הידעת? התלמיד הוא אדם

שלום בוגוסלבסקי ((שבזריזות כבש לעצמו מקום כאחד הבלוגרים החשובים והמעניינים בעברית.)) כותב בגנות המתקפה על זכויות התלמיד, וטוען שהבעיה היא לא שלתלמידים יש יותר מדי זכויות, אלא שאין מספיק זכויות – הרעיון שהציב את ה"ילד במרכז" השאיר יותר מדי גורמים אחרים נטולי זכויות – למשל המורה, או הילדים האחרים בכיתה. במילים אחרות, בוגוסלבסקי מזכיר לנו שזכויות אינן מתקיימות היכן שאין אינטראקציה, ולכן לא יכולות להיות זכויות אלא בהקשר של מפגש בין שני צדדים (ילד/מורה, או ילד/ילד), שלשניהם יש זכויות.

והוא בהחלט צודק בניתוח הבעיה, אבל אני חושב שהוא שוגה בהצעה שהוא מציע לתיקונה.

במקום לבטל את חוק זכויות התלמיד, כמו שגורסת למשל ח"כ עינת ווילף, צריך להוסיף לו את חוק זכויות המורה.

ראשית, כדאי להזכיר שלפחות מאז 2004 החוק מתייחס לא רק לכבוד התלמיד, אלא גם לכבוד המורה ו"צוות המוסד החינוכי". כך שלכאורה לפחות, התיקון שהוא מציע כבר בוצע, והבעיה היא בעיה תודעתית בלבד.

אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שחוק זכויות התלמיד נובע מתפיסה מעוותת של רעיון הזכות, או לכל הפחות מתוך נסיון נואל לחפות על פגמיה של החוקה הישראלית הבלתי שלמה. לתלמידים אין זכויות מעצם היותם תלמידים. לבני אדם יש זכויות, והזכויות הללו חלות גם על תלמידים – שהרי, לפחות עד כמה שידיעתי משגת, גם הם נופלים תחת ההגדרה של "בני אדם", חרף עדויות מפריכות למכביר. חוק זכויות התלמיד, לפיכך, היה מיותר לגמרי במדינה שבה זכויות האדם מוגנות ומעוגנות בחוק. אלא שפתרון הלקונה הזו בדרך של טלאי על טלאי, היינו הוספת זכויות פרטניות לכל מגזר ומגזר, הוא פתרון שמייצר דרגות שונות של זכויות בין אזרחים שאמורים להיות שווים. שהרי אחרי "חוק זכויות התלמיד" ו"חוק זכויות המורה" נזדקק גם ל"חוק זכויות המנהל" מחד ול"חוק זכויות ההורה" מאידך, ומדוע לא "חוק זכויות הסטודנט"? ומה עם "חוק זכויות בן-הנוער"? ((דמי כיס שלא יפחתו ממחירו של כרטיס קולנוע בשבוע ואיסור על הגבלת שעת החזרה שקודמת לשתיים בלילה?))

אין ספק שישנן אוכלוסיות חלשות שזכאיות להגנות מוגברות מאת ומפני המדינה. ילדים הם אוכלוסיה כזו. אבל הגנה אין משמעה זכות, ובוודאי שלא זכות יתר, אלא בדיוק זאת – הגנה מפני שרירות לב ופגיעה שמנצלת את חולשתו של הילד. במילים אחרות, לילדים אין זכויות מיוחדות, אלא שלמבוגרים שבאים במגע עם ילדים יש חובות מיוחדות שאינן חלות על המפגש בין שני מבוגרים שווי מעמד.

את חוק זכויות התלמיד יש לבטל לאלתר ולהחליפו במסמך שנובע מתוך המערכת עצמה – אמנה חברתית של מערכת החינוך. אמנה שכזו תעגן את המחויבות ההדדית של מורים ותלמידים לא בשיח תלוש של זכויות כאילו אוניברסליות, אלא בתוך ההקשר הקונקרטי של מטרות המוסד החינוכי. לאמנה כזו לא יהיה תוקף של חוק שמחייב את מערכת המשפט – זו תמשיך ותשפוט במקרים הרלוונטיים על פי עקרונות אוניברסליים באמת שמוגדרים בחלקי החוקה שכן יש לנו. אבל האמנה כן תנחה גופים כמו-שיפוטיים בתוך מערכת החינוך פנימה, כמו ועדות שימוע וערעורים. במצב כזה, עבודת הועדה לא תתרכז עוד בשאלה "האם נפגעה זכותו של התלמיד" באופן אבסולוטי, אלא האם הפגיעה היא מידתית ביחס להשפעה של מעשי הילד עצמו על יכולתו של המוסד לקיים את מטרותיו המרכזיות. אמנה כזו, ולא "חוקי זכויות", תבסס בדיוק את מה שבוגוסלבסקי ביקש לבסס – את הזכויות ההדדיות של האנשים העושים את ימיהם במערכת החינוך, בהקשר של האינטראקציה ביניהם.

