פוסט-ציונות באקדמיה הישראלית: מכל סילבוסי השכלתי

הדיון על פוסט-ציונות באקדמיה הישראלית התפרץ מחדש לרגל פרסומו של דו"ח מאת המכון לאסטרטגיה ציונית (פרסומים קודמים של המכון לאסטרטגיה ציונית: לימודי האזרחות בישראל: אינדוקטרינציה חד-כיוונית, פוסט ציונות במערכת החינוך הממלכתית, שנאת ישראל בגני הילדים. טוב, האחרון לא, אבל תודו שכמעט האמנתם!) ש(שימו לב למקוריות המבריקה והיצירתית!)בחן סילבוסים של קורסים במדעי החברה והרוח וגילה שסוציולוגים הם שמאלנים. ריכזתי כמה קישורים רלוונטיים ברשומה באתר מדעי החברה בישראל (אם כי, מנסיון העבר, לא הייתי בונה על דיון מרתק במיוחד שם. אבל אי אפשר לדעת).

אני שמח לבשר לכם, אגב, שעל פי הקריטריונים של המכון לאסטרטגיה ציונית, גם אונ' טורונטו היא פוסט-ציונית, כי גם הם מלמדים את אותם הטקסטים נגדם יוצא המכון. המוזר הוא שהם מלמדים אותם גם בקורסים על פוליטיקה קנדית. אנטישמים!

בפוסט קודם שלי כבר דיברתי על הבעיתיות שבטענות הללו מהכיוון של התוכן הרלוונטי לסילבוסים במדעי החברה (נושא שגם יובל דרור נדרש אליו). היום אני רוצה לעסוק בנושא מכיוון שונה קצת.

אחרי שאם תרצו לבשו את החליפה של האיומים ((לשם הבהרה: אם תרצו יכולים לדווח למי שהם רוצים על הממצאים שלהם. מה שהם לא יכולים לעשות זה לאיים על מישהו שאם לא יעשה כך וכך, אז הם יפיצו את הממצאים המרשיעים שלהם. זה ההבדל בין לשלוח תמונה של גבר בוגד לאשתו, לבין לשלוח לגבר מכתב שאומר שהתמונה תשלח לאשתו אלא אם ישלם כך וכך דולרים לסוחט.)), הם דרשו מנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון לתקן את "ההטיה בהרכב הסגל במחלקה". לראשונה אנחנו חורגים מהשיח המכובס של "הטייה בסילבוסים" ועוברים למה שבאמת מעניין את הנאו-ציונים. הרי לא באמת אכפת להם מה מלמדים בכיתות ברמת רשימת הקריאה. הם יודעים טוב מאוד שמה שחשוב זה לא מה קוראים אלא איך קוראים. אני יכול להרכיב קורס שלם מטקסטים ציוניים טובים ולהוציא את הסטודנטים מהקורס עם ידיעה מוחלטת שהציונות היא גזענות. מה שאכפת לנאו-ציונים זה שהאנשים הללו מלמדים באוניברסיטה. הם רוצים שיותר מאנשי שלומם, ופחות מאנשי הצד השני, ילמדו באוניברסיטה.

אבל שימו לב שלמרות שלמעשה הם תוקפים את המנגנון של גיוס חברי סגל, הם בכלל לא מדברים על המנגנון הזה. הם מדברים על משהו שונה לגמרי – על תוכנית הלימודים שחברי סגל בונים. ולמה הם לא תוקפים את המנגנון? אולי כי הם יודעים שאין להם מה לתקוף. כי מחקר שבאמת ירעיד את אמות הסיפים של האקדמיה הישראלית, מחקר שיתמקד בשינוי עוולות באקדמיה, אם יש כאלו, ולא בהסתה כנגד המוסד האקדמי בכללותו, יהיה מחקר שיבחן את איכותם של המועמדים השונים למשרות אקדמיות וישווה בין אלו שנידחו לבין אלו שהתקבלו, ויוכיח כי בסטדנרטים אקדמיים  בלתי-מוטים, הדחויים היו עדיפים על המתקבלים.

