חוק יסוד: משאל עם

שיטת משטר אינה יכולה להבנות כטלאי על טלאי. רכיביה צריכים לפעול באופן הרמוני להשגת מטרה משותפת כלשהי. כך, למשל, השיטה האמריקאית נבנתה מתוך תפיסה שהממשלה היא רע הכרחי — לעיתים אפילו לא הכרחי, למעשה — ולכן יש להגביל אותה בכל מעשיה. שיטת הפרדת הרשויות הנהוגה בארה"ב, על כן, כוללת מספר גדול של נקודות וטו ששואבות את סמכותן ממקורות שונים, כך שהסיכוי לשינויים משמעותיים בסדרי השלטון הוא נמוך בעליל, ושינויים בחוקה עצמה הם נדירים להפליא. לעומת זאת, שיטת ווסטמינסטר הבריטית בנויה לשם ריכוז כח בידי הממשלה: אין הפרדת רשויות, אין חוקה כתובה (ומן הסתם אין מגבלות על שינויה) ואין שום מגבלה על "ריבונות הפרלמנט" פרט לכוחה של המסורת  של תפיסת ה"ראוי" של הפלרמנטרים הבריטים. מרבית השיטות בעולם נופלות אי-שם בין שני הקיצונים הללו, עם חוקים מסויימים שקשה יותר או פחות לשנות, ועם מידה כזו או אחרת של מהמורות ממסדיות בדרך לשינוי הסדר קיים.

ישראל קרובה הרבה יותר למודל הבריטי, עם שתי חריגות חשובות: חוקי היסוד, ובמיוחד שני חוקי היסוד שזכו לכינוי "המהפכה החוקתית" על-ידי אהרון ברק, שבפרשנותו להם יצר מתוכם מרכז כח מאזן לממשלה בדמות בית משפט בעל סמכות לערעור על חוקיותם של חוקים; ושיטת הבחירות היחסית המביאה לריבוי מפלגות ולממשלות קואליציוניות בלתי יציבות. החריגה הראשונה (והמאוחרת יותר, מבחינה כרונולוגית) זוכה לעיקר תשומת הלב הציבורית, אולי משום שה"מוסד" המעורב בה יותר גשמי – בית המשפט העליון – ואחוז בכח ובאינטרסים משלו. אין מדובר בסתם איזה הסדר חוקי שרוב האזרחים לומדים עליו קצת במסגרת שיעורי האזרחות ואחרי זה שוכחים ממנו. אבל שיטת הבחירות במדינה היא אחד המוסדות החשובים ביותר במערך הדמוקרטי שלה, ויש לה השלכות מרחיקות לכת על כל מהלך העניינים הפוליטי בה. כפי שכבר הזכרתי, אחד הגורמים שמאפשרים למערכת האמריקאית להיות כל כך מפוררת היא שיטת הבחירות רבת השכבות שלה: היא שמנתקת את חבר הקונגרס מתלות במפלגתו ויוצרת שני בתים בהם כל חבר הוא, במידה לא קטנה, סיעה בפני עצמו; היא שמאפשרת לנשיא לכהן עם קונגרס לעומתי. בבריטניה, שיטת הבחירות (אותה שיטת בחירות כמו ארה"ב, מבחינת תרגום הקולות למושבים) היא שמאפשרת את אחיזת החנק של הממשלה בפרלמנט, ומייצרת באופן כמעט סדיר רוב במקום שבו לא נמצא רוב שכזה.

