדים את תהליך הדמוקרטיזציה, ולא יכול להתבצע בד בבד איתו. מה שכן, רוסטו לא התייחס למצב המוזר בישראל שבה כבר יש מדינה דמוקרטית, שצריכה לעבור דמוקרטיזציה נוספת. אני חושב שמבחינה השוואתית, כדאי להסתכל על מדינות שהרחיבו את זכות ההצבעה באופן הדרגתי, ולראות איך הן התמודדו עם שאלת הקונצנזוס הדמוקרטי עם כל הרחבה שכזו.

    עמרי: "פריצות דרך טכנולוגיות או מחשבתיות", מתודולוגיות, "מובהקות סטטיסטית", "סמיות כפולה" – כל אלו מושגים שרלוונטיים גם להתקדמות בהבנה שלנו את הפוליטיקה. השיפור המשמעותי במתודולוגיות סטטיסטיות שינה כליל את התחום. שיפור בטכנולוגיות של סקרים ואפילו של "פוליטיקה ניסויית" (ברמת היחיד) נתנו לנו תובנות רבות על אופן ההתנהגות של מדינות ואזרחים. גם פריצות דרך מחשבתיות היו כאשר גורמים שפעם היו לגמרי מחוץ לתחום הפכו לבשר מבשרו (למשל, התרומה של המחשבה הפמיניסטית לבחינת אבני היסוד של החברה – היחידה המשפחתית – כחלק מהמערך הפוליטי שלה).
    הרי גם ברשומה הזו ממש הסברתי שהליקוי שזוהה בגישת ה"גורמים המקדימים" היה מתודולוגי והיסקי – כלומר, זוהה כשל לוגי באופן הטיעון וההוכחה של האסכולה הזו, שפחות או יותר החריב חלק גדול מהעבודה שבוצעה בתחום.
    הידע שלך (ואני לא תוקף כאן, אלא מציין עובדה) הוא אכן דל. אין לך היכרות מספקת אפילו עם המקרים שאתה מציין כדי לטעון את מה שאתה טוען. ההבדלים בין גרמניה ויפן של אחרי מלה"ע השניה לעיראק של ימינו גדולים מאשר הדמיון ("כפיית דמוקרטיזציה מבחוץ"). לטעון שבגלל שגורם אחד אינו מסביר הכל (התקוממות עממית לפעמים מובילה לדמוקרטיזציה ולפעמים לא) בלי לבחון את הגורמים הרלוונטיים האחרים, זוו איוולת. יש לך תפיסה פשטנית משהו של מדעי החברה, שמזכירה לי את התפיסה של כל מיני טרחנים למיניהם את המדעים המדוייקים – וזה מתסכל באותה מידה, אני מניח. אני יכול להמליץ לך לקחת קורס או לפחות ספר שעוסק בתחום ממדעי החברה בגישה אמפירית (לא ספר על תאוריה פוליטית, אלא מחקר השוואתי), ולראות שהדברים אינם כמו שאתה מתאר אותם – אבל אני מניח שזה קצת כמו שפיזיקאי יגיד לי לקרוא מחקר בפיזיקה כדי להבין שהדברים אינם כמו שאני חושב שהם. (אנשים נוטים לחשוב שבגלל שבמדעי החברה בסך הכל כותבים במילים ולא בנוסחאות, המשמעות היא שכל מי שיודע לקרוא יכול לגשת לטקסטים המדעיים בתחום באותה קלות. זה לא נכון – יש עקומת לימוד גם למדעי החברה. הסיבה שטקסטים מדעיים במדעי החברה נראים לפעמים סתומים להדיוטות היא לא בגלל שהם חרטוט נטול משמעות, אלא בגלל שיש שפה מקצועית שצריך להכיר, בדיוק כמו בכל תחום מדעי אחר).

    שי: אם יש סיכוי לדמוקרטיזציה, המשמעות היא שצריך לעשות כל מה שאפשר כדי לקדם את הסיכוי הזה, ולא לעצור את המהפיכה בגלל שאולי היא לא תשיג שיפור. לא ברור לי איך ההבדל בסיכויים בין שיפור לבין אי-שינוי בתסריט א' אמור לגרום לנו להעדיף באיזושהי קונסטלציה את תסריט ב' שבו יש 100% סיכוי לאי-שינוי.

  6. בישראל-פלסטין אין ולא תהיה אחדות לאומית, אבל יש אחדות טריטוריאלית. שני הצדדים תופסים את אותה טריטוריה כ"ארצם", כטענת היסוד שלהם על זיקתם למולדת. זה יכול להתרגם לצורות פוליטיות שונות אבל האחדות הטריטוריאלית הזאת – שמתבטאת במפת א"י ובמפת פלסטין – חשובה מאד כנקודת מוצא. (אני מנסה לכתוב על זה מאמר בימים אלה). השאלה הגדולה אם אפשר לתרגם את האחדות הטריטוריאלית לשפה מגשרת ומאחדת בין שני הלאומים.

