בין טירקל לגולדסטון

קשה לעמוד בקצב הארועים. ועדת טירקל היא כבר היסטוריה. ובכל זאת.

התגובה הראשונה שלי לפרסום הדו"ח של ועדת טירקל הייתה הציוץ הזה: "אם הייתי ציוני הייתי אומר לעצמי הפוסט-ציוני 'עכשיו אתה יודע איך אנחנו הרגשנו אחרי ועדת גולדסטון'."

יש הרבה דמיון בין שתי הוועדות. בוועדת גולדסטון היו חברים אנשים שהודיעו מראש שהם רואים בישראל אשמה בארועי המשט [תיקון: פשעי מלחמה]. בוועדת טירקל, כפי שהראה תום, היו חברים אנשים שנקודת המוצא שלהם הייתה נקיון כפיה של ישראל. שתי הוועדות נתפסו מראשית דרכן ככאלו שעניינן אינו בהכרח גילוי האמת, אלא אישוש האמת שהייתה ידועה מראש לאלו שמינו אותן. כלומר, הוועדות לא נועדו לחשוף משהו שלא היה ידוע, אלא לתת גושפנקא לטענותיהם של אלו שמינו אותן. ולבסוף, הוועדות נדרשו לתת חוות דעת כמו-משפטית – האם בוצעה עבירה על החוק הבינלאומי אם לאו.

התגובות, בהתאם, היו דומות: אלו שביקרו את הוועדות מלכתחילה מצאו פגמים מהותיים במסקנותיהן, ואלו שתמכו בוועדות, היללו את הדיוק ושום השכל שבמסקנות. נעמה כרמי כבר כתבה על התגובה האוטומטית הזו, וביקרה את הדבקות באמות מידה משפטיות. אינני בטוח שאני מסכים עם כל דבריה – המשפט הבינלאומי אמור להציב מינימום של התנהגות של מדינות: פעולה של מדינה יכולה להיות בלתי ראויה גם אם היא אינה עוברת על החוק הבינלאומי, קל וחומר אם היא כן. יש לנו עניין לבחון האם פעולה מסויימת מהווה עבירה על החוק הבינלאומי, אבל השגיאה היא לסיים את הבחינה שם.

אך עם עיקר דבריה אני מסכים. הפיכת הוועדות לגופים כמו-משפטיים הופכת את המסקנות שלהן לגורם מקטב במקום נקודת מוצא לדיון הציבורי על אשמה ואחריות. לוועדות, בעצם, יש רק שלוש אלטרנטיבות – ללכת עד הסוף עם נקודת המוצא של ממניהן (זיכוי/הרשעה מלאים), ללכת עד הסוף נגד נקודת המוצא של הממנים (כדי להוכיח את עצמאותן), או ללכת עם נקודת המוצא של הממנים אבל לזרות קמצוץ של העמדה הנגדית בתוך המסקנות כדי לצמצם את הביקורת נגדן (כפי שקרה במידה מסויימת עם דו"ח גולדסטון, דבר שלא השפיע במאום על תפיסת הדו"ח בשני הצדדים. במקרה של דו"ח טירקל, אפשר היה למצוא איזה ש"ג ולהקריבו לעולה על מזבח ה"איזון").

ועדות החקירה צריכות לתפקד יותר כמו משטרה ופחות כמו פרקליטות – יותר לחקור את הארועים שקרו ופחות להחליט האם יש בסיס לכתב אישום. אפשר לתת המלצות, אך ההמלצות הללו צריכות להיות בשולי הדברים ולא במרכזם. במידה לא קטנה, כמובן, זה בדיוק מה שנעשה, אלא שבעלי אינטרסים, כמו גם כלי התקשורת, מתמקדים בשורה התחתונה. כאן נכנס המשפוט עליו דיברה כרמי: במקום לנהל דיון ציבורי על האם הדברים היו ראויים או לא, הדיון מתמצה בשאלה האם הם היו חוקיים או לא. "כשר אבל מסריח", מבחינת הדיון הציבורי בישראל, מצטמצם לסתם "כשר".

והדבר נכון משני הצדדים – מבקרי טירקל יצאו כנגד ההכרעה הכמו-משפטית, ולא כנגד ההכרעה המוסרית על הסרחון הנודף מהארועים. מבקרי גולדסטון לא ניסו כלל לבקר את הדיוק ההיסטורי שבתיאור הארועים בדו"ח, אלא יצאו כנגד המסקנות המשפטיות, כנגד הטלת האשמה, ולא כנגד קביעת העובדה. אם גולדסטון היה קובע שנעשו מעשים מחרידים אבל כולם בגדר החוק הבינלאומי, הלאומיסטים בישראל לא היו מתלוננים. "א לה גר קום א לה גר", היו אלו מכריזים, ובזה היה נגמר הדיון מבחינתם – ולצד השני לא היה נותר מה לאמר, כי גם הם תלו את כל יהבם במשפט הבינלאומי.

