האם תהיה מהפכה בישראל?

הקדמה

לפני קצת יותר מעשור הלכתי לי לתומי לערב ב"גדה השמאלית" – מקום שאז לא ידעתי מהו – תחת הכותרת "אפשריותה של מהפכה בישראל". בתמימותי חשבתי שהדיון יהיה סביב השאלה האם ישראל נמצאת בסכנת מהפכה (פאשיסטית, פונדמנטליסטית, או סתם הפיכה צבאית). כשהגעתי לשם, הופתעתי לגלות שלמעשה, המתדיינים מקוננים דווקא על כך שבישראל לא תהיה מהפכה (קומוניסטית).

סתם, נזכרתי.

הפגנות כתקשורת

בבלוג "כלוב הקופים" עסקו לאחרונה בשאלה מעניינת: למה, בעצם, הפגנות מפילות משטרים דיקטטוריים? מה אכפת לדיקטטור שאנשים מפגינים נגדו ברחובות? הרי גם אם מסיבה כלשהי הוא אינו יכול לשלוח את הצבא לטבוח בהם, מה מונע ממנו פשוט להתעלם מהם עד שימאס לכולם? הנטייה האוטומטית היא לחשוב שהדיקטטור חושש לחייו, ולכן מעדיף לצמצם סיכונים ולברוח לגלות. אבל במקרה המצרי, לא ממש הייתה סיבה לחשוב שמישהו יסתער על הארמון ויגרור את מובארק לגליוטינה הקרובה.

ההסבר שסיפק גריים רוברטסון מזכיר לנו שדיקטטורה אינה באמת שלטון של אדם אחד, אלא שלטון של קואליציה של אליטות. הדיקטטור אינו בובה במערך הזה, אבל הוא בסך הכל חוליה אחת בתוך הקואליציה הזו. הבעיה העיקרית בדיקטטורות היא מחסור בתקשורת בין השחקנים המרכזיים, מה שמוביל לחוסר יכולת להעריך מאזני כוחות. הנעלם הגדול ביותר הוא החברה האזרחית.

ההפגנות, אם כן, הן כלי מצויין לתקשורת במדינה הדיקטטורית. החשיבות היא פחות במספר המפגינים (אם כי חשוב שיהיו די הרבה מהם), ויותר במי נמצא בקרב המפגינים, ומי מצטרף אליהם במהלך ימי ההפגנות (או לכל הפחות אינו מביע נאמנות ברורה למנהיג). תוספת המידע הזו יכולה להכניס לפעולה שינויים במאזני הכוח שהתקיימו למעשה מזה זמן מה, אך לא היו ידועים באופן מספיק ברור לגורמים המעורבים. קואליציות חדשות מתגבשות, והשלטון הקיים נופל. לפעמים, אפילו, הקואליציה החדשה רואה בדמוקרטיה את הבחירה הטובה ביותר לקידום האינטרסים שלה, והתהליך הארוך והמסובך של גיבושו וייצובו של משטר דמוקרטי יכול להתחיל.

הפגנות וחופש דיבור

באופן אירוני משהו, ההסבר הזה גם מצביע על כך שבמדינות דמוקרטיות בהן מובטח חופש הביטוי, אין להפגנות תפקיד בשינוי מדיניות הממשל. אם בכלל, מה שחשוב בדמוקרטיות הן הפגנות קטנות שמטרתם למשוך תשומת לב ולעורר מודעות לבעיה כלשהי בקרב הציבור (או חלקים ממנו), ולא לשנות את התנהגות האליטות עצמן. כלומר, ההפגנות בבילעין ובשייח ג'ראח הן משמעותיות יותר מאשר הפגנת "400 האלף" המיתולוגית בימי מלחמת לבנון. התקשורת בין האזרחים לשלטון (ובין אליטות שונות לשלטון) נעשית באופן הרבה יותר ישיר – בין אם בבחירות עצמן ובין אם בסקרי דעת קהל, בסיקור התקשורתי ודרך ארגונים שונים. אם להתנסח בסלוגן, חופש הדיבור מייתר את הצורך בצעקות.

