מי צריך השתתפות אזרחית?

אולי זה לא רעיון טוב לחשוף את זה, אבל חרף כל שנות הלימוד שלי במדע המדינה, אני עדיין לא ממש מבין איך השתתפות אזרחית אמורה להשפיע על משהו במדינה דמוקרטית. כלומר – אני מבין איך מעורבות בארגון שמפעיל בית תמחוי, או מסייע לנוער במצוקה, או מארגן פעילויות חינוכיות, יכולה להשפיע על החברה. אבל אני לא מבין איך הפגנה, או חתימה על עצומה אמורות להשפיע. הרי אנחנו מניחים שמחליטי ההחלטות פועלים על סמך איזשהו קו מנחה כלשהו, שבנוי על בסיס אידאולוגיה ו/או אינטרסים1 שהם מעוניינים לקדם, בתוספת היכרות משמעותית עם מה שיתכן פוליטית – היכרות שנסמכת, לפחות חלקית, על סקרים וניתוחים מעמיקים של דעת הקהל. איך השתתפות בהפגנה אמורה לתרום אינפורמציה לתהליך קבלת ההחלטות הזה? אני בספק אם יש פוליטיקאי שמופתע לגלות שיש קבוצה שתומכת באופציה מסויימת – תמיד יש קבוצה כזו. למה שזה ישפיע על ההחלטות שלו?

אני יכול לדמיין מצב שבו דיון בפרלמנט מוביל אי אלו נציגים לשנות את עמדותיהם בנושאים שאינם בלב המצע של המפלגה בה הם חברים. אני יכול אפילו, בדוחק, לדמיין מצב בו סדרה ארוכה של דיונים כאלו מובילה ח"כ אחד או שניים לשנות באופן משמעותי עמדה באחד מנושאי הליבה של הפוליטיקה הישראלית. מה שאני מתקשה לדמיין זה ראש ממשלה שמסתכל מהחלון, רואה הפגנה בהשתתפות כמה אלפי אנשים, ובעקבות זאת משנה את ניתוח המציאות שלו במידה כזו שסדר העדיפויות שלו ישתנה. למעשה, כשיש ראש ממשלה שאנחנו חושבים שזה יכול לקרות לו, אנחנו קוראים לו "לחיץ" ומתחילים להיות מודאגים.

זה קצת כמו הרעיון המוזר שתפילה יכולה לשנות את ההחלטה של אלוהים בנוגע למשהו (להבדיל, כמובן) – אם אלוהים יודע הכל, ויש לו תוכנית מפורטת עבור כל היקום, למה שהבקשה הבלתי מושכלת שלי לשנות משהו בתוכנית תשפיע עליו? אבל יש הבדל בין דת, שהיא מטבעה בלתי רציונלית, לבין השתתפות פוליטית.

מה שיותר מוזר בכל העסק הזה הוא שהשתתפות פוליטית "בלתי-קונבנציונלית" (כלומר, כל מה שחורג מהצבעה בבחירות, חברות במפלגה וכיו"ב) מהוללת על פי רוב על ידי חוקרים ותאורטיקנים כסממן לדמוקרטיה מפותחת ומבוססת. אבל טרם ראיתי מישהו שמסביר איך בדיוק זה אמור לעבוד, ומראה שאכן יש קשר בין הדברים. מסתבר, עם זאת, שיש מי שמראה שאין קשר.

במחקר שהתפרסם לאחרונה ב-Social Science Journal, בדקו החוקרים סטוקמר וקרבונטי האם מדדים של השתתפות פוליטית בלתי-קונבנציונלית מהווים גורם מתווך לקשר שבין תמ"ג לבין שני מדדים של דמוקרטיה – משך קיומה כדמוקרטיה יציבה, ומדדי המשילות הבינלאומיים (WGI – Worldwide Governance Indicators) של הבנק העולמי ב-39 דמוקרטיות. התמ"ג, יש לציין, נמצא באופן עקבי בקורלציה גבוהה מאוד עם מדדים שונים של דמוקרטיות (למרות שיש חריגים, כמו הודו). השתתפות פוליטית בלתי-קונבנציונלית הוצעה במספר מקרים כהסבר לקשר הזה (משהו בסגנון – כשלאנשים יש הכנסה גבוהה יותר, יש להם יותר פנאי להשתתף בפעולות אזרחיות, דבר שמחזק את הדמוקרטיה. יש לשים לב שההנחה כאן היא שכיוון ההשפעה הוא מהתמ"ג לכיוון הדמוקרטיה ולא להפך, למרות שאפשר בקלות לבנות מודל שמסביר כיוון השפעה הפוך).