הניסוי האחרון שנערך בתחום היה כשלון חרוץ. ד"ר רן ברץ, שהיו שניסו להריץ אותו כנער הפוסטר של ההטייה השמאלנית כנגד גיוס אנשי ימין לסגל האקדמי, התברר כמשענת קנה רצוץ, לאור רקורד הפרסומים הדל שלו (ואין בכוונתי כאן לבקר את איכותו של ד"ר ברץ כמרצה או אפילו כחוקר – אינני יודע דבר עליו – אלא רק לציין, שוב, שבקריטריונים הכי אובייקטיביים של הערכה אקדמית, ברץ פשוט אינו מועמד מוצלח למשרה אקדמית בשלב זה של הקריירה שלו).

וזה לא שאין בעיות בהליך קבלת חברי סגל חדשים לאוניברסיטאות. דיוני ועדות הקבלה חסויים לחלוטין ואין הן נדרשות לתת הסברים לקבלתו של פלוני או דחייתו של אלמוני. בדרך-כלל אין כללים ברורים להערכת המתמודדים, מה שמשאיר אקדמאים צעירים בעמדה מבולבלת בלי לדעת כיצד עליהם לנהוג כדי לעמוד בתנאים.

יש מקום לתיקון ולרפורמה. אבל טרם הוכחה הטייה שמאלנית. ודוק: תוצאה מוטה אינה הוכחה להטייה בתהליך הבחירה. אולי מי שמוטה הם כל כתבי העת והמוציאים לאור המובילים שנותנים עדיפות לפרסומים מסוג מסויים. ייתכן שזה המצב – אלא שאז לא ברור מה התועלת בתקיפת האוניברסיטאות בישראל, כאשר היעד הנכון הוא הממסד האקדמי הגלובלי — בהצלחה.

25 תגובות בנושא “פוסט-ציונות באקדמיה הישראלית: מכל סילבוסי השכלתי”

  1. התחלתי לעבור על הדו"ח של המכון ואני מוצא שם כל מני פנינים.

    בפרק שמוקדש ל"היסטוריונים חדשים" הם מונים את שמות החשודים הרגילים, כולל בני מוריס.

    אבל באותו משפט, אחרי שהכבירו מילים על איך האנשים הנ"ל מעלילים על ישראל וכו', מבהירים שבני מוריס "חושב שמעשים אלו היו צודקים ואף הכרחיים, ולכן הוא בשום אופן לא ייחשב כפוסט-ציוני".

    במילים אחרות, "ציוני" ו"פוסט-ציוני" יכולים להגיד את אותו הדבר. זה בסדר כש-א' עושה זאת, אבל זה תעמולה שקרית כש-ב' עושה זאת.

  2. ש.ב. גם לי זה תפס את העין וחשבתי בדיוק אותו דבר. איכשהו, בין קריאת הדו"ח לכתיבת הפוסט שכחתי לכלול את זה. אז תודה!

  3. המתוחכמים שביניהם לא טוענים שהאקדמאים הימנים נופלים בשלב ועדות הקבלה. הטיעון הוא יותר מתוחכם.
    הטענה היא שמכיוון שהאקדמיה בנויה – מטבעה – על יחסי פטרון-קליינט, דוקטורנטים ימניים לא יצליחו למצוא מנחה טוב, שיקדם אותם וידחוף אותם, ולכן לא יצליחו להגיע לרמה האקדמאית הנדרשת כדי לקבל תקן.
    זה טיעון הרבה יותר מוצלח מקודמו, אבל גם הוא בעייתי. אפשר להסתכל, פשוט, על הפעם הקודמת שבה היה חילוף של פרדיגמה באקדמיה הישראלית – המעבר מגישה ממסדית לגישה ביקורתית, החל משנות ה-80 – ולשאול איך החוקרים הביקורתיים הראשונים קיבלו תקן, שאיפשר להם לגדל דוקטורנטים משלהם.
    התשובה היא שאו שהם צמחו בחו"ל (שפירא, סמוחה), והגיעו לכאן כבר 'מוכנים', ואז יכלו להתמודד כשווים מול האקדמאים הישראלים, או שהם גדלו כאן, במקומות נידחים-ולכן-עצמאיים (סבירסקי), או תוך עימות קשה עם דור קודמיהם (קימרלינג, שהסתכסך קשות עם אייזנשטט, המנחה שלו).
    המצב היום הרבה פחות הגמוני מאשר בראשית שנות ה-70, כך שאם דוקטורנטים ימניים רוצים להתקדם – זה אמור להיות אפשרי.