השיטה היחסית הנהוגה בישראל, מייצרת מצב שהוא מקביל לסיטואציה בה בריטניה תתנהל לאורך מספר עשורים עם ממשלות מיעוט. המצב, כמובן, רק החמיר החל משנות ה-90 עם התפרקות המפלגות הגדולות לרסיסים בעקבות שינוי שיטת הבחירות ((שיעורי בית: מדוע שינוי שיטת הבחירות לשעטנז של בחירות נשיאותיות ובחירות פרלמנטריות יחסיות הביא לריסוק המערכת המפלגתית?)) – התפרקות שהמערכת שלנו טרם התאוששה מההלם שלה, חרף כמה סימנים חיוביים לאורך השנים. התוצאה הידועה היא ממשלות לא יציבות וקושי לקדם מדיניות. אפרופו, הטענה כאילו התשובה הנכונה לבעיות הללו היא שיטה נשיאותית היא הבל גמור. התשובה הנכונה היא מעבר לשיטת בחירות אזורית-רובנית שתייצר רוב בכנסת. כמובן שמדובר בתשובה שתיצור הרבה יותר בעיות משהיא תפתור — הבעיות של ישראל אינן מהסוג ששינוי מוסדי גרידא יכול לתקן.

לאור כל זאת, אין זה בלתי סביר שהממשלה תבקש להעביר חלק מתפקידי קבלת ההחלטות לידי גוף אחר, למשל כלל הציבור. אם הממשלה הייתה מבקשת להעביר את חוק יסוד: משאל עם, בו יקבעו ההסדרים והתנאים הדרושים לקיומו של משאל עם בשאלות חוקתיות, הנגישות של הציבור בכללותו לכלי זה וכן הלאה, אני בספק אם ניתן היה להתנגד לחוק, גם אם ברור היה שניתן יהיה לנצל אותו כדי לטרפד הסכמי שלום. אבל תיקון חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל) שעבר אתמול בכנסת אינו חוק שכזה. הוא אינו חוק שיוויוני משום שהוא אינו מקנה לכל אזרח ולכל דעה נגישות שווה לחוק. הוא המקבילה האידאולוגית לכל אותם חוקים שמכונים בשמות פרטיים – חוק לפיד, חוק מופז, חוק עמיר. חוקים אינם חליפות, ואסור שיתפרו במיוחד למידה מסוימת. אם המחוקק בישראל חושב שבתנאים מסויימים הציבור צריך לקבל לידיו את המושכות באשר לקבלת ההחלטות במדינה, אי אפשר שהתנאים הללו ישורטטו בצורה שתשרת רוב רגעי ותשלול את הזכות החדשה הזו מידי מי שנמצא כרגע במיעוט.

התיקון החדש מגדיר קווים מאוד ספציפיים ומדוייקים להפעלת משאל עם: רק עם ביטול החלת המשפט השיפוט והמנהל על שטח כלשהו. מיד מזדקר חוסר הסימטריה: סיפוחו של שטח והחלת המשפט הישראלי עליו אינם מצריכים משאל עם. כך, אבן שזרק רוב מזדמן בכנסת לבאר צריכים רוב מוחלט של חברי הכנסת כמו גם משאל עם בקרב כלל הציבור כדי להוציאה.

לא ברור (פרט לשיקולים הפוליטיים, שצריכים להיות זרים בבואנו לחקק חקיקה כה חדשנית במושגי שיטת המשטר בישראל) מדוע אך ורק בנושא הזה מן הראוי לקיים משאל עם. מדוע לא ינתן לעוד סטטוס קוו כזה או אחר קו ההגנה הנוסף הזה? מדוע לא תנתן בידי האזרחים הזכות ליזום משאל עם בנושאים חוקתיים שונים? מדוע לא יורשו האזרחים לערער על קביעות של המחוקק במקרים מסויימים (למשל, לבטל חוק שנחקק, או לחייב חקיקת חוק שנדחה?) — מדוע, לכל הרוחות, דרוש רוב גם בכנסת וגם בקרב כלל הציבור כדי לאשר הסכם עליו חתמה הממשלה, ומדוע אין לאזרחים כל אמצעי לשנות את החלטת הכנסת אם זו בחרה לדחות הצעה שהובאה בפניה?