כצפוי, המודל מצא שמדדים של השתתפות נמצאים במתאם גבוה למדי עם דמוקרטיה. אבל כאשר ניסו לבחון את השפעת שני המשתנים ביחד במודל רקורסיבי2, הסתבר שלמשתנה של השתתפות פוליטית כמעט שאין השפעה על איכות הדמוקרטיה מעבר להשפעת התמ"ג.

אז מה אפשר ללמוד מזה? האם אפשר להפסיק להגיע להפגנות? האם אפשר להפסיק לחתום על עצומות? ראשית, כן. בהחלט אפשר להפסיק לחתום על עצומות. בעיקר באינטרנט. אין פעילות פחות משמעותית מזה לצורך השפעה פוליטית. לעזאזל, הצטרפות לקבוצה בפייסבוק היא פעולה יותר משמעותית מאשר חתימה על כמעט כל עצומה שניתן להעלות על הדעת. מבחינת ההתנהגות שלנו כאזרחים, המחקר הזה צריך להזכיר לנו שעצם ההשתתפות הפוליטית בהפגנה אינה בעלת משמעות אם ההשתתפות הזו לא משמשת כמקפצה למוביליזציה משמעותית יותר.

האינפורמציה היחידה שהפגנה יכולה להוסיף למקבלי ההחלטות מעבר למה שהם כבר יודעים היא, אולי, האינטנסיביות של העמדות בציבור – לא סתם שהרבה אנשים מעדיפים את אופציה א' על אופציה ב' בשאלת מדיניות כזו או אחרת, אלא שאכפת להם מאוד, שיפריע להם אם הממשלה תעדיף את אופציה ב', ושהם יפעילו את כוחם הפוליטי כנגד מקבלי ההחלטות אם תתקבל ההחלטה הלא נכונה. כלומר, ההשתתפות הפוליטית הבלתי קונבנציונלית אינה נשק יום הדין של ההשתתפות האזרחית. להפך – היא בסך הכל איום בשימוש בנשק הזה. הנשק הוא ההצבעה בקלפי. כל עוד הפוליטיקאים יודעים שהם מוגנים, שהאנשים בהפגנות לא ישנו את דפוס ההצבעה שלהם בלי קשר להתנהגות הממשלה (וזה כולל, כמובן, גם מפגינים שבכל מקרה לא יצביעו למפלגה המכהנת), אין להם שום סיבה לשנות את סדר העדיפויות שלהם, ומכאן שהם לא ישנו את ההחלטה שלהם. השתתפות אזרחית בלתי קונבנציונלית שאינה מגובה בהשתתפות אזרחית קונבנציונלית היא חסרת ערך.

למרבה האירוניה, הדגש שמושם בעשורים האחרונים דווקא על סוג זה של השתתפות בתור הסממן של אזרחות דמוקרטית, הביא לירידה בחשיבות שמייחסים רבים דווקא להשתתפות הקונבנציונלית. בכך, האזרחים מעקרים את פעולותיהם מכך משמעות פוליטית. פוליטיקאי שיודע שהמפגינים שמולו לא יצביעו בבחירות בכל מקרה, לא יראה שום סיבה לנסות לרצות אותם.

Stockemer, Daniel, and Benjamin Carbonetti. 2010. "Why do richer democracies survive?—The non-effect of unconventional political participation". The Social Science Journal 47, no. 2: 237-251.

