הגנה על תזה (לא שלי)

תזות מ"א הן יצור מוזר. הן לכאורה תוצר מחקרי אקדמי שווה ערך לכל פרסום אקדמי אחר, אך למעשה הן יותר מחקר צעצוע – הדרישות מתזת מ"א נמוכות בהרבה מאשר הדרישות ממחקר שמתפרסם בכתב עת. במידה לא קטנה, מטרת כתיבת התזה אינה אלא אימון והכשרה לקראת כתיבת מחקר "אמיתי" – הדוקטורט. אין המשמעות שלא יכולות להכתב עבודות מ"א מצויינות. ללא ספק, נתקלתי כבר בכמה כאלו. ((לא שלי. שלי מבישה. אני לא מצטנע, היא באמת כזו.)) יש כאלו שלוקחים את תזת המ"א שלהם, מרחיבים אותה קצת, ויש להם דוקטורט פחות או יותר מוכן. אבל בסך הכל, מדובר בעבודה שמעצם הגדרתה היא בוסרית. על כן, כאשר תזת מ"א מקבלת תשומת לב ציבורית, יש בכך מידה של חוסר הוגנות. כל אחד צריך להגן על התזה שלו, אבל מעטים נדרשים להגן עליה בפני המון זועם שמחפש לו שה לעולה.

כזו היא עבודת המ"א של טל ניצן, "גבולות הכיבוש: נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי-פלשתיני", שנכתבה בשנת 2006 במסגרת לימודיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באונ' העברית. איתרע מזלה והיא זכתה לציון לשבח מטעם האגודה הישראלית לסוציולוגיה, ותוך זמן קצר התנפלו עליה מכל הכיוונים בתיוגים מ"פסיכית" דרומה. לפני מספר חודשים, במסגרת פסטיבל רדיפת הפוסט-ציונים באקדמיה, הועלה החיבור הזה באוב והוזכר שוב במספר מקומות, וכך אני הגעתי אליו. שמרתי לעצמי עותק שלו והחלטתי לעיין בו בהזדמנות.

לא קראתי את המחקר במלואו – יחסית לתזת מ"א מדובר בטקסט ארוך במיוחד – אך אין לי ספק שקראתי יותר ממנו מאשר רוב, אם לא כל, המבקרים. הכוונה שלי ברשומה הזו אינה להגן על מסקנות המחקר, שכן יש לי ביקורת הן על הדרך בה נערך והן על אופן הסקת המסקנות שבו, אלא על עצם הלגיטימיות של המחקר הזה, על העניין שבשאלה הנשאלת, ועל היותו ראוי, על פניו, לציון לשבח לו זכה.

השאלה שמציגה ניצן היא מעניינת, והיא מסוג השאלות שלא נשאלות לעיתים קרובות: ידוע, כך היא טוענת, כי בסכסוכים אתניים ממושכים קיימת תופעה נפוצה של אינוס על-ידי חיילי צד אחד את נשות הצד השני. התופעה מתועדת היטב ונפוצה להפליא. כל כך נפוצה, למעשה, עד כי ניתן להתייחס אליה כאל נורמה בתנאים כאלו. מכיוון שזוהי הנורמה, ומכיוון שזוהי נורמה שלילית, מאליה עולה השאלה כיצד מונעים מצבים כאלו. מעניין, לפיכך, לבדוק מקרים בהם חרף תנאים דומים אין תופעה של אינוס על ידי חיילים. ישראל היא דוגמא למקרה נדיר שכזה. השאלה ששואלת ניצן, אם כן, היא כיצד ניתן להסביר את העדרו של האינוס הצבאי בסכסוך הישראלי-פלסטיני? השאלה הזו, יש להבהיר, היא חשובה ובעלת השלכות מעניינות ומשמעותיות גם על הבנת תופעת האינוס הצבאי וגם על האפשרות למנוע אותו בעתיד. רק על עצם שאלת השאלה הזו הייתי מציין לשבח מחקר שכזה.

בהמשך המחקר מציגה ניצן מספר סוגי גבולות שטשטושם במצבים רגילים של מלחמה אתנית מגדיל את הסיכוי לנקיטת טקטיקה של אינוס צבאי ככלי לחידוד הגבולות הללו, וטוענת כי בישראל הגבולות הללו חדים גם בלי הצורך בפרקטיקה כזו. כמו כן, מציינת ניצן, ישראל מתוקף היותה מדינה דמוקרטית שפניה מערבה, אינה מסוגלת כלל לנקוט בפרקטיקה של אינוס צבאי כאמצעי לוחמה. באמצעות טיעונים אלו היא מסבירה מדוע בישראל אין זה סביר כלל שיתרחש אינוס צבאי מכוון, היינו כזה שמונחה מלמעלה, באופן מערכתי.

