הליברמן הפלסטינידו-לאומיותראשי

נפל דבר היום בישראל (ופלסטין). יאסר עבד רבו, מזכ”ל הוועד הפועל של אש”ף, הצהיר כי מבחינת הפלסטינים, אין להם בעיה להכיר בישראל כמדינה יהודית בתנאי ש”לא תכלול את אדמתנו וביתנו ובכלל זה מזרח ירושלים”, כלומר, בתנאי שתוקם מדינה פלסטינית בגבולות 67’. יוסי גורביץ רואה באמירה הזו מהלך טקטי מחוכם של הפלסטינים שלכאורה יחשפו את פרצופה של ממשלת ישראל, אבל הוא מתעלם מההשלכות ארוכות הטווח של הצהרה זו, שמהווה ניצחון חשוב של נתניהו.

חשוב לשים לב שהצהרתו של עבד רבו אינה מוגבלת בזמן – לא נאמר שאם ישראל תיסוג עכשיו מהשטחים במלואם, יסכימו הפלסטינים להכיר בה כמדינה יהודית, אלא שמדובר על הסכמה כללית: אם וכאשר תיסוג ישראל מכל השטחים הכבושים, היא תוכר על ידי העם הפלסטיני כמדינה יהודית.

לכאורה, כאשר מסתכלים על הטווח המיידי ודרך המשקפיים של “פרס יחלק את ירושלים”, נראה כאילו נתניהו הכניס עצמו למלכוד, ואולי זה נכון עבור נתניהו באופן ספציפי. אבל עבור מי שמתסכל על היום שאחרי הסדר עם הפלסטינים – אנשים כמו ליברמן מחד וציפי לבני מאידך, ואולי גם נתניהו עצמו – יש כאן הכרזה רבת משמעות שמנטרלת את אחד האיומים המרכזיים על הפרוייקט הציוני בעת האחרונה: התגברות כוחם של ערביי ישראל והמוביליזציה שלהם לקבלת זכויות קבוצתיות. יאסר עבד רבו, למעשה, הכריז שהם אינם מעניינים אותו, ומצטרף לליברמן וללבני (וגדי טאוב, ו”השמאל הלאומי” – לא מדובר כאן בגישה ימנית בהכרח) שאומרים לפלסטינים בישראל שאת הזכויות הקבוצתיות שלהם הם יכולים לקבל מעבר לגבול (ולצורך העניין, לא כל כך משנה אם הגבול יעבור ממערב או ממזרח לאום אל פאחם). הפלסטינים רוצים להיות עם ככל העמים, ולצורך זה הם מוכנים להגדיר מחדש את הטריטוריה שלהם ולהודיע לבני העם שנמצאים מחוץ לטריטוריה הזו שהם מוזמנים להצטרף אליהם, אבל מדינת הלאום החדשה שלהם אינה אחראית לגורלם. אני בטוח שלא תתקשו לחשוב את מי זה מזכיר לכם בצד שלנו.

תגובתו הקוצפת של ח”כ ג’מאל זחאלקה, לפיכך, אינה מפתיעה כלל. עבד רבו חותר תחת הפרוייקט שהובילה בל”ד והתפשט בכל רחבי המגזר הערבי (למעט הקבוצות האיסלאמיסטיות), לכינונה של ישראל כמדינה שיוויונית ודו-לאומית. אם דבריו של עבד רבו לא ידחו על ידי נציגי הרשות הפלסטינית, יסתמן כאן קו שבר חשוב בין שני חלקי העם הפלסטיני. בין כה וכה ערביי ישראל החלו בשנים האחרונות להעלות סימני שאלה באשר למחויבות רבת השנים שלהם לקידום פתרון שתי המדינות וסיוע לאחיהם בשטחים הכבושים, ולתהות האם המאבק הזה, כפי שמוסגר עד כה, אינו בעצם חותר תחת האינטרסים שלהם עצמם.