  1. דירוג האינטרסים בפני עצמו הוא סוג של אידאולוגיה, גם אם לא מפורשת. []
  2. אין לי מושג מה זה מודל רקורסיבי, אז אל תשאלו אותי. []

15 Replies to “מי צריך השתתפות אזרחית?”

  1. אני מאמין שהמודל הקלאסי של השפעה של הפגנות הוא הפגנה => סיקור תקשורתי => שכנוע של חלקים גדולים יותר בציבור => עוד סיקור תקשורתי => התקפלות של פוליטיקאים אל מול הלחץ. וראה, למשל, את המאבק בחוף פלמחים לאחרונה. כמובן שהמודל לא תמיד עובד. ולהערה 2, מודל רקורסיבי, הוא מודל שמנסה לנבא את התוצאה כפונקציה של המשתנה עם הקשר הכי מובהק אליה, את השארית כפונקציה של המשתנה הבא בתור, וכן הלאה, עד שאין יותר קשר בין השארית שמתקבלת לאף אחד מהמשתנים הנותרים.

  2. מה עם דוגמאות חיוביות מהעבר לשינוי כתוצאה מהשתתפות פוליטית? מאבק לזכויות השחורים בארה"ב למשל – לא נחשב?

  3. לכאורה, הכוח הנתון בידיהם של אזרחים במדינה כמו ישראל, שבה האזרחים לא מצביעים לעיתים תכופות הוא קטן מאוד (בניגוד, למשל, לארה"ב, ששם לא רק שיש מספר רב יותר של נבחרי ציבור, מראש העיר ועד הנשיא, אלא יש לעיתים גם משאלי עם מקומיים כחלק מהבחירות המקומיות).

    אבל, ניתן להקים בפייסבוק (או אתר חברתי פחות מגעיל) קבוצות לחץ פוליטיות ספציפיות (נגיד, הקבוצה להעלאת שכר המינימום), שישתמשו במשאבים המשותפים של חבריהן כדי להשפיע על הפוליטיקה הישראלית. למשל, שהקבוצה תתחייב לתרום כסף וזמן לקמפיינים של ח"כים מסוימים בבחירות הבאות, אם אותם ח"כים יקדמו חוקים (או עדיף: עקרונות) מסוימים. קבוצה גדולה תוכל לתגמל ככה ח"כים רבים (למשל, חמישה אחוזים מהקבוצה יתרמו מזמנם וכספם לאחד מתוך עשרים הח"כים שקידמו את החוק). עם התעצמות האינטרנט, כל אזרח יוכל להצטרף לקבוצה כזו, ולתרום מזמנו (ומכספו, אם יש לו). אולי הדבר יגביר את ההשפעה הישירה של האזרחים ויקטין שחיתות והפרת הבטחות בחירות.

    אני קצת חושש שלדבר יכולות להיות גם השלכות שליליות, כי אני לא מאמין גדול בחוכמת ההמון (למשל, קל יותר להיות ימני כשאתה לא בשלטון ולא צריך להתמודד עם המציאות). אבל אם נתעלם מהסנוביזם הזה, ונניח שדמוקרטיה ישירה יותר משפרת את החברה, אז אני מקווה מאוד שתוך עשור או שניים, אכן זה יהיה המצב בדמוקרטיות בעולם.

  4. אני הייתי רוצה להציע לך מנגנון אחר, אבל הוא דורש leap of faith מסויים.
    הפגנה מהווה, למעשה, איום בסרבנות אזרחית. בין אם סבילה: אם לא תעשה מה שאנחנו רוצים, אנחנו (בפאסיבי) לא נתגייס לקבע, לא נצטרף למשטרה, לא נתנדב בהזדמנויות שונות לעשות משהו מעבר לנדרש מאיתנו בחוק, לא נופיע בהיכלי תרבות מסויימים (או אקטיבית), נשתמט מהשירות הצבאי, נילחם באוכפי החוק, נכשיל את פעילויות הממשלה ע"י מבוכה בין לאומית (נניח לקרוא לגופים בינלאומיים לחקור מעשים מסויימים) או נפגע באנשי מפתח בכירים הממלאים פונקציות מרכזיות בהגשמת המדיניות, או נביע תמיכה במי שמבצעים את הפעילויות הללו.
    כל ממשלה זקוקה למידה מסויימת של שיתוף פעולה, כדי שהשלטון יעבוד. בהקשר זה דיקטטורה לא שונה מדמורטיה.
    מובן שלהפגנה יש הרבה משימות: לגייס תומכים מסביב להנהגה או דרך מסויימת (למשל, הפגנות מטעם מפלגות), לשמירה על לכידות פנימית ויצירת מחוייבות לדרך(נניח ההפגנות של סיינטולוגים נגד פסיכיאטריה – אני בספק כמה הן נועדו להשיג תומכים), לשיפור האגו של הנוכחים (חלק גדול מההפגנות של אירגוני בעלי חיים עובדים על הבסיס של "אני לפחות מוחא על העוול הנושא", יותר מאשר מתוך תקווה אמיתית להשיג משהו), אבל הפעולה הפוליטית העיקרית שלהן, מתרחשת כאשר נוצרת מאסה של בעלי כוח, שמאיימים לסרב בצורה זו או אחרת.