התיקון כפי שעבר הוא אחיזת עיניים משום שהוא מתיימר לדבר בשפה הדמוקרטית, אך הדמוקרטיה תמיד מדברת בשפת השיוויון. חוק שנותן עדיפות לצד מסויים אינו חוק שמקדם את הדמוקרטיה אלא חוק שעוקף אותה. חוק שמערים קשיים על החלטה מסוג אחד ומקל תמיד עד החלטה מסוג אחר, הוא חוק שעוקף את רצון הציבור, לא כזה שמכבד אותו. חוק שמחשק מחוקק עתידי היפותטי הוא חוק שמחשק את הציבור העתידי שיבחר באותו מחוקק.

דבר בספר החוקים הישראלי אינו מונע מהכנסת להכריע בכל סוגיה שמובאת בפניה כי היא אינה מסוגלת להכריע בה, וכי ברצונה לפנות לקבלת אישורו של הציבור בנושא. אם כך יהיה, לא יוכלו תומכיו של הסכם כלשהו להתנגד לכך בשם הצדק. אך עניינו של התיקון הנוכחי אינו בהצעה מסויימת שעומדת כרגע על הפרק, אלא במניעת מהלכים עתידיים. ובשל כך פגיעתו רעה: היא תהיה רעה אם בעתיד יכשל הסכם שלום שזכה לרוב בכנסת אך כשל במשאל העם; היא תהיה רעה אם ראש ממשלה יפעיל את משקלו כדי לבטל את התיקון קודם לאישור הסכם שלום וכך יביא לאישורו תוך שבירת אמונו של הציבור; והיא תהיה רעה אם ההסכם יעבור על חודו של קול. והיא תהיה רעה אם לעולם לא נגיע להסדר משום שראש הממשלה יחשוש להביא בפני הציבור הסכם שהוא בטוח ביכולתו לעבור משאל עם גם אחרי כל מדורי הגהינום של תשעים ימי קמפיין ארסי כנגדו. אבל זאת, הרי, בעצם, הסיבה. לא?

28 Replies to “חוק יסוד: משאל עם”

  1. כבר אמרתי בעבר, שהחוק הזה אינו אלא עוד משוכה פוליטית, לא גבוהה במיוחד, בדרך לאישור הסכם.
    הרי חוקתית, בגלל שלחוק הזה אין שום מעמד מיוחד, כל מה שצריך זה שבחוק שיסדיר את הסכם השלום בכנסת תופיע עוד שורה, 'חוק משאל עם (התשע"א) – בטל'. זה הכל, ואז לא צריך משאל עם (וזה מה שמגוחך בחוק הזה).
    לגבי המשוכה הפוליטית – נו, שוין. אם תהיה תמיכה פוליטית להסכם, יסבירו לנו עד כמה החוק הזה היה טעות, ולא חוקתי, ולא רציני, וזה יהיה עוד אחד מעשרות הטיעונים שמתנגדי ההסכם ישלפו נגדו. אנחנו זוכרים ראש ממשלה שהבטיח משאל עם לפני נסיגה, ואז שכח מזה.

  2. לבריטניה דווקא יש חוקה כתובה (שכמו בישראל נכתבת כל הזמן) ובאחד מאותם חוקים (הרפורמה החוקתית 2005) הוקם בית משפט עליון שבין השאר באופן מעשי יכול להגביל את הרשות המחוקקת (על ידי הצהרה שחוק מסויים "לא תואם" את הצהרת זכויות האדם).

    ובאשר לעתיד, ההשפעה של החוק יכולה להיות גם טובה. אם ראש ממשלה שנבחר תחת הצהרה שלא יהיה משא ומתן יחליט לנהל משא ומתן (כמו בגין, רבין, שרון, ונתניהו), הוא יוכל לקבל את אמון העם מחדש בלי ללכת לבחירות. יש להניח שבמצב כזה, אם ההסכם טוב לישראל, התמיכה בו תהיה גדולה, ויותר מזה, המקל של משאל העם יוכל להבטיח שאסאד "יתנהג יפה" בגלל שגם לו יהיה אינטרס בהצלחה של המשאל, והאופוזיציה לא תוכל לערער על הלגיטימיות של ההסכם.

  3. "תלאי על תלאי" – אהבתי, אבל אולי התכוונת ל"טלאי על טלאי".