אך כפי שהיא מראה, אין בהסברים הללו כדי להסביר את העדרו של מה שהיא מגדירה כאינוס סימפטומטי: אונס "סטנדרטי" שמנצל את עמדת הכוח של החייל מול האשה כדי לספק צרכים אישיים ולא "לאומיים" או "צבאיים". כל צבא, כמובן, מנסה לצמצם את מספר המקרים של אינוס סימפטומטי. המקרה הישראלי מעניין משום שצה"ל מצליח בצורה יוצאת דופן למנוע מקרים כאלו. שוב, השאלה כיצד זה קורה היא חשובה ורלוונטית הרבה מעבר למקרה הישראלי גרידא.

על חלק זה של המחקר יצא עיקר קצפם של המבקרים. יש להודות על האמת – הוא רווי ניסוחים בעיתיים שמוטב היה אם היו עוברים עריכה אינטנסיבית. זהו טבען של תזות מ"א. אולי אם ניצן הייתה יודעת לאיזו תשומת לב תזכה עבודתה הייתה מקפידה יותר על ניסוחיה ומבהירה אותם יותר. אך חרף המגבלות הללו, מחקרה של ניצן חשף טפח מעניין שדורש עיון מעמיק.

ההגיון אומר שכששואלים חייל או חייל לשעבר מדוע הוא לא אנס אף אחת, או (מוטב) כיצד זה שאף אחד מחבריו ליחידה לא אנס אף אחת, התשובה תהיה פשוט "זה לא מוסרי", "זה לא תואם את רוח צה"ל", או "זה לא משהו שעושים". ואכן, החיילים שרואיינו העלו מיד את עניין מוסריותו של צה"ל. חלקם ריפדו את הטיעון גם בכמה טיעונים פרקטיים לגבי התגובות השליליות שתתקבלנה מהעולם אם יחשף מקרה כזה, ואני חושב שהביקורת של ניצן על טיעונים תוספתיים כאלו אינה הוגנת. אך בכל אופן, ניתן לצפות שגם אם ילחצו עליהם עוד, הם ימשיכו להסביר שפשוט לא עושים את זה וזהו. אבל ניצן הצליחה להראות פן מעניין כששאלה את מרואייניה לגבי משיכה מינית פוטנציאלית לנשים הפלסטיניות. קו ההגיון שלעיל היה אומר שאותם החיילים היו אומרים "כן, היו שם גם נשים יפות, אבל זה לא מוסרי". המעניין בממצאיה של ניצן הוא שהחיילים, לפחות אלו המצוטטים בתזה, לא ענו כך. במקום זאת, הם פנו לתיאורים של הנשים הפלסטיניות כא-מיניות במובהק. "איכסה", "מגעיל", "לא נוגע בפלסטינית עם מקל", אלו חלק מהביטויים בהם השתמשו החיילים. חייל אחד שאמר שזה משהו שלא עושים עם אוייב שינה את דעתו כשנשאל מה היה קורה אם היה נלחם בגרמנים – אז, אולי, זה היה משהו ש"עולה בראש". המונח בו משתמשת ניצן כאן הוא דה-וומניזציה. זהו המנגנון אותו מתארת ניצן כדי להסביר את ההצלחה החריגה של הצבא במניעת תופעה של אינוס סימפטומטי.

אינני לגמרי מסכים עם הביקורת המובעת במהלך תיאור המצב הזה, לפחות לגבי חלק מהחיילים המצוטטים. העלמת הנשיות של הצד השני היא כלי מקובל ונפוץ כדי ליצור יחסים מקצועיים בין בעלי שררה לבין מי שנתון למרותם. אין בטענה ש"בסיטואציה הזו היא לא אשה עבורי" כל דבר בעייתי, אם במקום להיות אשה היא פשוט "אדם". כמובן, כאשר היא מוגדרת כ"איכסה" כבר אפשר לדבר על בעיה. מצד שני, לא ברורה בהקשר זה ההבדלה שעושה ניצן בין "דה-הומניזציה" ל"דמוניזציה". לטענתה הראשון ללא השני מאפשר מניעת אונס סימפטומטי מבלי לעודד אונס מכוון. אבל כדוגמא היא מביאה את אונס בנות הטוטסי על-ידי ההוטו ברואנדה, שם הוגדרו הטוטסי כ"ג'וקים" ו"מלוכלכים". קשה לי לראות כיצד הכינויים הללו הם יותר "דמוניזציה" מהכינויים בהם עושים שימוש חלק מהחיילים המרואיינים במחקר.