לא לגמרי קשור: לימור לבנת תקפה היום את השחקנים שמבקשים להחרים את היכל התרבות באריאל (ודוק – הם מחרימים את המקום, לא את יושביו. אלו מוזמנים תמיד לחזות בהצגות בתאטראות בישראל פנימה, בניגוד למה שלבנת עצמה טוענת):

העובדה שאתם מערבים שיקולים פוליטיים יכולה להוביל לכך שגם אנחנו נכניס שיקולים פוליטיים ונתערב בתכנים.

מישהו צריך להעמיד את חברת הכנסת לבנת במקומה. גברת, את עובדת בשביל האזרחים, לא להפך. האזרחים יכולים לערב שיקול פוליטי במה שבא להם, ואין הדבר אומר שאת רשאית להפעיל שיקול דעת פוליטי בעסקיהם. המדינה יכולה להכריז שהיא מושכת את ידיה לחלוטין ממימון האמנות בישראל – זה יהיה מסריח, אבל לגיטימי. אבל לדרוש מהאמנות למשוך ידיה מהמבע הפוליטי, לדרוש מאמנים להפסיק להיות אנשים פוליטיים בעת שהם עולים על במה, זה הרבה יותר גרוע מהפסקת המימון. לבנת מבקשת מהאמנות להפסיק להיות אמנות ולהתחיל להיות בידור וזהו. למרבה האירוניה, זוהי בדיוק הסיבה שהאמנות זקוקה לתמיכה כלכלית מהמדינה – משום שהיא מסרבת להיות סתם בידור, כזה שמלטף לצופים את הראש ועושה להם נעים בגב. אמנות אמורה לגרום לנו לחשוב, לדקור אותנו בלב, ולפעמים ממש לייצר בנו תחושת אי נעימות.

תגידו – אבל לבנת יוצאת כנגד פעולה שנעשתה על-ידי האמנים לא בעומדם על במה אלא כבני אדם רגילים ותוך ניצול היותם מקבלי משכורת מהמדינה ((הכנס כאן השוואה צינית לרבנים שהמדינה מעסיקה גם כשהם עוסקים בכל עת בחתירה תחת עקרונותיה הדמוקרטיים.)). ועל כך אענה שמדינה שדורשת מהאמן להגביל את ביקורתו הפוליטית למטאפורות עמומות בתוך יצירתו האמנותית היא מדינה שאינה רוצה אמנים בקרבה. היו אמנים כאלו בהיסטוריה – בולגאקוב הוא הדוגמא החביבה עלי אישית – שיצרו יצירות אמנות נפלאות בתוך הסד הזה (פחות או יותר). אבל אלו הם יוצאי הדופן. אם המדינה רואה ערך באמנות, היא חייבת להתיר לאמנים את החרות להביע את עצמם בכל אופן שהם מוצאים לנכון, בדיוק כמו כל אדם אחר – על במות, על דפי ספרים או עמודי העיתונים, וגם על ידי סירוב להשתתף בארועי אמנות שסותרים את ערכיהם. ואם המדינה לא רואה כל ערך באמנות… נו, אז שתגיד את זה במפורש וזהו.

אני רוצה להודות לאנשים שהשיאו תרומה לבלוג בשבוע-שבועיים האחרונים, אפילו כשאני תרמתי לבלוג קצת פחות בתקופה הזו.

11 Replies to “הידעת? התלמיד הוא אדם”

  1. או, הדיון הזה הולך ומתנסח מפוסט לפוסט, הולך ומגבש את המחשבות הערטילאיות שלי.

    ולמרות ההקשר המגחיך קמעה שבו שיבצת את הלינק אלי, הוא מהווה טסט-קייס מעולה לנקודה שלך בדיוק: שמרוב דיבור על זכויות התלמיד, הילדים האלה רק נהיו אנוכיים יותר (גם ביחס לחברים שלהם, אגב. לחלקם לא היתה שום בעיה לפוצץ את השיעור לכל הכיתה. שהרי *הילד במרכז*, וזה פתח למחשבה על האינדוקטרינציה האינדיבידואליסטית הנאו-ליברלית שמעורבבת פה).