  4. מה שמרתק בריסוק המערכת המפלגתית הוא עד כמה זה היה בלתי-הפיך למרות שהשיטה המעוותת החזיקה מעמד לזמן קצר בלבד.
    בטח כבר כתבו על זה דברים חכמים, יש לך הפניות רלוונטיות?

  5. בעניין שיעורי־הבית שלך, בהם אנחנו דנים כבר שנים ועוד לא שמעתי הסבר מניח את האוזן.

    איך יכול להיות שהשינוי השפיע השפעה כל־כך משמעותית וארוכת־טווח? מאז היו שלוש מערכות בחירות בשיטה הפרלמנטרית. למה שינוי לשיטה נשיאותית־למחצה השפיע מיידית בעוד שהשינוי חזרה לא השפיע עד היום? זו טענה די חזקה, ואני חושב שהיא מצריכה גם הסבר חזק. משהו כמו שיווי משקל שונה שהתגבש על־ידי שינוי שיטת הבחירות, אבל כזה שמחזיק מעמד היטב גם בשיטת הבחירות הפרלמנטרית.

    בהיעדר תיאור של מנגנון כזה, לא הגיוני יותר להניח שהסיבה להקטנת המפלגות מקורה בשינויים עמוקים וארוכי־טווח בחברה בישראלית, בין שהם ידועים לנו ובין אם לאו?

  6. עדי: אמנם גם אני תוהה על אותה שאלה בדיוק, אבל ראוי לציין שמשהו אכן קרה למערכת המפלגתית בישראל כתוצאה ישירה מהשינוי קצר המועד ההוא.
    ב-2006 יצא לי לדבר עם סטודנטים שלי על תכניות ההצבעה שלהם. זה היה קצת לפני השבץ של שרון. הם הודיעו על כוונתם להצביע לשרון, ובמקביל התלבטו בפניי באיזו רשימה לבחור. הייתי צריך להזכיר להם שמצביעים בפתק אחד.
    זה אפילו יותר מפתיע ממה שזה נשמע, כי הסתבר שאותם סטודנטים היו צעירים מידי ב-99' כך שמעולם לא הצביעו בשני פתקים.

  7. בעצם, כיוון שזה היה לפני השבץ, סביר יותר להניח שהשיחה נערכה בשלהי 2005 לקראת בחירות 2006.

  8. טלאי על טלאי.

    (זאת לא ביקורת על הרשימה שלך, זה תיקון טעות כתיב)

  9. מן ההערה שלך לגבי שיטת הבחירות בישראל (הנוכחית, לא הישירה) אני לא ממש מצליח להבין את דעתך עליה. האם היא סיבה עיקרית לתחלואים הפוליטיים בארץ (או לפחות לחלקם), וכדאי להחליף אותה ויפה שעה אחת קודם (רק לא לשיטה איזורית-רובית, כי זו תיצור יותר בעיות מכפי שתפתור, אלא לשיטה אחרת כלשהי)? או שבכל שיטת בחירות יש חסרונות, והחסרונות של השיטה הנוכחית אינם גרועים יותר מהחסרונות של שיטה אחרות, כך ש"הבעיות של ישראל אינן מן הסוג ששינוי מוסדי גרידא יכול לתקן)?

  10. (בסדר, בסדר. טלאי. נו, אז יש לי שגיאת כתיב מביכה שאני מתמיד בה באופן עקבי כבר בערך עשרים שנה. תהרגו אותי!)

  11. אני מסכים עם נדב שסך הכל מדובר במשוכה בדרך לאישור ההסכם, השאלה היא מי יביא אותו לעם. אם ביבי ירצה הסכם הוא ידאג לעקוף אותו. אם לא אז לא.

    באופן כללי אני נגד קביעת משאל עם לבעיה ספציפית אלא, במידה ורוצים, יש לבחון את האפשרות באופן כללי יותר. נקודה אחת בעד משאל במקרה זה היא שמדובר בתהליך (כמעט) בלתי הפיך. החזרת שטחים תעשה רק במלחמה.

