איך מבקשים סליחה

פרוייקט יום כיפור של "לא נסתום", אני חייב להודות, גורם לי למידה לא מועטה של אי נוחות. יש משהו לא נאות בכך שאדם יאמר לאדם אחר על מה הוא צריך להתנצל, במיוחד כשהאווירה הכללית היא תוקפנית ומאוד לא מתנצלת.

תביעות כאלו להתנצלות גורמות לצד השני להכנס למגננה, ואינן תורמות בשום צורה לקידום השיח בין הצדדים, גם עם יש מקום להתקדמות שכזו (ולפחות במקרה של בן-דרור ימיני, להבדיל, למשל, מאלי ישי, אני מאמין שיש מקום להתקדמות שכזו). גם האינסטינקט הראשון שהיה לי כשנחשפתי לרעיון – לכתוב פוסט שמתנצל בסרקסטיות על כל הדברים שגרמתי לאנשים כמו החבר'ה של אם תרצו לעשות – גם זה לא מועיל באותה מידה. זה אולי יקנה לי מעט הנאה מההתחכמות המוצלחת (אם היא אכן תהיה מוצלחת), וכמה אנשים שבכל מקרה מסכימים איתי אולי יטפחו לי על השכם, אבל אם הטקסט אי פעם יגיע למי מיעדיו, הוא לא ישיג את המטרה המיועדת.

מצד שני, גם האלטרנטיבה ההפוכה לא ממש מוצלחת. מאז רצח רבין נתרקמה מסורת של "אוהלי הדברות" בין ימין לשמאל בתקופת הימים הנוראים. המטרה היא לגשר על הפערים כדי למנוע אלימות להבא. הבעיה היא שכשצד אחד מאמין לחלוטין בצדקת דרכו והצד השני רוצה להגיע להקשבה הדדית והדברות, אזי התוצאה, אם תהיה, לעד תהיה התקרבות של הצד השני לצד הראשון ולא להפך. הידברות היא רעיון יפה, אבל אני לא בטוח שבתנאים הללו היא מועילה. אם תנאי היסוד להדברות בין הדתיים לחילונים, למשל, הוא קבלת ריבונותו של האל, אזי אין אפשרות אמיתית להדברות.

אז אם לא מתקפה ולא הדברות, מה כן אפשר לעשות? אפשר לפנות לאנשים שפגעו בנו ולהסביר מדוע נפגענו. להסביר מה ציפינו שיעשו ואיך היינו רוצים שינהגו להבא. לבוא אליהם לא מנקודת מוצא של תביעות והאשמות, אלא בהסברים. לא מה לא בסדר בהם, אלא מה אנחנו חשים, איך אנחנו רואים את הדברים. מכאן הם יכולים להחליט אם הם מקבלים את הלגיטימיות של התחושות שלנו, ורוצים להתנצל, או אולי הם רוצים להתווכח עם הנחות היסוד שלנו, או אולי הם חושבים שאנחנו הבנו את הפעולות שלהם לא נכון, או אולי הם פשוט לא שמים עלינו. אבל המרכז של הדיון צריך להיות הפגיעה עצמה, ולא הפוגע. לא צריך להיות לנו עניין לפגוע בבן-דרור ימיני, להעליב את אלי ישי או להאשים את "אם תרצו". יש לנו עניין שהפגיעה בנו תפסק. ואת זה אפשר להשיג, אם אפשר, רק עם שיתוף הפעולה של ימיני, ישי ו"אם תרצו". אז זה אפשר להשיג, אם אפשר, רק אם נסביר להם מדוע אנו תופסים את מעשיהם כפוגעים.

וגם, כמובן, רק אם הם יסכימו להקשיב. אבל זה כבר מעבר להישג ידינו. הפרוייקט של לא נסתום מקבל כהנחת מוצא שהם לא יקשיבו בכל מקרה, אז לפחות שנהנה על הדרך. אני לא חושב שזו דרך פרודוקטיבית במיוחד להשיג את המטרות שלהם, ושלנו.

12 Replies to “איך מבקשים סליחה”

  1. @dubikan נער חכם אחד אמר לי אתמול "לאף אחד אין הזכות לסלוח לי". זה אפרופו על מה הם צריכים לבקש סליחה מאיתנו.