  4. היי, סביר להניח שהגישה האנטי ציונית אכן לא מתחילה בארץ אלא היא מיובאת מחו"ל. הטענה שהמכון הזה טוען היא שאנחנו לא חייבים לקבל באופן עיוור את הגישה הזאת מכיוון שהיא לא נכונה או לא מאוזנת או יוצאת במיוחד נגד ישראל או כל הסיבות יחד. מסקנה אפשרית מזה היא שמתבקש שבישראל ידגלו בתיאוריות שונות משאר העולם ואולי דווקא מכאן תצא בשורת הדור החדש של התיאוריות הסוציולוגיות שתאומץ בהמשך גם על ידי שאר העולם.

  5. רוני – הגישה הזו מובילה למדע בסגנון הסובייטי. יש כל מיני אסכולות בעולם, ואפשר להתמודד מולן בשדה האקדמי. אבל המכון לאסטרטגיה ציונית ואם תרצו לא מעוניינים לעשות זאת – אולי כי הם לא יכולים – אלא מתמודדים מול ה"גורמים הבעיתיים" בשדה הפוליטי.

  6. אני לא בטוח שזה כל כך פשוט. בוא נניח שאנחנו בשנות העשרים או השלושים של המאה העשרים. הגישה השלטת בעולם האקדמי היא אמונה שהגנטיקה מגדירה את יכולתו של האדם, לגיטימציה לאויגניקה כאמצעי להשבחת הגזע, תיאוריה המגדירה הירארכיה בין הגזעים, וקביעה שהגזע היהודי הוא הנחות ביניהם. במסגרת זאת כל החוקרים הישראלים המוכשרים בחו"ל מאמינים בתיאוריה הזאת ומלמדים אותה. מה אתה מציע לעשות?

  7. דובי,
    מה כ"כ גרוע באיום הזה ?
    מדובר בכסף של תרומות, יש לך התנגדות עקרונית שהתורמים ידעו מה עושים באוניברסיטה ?

    כמו שעניתי לך אצלי, אם אנשי הסגל היו חושבים שהממצאים שאם תרצו מציגים הם שטויות, וכל שאר המחקרים הם שטויות.. אז מה כ"כ גרוע ?

    בתור נשיא אוניברסיטה, היתי שמח להראות לתורם מה הכסף שלו עשה וכמה יפה האוניברסיטה עובדת. בסופו של דבר הם לא תורמים רק למדשאות היפות שאוהבים להראות להם, הם תורמים בעיקר (יותר מ 80%) למשכורות ולפנסיות של אנשי הכנסיה.. סליחה, אוניברסיטה.

  8. רוני – אני מציע לקדם מחקר בתחום, כך שמתוך המחקר עצמו תעלה ביקורת על הפרדיגמה הקיימת. היי! זה בדיוק מה שקרה.

    איתמר – לא דיברנו על זה כבר? ראה הערת שוליים מס' 1 (זה קל, היא היחידה) ברשומה שלעיל.

  9. אתה מדבר על ירידת קרנן של החלוקה לגזעים ושל האויגניקה? למיטב ידיעתי זה קרה בעקבות התוצאות של מלחמת העולם השנייה ולא בגלל מחקר כזה או אחר.