  12. אגב, דובי, כשאתה מדבר על בחירות אזוריות, על כמה חברי־כנסת אתה חושב בכל אזור? בין 5 ל10? או רק אחד?

  13. אני תוהה עד כמה מבוססת התיזה שהמפלגות הגדולות התפרקו מכוחן בשנות ה-90, עקב שינוי שיטת הבחירות. בבחירות של 1992 (לפני השינוי) 4 המפלגות הגדולות החזיקו ב-96 מושבים. ב-1999 היה צריך 8 מפלגות בשביל להגיע למספר המושבים הזה. ב-2009 (אחרי השינוי חזרה) שוב החזיקו 4 מפלגות ב- 93 מושבים.

    נדמה לי שתהליך התפרקות מפלגות מכוחן וממשמעותן מתרחש בכל ארצות המערב – זה חלק מקץ האידיאולוגיה, שיטוח הפוליטיקה, הדרך השלישית ובחירות של כוכב נולד. אבל כל זה לא נראה הגורם שמפיל ממשלות בישראל. כלומר זה לא מה שפוגע במשילות.

    מה שמפיל ממשלות בישראל מאז שנות ה-90 הוא תהליך השלום והשסע בין מחנה השלום למחנה א"י. לא משנה אם כל מחנה מורכב מכמה מפלגות או ממפלגה אחת שמתפצלת כל פעם שהיא צריכה להכריע. בסופו של דבר, בעניין הזה שלא יורד מסדר היום, יש בכל צד בערך חצי – וזה הגורם לחוסר היציבות.

  14. לגופו של עניין אין לי מה להוסיף. לא חשבתי על זה בפשטות כזאת. אכן אנטי-דמוקרטיה עלק-דמוקרטית.

    אז רק הערה קטנונית ממחלקת הגהה:
    "לא נגיע להסדר משום שראש הממשלה יחשוש להביא בפני הציבור הסכם שהוא בטוח ביכולתו לעבור משאל עם".

    לא חסרה שם המילה "לא"? הסכם שהוא *לא* בטוח ביכולתו…?

  15. שי:למה ארבע ולא שתיים? המבנה הישן התאפיין בזה שהוא היה דו-מפלגתי, וכל שיטת השליטה התבססה על הדו-מפלגתיות הזו.
    92: 76
    99: 45
    08: 55

  16. שי:למה ארבע ולא שתיים? המבנה הישן התאפיין בזה שהוא היה דו-מפלגתי, וכל שיטת השליטה התבססה על הדו-מפלגתיות הזו.
    92: 76
    99: 45
    08: 55

    יש עלייה מאז 99 (שהייתה שנת השפל), אבל אנחנו רחוקים מלחזור למצב הקודם.

  17. נדב, כי מעולם לא הייתה לנו מערכת דו מפלגתית (כזו שמפלגה אחת יכולה להשיג רוב) אלא, ביחוד מאז 77, היא דו-גושית. לצורך העניין המרכזי שמפיל ממשלות – היינו, תהליך השלום – אתה יכול לערבב את הליכוד עם ישראל ביתינו ואת העבודה עם קדימה וזה לא ישנה כלום, אלא במישור הפרסונלי.

  18. בהתחשב בעובדה שבממשלה הנוכחית העבודה יושבת עם הליכוד, ובקודמת ישראל ביתנו ישבה עם קדימה – המשפט 'אתה יכול לערבב את הליכוד עם ישראל ביתינו ואת העבודה עם קדימה וזה לא ישנה כלום' הוא, איך נאמר בעדינות, חסר בסיס.

  19. שי, אתה מתעלם לחלוטין מהדינמיקה של בניית קואליציות והשגת קולות, וההשפעות שיש לה על התנהגות של שתי מפלגות ביחסי גדלים משתנים לעומת התנהגות של מפלגה אחת גדולה. בין השאר, אתה מתעלם מיכולות התמרון הגדולות יותר של מפלגה שעומדת בראש גוש של 65 מנדטים ואוחזת 40 מהם, לעומת יכולת התמרון של אותה מפלגה אם היא אוחזת רק ב-25 מהמנדטים של הגוש שלה.
    יש גם חשיבות מאוד גבוהה לשאלת נקודת הציר של המערכת הפוליטית, שאף ספירה שהוצעה בינתיים לא התייחסה אליה.