הימין רשם לעצמו היום הישג חשוב במלחמה עבור מדינה יהודית. השמאל, לעומת זאת, קיבל חיזוק לאשליה כאילו פתרון שתי המדינות יוביל לנורמליזציה של ישראל – כאילו אכן יווצר מצב של שתי מדינות לאום החיות זו לצד זו; כאילו ישראל יכולה להיות מדינה דמוקרטית ליברלית גם בלי לדאוג לזכויותיהם של הפלסטינים בתוכה. הנה – אפילו הפלסטינים אומרים.

כדאי לעקוב בתקופה הקרובה אחרי התגובות בשני הצדדים של העם הפלסטיני לאמירה הזו. ההתפתחויות הללו בהכרח תהיינה בעלות השפעה מכרעת על האפשרויות הפתוחות בפני ישראל להשגת הסדר שלום ולהסדרת יחסיה עם המיעוט הערבי בתוככה.


תגובות

הליברמן הפלסטיני — 7 תגובות

  1. פינגבאק: Tweets that mention לא שומעים! » הליברמן הפלסטיני -- Topsy.com

  2. פינגבאק: הפלסטינים כבר הכירו במדינה יהודית | עונת הברווזים

  3. נפלא. עכשיו שנקבל את ההכרה של הפלסטינאים לקיום המדינה היהודית נותר רק לאמץ את חוקי נירנבג כבסיס לחוק השבות…

  4. "פלסטינים רוצים להיות עם ככל העמים, ולצורך זה הם מוכנים להגדיר מחדש את הטריטוריה שלהם ולהודיע לבני העם שנמצאים מחוץ לטריטוריה הזו שהם מוזמנים להצטרף אליהם, אבל מדינת הלאום החדשה שלהם אינה אחראית לגורלם. אני בטוח שלא תתקשו לחשוב את מי זה מזכיר לכם בצד שלנו."

    יותר מהכל זה מזכיר לי את הקמת מדינת היהודים. תחליף פלסטינים ביהודים, ואתה מקבל כמעט בדיוק את התפקיד של ישראל עבור יהדות העולם.

  5. נדמה שהנוסחה המתגבשת בקרב מנהלי המו"מ הפלסטינים היא – כעומק הנסיגה, כך עומק הויתורים בנושאים אחרים. דהיינו, נסיגה פחות או יותר מלאה לקווי 67 יכולה לא רק להביא להכרה ב"יהדותה" של ישראל אלא גם בפועל להוריד את שאלת יישוב פליטים בישראל מסדר היום (והרי הדברים כרוכים זה בזה). לא ברור מה הסיכוי של נוסחה כזאת להתקבל על דעת הציבור בגדה, שלא לדבר בעזה. ומאד מאד לא סביר שהדילמה תוצג בפניהם באופן מעשי – הרי אין סיכוי שישראל תסכים לחזרה לגבולות 67. הדברים מעידים על הייאוש בו שרויה ההנהגה הפלסטינית ועל דבקותה (בינתיים) בנוסחת שתי המדינות גם במחיר ויתורים משמעותיים שנחשבו בלתי אפשריים לפני כמה שנים בלבד. נדמה שאנחנו מתקרבים לרגע של אמת – בין נסיון לניסוח הסדר (לא סביר, ולא ברור אם הוא "יעבור") להתרסקות המו"מ והרשות.

  6. אני לא מבין למה הכרה פלסטינית במדינת ישראל כמדינת הבית של העם היהודי שווה "לא לדאוג לזכויות של הפלשתינים בתוכה".

    "מדינה יהודית" מבחינתי אינה תיאוקרטיה, אלא שם קוד ל"בית הלאומי של העם היהודי". אני לא מבין למה מדינה כזו, שאמנם מאפשרת "שיבה" של יהודים אליה אך לא של בני עמים אחרים (עבורם יש הליך "הגירה"), לא יכולה להיות שיוויונית לכל אזרחיה.