בעיה מרכזית, לדידי, במחקר (ושוב, קראתי רק את חלקו, כך שהביקורת הזו היא בערבון מוגבל) היא בכך שהוא טוען כי "אי אונס סימפטומאטי מהווה צעד נוסף בהכפפת היחיד לצורכי החברה". הטענה הזו אינה נובעת, למיטב הבנתי, מהממצאים המובאים במחקר. העדרו של אונס סימפטומאטי הוא אינדיקציה לכך שהיחיד הוכפף לצורכי החברה. מכאן אין להסיק (כפי שהרבו המבקרים להסיק) שהחיילים אינם אונסים משום שהם גזענים, אלא שמעבר להבנייה הסטנדרטית של המוסר כגורם המעכב ומונע אינוס סימפטומאטי – דבר שקיים בכל צבא מערבי – כדי להסביר את ההעדרות הכמעט מוחלטת של אינוס סימפטומאטי בישראל צריך להסביר כיצד אפילו אותם מעטים שבצבאות אחרים אונסים בכל מקרה, לא עושים כן בישראל, וזאת ניתן, אולי, לעשות באמצעות הצבעה על מנגנון נוסף, זה של ה"דה-וומניזציה" ו"דה-הומניזציה", שמבטל את אותם "דחפים" או "צרכים" שעשויים להוביל חיילים מסויימים לאונס.

כאמור, אינני מסכים עם המסקנות של ניצן. המחקר הזה אינו אלא מחקר מ"א, והוא זכה לציון לשבח, דומני, משום שהוא מעלה שאלה מאוד מעניינת שראויה לעיון מעמיק (יש להזכיר שהמחקר לא זכה באחד משני הפרסים הראשיים באותה שנה, אלא רק בציון לשבח). אינני חושב שהכרחי לחשוב כי מעניקי הפרס, או אפילו המנחים החתומים על התזה, סומכים את ידיהם במאה אחוז על מסקנות המחקר. הם ראו בו מה שהוא – מחקר מקורי, שהעלה שאלה מרתקת ועסק בה בצורה מרחיבת דעת וברמה גבוהה יחסית עבור טקסטים מסוגו.

המתקפות כנגד המחקר והאגודה שציינה אותו לשבח, תחת זאת, התאפיינו ברדידות — רובן, עושה רושם, לא קראו יותר מאשר תקציר בן כמה שורות של המחקר — ומבלי לנסות אפילו להבין את הרציונל שבבסיסו. תגובות אינפנטיליות כגון "אז אני בטח הומופוב כי לא אנסתי אף גבר" רק מדגישות עד כמה חלק מהאנשים שנחשפו למחקר בדרכים עקלקלות כלל לא ניסו אפילו להבין במה הוא עוסק ומה הטענות שהוא מעלה. אחת המסקנות הלא כל כך מפתיעות מכל העסק היא שטקסט שנכתב לקריאתם של שניים וחצי מרצים, רוב הזמן, לא צריך להחשף לציבור הכללי לפני שעבר עריכה אינטנסיבית. אפילו טקסטים שמיועדים לצריכה פומבית של אנשים בתחום, לעיתים קרובות, עוברים לא מעט תהפוכות ועיוותים כשהם מגיעים לידיעת הציבור הכללי.

בסך הכל, אם ניתן לנסח כלל אצבע בנושא, מי שמבסס את הביקורת שלו על האקדמיה הישראלית על עבודות מ"א, אפשר להתעלם ממנו.

28 תגובות בנושא “הגנה על תזה (לא שלי)”

  1. תודה על הניתוח. מסכים עם הסייפא.
    אני חושב שאחת הבעיות המרכזיות במחקרה של ניצן נובעת מכשל מתודולוגי. המחקר מנסה למדוד בכלים סטטיסטיים תופעה שאינה קיימת, מה שמציב אותו בפני בעיה ברגע שהוא מבקש להסיק מסקנות מן הנתונים. זו גם הסיבה לבלבול בין אינדיקציה לתופעה מסויימת, ובין הגורם לה.