  20. טוב, סרתי עכשיו לאתר הכנסת. בקרוב יהיה לי קובץ אקסל מפואר לשחק בו כאוות נפשי.
    אבל במחשבה שנייה, וכתגובה ראשונית, יכול להיות שאנחנו חוטאים בחטא דומה לזה שבו האשמתי את הסטודנטים שלי כמה תגובות למעלה. באופן מעשי היתה כאן מערכת דו-מפלגתית אמיתית לאורך (ואני מעט נדיב) שבע מערכות בחירות, מ-73' ועד 96'. רוב המגיבים כאן, סביר להניח, עיצבו את התודעה הפוליטית שלהם בשנים ההן. גם אם הם מכירים את הנתונים היטב סביר להניח שהם מוטים לחשוב על דו-מפלגתיות כעל המצב הטבעי (אולי גם הנכון) של הפוליטיקה הישראלית.

  21. נדב, אל העובדה 'שהעבודה יושבת עם הליכוד וליברמן ישב עם קדימה' התייחסתי במילים "אלא במישור הפרסונלי". חוץ מבעניין השלום מתקיים "קץ האידיאולוגיה" בין המפלגות הללו – אתה יכול לערבב את כולן ולא תחוש בהבדל. אז כל עוד אין על הפרק הכרעה בעניין השלום, הן באמת מתערבבות ומתחרות רק על עמדות כוח פרסונאליות ולא על מדיניות. כשתעמוד על הפרק הכרעה בעניין השלום, הם יסתדרו שוב בשני גושים ולקווים המפלגתיים לא תהיה חשיבות: עם השמאל מוביל ליברמן יפרוש ויפיל את הממשלה. אם הימין מוביל, האגף הימני בליכוד יפרוש ויפיל את הממשלה.

    דובי, אני לא ממש מבין את הדינמיקה של הקמת קואליציות. אני רק תוהה אם יש לריבוי המפלגות השפעה על הכרעות בעניין המרכזי (שבו ביום פקודה נראה כאילו יש חופש הצבעה). כלומר אני לא יודע אם מערכת דו מפלגתית הייתה מקדמת או מעכבת את העניין הזה יותר מהמערכת הנוכחית. כבר ראינו שכאשר ניצבים בפני הכרעה בעניין הזה הליכוד איננו מפלגה אחת של 40 (או מה שיש) המנדטים שלו. בני בגין ודן מרידור אינם חברי מפלגה אחת, לעומת זאת, בפועל, בגין ולנדאו כן, למרות שהם רשומים אחרת.

    בקיצור, כאמור, אני לא משתכנע שמה שגורם לחוסר יציבות בישראל זה השינוי של 1992. לי עדיין נראה שהגורם לחוסר היציבות הוא הנכבה של 1967.

  22. סתם שתדעו: קובץ האקסל הזה מתגלה כמרתק.
    ממצאים ראשוניים: בתשע (מתוך 18) מערכות בחירות עמד היחס בין מספר המושבים של הסיעה השנייה בגודלה לזה של מספר המושבים של הסיעה השלישית בגודלה מתחת ל-2. מה שמרתק באבחנה הזו היא שמדובר בחמש מערכות הבחירות הראשונות ובארבע האחרונות (בכל התשע שבאמצע היחס היה גבוה יותר, ובשלוש מתוכן 81-88 הוא עלה מעל ל-6, שיאה של המערכת הדו-מפלגתית). יתר על כן. אם בוחנים את אותן 9 מערכות בחירות יש קו ברור מאוד ביניהן. בחמש הראשונות היחס בין הרשימה הראשונה לשנייה נע בין 2.25 לבין 2.75, ובפועל היתה "מערכת" חד-מפלגתית. בארבע האחרונות היחס בין הראשונה לשנייה נע בין 1.04 לבין 2, מערכת תלת-מפלגתית.
    עוד בהמשך.
    ובכל זאת, מיני-מסקנה: אני כבר בכלל לא בטוח עד כמה שינוי שיטת הבחירות הוא הגורם המרכזי, נדמה שיש כאן תנועה הדרגתית ממערכת חד-מפלגתית בחמש מערכות הבחירות הראשונות, גרך מערכת דו-מפלגתית אל מערכת מרוסקת (תלת\ארבע-מפלגתית).