אבל ארועים כמו אלו של עופרת יצוקה או המשט לעזה אינם צריכים להיות מוכרעים בבתי משפט. במדינות דמוקרטיות, הם צריכים להיות מוכרעים במשפט ציבורי. ובמשפט ציבורי כולנו צריכים להיות שופטים, ולכן כולנו צריכים להכיר את העובדות, ולא את גזר הדין. את גזר הדין נקבע אנחנו. תפקידן של הוועדות, לפיכך, צריך להיות לספק לנו את העובדות לאשורן. תפקידנו שלנו (ותפקידה של התקשורה) הוא להכיר את העובדות כמיטב יכולתנו ולהחליט לא רק האם המעשים כשרים, אלא אם אנחנו רוצים אנשים שסרחון עולה מהם כמנהיגינו.

11 Replies to “בין טירקל לגולדסטון”

  1. אני דווקא מסכימה אתך מאוד ש"פעולה של מדינה יכולה להיות בלתי ראויה גם אם היא אינה עוברת על החוק הבינלאומי" (מלבד זה שאני תמיד תמיד מקפידה על המונח משפט בינ"ל או דין בינ"ל ולא חוק בינ"ל). וגם כתבתי על זה אבל כנראה לא הייתי די ברורה.

  2. מצחיק, זה בדיוק מה שאני חושבת על הסיקור של פרשת קצב (ושל הרבה אחרות) – גם שם היה צמצום השיח לשיח המשפטי (או הסמי-משפטי) [1]

    בעצם זה לא מצחיק.

    [1]http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/301210_In_the_hands_of_the_Court.aspx

  3. אפשר לראות אותה תופעה במקרים הרבה פחות טעונים. למשל, התגובה הציבורית לביקורת של היועץ המשפטי על ביבי בעקבות פרשת בראון-חברון. השורה התחתונה היתה, אם ביבי לא הוגדר כפושע, הכל בסדר.

  4. אני מבין מדבריך שהנחת המוצא שלך, לפני העובדות, היא שפעולת ישרל באירוע המשט הם 'אולי כשר אבל בטוח שמסריח'. (הנחת המוצא שלי לפני העובדות, אגב, הפוכה: אולי לא כשר אבל בטוח שלא מסריח').

    השאלה המשפטית העיקרית שם – ככל שהבנתי – היא אם הסגר על עזה היה חוקי. לפי זה ייקבע אם העניין היה כשר או לא. אבל כפי שאתה אומר, לנו, הציבור, זה פחות משנה. מה שמשנה לנו זה לא הכשרות אלא הריח.

    אז אני תוהה: אילו עובדות יכולה הועדה/המשטרה לחשוף כדי שישתנה הריח ?

    כי נדמה לי שבמקרים כאלו "הריח הוא באפו של המריח" ולא בעובדות.

  5. הבעיה היא שבשני המקרים אנשים הגיבו מיד ובתגובות קיצוניות בלי שהם קראו או לפני שהיתה להם אפילו הזדמנות לקרוא. אבל במקרה של גולדסטון זה נדמה לי יותר קיצוני, כי יש אנשים שאמרו לי שהם קראו (!) ושכלל לא הוזכר שם שירו קסאמים על ישראל. אז הם קראו כנראה גרסה ציונית שבאה להראות שהעולם כולו נגדנו?
    בכל מקרה. כתבת "בוועדת גולדסטון היו חברים אנשים שהודיעו מראש שהם רואים בישראל אשמה בארועי המשט"???? גולדסטון היה לפני המשט. זו כנראה טעות סופר? ואם התכוונת למלחמה בעזה שישראל אשמה בה, תסביר למה אתה אומר דבר כזה? כי אם – אני מנסה לנחש – אתה מרמז למכתב שפרופ. צינקין היתה חתומה עליו בזמן המלחמה הרי אותו מכתב אמר שישראל עושה "לכאורה" פשעי מלחמה ושחמאס עושה (בלי לכאורה) פשעי מלחמה, כך שהמכתב החמיר אם כבר בהיבט הזה יותר עם חמאס, ובטח שלא העיד על הטייה מהסוג שרמזת לה. אז כל נסיונות להבין את המשפט התמוה שלך לא ברור לי עדיין.

  6. "בוועדת גולדסטון היו חברים אנשים שהודיעו מראש שהם רואים בישראל אשמה בארועי המשט" – המשט התרחש אחרי שדוח גולדסטון פורסם ולא היה קשר בין השניים. אם אתה טוען שחלק מחברי וועדת גולדסטון ראו בישראל אשמה אפריורית לחקירה, אשמח לקבל קישורים לציטוטים שלהם בנידון, כי למיטב ידיעתי לא היו דברים מעולם.