  2. גם אני לא קראתי, אז מן הסתם הביקורת שלי רדודה.
    אבל בכמה מאותם צבאות בעולם החייל הכובש מגיע לביתו, לחברה שלו, כל שבועיים-שלושה? אני מניח שבמרבית המקומות שנסקרו החיילים מוצבים ב"חזית" חודשים על גבי חודשים. ומה לעשות, המקרה הישראלי פשוט שונה.

    (ובמידה מסויימת, אני חושד שחלק מהביקורת הציבורית על התזה נובעת מהחשש שאולי היא אינה שגוייה לחלוטין. ובמידה אחרת, כי לשכל הישר, המסקנות כפי שפורסמו בפומבי הן פשוט מטופשות.)

  3. ראשית מסכים עם הסיפא.

    יש לי כמה שאלות?

    האם ניתן מרכיב משמעותי במסקנות ל- ערכים/ נורמות בסיסיות של הצבא?
    האם ניתן מרכיב משמעותי לענישה כמרכיב חשוב במניעה של מקרי אונס?
    האם יש התיחסות לענישה במקרי ביזה? האם יש התיחסות לנדירות היחסית של הביזה בצה"ל.
    כחייל סדיר ומילואים שבילה מאות ואלפי ימים בשטחים אני חושב שאלו המרכיבים העיקרים של הסיבה לכך שהאונס לא קיים בתרבות הצבאית הישראלית. הידיעה שמקרה כזה יגרור אוטומטית מאסר ממושך. גם בזה היא ארוע נדיר ומתקיים בד"כ ברמות קטנות של גניבות שוליות ולא מעשי ביזה מאורגנים? אם יערך מחקר על כך אינני חושב שאחת המסקנות העיקריות שחיילי צה"ל גזעניים לכסף ורכוש. ועדיין רמת הביזה נמוכה מאוד.
    לעומת זאת כאשר חיילים יודעים לדוגמא שהתעללות במחסום לא גוררת ענישה , קיימות תופעות כאלו.

  4. קראתי (לא בצורה מעמיקה,מודה) את העבודה לפני מספר ימים.
    המחברת לא מעמתת את מסקנותיה עם מקרה מבחן – העדר (לא מוחלט) של "עבריינות צבאית" אחרת, המופנית כלפי האוכלוסיה הנכבשת – מסוג ביזה, רצח (שבויים ואזרחים) או ונדליזם כלפי רכוש. אני מודע לקיומם של מקרים כאלה, אבל נדמה לי שהם חריגים ולא הכלל. אם הנחתי נכונה, לא ניתן לתרצה בנימוקים בהם השתמשה המחברת כלפי העדר אונס.

  5. אם היא אכן לא עימתה את העדר האונס עם נורמות צבאיות/ משפטיות ועם רמת התנהגות עברינית אחרת בצבא , העבודה שלה על כפי שמתואר על ידך לוקה בחסר רציני. ליחס את העדר האונס לסלידה מנשים ערביות ולא למערכת אכיפה וחינוך זה לא רציני. שירתתי בצה"ל בשתי האינטיפדות , כחייל וכמפקד. הוקדש זמן להבהרה איך להתנהג עם האוכלוסיה הערבית. הובהר לי והבהרתי לחיילי שיש דברים שאסור לעשות ( בעיקר התיחסות הייתה לביזה ולכבוד הנשים, אונס היה דבר שלא חשבנו שהוא רלבנטי), לעומת זאת לא הקדשתי שניה אחת להבהרה שנשים פלסטינאיות זה איכסה. מה גם שלא פעם ולא פעמיים כן התיחסנו לנשים ערביות בשיחות ביננו כאל נשים ( כן כוסית לא כוסית, הייתי עושה טובה לא הייתי עושה טובה). התזה שלה אולי רחבת יריעה ומעלה אכן שאלה חשובה. המסקנות שהגיע אליהן נראות לי לא רציניות ללא המרכיב החשוב ביותר בצבא – משמעת צבאית.