  5. 1. אתה מעלה נקודה מעניינת, אבל לדעתי המסקנות שלך מוגזמות. אם היינו מוצאים יקום מקביל, ולצורך הביקורת היינו אוסרים על השתתפות אזרחית בלתי קונבנציונאלית, אני מאמין שקודם כל נבחרי הציבור ביקום הזה היו מרגישים הרבה יותר חופשיים לעשות את זממם, כי הם לא היו מרגישים שיש ציבור שבוחן אותם ומבקר אותם. בעיקר במדינתנו כאשר למעשיהם אין השלכה ישירה על הבוחר – הבוחר הישראלי הקלאי מצביע למפלגה שמייצגת את עמדותיו המדיניות, וזהו.

    2. מוזר שאתה מזלזל בפייסבוק ובתקשורת דווקא היום. אני חושב שיותר מתמיד נבחרי הציבור פועלים ממניעים של "להצטייר טוב" בפני הציבור. אני מסכים עם התגובה של אורן, שהיום הפגנה (ופעילויות נוספות) – מטרתן *הראשית* היא לעשות כותרת.

    3. השפעה במתחם הכנסת עצמו היא לדעתי ההשתתפות האזרחית המוצלחת ביותר. אני מדבר על לוביסטים. לוביסטים (בניגוד לקונוטציה הראשונה שעולה) לא מייצגים רק חברות ובעלי ממון, ישנם לוביסטים של עמותות וארגונים המייצגים אינטרסים ציבוריים. הח"כים, בניגוד לדרך ההצגה שלך, במקרים רבים *לא יודעים מספיק* בשביל לקבל החלטה. הלוביסטים יכולים לעזור בזה, במקרה הטוב ע"י חשיפתם לאמת, ובמקרה הפחות טוב בדרכים טהורות פחות.