  7. א. כפי שאייל גרוס כבר הצביע, מדובר בטעות סופר – הכוונה הייתה לכתוב "אשמה בפשעי מלחמה". המכתב המדובר, שהיה חתום בין השאר גם ע"י פרופ' צינקין, שהייתה חברה בוועדת גולדסטון, קבע כי פעולותיה של ישראל אינן יכולות לחסות תחת טענת "הגנה עצמית" ומהוות פשע מלחמה. אפשר למצוא עותק של המכתב, שהתפרסם במקור בסאנדיי טיימס הלונדוני, כאן: http://groups.google.com/group/alt.lawyers/browse_thread/thread/90d0dde566d99f87?tvc=2&pli=1

    אייל, המכתב הזה אינו דומה למכתב עליו היו חתומים גולדסטון עצמו ויתר חברי הועדה, שהיה הרבה יותר מאוזן וקרא לעצם החקירה של הארועים כדי לחשוף את האמת. אינני רואה פגם במכתב שנשלח למזכ"ל האו"ם. לעומת זאת, המכתב של צינקין מופנה ספציפית כנגד ישראל, מכריז כבר בכותרת שישראל מבצעת פשעי מלחמה (בלי לכאורה ובלי בטיח), ובעוד שהוא גם משלם מס שפתיים לאמירה שהחמאס מבצע פשעי מלחמה, אין כל סיוג שם בטענה שישראל מבצעת אותם גם כן. אפילו אם רק מסיבות של מראית עין, יש טעם לפגם במינויו של אדם שחתום על מכתב כזה לוועדת חקירה שכזו.

  8. צר לי אף אתה פשוט טועה. במכתב מפורשות ההערה שישראל עושה פשעי מלחמה מסויגת ב״לכאורה״ והקביעה שהחמאס עושה כן לא מסוייגת כך, וממש אינה מס שפתיים. Prima facie בשפה של לפחות כל משפטן זה בדיוק כמו לכאורה- כלומר נראה וכו אך דורש בדיקה. לגבי חמאס זה לא סויג, ובצדק. כך שלומר שהיא מראש היתה מוטה לא נכון. יתכן שכל מי שהביע דעה כלשהי לא היה צריך לכהן אך אז לא היינו נשארים עם הרבה מומחים בתחום. ואגב השאלה עם הפעולה היתה בהגנה עצמית או לא לא היתה רלבנטית לגולדסטון שעסק (אני כרגע בנסיעה אך לזכרוני) רק בjus in bello ולא ad bellum ולכן הבעת דעה עליה לא רלבנטית. אוסיף גם שמי שמכיר את צינקין יודע שאינה מוטה כלל. אבל גם מבחינת מראית העין: כל כך הרבה אנשים כתבו שהיא קבעה מראש שצהל עשה פשעי מלחמה. איש מהם לא טרח לציין שזה נאמר גם על החמאס ואם כבר בצורה בוטה בהרבה – בלי הלכאורה. הערתי לעיתונאי ידוע שכתב על ההטיה של צינקין – לכאורה – על עובדה זו, והוא לא טרח לענות לי.

  9. אייל, הרי שני ציטוטים נבחרים מהמכתב:

    As things stand, its invasion and
    bombardment of Gaza amounts to collective punishment of Gaza's 1.5m
    inhabitants contrary to international humanitarian and human rights
    law.

    However, the manner and scale of its operations in Gaza amount to an act of aggression and is contrary to international law,
    notwithstanding the rocket attacks by Hamas.

    די ברור שכותבי המכתב החליטו שישראל עוברת על החוק והכריזו על כך בחתימתם על המכתב.

  10. לא התכחשתי שהיתה שם ביקורת על ישראל ואף טענה שהיא עוברת על החוק. ציינתי שבכל הנוגע לפשעי מלחמה זה סוייג בהקשר של ישראל עם "לכאורה" ובקשר לחמאס לא. בקשר לחמאס גם היתה הכרזה אם כן שהוא עובר על החוק ולא פחותה אלא בהקשר של פשעי מלחמה אף חמורה. מסיבה זו קשה לי לקבל שהמכתב העיד על BIAS. מה שהפריע לי זה לא שאנשים אומרים שחותמי המכתב הביעו דעה מראש – ראה התייחסותי למעלה – אלא ששוב ושוב ציינו שצינקין חתמה על מכתב שהאשים את ישראל בעבירה על החוק ופשעי מלחמה, בלי לציין כלל שאותו מכתב אמר על חמאס מה שאמר, וכאמורבהקשר של פשעי מלחמה דברים אף יותר קונקרטיים.

סגור לתגובות.