  2. בדיוק חשבתי על זה בעצמי. לא פעם ראשונה שכותבים ככה בבלוגים וזה לגמרי הפוך מהרעיון של המועד הזה. כל הרעיון הוא שאני לשם שינוי לא אחשוב מהזוית שלי אלא אנסה לראות איפה הייתי יכול לפעול יותר טוב, להבדיל מכל שאר השנה בה בדרך כלל חושבים הפוך – איפה השני יכל לפעול יותר טוב?

    אז לבקש התנצלויות מאחרים זה בדיוק הדרך הרגילה להתנהג. ודווקא לדעתי ראוי מדי פעם לרדת מהעץ ולבקר את עצמך. לדעתי זו גדולה אמיתית של אנשים.

  3. הרעיון הזה, שהפך למוסכמה בישראל, שביום כיפור התקשורת צריכה להגיד לאנשים שהם צריכים לבקש סליחה, הוא מתועב בעיני.
    הרעיון של יום הכיפורים הוא שהיום אני מבקש סליחה מאחרים. לא יכולים לעמוד בזה? תשתקו.

  4. קראתי את הפוסט על בן-דרור ימיני. הוא נפתח בקריאה לחשבון-נפש לכל העיתונאים ובכלל זה גם הכותב. פרט לכך, ההתייחסות לימיני נראית לי מדויקת ואף עדינה יחסית, והגיע הזמן שמישהו יאמר את כל זה עליו גם בלי קשר לחגים ומועדים כאלה ואחרים.
    לא ברור לי מה בכתיבתו המשסה והמסיתה של ימיני גורם לך להאמין שאפשר לקדם עימו שיח של הידברות. האיש מתעב ונלחם עד חורמה בכל מה שנמצא מימינו ומשמאלו. תגובתו העלובה בבלוג של "לא נסתום" מעידה על כך. הוא משוכנע שאין בו רבב ואינו עוצר לרגע כדי לבדוק עצמו

  5. היהדות מייעדת את יום הכיפורים כיום של צום ותענית ובקשת סליחה בין אדם לאלוהיו, ויום הכיפורים נועד לכפר על חטאים שחטא האדם בפני אלוהיו. עכשיו, מפני שאני – ודובי, למיטב זכרוני גם אתה – מתקיים בעולם שאין בו interventionist deity, ליום הזה אין שום משמעות כזו עבורי. בניגוד למה שנכתב פה, יום הכיפורים איננו יום שהרעיון בו הוא בקשת סליחה מאחרים. זו תופעת לוויא של העובדה שיום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, ולכן בעשרת ימי תשובה (ולא, אגב, ביום הכיפורים עצמו) נהוג "לנקות את השולחן" ולבקש את מחילתם של אלו שחטאנו להם, על מנת שנגיע לאותו יום חתימת הדין כשכל מה שיש לנו לכפר עליו הן עבירותינו לבורא עולם.
    האלוהים שלי לא מתעניין ולא מתערב במעשיהם של בני אדם, הוא אינו מושפע מהם ואינו משפיע עליהם, ולמעשה, קשה לי לחשוב שאיזושהי דת ממוסדת תסכים עם ההגדרה שלי לאלוהים. אני גם לא חושב שאני צריך יום או שבוע ספציפי להתנצל בפני אלה שנפגעו ממני: מי שנפגע ממני מפני שרציתי לפגוע בו, בוודאי שאינני צריך להתנצל בפניו; מי שנפגע ממני בשוגג, הרי שבוודאי התנצלתי בפניו באותו הרגע. אין לי שום צורך לנקות את השולחן ולא מפריע לי כהוא-זה שישנם אנשים שמסתובבים בעולם כשהם חושבים שחטאתי להם.
    לכן, אני חולק מכל וכל על המשפט של נדב "הרעיון של יום הכיפורים הוא שהיום אני מבקש סליחה מאחרים. לא יכולים לעמוד בזה? תשתקו". גם כי זה לא הרעיון של יום הכיפורים וגם כי אני לא מקבל את התביעה לשתוק. נו, "לא נסתום" וכאלה מין.
    אז מה כן?
    המתח שבין ראש השנה ליום כיפור הוא גם זמן של רטרוספקטיבה. רטרוספקטיבה לא רק רפלקסיבית, אלא גם בכלל. כמו מצעד סיכום השנה במוסיקה הישראלית, רק לכל תחומי החיים. מי שעוסק בדמוקרטיה, כנראה ירצה להסתכל אחורה ולראות מה מצבה של הדמוקרטיה הישראלית, מי עשה בשבילה ומי עשה נגדה. ובדיוק כמו שעבור אנשים מסויימים השינקן במקרר שלי הוא חטא, עבורי – עבור סולם הערכים שלי, שהוא טוב לא פחות, ואפילו די בוודאות יותר, מסולם הערכים של אלה שחושבים שאכילת חזיר היא מעשה נורא ואיום – אנשים שעשו ועושים כדי לפגוע בדמוקרטיה הישראלית – כלומר, בי – הם חוטאים בעצמם. ואם כבר מסכמים שנה, מותר וכדאי גם לסכם שנה של חטאים כאלה. היהודים המאמינים מסכמים שנה של חטאים שלהם ושל סביבתם. אם כן, במה אני שונה מהם?
    אתה חושב שאפשר להגיע להידברות עם בד"י? בהצלחה. הרטוריקה שלו כנגד כל מי שלא מחזיק בדיוק בעמדות שלו כמי שהוא חלק מקנוניה כלל עולמית היא רטוריקה שמהדהדת גבלס, וכזו שאי אפשר להדבר איתה.
    אתה חושב שאפשר להגיע להדברות עם אלי ישי? לפי מה שכתבת, די בטוח שלא. אבל אפשר גם אפשר לייצר תנועת נגד נגדו ונגד עולם הערכים שהוא מייצג, כדי להבהיר לנבחרי הציבור שלנו, משמאל ומימין, שישיבה עם ישי תעלה להם ביוקר. כן, כך. בשנה האחרונה, המאבק בישראל איננו עוד ימין מול שמאל. איתי במחנה נמצאים רובי ריבלין ודן מרידור, יולי תמיר ובני בגין, ג'ומס ודב חנין וזבולון אורלב ואופיר פינס. מולנו ניצבים ליברמן וסער, ארדן וברק, שובל וישי. יום כיפור הוא הזדמנות טובה כמו כל יום אחר להזכיר לתומכי המחנה הראשון – ויהיו תומכיו של בני בגין או של אילן גילאון – מול מי הם עומדים, מה הסכנה שהוא מביא עמו, ומדוע, ימין או שמאל, האיש הזה חייב לרדת מכוחו. אני באופן אישי שמח להיות חלק מהפרוייקט הזה.