    בהנחה שאתה מצפה לאיזה חוקר גאון שיפריך את הפרדיגמה העולמית – גם אני מקווה שיקום אחד כזה, אבל באופן מעשי נדמה לי שהסיכוי שאדם כזה יצליח להשיג מנחה, לפרסם במקומות נחשבים, להתבטא בחו"ל וכו' נגד כל העולם האקדמי הוא קלוש.

    הבעיה המהותית כאן היא שמדובר במדעי החברה (ולא במדעים מדויקים), והפרדיגמה של הפוסט קולוניאליזם (שממנה נגזרת הפוסט ציונות) היא במידה רבה פרדיגמה פוליטית או אופנתית ולא קביעה מדעית אובייקטיבית.

  10. רוני, אני יכול להבטיח לך שיש הרבה ביקורת על הפוסט-קולוניאליזם, הרבה פרסומים וחוקרים פעילים, צעירים וותיקים, שמערערים על הכתיבה הפוסט-קולוניאלית. אין פרדיגמה אוניברסלית.
    הערעור על האאוגניקה בתוך האקדמיה התחיל הרבה לפני מלחמת העולם השניה – היא שרדה בעיקר כתוצר *פוליטי*, דווקא (ראה לדוגמא פה, החל מעמוד 77 – http://books.google.com/books?id=UGYfRv3DWuQC&lpg=PR13&ots=Ktqcc62f3N&dq=eugenics%20academy&lr&pg=PA77#v=onepage&q=socialist%20eugenicists&f=false )

  11. רוני, הטענה שלך הרבה יותר קיצונית מזו של 'המכון לאסטרטגיה ציונית' – אפילו הם לא טוענים שאין חוקרים 'ציונים', רק שהם במיעוט.
    כלומר, אין בעיה למצוא מנחה ממסדי, שינחה אותך לדוקטורט, ואין בעיה לפרסם (יש מספיק בימות מכובדות בעולם שישמחו לקבל חומר כזה, וזה הרי מה שחשוב בסופו של יום).

  12. דובי אתה ממש מקשקש שטויות. נתחיל בעניינו של ד"ר רן ברץ שלמרות שהודאת שאינך בקיא בפרטים קבעת כי "ברץ פשוט אינו מועמד מוצלח למשרה אקדמית בשלב זה של הקריירה שלו". אפילו מעסיקיו באוניברסיטת ירושלים טענו שברץ הוא מרצה איכותי ובקיא אבל העדיפו למשרת קבע מרצה חיצוני עם רקע אקדמאי שונה. לחילופין האוניברסיטה מציעה לו מסלולי הוראה לא קבועים בכל זאת, בשל ערכו ותרומתו האקדמאית.

    לגבי פעילות של מרצים אנטי-ציונים הפועלים להחרמת האוניברסיטאות ואפילו עצמם בשם הצדק והמוסר, הרי שהללו חורגים מכללי ההתנהגות ההוגנים, החוקיים והמוסריים ושקולים לנוסעים על ספינה שקודחים חור בקרקעיתה כי הם לא אוהבים את הקברניט. המקרה כזה הקברניט, האקדמיה, חייב להראות להם את הדרך החוצה מספינת האקדמיה. אם הם רוצים להטביעה שיפעלו בגלוי כנגדה מבחוץ, ולא ינסו להשתלט עליה בדרך לא חוקית.

    צריך להבחין בין תעמולה אנטי-ציונית שהיא עדיין לגיטימית ובין פעולת החרמה נגד האקדמיה הציונית, שזה שבירת כללי המשחק ו'מגרש המשחקים' עצמו.