    אגב, זה לא נכון להגיד שהפלסטינים לא עברו תהליך גיבוש דמוקרטי. המנגנון הדמוקרטי בגרסת אש"ף היה דרך לייצר משטר בתנאי גלות ופליטות. זה קצת מזכיר את היישוב: הדרך לייצר לגיטימציה להנהגה בתנאים של הטרוגניות גדולה וללא סמכויות של ריבונות טריטוריאלית היה דרך מנגנון ייצוגי. לגיטימציה חשובה אם נדרשת כפיית מרות בנקודות קריטיות. המועצה הלאומית הפלסטינית איבדה מחשיבותה עם הופעת חמאס ופרישת חלק מהפלגים, ומאז תחילת שנות התשעים היא למעשה במשבר. זה הוביל לרשות הפלסטינית, שגם היא התנהלה יחסית בצורה דמוקרטית עד לפילוג אחרי נצחון חמאס.

  7. דובי,
    זה נכון ש"אם יש סיכוי לדמוקרטיזציה, המשמעות היא שצריך לעשות כל מה שאפשר כדי לקדם את הסיכוי הזה". אבל זה העניין המיוחד בדמוקרטיה – שאי אפשר לעשות את זה בשביל אחרים. המערב יכול לסייע/לתמוך בהפלת משטר רודני (נניח כמו שעשה בעירק, או להבדיל כמו במצריים), אבל לא יכול לקחת את זה כל הדרך לדמוקרטיה.

    לכן, השאלה המוסרית שעומדת בפני המערב איננה "האם יש סיכוי לדמוקרטיה?" אלא "האם הסיכוי לדמוקרטיה גדול מהסיכוי לרודנות אחרת?". אם לא ברור שהסיכוי לדמוקרטיה גדול יותר, אז לא מוסרי לתמוך בהפלת רודן – כי יש לזה מחיר בנפש ורכוש והתוצאה הסופית עלולה להיות גרועה יותר. למשל, בדיעבד, מי שתמך בהפלת השאה העריץ באירן, למעשה עשה עוול לאיראנים.

  8. לא, שי, מי שעשה עוול לאיראנים הן מדינות המערב שתמכו בשאה במקום לחזק את הגורמים הדמוקרטיים במדינה (עוד בשנות ה-50, למעשה), ובכך הקטינו את הסיכוי לדמוקרטיזציה וסייעו לעליית החומייניסטים. (לא שאני בטוח שהאייטולות משמעותית יותר גרועים לאיראנים מאשר השאה).

  9. אני אכן מגיע מהפיזיקה, כך שההשוואות שלך טובות בהקשר הזה.

  10. דובי,
    לדעתי כדאי להיזהר לא להאשים את המערב גם בעובדה שאין דמוקרטיה באיראן. ואם בשנות ה-50 לא הייתה אלטרנטיבה דמוקרטית ברורה לשאה, אז לא היה טעם לתמוך בהפלתו. (אז כמדומני היו אלטרנטיבות קומוניסטיות, לאו דווקא דמוקרטיות). בקיצור, אין לי כלים לשפוט את התנהגות המערב בשנות החמישים.

    אבל בכל מקרה, ב-79, המערב סייע להפלת השאה משום שזה שהפר זכויות אדם. ובדיעבד אנחנו יודעים שהפלת השאה והתמיכה בהפלתו היו מעשי עוול שהביאו לאיראנים הפרות ברוטליות יותר של זכויות אדם, בתוספת מלחמה איומה נגד עירק… "הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות".

  11. החלק שמדבר על אחדות ותחושת שייכות בקרב עם כגורם הכרחי לגיבוש של דמוקרטיה – איך הוא מסתדר עם מדינות כמו שוויץ? לא קבוצת מהגרים, לא גורם חיצוני ולא עם אחד ואפילו לא דת אחת.

  12. ירדן – השוויצרים מאוד יעלבו אם תגיד להם שהם לא לאום אחד. הם רואים עצמם כלאום רב-לשוני. (מעבר לכך, הם פדרציה מאוד מבוזרת, מה שמקל, אני מניח).

  13. @דובי: "אני חושב שמבחינה השוואתית, כדאי להסתכל על מדינות שהרחיבו את זכות ההצבעה באופן הדרגתי" – האם הנשים בארה"ב בתחילת המאה העשרים לא נחשבו לחלק מהעם? האם השחורים לפני מלחמת האזרחים? והאם חלק מהקבוצות היה זקוק לתקופת הסתגלות לדמוקרטיה?

    @שי: "האם עלינו (המערב/ארה"ב) לתמוך ברודנים כמו מובארק וקדאפי או לתמוך בהמון שמבקש להשתחרר מהם?" – זו גם שאלה מעשית: בהנחה שאנחנו מעדיפים דמוקרטיה, האם תמיכה בהמון ששונא את המערב היא אסטרטגיה מועילה? זכור לי שבזמן המהומות באיראן ביקשו המפגינים שארה"ב לא תביע תמיכה פומבית בהם.