  6. מתנצל על ההצפה – דובי, תרגיש חופשי לאחד – אבל הנה עוד משהו:
    אלי ישי ממרק עצמו לפני בוראו ומבקש סליחה פומבית כדי שיהא "נקי מעון". צביעות, כמובן, כי "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה". בדרך, הוא מצליח, שוב, לפגוע בהורי הילדים הזרים ולומר שעליהם לבקש סליחה מאחרים. עכשיו אני באמת מרגיש נקי. אם כבר, אז לא נכנסתי בו מספיק. http://www.mobypicture.com/user/Boltyansky/view/7513320

  7. נמרוד – הגועל נפש שמעוררת בי "דרישת הסליחה" של אלי ישי דומה (אם כי קיצוני יותר) לרתיעה שיצרה בי הפרוייקט הזה כולו.
    שוב, אין לי בעיה שאנשים יגידו כיצד הם נפגעו על ידי מעשיהם של אנשים. יש לי בעיה כשכל זה עטוף ברטוריקה של "תתנצל!".
    ולגבי כל הסיפור של יום כיפור – נו, זה ריטואל, מצידי שיעשו את הפרוייקט הזה ביום ההודיה. אבל אם כבר נוצקה המשמעות החיובית החילונית הזו לתוך יום דתי, אז לפחות ננצל אותה בצורה חיובית. המשמעויות והסיבות הדתיות של היום כלל אינן מעניינות אותי.

  8. מעבר לעניין של טקסטים שדורשים מאחרים להתנצל, לא ראיתי שם אפי קצה קצהו של נסיון לבצע חשבון נפש.
    טקסטים שמכילים ביטויים כמו: "בניגוד למפלגות הימין, שטח הפעולה הטבעי של אם תרצו אינו בקרב המעמדות היהודים הנמוכים או הציבור הדתי" (נועם שיזף על אם תרצו) מעידים שכותובים לוקים בהתנשאו שלא לומר גזענות.
    אז כדאי שכל המטיפים יעשו באמת חשבון נפש.

סגור לתגובות.