פוסט אורח: דבשות

פוסט אורח של אור ברקת.

בימים האחרונים מתנהל ויכוח מר בטוויטר ובבלוגספירה בעקבות טור שפרסמה רוני אלוני באתר מחלקה ראשונה. הרבה נאמר כבר בויכוח, העוסק בנושא מעניין ואף חשוב מאין כמוהו בעיני. שלא כהרגלי אני מוצא את עצמי נמנע בכוח מהשתתפות פעילה בו. אולי הדבר נובע מפחדנות יתרה מצידי ואולי לא. רוצה לומר, הבעייה היא בי, אבל יש גורמים חיצוניים המזינים אותה.

לפני כחודשיים, לאחר בקשה מפעילות בשייח ג'ראח לא לבוא בגופיות, התנהל באותם פורומים דיון דומה, דיון שלפחות בחלקו השתתפתי באופן פעיל. בשיחה שהייתה לי עם איתמר אחרי הויכוח הוא העלה אבחנה מדוייקת בעיני בנוגע לסיבה לטונים הצורמים אותם הוויכוח לבש – המשתתפים בו איבדו את הנחת תום הלב. כל צד (ואני כולל את עצמי בביקורת הזו) הציב את המתווכח שמולו בעמדה המדומיינת ההפוכה לו. כך אני לדוגמא, הרגשתי כאילו מתייחסים אלי כאל נציג הפטריארכליות עלי אדמות. הציוץ הראשון שלי בנושא היה "בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי נוטה לצד המחנה הפחות טהרני" (מצוטט מהזיכרון). הוויכוח שבהמשך כבר גרם לי לצייץ ביתר נחרצות.

אני לא אוהב למצוא את עצמי בעמדה כזו בה מתייחסים אלי כאל מישהו שאני די משוכנע שאני לא, אני לא חושב שיש מישהו שאוהב את זה. בדיון של הימים האחרונים, כאמור, זה גרם לי לנהוג בזהירות יתרה בדיון שהרבה אנשים שאני מעריך השתתפו בו, בין אם בדעה קרובה לשלי (ליהי, אמיתי) ובין אם בדיעה השונה (חנה, יוסי, נמרוד, נעמה) – והחלוקה הזו נזילה, מטבע הדברים. למען האמת אחרי כמה חילופי ציוצים, עברתי למוד של קריאה בלבד.

את השתיקה הזו, שאולי יש לה משמעות רק בעיני, אני שובר רק כדי לנקוט בעמדה שגם היא זרה לי – העמדה שמדברת על הדיון במקום על נושא הדיון. תוך הסתכנות בלהשמע ניו אייג'י להחריד: תרגיעו, we’re all friends here. אין כאן ויכוח בין לאומנים גזענים או אידיוטים מועילים (ביטוי שאני השתמשתי בו בנושא, ולא, לא אעמוד מאחוריו) לבין תומכי אונס, יש כאן ויכוח בין אנשי שמאל המסתכלים על אירוע או נושא מסוים מזוויות אחרות.

אולי גם זה סוג של השתקה

למען האמת הגורם היחיד שאני מתקשה להניח את תום ליבו בנושא הוא רוני אלוני שלא רק שלא בחלה בעיוותים ושקרים גסים, עולה בי הרושם שהנושא הזה קרוב לליבה רק במידה בו היא יכולה להשתמש בו כדי לנגח את אנשי השמאל בכללם כ"תומכי חמאס". (למי שמתעקש החלק הראשון של המשפט הזה הוא עובדה – היא שיקרה בנוגע לדרישה לבורקה, היא טענה לשני אנסים בטרם שונה המאמר – ואילו החלק השני הוא פרשנות שלי).

ומומלץ לקרוא את רחביה ברמן שנראה כי הוא היחיד שחקר ושאל וניסה לברר את הדבר הזה, נו איך קוראים לועובדות. עד אז מומלץ להסתכל קצת לכיוון הגב של עצמך – יש שם דבשת.