  23. שי, אני לא מבין מה פרסונלי כאן. ככה נבנות קואליציות בישראל.
    ואם אתה מחפש את הסיבה לחוסר היציבות המובנה בשיטה הישראלית, כדאי שתבדוק למה קואליציות נופלות, ומה הקשר של זה לגודל של המפלגות.

    שחר: ברור שזה הכיוון. העניין הוא שהתנועה מדו לרב מפלגתיות היא לא הדרגתית ממש – היה שלב מעבר מסויים ב-92, אבל סך הכל יש כאן שינוי מאוד חד שקרה בעקבות שינוי שיטת הבחירות. ההנחה הייתה, כמובן, שבעקבות שינוי שיטת הבחירות בחזרה הדו-מפלגתיות תחזור, אבל זה לא קרה.

  24. אני חושב שההסבר להתפוררות הגושים צריך להיות משולב – בין שינוי השיטה לשינויים החברתיים שהתחוללו בישראל בשנות השמונים והתשעים. אני מכוון לעלייה מבריה"מ לשעבר, יותר מכל דבר אחר, אבל גם שינויים ביחסי האוכלוסיה הותיקה (אשכנזים-מזרחים, ודינמיקה בתוך הקבוצות הללו) והערבית (שם ירדה ההצבעה למפלגות "ציוניות").

    רוצה לומר: השינויים הדמוגרפים-חברתיים הללו התחוללו בשיטה יחסית ולכן הייתה בהכרח אפשרות שהגושים יתפצלו או ייחלשו. אבל שינוי שיטת הבחירות האיץ מאד את התהליך ונתן לראשי המפלגות הגדולות תמריץ לרסק את מפלגותיהם. ברגע שהריסוק כבר התרחש, קשה אם לא בלתי אפשרי היה לחזור אחורה. הליכוד הצליח להשתקם טוב יותר ממפלגת העבודה, אבל גם זה בסך הכול יחסי. אם לא היו עוברים לשיטה ההיא, אפשר לדמיין שלמפלגת העבודה היה אינטרס חזק יותר להשתנות (בשנות התשעים) כדי להישאר רלבנטית. אי אפשר לדעת, אבל היום זה כבר מאוחר יותר.

  25. נדב, אני רואה שיש מתאם בין חוסר היציבות בישראל לבין גודל המפלגות. אבל שמעתי שלא כל מתאם מעיד על סיבתיות. ואני לא רואה – ואתה לא מראה לי – שגודל המפלגות הוא הסיבה לחוסר היציבות. אפילו נראה לי אפשרי שהקשר הסיבתי דווקא הפוך.

  26. נדב: כידוע, אני בור בנושא. אבל אני מתחיל להתחזק בתחושה שחלק מהדיון כאן נערך מתוך תחושה שהמצב של שנות השמונים הוא "המצב הטבעי" של המערכת הפוליטית שלנו.
    באותה מידה, אני מעריך, היו מי שהרגישו בשנות השמונים שהליכוד מחליף את המערך\מפא"י\לא משנה איך תקרא לזה בתור המפלגה השלטת (או לחילופין שהקלקול יתוקן והסדר הטבעי מאז ימי בן-גוריון יחזור לעצמו), עבורם המצב הדו-מפלגתי נראה לא טבעי ממש כשם שהפיצול של היום נראה לנו כזה.

סגור לתגובות.