  6. בעז, בהחלט יש דיון בשאלת המוסר והמשמעת בצבא. העניין הוא שמוסר ומשמעת יש בכל צבא. כל צבא מערבי מבהיר לאנשיו שאסור לבצע מעשי ביזה ואונס, ובכל זאת, כאשר צבאות מערביים היו מעורבים בסכסוכים ארוכים (ויאטנם, אלג'יריה) היו יותר מקרים כאלו מאשר בצה"ל. יש כמה הסברים. לפחות ברמת הכותרת, יש התייחסות לכך במחקר של ניצן (כאמור, לא קראתי במלואו) – סוגיית הנגישות לחברות בבית, כמו גם היות הצבא "צבא העם" ולא צבא מקצועי שמגייס, מטבע הדברים, בעיקר אוכלוסיות חלשות.
    ההשערה שהיא מעלה (ואני מסכים שההוכחה במסגרת הזו רחוקה מלהיות מספקת, אבל היא לא בלתי סבירה) היא שהחיילים מפתחים מנגנונים פסיכולוגיים של רתיעה פיזית מערבים (ובעיקר מערביות) כדי לעמוד בדרישות המוסריות שמטיל עליהם הצבא. לטענתה, המנגנונים הפסיכולוגיים הללו (ואולי יש לציין שמשהו שחסר לי במה שקראתי הוא התייחסות ספציפית למימד הפסיכולוגי הזה, אולי זו הייתה צריכה להיות עבודה בפסיכולוגיה ולא בסוציולוגיה) מתאימים מאוד למסגרת החברתית בה מתפקדים החיילים, ולכן הם משרתים את מטרות המדינה לא פחות מאשר מערכת של דמוניזציה שתוביל למקרי אונס רבים יותר. אין כאן עניין של קונספירציה, שמלמדים את החיילים להגעל מערבים, אלא שזו תגובה שבאה מתוכם כדי למנוע דיסוננס קוגניטיבי בין הרתיעה מאינוס לבין הדחף וההזדמנות הלא ממומשים.
    שוב (ושוב) זו תזה שרחוקה מלהיות מושלמת. אפשר לתקוף אותה מהרבה כיוונים. עם זאת, לא מקובלת עלי המתקפה של חלק מהמבקרים ששללה את עצם הדיון ו/או העלאת ההשערה הזו. אפשר לנהל דיון אינטליגנטי על הממצאים שהיא הביאה, ולהשכיל ממנו (אם לא לגבי אופי הסכסוך, אזי לפחות על מתודולוגיה מחקרית).

  7. אני מסכים אתך לגבי רוב הטענות, אבל נראה לי שיש בכל זאת בעיה מתודולוגית חמורה יותר עם התזה. ההצדקה לבחירה בראיונות ולא בעבודת שדה משולבת בראיונות היא חלשה מדי.

  8. דובי, אני לא בטוח שהבנתי את השורה התחתונה. האם הטענה שנגדה יצא קצפו של התקשורת, "החיילים לא אונסים פלסטיניות כי הם גזענים" מופיעה בעבודה? האם היא מופיעה כהשערה או כטענה? אם כטענה, האם היא מבוססת? אם כשאלה – האם יש עוד הסברים אלטרנטיביים שווי משקל?

  9. דברים אסורים הופכים לאיכס לעיתים קרובות, ללא סיבה מוצדקת. דתיים יגידו לך שחזיר זה איכס. אני חושבת (ובטח עוד כמה אנשים חושבים כמוני) על כל אונס\בגידה\ביגמיה כאיכס (אולי כי אני בת?). בפירוש רש"י לפרשת קדושים (הוא לקח את זה ממקום אחר שלא בדקתי מהו) כתוב: "רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". זו הדרישה להנמקה מוסרית (על פי המוסר שהיה רווח בחברה שלו, המערב את האל) ולא הנמקה אחרת. גם חז"ל נלחמו בהצמדת הנמקות אחרות שאינן קשורות לשורש המוסרי של האיסור. זו תופעה פסיכולוגית עתיקה ומוכרת ומוזר לשים אותה בצד במחקר, אפילו שהוא מ"א.
    מלבד זאת, די ברור שבדימוי התרבותי אצלנו עדיף שיהיה לך קשר עם בחורה עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני מאשר עם בחורה שחומה, בדיוק כמו שבשוודיה יש אליל נעורים תורכי (נראה לי), שעיר, שחום ונמוך (בדוק). זה יכול להיות תנאי שמפריע לחיילים מראש להסתכל על נשים במלחמה, בלי קשר לנשיות.