9 Replies to “פוסט אורח: דבשות”

  1. מסכים ולא מסכים.
    מסכים כי נכון, כל אחד צריך להסתכל על דבשתו וכי נכון, רוב המשתתפים בדיון תמימי לב ולא מנסים סתם להלהיט ולהתלהם. ומסכים גם לטון הכללי של ה"תרגיעו". זו עצה טובה לחיים באופן כללי.
    ולא מסכים כי הבעיה שאתה מציין היא אצל אלה שקוראים אותך ומייחסים לך עמדות שהם מדמיינים, ולא אצלך. צריך פשוט להעמיד אותם על טעותם כשאפשר (ולא תמיד אפשר, וזה מסובך אבל ככה זה כשהעמדות מסובכות), ואם אי אפשר אז שיישארו הם בבורוּת שלהם.
    וגם כי "בסוף כולנו אנשי שמאל" זה בדיוק אותו דבר, דמיוּן של קבוצה שיש לה אינטרסים משותפים רבים אבל לפעמים האינטרסים האלה ותעדופם מתנגשים אחד בשני ואז כל אחד לעצמו.
    אני רואה את זה כחלק מתופעה כוללת יותר של טשטוש ההגדרות ונזילות של הגבולות שפעם היו מובנים מאליהם. פעם היית או "ליכוד" או "מערך" והעמדות היו ברורות, אבל המחיר ששילמנו היה ויתור על עמדות מורכבות, וויתור על אנשים שאחזו בעמדות שלא מוקמו בין שני הקטבים האלה. היום יש יותר מקום למורכבות וכל אחד הוא יחידה פוליטית נפרדת. אז זה מקשה על הויכוח (כי קשה להתווכח מול מישהו שאתה לא מכיר את כל מגוון דיעותיו, קל יותר לשייך אותו לקבוצה ולהחיל עליו את דעותיה) אבל מצד שני זה מעשיר את האפשרויות של כל אחד.
    ומשהו לגבי ה"השתקה" שהזכרת בחיוך – גם אני הרגשתי חסר אונים מול העמדות של חנה בית הלחמי ושלום בוגסלבסקי, כי יצא מהם שאני משתיק בין אם אני מכיר בכך ובין אם לא, בין אם ניתן להוכיח את זה ובין אם לאו. ויש משהו לא הוגן ובהחלט לא נכון בעמדות האלה (ככל ש"נכון" הוא עניין של ראיות וביסוס); אבל צריך לקחת בחשבון שמי שמשתיק שלא בזדון בדרך כלל לא יודע שהוא משתיק, וייתכן שחב"ה וש"ב גם אם אנחנו לא יודעים את זה (וגם אם הם לא יודעים את זה בעצמם). במילים אחרות, השתקה היא לא תמיד סתימת פיות אקטיבית, אלא יצירת מרחב שיח מסוים בו מי שרוצה לדבר לא יכול. ואת מרחב השיח הזה יכול לפעמים לראות רק מישהו שנמצא מחוץ לו (כמו שאנחנו מדברים לפעמים על חרדים). לכן, לדעתי, מי שנמצא בתוכו ומתקומם עדיף, לדעתי, שפשוט ישתוק ולא יילחם בנאבקים נגד "ההשתקה", גם אם היא מדומיינת, בבחינת "לפחות אל תזיק", ומשיקולים תועלתניים (מה יש להפסיד אם ההשתקה לא קיימת? לעומת – מה יש להפסיד אם היא קיימת?).

  2. צ"ל בשורה 8 מהסוף: "וייתכן שחב"ה וש"ב *צודקים* גם אם אנחנו לא יודעים את זה".

  3. לפוסט הזה יש גוון של התחשבנות אישית שנראה לי פחות מעניין אבל (אני לא רוצה להסתבך ב"השתקה") אז זה כנראה מותר. מה שבכל זאת מעניין, שמועלית בו נקודה חשובה שבדיונים מסוג מסוים "המשתתפים אבדו את הנחת תם הלב" – כל צד בדיון רואה בצד השני לא רק בר פלוגתא אלא יריב שכמעט כל האמצעים (הרטוריים) נגדו כשרים.