  13. אולי יש מקום לבחון את מניעיהם של הארגונים הפועלים לאחרונה נגד גיוס "שמאלנים" לאקדמיה. זה יהיה פשטני מדי לראות בהם מעין מרכז ליכוד שמנסה לסדר ג'ובים (אקדמיים) לחברה' . מאידך, יהיה מוגזם לראות בהם וועדות (פסאודו) מדעיות שבוחנות את מאמריהם של האקדמיים ומבקרות את תהליכי הגיוס לסגל האקדמי. הרי אף אחד לא חושב (וכנראה איש גם לא טוען) שמה שמטריד את הארגונים הנ"ל הוא איכות המחקר וההוראה בישראל. לכן האיכות המקצועית של האקדמיה והמתקבלים לשורותיה איננה נושא הדיו הזה.

    מה שבאמת מקפיץ את הארגונים האלו איננו האופן שבו קיבל פלוני את המשרה האקדמית אלא האופן שבו פלוני משתמש במשרה שקיבל לקידום אג'נדה פוליטית. הטענה (הנכונה ככל הנראה) שהאקדמיה נוטה מדי לגישה המחקרית הביקורתית לא מעסיקה את המלינים, אלא כמכשיר. מה שמציק להם הוא האפקט הפוליטי – במה פוליטית, השפעה פוליטית, חינוך הדורות הבאים של המשתתפים הפוליטיים – שיש לעובדה שרוב המשרות במוסד הציבורי הזה מוחזקות בידי אנשים שמשתמשים במשרתם (גם!) לקידום אג'נדה פוליטית.

    הסכנה היא שבמאבק הפוליטי על האפקט הפוליטי של מוסדות ציבור, יש לארגונים המלינים סיכוי טוב מדי לנצח, ולניצחונם (הלגיטימי) בזירה הפוליטית תהיה השלכה מסוכנת על חופש המחקר האקדמי. אבל נדמה שהאחריות לכך תיפול על מי שהפכו את המשרה האקדמית לנכס פוליטי ובכל "הזמינו" ארגונים פוליטיים לבחוש באקדמיה.

  14. ההשוואה לסחיטת הבעל הבוגד היא ממש לא מתאימה. אם כבר, אז אפשר להשוות את זה למישהו שמאיים על הבעל שיספר לאישה אם לא יפסיק לבגוד. זה לגיטימי לגמרי.

  15. ידידיה הקדים אותי במספר שעות בתיקון למשל הסחיטה. ואם אפשר להוסיף: אם תרצו אפילו לא רוצים שהבעל יפסיק לבגוד באשתו, אלא שלפחות יחלק את זמנו בין המאהבת לאישה.

  16. שי, אז הנה מה שאתה אומר: עדיף שאנשי אקדמיה שיש להם ביקורת על הממשלה יסתמו את הפה, אחרת הממשלה תפגע בחופש האקדמי, וזה יהיה באשמתם. הבנתי נכון?

  17. יחיאל – משרה אקדמית במסלול קביעות ניתנת לפי איכות המחקר, לא לפי איכות ההוראה. במקרה של ד"ר ברץ, אין אפילו מחקר שאת איכותו אפשר לבחון, משום שאין לברץ אף פרסום מדעי. לכך התכוונתי כשכתבתי שבשלב הנוכחי של הקריירה, הוא לא מועמד מוצלח למשרה אקדמית. זה שאתה לא מבין דברים בסיסיים בהתנהלות האקדמיה, זה לא אשמתי.

  18. ארך אפיים, לא לגמרי נכון.
    לדעתי, אם הממשלה, או נציגי ציבור אחרים יפגעו באקדמיה, הם יעשו זאת בשליחות הציבור שרוצה שהמוסדות שלו ישארו ציבוריים. ואם הציבור שולח את נציגיו לפגוע במוסד ציבורי, סימן שהוא לא מרוצה מהשימוש שנעשה במוסד הזה.