  6. הפגנה לא נועדה לשנות באופן ישיר את עמדתם של מקבלי ההחלטות. היא נועדה להשפיע על דעת הקהל, שמשפיעה בתורה על מקבלי ההחלטות. יש כמה מנגנונים שפועלים יחד איתה: הראשון הוא שלאנשים, בעיקר כאלה שהם חסרי דעה או אדישים בנושא מסוים, יש נטיה לאמץ את התנהגות הרוב – תסמונת העדר, יש שמכנים זאת. זה משהו שאנחנו יודעים כבר שנים: נציגי שירות לקוחות מאומנים בתחילת דרכם לטפל בהתנגדויות, ואחת מדרכי הטיפול הנפוצות היא לומר משהו בסגנון: אני מבין את מה שאתה אומר, נתקלתי בהרבה מאוד לקוחות שאמרו את אותו הדבר ומצאו, בסופו של דבר, שהפתרון המוצע להם עונה על צרכיהם בצורה טובה יותר. שים לב שהשיטה הזו מדלגת מעל אותן הטענות והשכנועים שהועלו בפני "הרבה מאוד לקוחות: ומגיעה ישר לפתרון שהם מצאו. אתה תהיה המום כמה אנשים אומרים לעצמם "טוב, נו, אם הרבה אנשים אחרים הלכו על זה, זה כנראה בסדר גמור". מיליארד סינים לא טועים, גרסת הבמאי.
    מנגנון נוסף הוא זה של השוק (market). כשאני הולך לשוק, אני יודע מה אני רוצה לקנות. אני רוצה מלפפונים, עגבניות, בצל וגזר. לכאורה, אנשים לא הולכים לשוק "סתם", הם, ברובם, הולכים לשוק עם רשימת קניות. את המחירים הם יודעים כי המחירים כתובים. אז למה סוחרים בשוק צועקים, בעצם? זה לא שאם אני אדע שקרטון ביצים עולה אצלך רק עשרה שקלים, אני אחרוג מהרשימה שלי. או בעצם, כן. אם אני בשוק וקרטון ביצים עולה זול משמעותית מזה שאני אקנה עוד ארבעה ימים בסופר, אני אקנה קרטון ביצים. הייתי צריך שתסב את תשומת ליבי לשם. כך, קבוצות שוליים – ובעיקר קבוצות מיעוט – שמנסות לכבוש לעצמן במה של כבוד בשוק הדעות, צריכות לצעוק חזק יותר. מכתב מנוסח בחריפות לידיעות אחרונות כבר לא עושה את התרגיל.
    מנגנון שלישי הוא זה של התקשורת. הכוח של התקשורת, עבור המדינאי, טמון באופן שבו היא יכולה להשפיע על דעת הקהל. לא רק בנושא המדובר, אלא גם פרסונאלית כלפי אותו פוליטיקאי. אם התקשורת יכולה להוציא פוליטיקאי מסוים כשקרן או נוכל, הוא יצטרך להישמר מפניה. התקשורת, מטבעה, מסקרת ומייצגת את עמדת המיינסטרים. קבוצות שוליים בוחרות פעמים רבות בדרך הסטיה – עשיה של דבר מה פרובוקטיבי, כמו מצעד גאווה או הפגנה – כדי לזכות בתשומת הלב התקשורתית שיכולה בתורה להשפיע על דעת הקהל (כלומר, להביא את עמדתה של קבוצת השוליים אל שוק הדעות) וגם להסב את הזרקור לפוליטיקאי כזה או אחר.
    ולבסוף, אין לטעות בחשיבות של הבנת האינטנסיביות שבה קבוצת אוכלוסיה מאמינה במשהו. האינטנסיביות הזו עשויה להיות מתורגמת ישירות לאחוזי הצבעה בקלפי. למשל, אם מתנגדי גירוש הילדים הזרים הם מאוד אינטנסיביים וקולניים ומוכנים לצאת לרחוב באחוזים גבוהים – יכול להיות שהם יזכרו לפוליטיקאי מסוים את מעורבותו בנושא בקלפי, וכשאתה, למשל, מפלגת העבודה, אתה פשוט לא יכול להרשו לעצמך מצביעים שיזלגו למפלגה אחרת בגלל פועלך בנושא.

  7. ואם להוסיף על דוגמת סוחרי השוק של נמרוד – כשאני הולכת למכולת עם רשימה אני חוזרת הביתה עם המוצרים שתכננתי מראש. כשאני הולכת לשוק עם רשימה, תמיד אחזור עם עוד שניים שלושה דברים משונים שלא חשבתי עליהם מראש. החל מלדר וכלה בזר בצל ירוק.

  8. על היתרונות/חסרונות של הפגנות נאמר כבר הרבה. אבל השתתפות אזרחית זה לא רק הפגנות. זה גם השתתפות בחברה האזרחית באמצעות תרומות או התנדבות או קידום עניינים (ירוקים/הומאניים…) ספציפיים שהשלטון המרכזי לא מתפנה להתמקד בהם. במדינת רווחה מודרנית, בהן האזרח נתפס כישות פסיבית שמוסדות המדינה פועלים כלפיו, ופחות כסוכן שפועל עליהם, הפעילות האזרחית – גם הפגנות וגם תרומות והתנדבות – מסמנת לממשלה מה האזרחים רוצים וכמה חזק הם רוצים זאת. זו אינדיקציה הרבה יותר מעודנת מאשר הצבעה בבחירות, כי ממספר המצביעים לליכוד, לעבודה או לקדימה, לא תוכל לגזור אם וכמה חשוב לאזרחים החור באוזון או הטיפול בניצולי השואה או החזרת גלעד שליט – שהרי אין לנו מפלגה נפרדת לכל לכל נושא ואין אזרח שמוטרד רק בעניין אחד.