    זה לא אומר שהם לא אנושיים. לא היה להם סיכוי מלכתחילה.
    Society is to blame

  2. אני חא חושב שלילדים יש זכויות כמו למבוגרים לפי החוק. למשל, אני יכול לקום מהכסא מתי שמתחשק לי, וללכת לים. אפשר אמנם לפטר אותי אבל אי אפשר למנוע זאת ממני. לילד אין את הזכות הזו. יש זכויות רבות שחלות על מבוגרים וילדים לא נהנים מהם: חופש העיסוק, חופש התנועה וכדומה. לא שזה אומר שצריך חוק זכויות התלמיד, אבל כן צריך חוקים מיוחדים שעוסקים בזכויות ילדים (גם לא תלמידים) ואין מקום להשוואה בין מצב כזה לחוקים נפרדים למורים, מנהלים וכו' שכולם מבוגרים.

  3. לטעמי מה שאתה אומר על זכויות התלמיד לא מדוייק. אם אתה מכריח בחוק את כל משפחות הארץ לשלוח את ילדיהן למוסדות חינוך שהקמת, נראה לי הגיוני שתתחייב לתנאים והתנהגויות מסוימות כלפי אותם ילדים, וזה לא חייב להיות המינימום שבכל זכות אדם. אין זכות אדם להשתין כשבא לך, אבל האם מורים רשאים להחזיק תלמיד בכיתה כשהוא צריך ללכת לשירותים? זאת שאלה ולדעתי צריכות להיות הסכמות מסויימות ברמה המערכתית, מה מותר למורה לעשות בכל מני מצבים כדוגמת זה.

  4. אני חושב שבשתי התגובות מעלי יש בלבול בין זכויות פרוצדורליות ובין-אישיות.

    מהתרשמותי, הזכויות הפרוצדוראליות של התלמידים מוסדרות מעל הראש. אבל גישת "הילד במרכז" מרחיקה לכת הרבה מעבר לזה. כמו ששלום בוגוסלבסקי כתב בפוסט שדובי לינקק אליו, הילדים לומדים זכויות (*שלהם*, רק שלהם) במנותק מאחריות.

    כשאמרתי לתלמיד חצוף במיוחד שאין לו זכות לדרוש התחשבות בזכויותיו (הזכות שלא יגידו לו "שתוק", במקרה הזה) כשהוא דורך ברגל גסה על זכויותיהם של אחרים – לא רק המורה שלו, אלא גם שאר הכיתה שהשיעור שלה מתבזבז בגללו (ומדובר בשיעור העשרה שנחשב צ'ופר כיפי) – יכולתי לראות את ההפתעה והתדהמה אצלו ואצל שאר התלמידים. הם הגיעו לכיתה ה' בלי שאף אחד יגיד להם את זה.

    הילד במרכז = חינוך לאגואיזם. תוסיף לזה הורים שלא יודעים להשתלט על הילדים שלהם, מצפים מהמורים שיעשו את זה ובמקביל מתנפלים עליהם על כל מראית עין של פגיעה במלאך כליל השלמות שלהם. תוסיף לזה חינוך תחרותי להישגיות ולציונים על חשבון כל דבר אחר.

    קיבלת מערכת שבה התלמידים הם "לקוחות" והמורים "ספקי שירות", שמקבלים פחות כבוד מהשליח של הפיצה.

    ואני לא חושב ששטויות כמו קימה לכבוד המורה יפתרו את זה. אחד מבתי הספר הכי גרועים שעבדתי בהם קיים את המנהג הזה, הרבה כבוד לא היה שם. דווקא בית ספר אחר, עם מנהלת חזקה וחכמה וצוות מורים מגובש שידע על מה חשוב להתעקש ואיפה אפשר לשחרר את הרסן, יצר אווירה הרבה יותר נעימה, בטוחה, מכבדת ויצרנית.

  5. הי דובי. תודה על התגובה והקומפלימנטים.

    לא נעלם מעיני הסעיף בדבר כבוד הצוות החינוכי, אבל גם ברור לי שמדובר בסתם כסת"ח. כמו שעניתי לך אצלי, לא אכפת לי אם יהיה או לא יהיה חוק. אבל אם כבר יש חוק, אז הכנסת זכויות המורה בתור סעיף מעורפל, שלא לומר הערת שוליים, בתוך חוק זכויות התלמיד, מעידה על מידת החשיבות שמייחסים לנושא.

  6. דובי: אני מסכים עם גיל וירדן. 'זכויות התלמיד' נחוצות בגלל שתלמיד נמצא במצב שזכויותיו נפגעות לפי חוק (חינוך חובה), ולכן דורשות הגנה מיוחדת. בדיוק כמו שזכויות עובדים דורשות הגנה מיוחדת (מה, עובדים הם לא בני אדם?)