  14. מודי – אני לא מבין איך זה קשור לנושא לאור העובדה שדיברנו על אחדות לאומית. נשים מעולם לא נחשבו מחוץ ללאום. השחורים בארה"ב זה כבר יותר דומה, אבל צריך לזכור שתהליך קבלת זכות הבחירה אצלם היה *מאוד* הדרגתי, בגלל מגבלות שהושתו עליהם במסגרת חוקי ג'ים קרואו. למעשה, רק החל משנות ה-1960 אפשר לדבר על זכות הצבעה אוניברסלית לשחורים בארה"ב.

  15. אני לא חושב שזה דומה, אבל זו הדוגמה היחידה שהצלחתי לחשוב עליה שבה הורחבה זכות ההצבעה באופן הדרגתי. יש לך דוגמה טובה יותר שמעניין להשוות אליה? היהודים באנגליה, אולי?

    מקרה השחורים נראה לי מעיד שהקבלה לעם והקבלה לדמוקרטיה הולכות ביחד, ולאט. מעניין ממתי השחורים ראו בעצמם אמריקאים, וממתי הלבנים ראו אותם ככאלה.

  16. מודי, תמיד יש גם שאלה המעשית, ולאו דווקא "בהנחה שאנחנו מעדיפים דמוקרטיה". גם בהנחה שאנחנו צריכים נפט עדיף לתמוך ברודן שמספק אותו למערב ולא בהמון ששונא את המערב.

    אבל הביקורת נגד ארה"ב היא במישור המוסרי: שהם תומכים ברודנים ושכדי לקדם את האינטרסים שלהם הם מקריבים את הערכים שלהם. אז ניסיתי להראות שבמצבים מסוימים תמיכה ברודנים איננה בגידה בערכי הדמוקרטיה של המערב.

  17. דובי, שי, סליחה על הסטיה מהנושא, אבל החטא של המערב באיראן של שנות החמישים לא היה "תמיכה בשאה כנגד אלטרנטיבות דמוקרטיות" אלא פעולה אקטיבית להפלת שלטון דמוקרטי-פרלמנטרי מתפקד והחלפתו בדיקטטורה מונרכית, בהפיכה שהיתה יוזמה בריטית-אמריקאית ובוצעה בידי ה-CIA ("מבצע אייג'אקס"). המסמכים גלויים זה זמן רב, והעובדות כאן אינן שנויות במחלוקת. http://en.wikipedia.org/wiki/1953_Iranian_coup_d'%C3%A9tat

    והטענה שארה"ב סייעה להפלתו של בן ברית אסטרטגי עם גבול משותף עם בריה"מ בגלל הפרות זכויות האדם היא אבסורד.

  18. א"פ, שנות החמישים זה באמת סטיה. לא בטוח שהעובדה שמישהו נבחר ברוב פופולרי והיה שם פרלמנט תחשב היום לדמוקרטיה (לא בטוח שישראל של שנות החמישים תחשב היום לדמוקרטיה). אני מהמר שכל המשטרים שהיו בחסות ברה"מ לא היו דמוקרטיים. ואני לא בטוח אם המדיניות של ארה"ב אז הייתה פרו-דמוקרטית יותר מאנטי-קומוניסטית. אז כאמור, אין לי כלים לשפוט את ההתנהגות בשנות החמישים. ובנפרד, גם לא ברור על מה מבוסס המשפט האחרון שלך.

  19. אני נוטה להסכים עם עמרי.
    אני לא מבין איך ניתן להפריך תיאוריה שאומרת שמעמד בינוני רחב הוא תנאי מקדים הכרחי (אם כי לא מספיק) לקיומה של דמוקרטיה, ומכל מה שכתבת בפוסט לא ראיתי משהו שסותר את הרעיון הזה.

    מעמד בינוני עולה של סוחרים ואצילים היה קיים באירופה לפני הופעת צורות פרימיטביות של דמוקרטיה שם. המעמד הזה לא קיים בעיראק או במצריים – בין השאר מפני שהשכבות המשכילות ברוב ארצות ערב היגרו לאירופה ולארצות הברית.

    עצם השימוש בדוגמה של ישראל מעיד על חוסר הבנה. הדמוקרטיה בישראל צמחה כפי שהיא צמחה בגלל ההשפעה התרבותית האירופאית, ואין שום צורך בהסבר "חריג" עבורה – בדיוק כפי שצמחה דמוקרטיה באוסטרליה או ניו זילנד.

    הטיעון שלך בסוף לגבי המדינה הדו-לאומית לא נכון לדעתי. חסרה הלכידות החברתית שתגרום לאנשים כמוני, שאולי מוכנים לממן את עניי באר שבע מכספי המיסים שלהם, לממן גם את עניי עזה.

סגור לתגובות.