  10. הדיון המהותי מעניין מאוד, אבל במיוחד אהבתי את הניתוח הפורמאלי שלך שמתרכז בהקשר (עבודת מ"א). נראה לי חשוב להתייחס לטקסטים בתוך הקשר כזה. התייחסות רצינית כל כך לטקסט שכתב חוקר בראשית דרכו יכולה רק לשתק ולמנוע התפתחות לכיוון של כתיבה מוצלחת יותר.

  11. לא מדובר רק בעבודת מ"א, אלא בכזו שיצאה לאור לאחר מכן בסדרת מחקרי עיון של המרכז למחקרים במדעי החברה של האוניברסיטה העברית.

  12. דובי, שמעתי על המחקר הזה לפני כמה שנים (לא קראתי אותו מעולם) כשהייתי באוניברסיטה וכשדנתי בסוגייה עם עוד חברים ששרתו ובילו בשטחים המסקנה שלי (שמישהו אחר אמר גם קודם) היא שאין אונס, כי צה"ל הוא צבא של ראשון-חמישי, ובסופ"ש החייל יכול לנקות את הראש כמו שאוהבים לקרוא לזה.
    ולכן, בעוד לכיבוש יש בוודאי השפעות שנגררות עמוק אל תוך התת-מודע ומשפיעות על אנשים כל החיים, ייתכן שאונס נובע הרבה יותר מהניתוק מהחברה המוסרית הסטנדרטית מאשר רק מהיותך הכובש.
    כמובן, שאני לא חוקר וזאת רק טענה לא מבוססת, אבל אני חושב שזה אלמנט שאולי יש מקום להתייחס אליו.

    שנה טובה

  13. נקודה מעניינת: מי שמוסיף למכלול הסיבות את הטענה "החיילים חוזרים לחברה שלהם בחופשה ולא סובלים מתסכול מיני", בעצם סותר את הטענה הפמיניסטית (שתמיד הטרידה אותי בנחרצותה) לפיה אונס הוא אקט של אלימות ולא של סיפוק מיני.

    זה לא בדיוק מה שגידי אמר, הוא נתן לזה מסגרת יותר מעמיקה.

  14. לא קראתי את המחקר, אבל הטענה שאסף הביא לאו דווקא סותרת את הטענה הפמיניסטית. בהחלט יכול להיות שהחיילים מוציאים חלק נכבד מן האלימות והתסכול – והרי בשירות הצבאי לא חסרים תסכול ואלימות – במסווה מיני כלשהו על החברות הבדר"כ יותר צעירות שלהם (מה שכתבתי לא מגובה במחקר אמפירי, אבל הוא כן מגובה בבחינה זהירה של החברים של החברות שלי בגילאים הרלוונטיים), ולכן אין צורך להיות אלימים באופן זה כלפי פלסטינאיות.

    מקור מעניין הוא דווקא תרבות פופולרית ושירים אהובים. הרי מה השורה הזאת של "גם אלוהים לא יכנס פה" ב"חום יולי אוגוסט"? יש כל-כך הרבה זמרים יוצאי צבא עם טראומות מכאן ועד הודעה חדשה, ואני בהחלט מצליחה לזהות מימד של "ללכת ולפרוק את זה על החברה" בשירים שלהם. אולי שווה לבדוק להקות שיש בהן חיילים/משוחררים טריים.

  15. אני תוהה אם החזרה התכופה הביתה מונעת מקרי אונס, כמו גם פשעים אחרים, לא בגלל שיש חברה לפרוק עליה את האלימות, אלא בגלל שכך החיילים לא מנותקים מחיי חברה רגילים ונורמטיביים. אני לא מכירה מחקרים על פשעים בקרב חיילים או בעת סכסוכים בכלל, אבל ההשערה שלי תמיד היתה שחלקם קשורים לחוקים והנורמות השונות במצבים כאלה, לכך שפתאום מותר או צריך להתנהג באופן שלא מקובל בחיים האזרחיים, וזה מטשטש אמות מוסר רגילות. יכול להיות שהחזרה לחברה האזרחית לעיתים תכופות מונעת את זה.

  16. תודה על הניתוח, דובי. הלינק לעבודה עצמה לא עובד. תוכל בבקשה להעלות שוב?