    מרמיט: אין דבר כזה 'זכויות בין אישיות'. יחסים בין אישיים זה חשוב מאוד, אבל לא קשור לזכויות. זכויות באות להגן על מינימום שאי אפשר לפגוע בו (כמעט) בכל מקרה. כלומר, חשוב מאוד לדאוג לאווירה הכיתתית, למעמד המורה וכו', אבל זה לא יכול לבוא על חשבון זכויות התלמיד: אם זה אומר שצריך להצליף בתלמידים סוררים, אני מוותר.
    אגב, אני מציע שתפתח את חוק זכויות התלמיד, ותראה מה כתוב בו. זה חוק פשוט יחסית, וקל מאוד לקרוא אותו.
    אני בטוח שאף אחד כאן לא יתנגד לשום סעיף בחוק הזה -לא לאיסור על ענישה גופנית, לא לאיסור על אפליה ולא לחובת שימוע לפני הרחקה מצמיתות.

    בעיות המשמעת בבתי הספר לא נובעות מחוק זכויות התלמיד, או מהרצון להגדיר סט בסיסי של זכויות של תלמידים שאסור לפגוע בהן. הן נובעות מהתנאים הפיזיים (40 תלמידים בכיתה) וממעמד המורה, בכיתה ובחברה, וקשורות לתרבות הישראלית באופן כללי. כמו שאתה מציין בעצמך, מורה טוב שמקבל גיבוי ראוי ממי שמעליו, יכול לנהל כיתה מצויין בתנאים של היום.מורה מתוסכל, שחוק ועמוס, שיודע שמי שמעליו מפחד מההורים, לא יכול להחזיק כיתה גם אם חוק זכויות התלמיד לא היה קיים.
    אם אני זוכר נכון, אמרו לך את זה בדיון קודם: בשום מקום בחוק זכויות התלמיד לא כתוב שמורה לא יכול להפריד בין ילדים רבים. זה לא כתוב גם בשום הוראת מנכ"ל. הבעיה היא שהוראות מנכ"ל נותנות פרשנות מחמירה לחוק, המנהלים נותנים פרשנות מחמירה להוראות מנכ"ל, והמורים נותנים פרשנות מחמירה להוראות המנהלים – כי כולם מכסת"חים, מתוך ידיעה שגם מי שמעליהם יכסת"ח במקום לתת להם גיבוי.

  7. יש חוק זכויות הסטודנט… ואפילו דרקוני בהוראותיו (חיוב אפשרות ערעור על עבודות, למשל, דבר המעקר מתוכן את צורת ההערכה הכללית של עבודות). אבל באתי להגיב על החלק השני של הפוסט. צר לי, אבל אני לא מסכים. כלומר – אני מסכים לחלוטין עם החשיבות של תרבות שמבקרת, נושכת, מהווה חלופה למימסד ומתמרצת אנשים לחשוב. הייתי מקבל בהבנה לחלוטין את מה שבמילא קורה: תכנים נגד הכיבוש בהצגות, התבטאויות פוליטיות על הבמה, ואפילו הפגנה של אמנים לצד / לפני / אחרי ההופעה. אולם, החרמה וסירוב להופיע אינם ביקורת, אמנות, או אפילו הבעת עמדה. הם אלימות גרידא (בדיוק כמו סרבנות שירות). החוק של מדינת ישראל (שלא נסתר, לצערי, למרות טענות שמאל שונות, ע"י החוק הבינלאומי) כולל את אזרחיה בשטחים כזכאים לקבל שירותים אלו מהמדינה, במקום מגוריהם (כמו קופות חולים, בתי ספר, ספריות ועוד). אפשר להפגין נגד החוק, אפשר להתבטא מולו בחריפות, ואפשר אפילו להשתמש בבמה לצורך כך. אי אפשר להפר אותו, להתעלם מהכרעות דמוקרטיות (שעומדות בתנאים הדמוקרטיים מעבר לדעת הרוב, כמובן), ולהמשיך לשחק את המשחק כרגיל. לא מתאים לכם? תעברו לצרפת. או לקנדה…

  8. לפי איזו הוראה מקובלת של המילה 'אלימות' הימנעות מלהופיע במקום מסויים היא אלימות?
    איזה חוק בדיוק מפר שחקן שלא מופיע באריאל?

  9. בואו נחבר את שני הדיונים, איפה נגמרות הזכויות של האמנים ומתחילות הזכויות של המדינה?
    או שכמו לתלמידים היום, לאמנים יש פריווילגיות ולא זכויות, על היתרונות והחסרונות שבכך.

סגור לתגובות.