על כן, מדינות דמוקרטיות לא יכולות ליפול במהפכות עממיות – הרי מעצם ההגדרה, אם המהפכה נובעת מתוך העם, היא הייתה יכולה להתבצע באמצעות הצבעה בבחירות, ועוד לפני כן המפלגות המכהנות היו צריכות לראות את הנולד ולהתאים את מדיניותן לרצון הציבור. גם מבחינת הלגיטימציה הציבורית, אם במדינה דיקטטורית המפגינים ברחובות יכולים לטעון ליותר לגיטימציה ציבורית מאשר השלטון, הרי שבמדינה דמוקרטית אף הפגנת ענק אינו יכולה להתהדר בתמיכה הציבורית לה זוכה, בהכרח, הממשלה הנבחרת. במקרה הגרוע ביותר, הפגנת ענק עשויה להביא לבחירות חדשות (אם חלקים מהקואליציה יחושו שהם יכולים להרוויח, או לצמצם הפסדים, מהליכה לבחירות באופן מיידי), אך אין סיבה מהותית להאמין שבחירות חדשות תבאנה לשינוי רדיקלי במדיניות הממשלה.

מכל זאת נובע שהטרוניות כנגד הישראלי שמעדיף לשבת בבית ולא יוצא להפגין כנגד כל העוולות שנעשות נגדו הן שגויות בעליל. אזרחי ישראל נוהגים באופן רציונלי לעילא. חוסר שביעות רצונם מהעלאות המחירים ידוע היטב למקבלי ההחלטות. הפגנה לא תוסיף מידע, ולכן לא תועיל כלל.

13 Replies to “האם תהיה מהפכה בישראל?”

  1. יש מישהו שחושב ברצינות שדיקטטורה במדינה היא שלטון של בן אדם אחד בלבד? כלומר, ההסבר של רוברטסון נראה לי כל כך מובן מאליו, מסיבות פרקטיות (מדינה היא ארגון כל כך מורכב וגדול ועל כן יש בה המון מוקדי כוח, שכל אחד מהם לוקח חלק בשלטון, הלכה למעשה). אולי הבעיה היא בהגדרה של מה זה "שלטון" ומה היא כוללת.

  2. @dubikan לא תהיה מהפכה באף מדינה שדואגים לספק לה לחם ושעשועים. זה מה שהעם רוצה בסופו של דבר.

  3. דובי, המהפכה מתרחשת כבר בישראל. היא רק מתרחשת אחרת ממה שקורה במדינות ערב. כאן יש דמוקרטיית נציגים, ולכן ניתן לשנות באמצעים מדורגים. אנו נראה שינוי בשלטון בשנים הקרובות.

  4. ההסבר שלך לגבי דמוקרטיות מקבל את ההנחה שההצבעה מייצגת את רצון העם, וחשוב מזה: שלדעתו של רוב הציבור, ההצבעה מייצגת את רצון העם. אני לא בטוח שההנחה הזו מבוססת בכל מקרה שבו מתקיים הליך בחירות דמוקרטי.
    אם תיקח את האמירה המקובלת של 'מה זה משנה למי נצביע, ממילא נקבל אותו חרא' – אנחנו רגילים להסתכל עליה כעל אינדיקציה לניתוק פוליטי, אבל זו לא הפרשנות האפשרית היחידה.
    לאן זה לוקח אותנו? אם אכן תהיה מהפכה במדינה דמוקרטית, לאן היא תוביל? אין לי מושג. אפשרות אחת היא האפשרות של הגדה השמאלית, האפשרות הסבירה יותר היא האפשרות הפשיסטית של 'האיש החדש'. האפשרות המלהיבה יותר, אך האוטופיסטית, היא – שיטת ממשל חדשה, שאנחנו כמובן עוד לא יודעים מה היא תהיה.

    ערן: אני לא חושב שדובי (או שרוברטסון) טען שאנשים לא יודעים את זה, אלא שהם לא מביאים את זה בחשבון כשהם מנתחים התפתחות של מהפכות.