    במצב עניינים שהציבור לא מרוצה מהתנהלותו של מוסד ציבורי, צריך לתקן את הציבור או את המוסד. אם המוסד הציבורי לא פועל באורח ציבורי אלא נוטל חלק פעיל בזירה הפוליטית, לדעתי ראוי לתקן אותו – אולי באמצעות תקנון אתי שעובדי המוסד יהיו מחויבים לו. אבל גם אם אינך מקבל את דעתי זו ומעדיף לתקן דווקא את הציבור, אני רק מציין שאתה ניצב בפתחו של מאבק פוליטי שסיכוייך להצליח בו קלושים.

    לכן, אני חושב שאיש אקדמיה במשרה ציבורית, שהחופש האקדמי יקר לליבו, צריך לשקול בעדינות מה הוא מעדיף: (1) לממש את הזכות (שיש לו ולכל אדם) לפעילות פוליטית ולביקורת פובליציסטית ופומבית, או (2) לממש את הפרבילגיה (שיש רק לו ולמעטים) להוסיף ידע למען הציבור ועל חשבונו. הגישה של "זו שלי וזו גם כן", גם היא נכונה באיזשהו אופן פרמאלי, היא סוג של חמדנות אשר פוגעת בשמם הטוב של אנשי האקדמיה והמוסדות שהם משרתים.

  19. אחת הנקודות המעניניות במחקר של המכון, הוא סקירת המכונים באוניברסיטאות, מה שמעניין, שגם בחיפה וגם בירושלים מתוך כל המכונים (במתכוון לא ציינו כמה) יש רק אחת שהיא פוסט ציונית – מה שמדהים שזה המכון יהודי -ערבי.
    מה שעוד יותר מאכזב שבשביל הד"ר שכתב את זה – לא קונה שד"ר רן ברץ לא היה קשור, לפי דעתי הם החליטו להעלים אותו כרגע.
    לתומי כסטודנט תואר שני לפילוסופיה, ככה בנויה האקדמיה על מחלוקות, זה כל הרעיון באופן מוזר למדי הם מוכחים בדיוק ההפך. השאלה היא שלב המסקנות.