  17. למה בכל הדיון המעניין הזה סביב העבודה אף אחד לא מעלה את חלקו של מנחה [המנחים] של העבודה במיוחד לאור המחדלים המתודולוגיים שהועלו כאן. האם הם קראו את העבודה? האם הם קראו אותה ולא עלו על הבעיות שהועלו אפילו בן כאלה שלא קראו את העבודה עד תומה. מנסיוני – נהוג להציג את העבודה בפורום של מרצים וסטודנטים לתואר שני. האם גם שם לא גילו את הבעיות בהנחות ובמתודולוגיה? נשמע לי מאוד מוזר

  18. הדיון הפסוודו אקדמי הזה מגוחך,
    סוציולוגיה ככלל היא דיסצפלינה מוזרה אינה מדע ואינה מגיעה לרמת דיון פילוסופי.

    ברב המקרים מדובר בקשקוש, היחידה ששנתה מעט את דעתי על הלגיטימיות של סוציולוגיה כתחום אקדמי היא אווה אילוז.

    בכל מקרה האם מישהו שם לב שהמנחה של העבודה המצוינת הזו הוא אייל בן ארי.. כן כן אותו גאון סוציולוגי שסולק מהאוניברסיטה העברית בגלל ניצול מיני (אונס?) של סטודנטיות, האם טל ניצן היתה ביניהם?

  19. אין לי דרך להגיב על הטענה בדבר הלגיטימיות של הסוציולוגיה (או כל מדע חברה אחר, מתברר).

    אבל שנבין – את מנסה ללכלך על טל ניצן בגלל פשעים שעשה מישהו אחר?

  20. בחייך, מחקר שמעלה טענה כזו צריך להיות מודע למשמעות שלה. מאמר כזה שמניח את מסקנותיו מראש (באיזה מצב אין שימוש באונס או מניעתו לצרכים פוליטיים) ראוי ליחס אליו, ומי שמעלה טענה כל כך קשה נגד חברה, וללא ביסוס, ראוי לבוז.

    אם מחקר שטוען משהו כזה לא עומד במינימום ביקורת הוא לא היה צריך להיכתב או לקבל פרס, וכותבתו צריכה לקבל את האחריות לכך (תואר שני זה בכל זאת לא לילדים).

  21. אכן שאלה מעניינת לתזה וניתוח טוב שמזכיר שמדובר בתזה.

    בנוגע למה שאסף אמר בהקשר פמיניזם:
    "נקודה מעניינת: מי שמוסיף למכלול הסיבות את הטענה "החיילים חוזרים לחברה שלהם בחופשה ולא סובלים מתסכול מיני", בעצם סותר את הטענה הפמיניסטית (שתמיד הטרידה אותי בנחרצותה) לפיה אונס הוא אקט של אלימות ולא של סיפוק מיני."

    ממש לא. חלק מהטענה הפמיניסטית לגבי אונס הוא שהוא נועד לבסס יחסי כוחות והוא אקט של אלימות ולא סיפוק מיני. המצב עם החוסר באונס דווקא מחזק את הטענה הפמיניסטית. מרגע שיש דרכים אחרות להפעיל מרות ואלימות, כמו בין חיילים לכבושים, אין צורך באונס כדי לעשות זאת.
    כמובן שגם זו לא בהכרח הסיבה, לכן באמת צריך לחקור. אבל אי אפשר להשתמש בזה כדי להפריך טענות פמיניסטיות.

  22. שי, בוודאי שזו תשובה אפשרית, אבל מי שת/ירצה לומר את מה שאמרת, לא היו מנסחים את הטיעון כך: "החיילים חוזרים לחברה שלהם בחופשה ולא סובלים מתסכול מיני" , אלא כך: "מרגע שיש דרכים אחרות להפעיל מרות ואלימות, כמו בין חיילים לכבושים, אין צורך באונס כדי לעשות זאת". אופי הטיעון כאן שונה לגמרי, בראשון מובלעת הטענה שיש קשר לתסכול מיני ולא שליטתי.

  23. והערה נוספת – בטיעון "מרגע שיש דרכים אחרות להפעיל מרות ואלימות, כמו בין חיילים לכבושים, אין צורך באונס כדי לעשות זאת", נחזה בעצם שגם במקומות אחרים בעולם, שבהם יש כיבוש אלים, לא יהיו מעשי אונס. כפי הנראה זה לא נכון, וזה בדיוק אחד מהדברים שעליו תוהה התיזה, לא?

סגור לתגובות.