    להפך, אפשר לשאול מי (או בשביל מה) צריך בחירות? כי הרי אומרים שגם מי שמצביע כבר לא משפיע. אם אצביע למרץ או מולדת קולי ישאר בשוליים ולא יישמע, ואם אצביע ליכוד, עבודה, קדימה ואפילו ליברמן, אקבל כמעט את אותה מדיניות ברוב הנושאים שעל הפרק. אומנם העלות של הצבעה בבחירות נמוכה מאוד, אבל נראה שתפוקתה נמוכה יותר.

  9. אני לא מבין משהו. למשל, עניין בית החולים והקברים ההוא. בהתחלה הממשלה החליטה א'. פתאום הממשלה שינתה את דעתה לב', בעקבות התערבות ישירה של ראש הממשלה. כל העניין היה מאוד מאוד מביך עבורו והדגים כמה הוא "לחיץ".

    למה זה קרה? פספסתי משהו? הדבר היחיד שאני ראיתי הוא את המהומה התקשורתית שקמה סביב העניין. לא שינוי אינטרסים פוליטיים כלשהו.

  10. יושב לו שר לעניני כלום ברפובליקת בננות קטנה. השר ואנחנו יודעים שהוא הגיע למעמדו הרם רק בכגלל שהוא הצליח לשכנע כמה מאות חברי מרכז שהוא יכול לסדר להם ג'ובים יותר בקלות ממישהו אחר. הוא מסתכל מהחלון ורואה הפגנה שמצטלמת טוב (משהו עם ילדים או דגלים). השר מיד נזכר שכבר די הרבה זמן לא הייתה לו כותרת בעיתון ויכול להיות שלא יזכרו אותו בישיבת המרכז הבאה (או שיזכרו שסידר רק ג'ובים מועטים). השר ויועציו מיד מניחים שהולכת להיות לזה תמיכה בתקשורת ואחד היועצים מתישב וכותב הודעה לתקשורת. השר מיד מוזמן לתוכנית הבוקר למחרת ואפילו זוכה לכותרת מפרגנת בעיתון. הוא מבין שנפל על בוננזה תקשורתית כזאת ששווה לו אפילו מרידה מבוימת בראש הממשלה. הוא מניח שגם אם יכנע בסוף הוא יוכל להרוויח קצת תקשורת ואת האתנן שיקבל תמורת הויתור. הוא מתחיל ללחוץ ולפעמים האינטרסים של הנפשות המעורבות מתאימים (ראש הממשלה רוצה לעשות דווקא לשר אחר לדוגמא) והנה לך שינוי שמקורו בהפגנה.
    אני לא מאמין שאפשר להכניס את זה למודל מדעי אבל צריך. אחרי הכל אנו מודדים בכל המודלים את מה שמדיד. אף שר בעולם לא יודה שכך הוא חושב למרות שכולנו יודעים.

  11. טל: 'אני לא מאמין שאפשר להכניס את זה למודל מדעי אבל צריך' הוא אחד הניסוחים המוצלחים ששמעתי של הבעיה המרכזית בשיטות מחקר כמותניות.

  12. מה שנמרוד אמר.

    אבל מצד שני, זה לא מתאים לתוצאות המחקר.

    אולי כל הענין הוא שהשתתפות אזרחית גורמת לאזרח לחשוב שהוא משפיע, כמו שהצבעה גורמת לו לחשוב שהוא חלק מהשלטון, בעוד שלמעשה עופר ודנקנר קובעים בנושאים שבאמת חשובים.

  13. הפגנה ועצומות הן גם דרך למבל (לייצר מוביליות) של דעת קהל. משהו מעצבן אותי, אבל אני חושב שזה רק אני, ואני שוכח מהענין כי נראה לי שאין לי סיכוי לשנות. אבל הנה מסתבר שיש עוד אלפים, או מאות אלפים, שחושבים כמוני. אז אולי יש צ'אנס, ולכן יגדל הסיכוי שאשקיע אנרגיה בכיוון שינוי המצב. אני ועוד רבים כמוני. קרא לזה הגדלת האכפתיות האפקטיבית.

סגור לתגובות.