    אחלה פוסט

  20. כמו בהרבה מקרים אחרים, הדוח של "אם תרצו" מערבב טענות שראויות לתשומת לב ובדיקה יסודית עם שטויות מופרכות. בין הדברים הראויים להתייחסות: תגובות לא סובלניות כלפי סטודנטים ימניים; הבעת עמדות פוליטיות פלאקטיות מצד מרצים ללא הקשר רלוונטי וללא הנמקה (ברמת הטוק-בק), עניין שהוא בעייתי בלי קשר לאופי העמדה המובעת; מתן במה לאוניברסיטה לנאומים פונדמנטליסטים (כאן הקו יותר בעייתי, שכן גם כינוסים של תאים דתיים-לאומנים בוודאי נכנסים לקטגוריה זו וקשה קצת להציב קריטריונים אוניברסליים); הפגנות הסתה וגזענות בעייתיות – שוב, אם אכן נכונים הציטוטים של מי שמעדו באמינותם לא פעם.
    *
    לצד העניינים הללו יש בעיקר ציטוטים של הבעות עמדה ועצומות עליהם חתומים מרצים ושאמורים לזעזע את המיינסטרים הציוני. ביניהם עצומות- טיפשיות בעיניי – לחרם לא סלקטיבי על ישראל\ האקדמיה.
    *
    בחלק על לימודי הלאומיות יש בכלל עדשה גסה של תיוג. בין היתר נטען שם שג'ון רולס, כהוגה ליברל, שולל כל הטייה ערכית של מנגנוני המדינה, ורוצה מדינה "ריקה" ערכית. רולס ודומיו נספרו כמאוזכרים אזכור יתר. לעומתם גישות רב-תרבותיות או קהילתניות המכירות בזכותן של קהילות, ולא רק פרטים, לשעתק את ערכיהם וסמליהם, אוזכרו פחות. ייתכן ויש כאן עיוות באיזון התיאורטי, אך הוא לא קשור כלל לויכוח על ציונות לעומת פוסט-ציונות, אלא על עמדות ברות הגנה אקדמית.
    *
    לדוגמה, יש טעם לבקר את הדגשת היתר של העמדה הרולסינאית בפרשנותה הליברלית האדוקה בלבד (אם אכן כך הוצגה) ולו משום שהלוגיקה של ג'ון רולס עצמו מובילה בהכרח אל מעבר לליברליזם, אל הרב -תרבותיות (על אף שרולס עצמו ראה עצמו ליברל, זכותינו לחלוק עליו). הרעיון הרולסיאני של משא ומתן מופשט על עקרונות מאחורי מסך בערות (כשאיש לא יודע אם הוא הצד החזק או המנצח) מכיל בהכרח זכויות של צדק חלוקתי בהון חברתי (ובתוך כך זכות ההתאגדות וההתקהלות לקהילות). הפתח הזה מציב את הגבלת הצגתו של רולס כעמדה ליברלית-טהרנית -הרואה רק בפרט הבודד נדוקת מוצא להסדרים בחברה – כבחירה בעייתית מאוד, וספק שאכן כך קורה. אבל אם צודקים הם באם תרצו, לכך מוגבלית פרשנותו של רולס, יש פה אכן בעיתיות – והיא קשורה רק בדימיונם הקודח לויכוח ציונות כן, לא, למה וכמה.
    *
    יש עוד כמה אנקדות: על אורי רם הם מלינים כי החדיר את המושג "פוסט-ציונות" לשיח – ורק שכחו להזכיר כי עמדתו כלפיו הייתה דואלית למדיי; הם מקוננים על הדגשת הגישות הרואות בלאומיות תופעה מודרנית שהתחילה במאה ה-18 ומכנים זאת פוסט\אנטי-לאומיות (אבל קביעה היסטורית כזו לא אומרת כשלעצמה דבר נגד הלאומיות כקונסטלציה הסדרית, אלא שזה קצת דופק את הנראטיב הפוליטי של השיבה הבייתה מהגלות); את עמדתו של הברמאס הם מנתקים מההיגיון הבסיסי שלו של ראציונליות תקשורתית, המדגישה קודם כל את היכולת להסכים על עקרונות משותפים, עמדה שבעצמה מאפשרת זליגה תיאורטית לרב-תרבותיות ואף לקהילתנות (ולכן יש לבחון איזה פרשנות של הברמאס מוצגית).
    *
    עם אי-ההזכרה של ספרו של רובינשטיין "ישראל ומשפחת העמים" אני נאלץ להסכים (במובן שהיא השמטה מצערת, לא במובן שמדובר בהכרח) – זה ספר שאכן יש ללמוד וגם להתווכח איתו לפרקים.
    *
    תיוג הסילבוסים שלהם הופך את העדשה הגסה לגרוטסקה – ספירת ראשים של אזכורים הנשמעים פוסט\אנטי-ציוניים. אגב, הדומיננטיות לגישות המבקרות היבטים כאלו ואחרים – בעיקר את אלו המיתיים – של הלאומיות, הם טבעיים במוסד ביקורתי, במדינת לאום שכל מערכת החינוך הבסיסית שלה ותרבותה מקדשים את הלאומיות בגוון המיתי שלה (לא לאומיות כקונסטלציה הסדרית). כמובן שמוסד ביקרותי הוא בעיקר ביקורתי כלפי המיינסטרים ואחר כך כלפי הביקורתיות על המיינסטרים.
    חוץ מזה, גזירת הדרישות האופרטיביות שלהם מהדוח הזה מכפירה ולא הגיונית.
    *
    וחוץ מזה נוסף, יש מרצים שמאלניים עם גסות רוח וצרות אופקים מעציבה (וממילא זה נכון לגבי אחוז מסויים מכלל המרצים), ובקריאת הדוח (ככל שהמקור הזה מדוייק) צריך להודות שקל להבין כיצד דמם של אנשי ימין רותח לפעמים באקדמיה.

סגור לתגובות.