  5. אבל לפני הפגנת ה-400 אלף היו לא מעט הפגנות קטנות שצעקו שיש כאן בעיה, הן אולי היו חשובות יותר מבחינת התהליך ההיסטורי, אבל השיא המתבקש שלהן חייב היה להיות הפגנת ה-400 אלף.
    ומכיוון אחר: הפגנות "חוקה לישראל" למשל, השפיעו מאוד על הפוליטיקה הישראלית אבל קשה להאמין שהשינוי (האיום ונורא, אבל לא זה העניין) שהן הביאו למערכת הפוליטית היה יכול להתרחש באמצעות הצבעה בבחירות, בטח לא בזמן הקצר יחסית שבו הוא אכן קרה.

  6. אני חושב שגם בדמוקרטיות הפגנות גדולות יכולות לאותת לפוליטיקאים שיותר אנשים ממה שהם חשבו מהתחלה תומכים ב(או מתנגדים ל)מהלך מסוים. אני לא בטוח לגבי התדירות והאיכות של סקרי דעת קהל של פוליטיקאים, ויציאה להפגנה אומרת "לא רק שאני מחזיק עקרונית בדעה כזאת או אחרת, אלא שאני מוכן להרים את הישבן שלי מהכורסא ולצעוק את הדעה הזאת בפרהסיה".

  7. ההסבר שלך היה נכון לו אזרחי ישראל אכן היו מסכימים עם העלאת המחירים הנוכחית. אבל בפועל יוצא, למרות שישראל מוגדרת כדמוקרטיה, האזרחים תופסים אותה כדיקטטורה: "מה זה כבר משנה למי נצביע, במילא הממשלה הבאה תנהג אותו הדבר"…

  8. אני חושב שההתיחסות להפגנה כנסיון "להוסיף מידע" היא רדוקטיבית מדי – זה נשמע כמו ניסוח הברמאסיאני של המרחב הציבורי כמקום של דיון רציונלי. כידוע המרחב הזה לא מתקיים בשום מקום. הפגנה היא גם ריטואל, שיכול להוביל למשהו או לא.

    אתה צודק שמספר המפגינים אינו ההבט החשוב ביותר. הדוגמה הטובה ביותר היא ההפגנות נגד המלחמה בעיראק בבריטניה. מה שחסר באותן ההפגנות (הגדולות בתולדות הממלכה) היה נחישות בלתי מתפשרת לעצור את אותה מלחמה. זה הרגיש יותר כמו להביע התנגדות לפרוטוקול. ולכן הממשלה התעלמה באלגנטיות מההפגנות, ומדעת הקהל, ושלחה את הצבא לבסרה. יש גם שיקולים של מיקום ההפגנה במרחב העירוני, שלדעתי חשובים מאד.

  9. אני מסכים עם דבריך. אני מוסיף שהפגנה בדמוקרטיה כן יכולה להוסיף מידע: איתות לנבחרים בדבר איום אלקטורלי שימומש בבחירות הבאות. מעין נהמת דב (סליחה) שבדרך כלל ישן; נבחרים אמורים לתקן מסלול בעקבות נהמות כאלו, כדי להגדיל את סיכוי הבחירה מחדש שלהם. כך, בדמוקרטיה, דרך לחיצה על כפתור תאוות השלטון של הנבחרים, יכולים ההמונים לכוון את המדינה.

    בישראל, למרבה הצער, המנגנון הזה התקלקל באמצעות שנים של דפוסי הצבעה דפוקים. נבחרי הציבור בישראל _יודעים_ שבין ההפגנות לבין דפוסים אלקטורליים _אין_ מתאם, ולכן בוחרים (בצדק, מבחינת תאוות השלטון שלהם) להתעלם מן ההפגנות.

  10. בל נשכח שמדינת ישראל הדמוקרטית שולטת (באופן ישיר או עקיף) על חייהם של כ4 מליון* אנשים שאין להם זכות הצבעה או דיבור או ביטוי או יצוג בכנסת. נכון שזו אמירה פשטנית (מה עם הרשות וכו') אבל זו גם האמת.

    *2.5 בגדה המערבית:
    https://www.cia.gov/library/publications/the-world-factbook/geos/we.html
    ויש עוד מליון וחצי בערך בעזה:
    https://www.cia.gov/library/publications/the-world-factbook/geos/gz.html

סגור לתגובות.