    אני חושש שבקריאתך/תקוותך לדיון בתם לב אתה מפספס את אופיו של קהל היעד שאליו אתה פונה (שאתה, לדבריך, נמנה עליו). קבוצות של שמאל רדיקלי (כמו ימין קיצוני) אשר משתמשות בדיון לא לליבון מחלוקות אלא לשינוי מידי של הפרקסיס, אינן עוסקות בדיון – שעיקרו האזנה לצד השני – אלא במאבק לשינוי המציאות, שעיקרו הרעשה שתבטיח שהצד השני לא ישמע (טוב) – כלומר "יושתק". כשאתה תובע תם לב מקהל כזה, אתה בעצם מפזר לו את ההפגנה.

    לדוגמה, הימין הקיצוני לא מעוניין בטיעונים תמי לב להצדקת הכיבוש אלא בפרקסיס שינציח אותו – לכן, לדידו, כל מי שקורא לזה "כיבוש" הוא "תומך חמס". כך בשמאל הרדיקלי, לא מעוניינים בדיון תמים על עוולות הכיבוש אלא עסוקים בפעילות מעשית לביטולו. ובמסגרת זו הם יערערו על הלגיטימציה המערבית של מדינת ישראל ויגידו ש"גם מדינת ישראל איננה דמוקרטיה" (תוך רמיזה לא תמימה שהיא בערך כמו סעודיה, איראן ועזה). באופן דומה, יש פה בשכונה בלוגרית אחת שאיננה מעוניינת בדיון על הפגיעה ארוכת השנים באישה, אלא עסוקה – במוצהר – בפרקסיס, של איזון ידי פגיעה, עד שבתפילת הבוקר שלך תאמר "ארור שעשני גבר". במאבקים אלו לשינוי מידי בפרקסיס, המטרה מקדשת את השקרים (הנרמזים) ותביעה לתם לב איננה אלא "השתקה".

  4. אתה רומז לאיזה מרכז מדומיין שכן מנהל דיון למטרות ליבון מחלוקות, ואני לא מכיר את המרכז המדומיין הזה. זה נכון שבאזורים הרדיקליים יש יותר דגש על הפרקסיס, עוד לא איבדתי תקווה שדיון, ינוהל על ידי אנשי מרכז או אנשי אידיאולוגיה יוכל לשמש גם לפרקסיס וגם לשימושו המקורי. קרא לי אופטימיסט.

  5. אם תרשה לי, אקרא לך אוטופיסט.

    לי אין טענה אונטולוגית: אינני יודע אם יש אן אין מרכז כזה או אחר. אבל אני חושב שלא יכול להיות דיון בתם לב בין שני צדדים שכל אחד מהם מדבר מתוך פרקסיס שונה, ובטח שלא יתכן כזה בין שני צדדים שכל מעייניהם מוקדשים להבניית פרקסיס שונה מזה של יריבו. בשביל דיון בתם לב צריך פרקסיס משותף.

    לכן, "באזורים הרדיקליים", וככל שיש בהם "יותר דגש על הפרקסיס", אין מקום לדיון ולא למגוון דעות לדון בהן. באזורים הללו, או שאתה לנו, או לצרינו. אין "חצי", "קרוב", "לפעמים". יש עדת מאמינים ויש אויבים. וככה יעשה לאיש אשר המנהיג סימן כאויב (מתוך דבריו של הופ, לעיל):

    "גם אני הרגשתי חסר אונים מול העמדות של חנה בית הלחמי ושלום בוגסלבסקי, כי יצא מהם שאני משתיק בין אם אני מכיר בכך ובין אם לא, בין אם ניתן להוכיח את זה ובין אם לאו. ויש משהו לא הוגן ובהחלט לא נכון בעמדות האלה (ככל ש"נכון" הוא עניין של ראיות וביסוס);" [זהו, שכאן "נכון" זה לא עניין של ביסוס, אלא של רעש-כח.].

    זה, נדמה לי, מה שגם אתה הרגשת. מה שאני לא מבין זה למה זה מפליא אותך רק כאשר מדובר במחלוקות בתוך השמאל הרדיקלי. הרי זה מה שמרגיש כל מי שמדבר עם המחנה הזה (כמו עם היפוכו) מבחוץ. ו"באזורים הרדיקליים", כל אדם שחושב בעצמו, במוקדם או במאוחר ימצא את עצמו (כמוך) לא לגמרי בפנים – כלומר לגמרי בחוץ.

סגור לתגובות.