שיטת דובי לפריימריז

יש כל מיני יוזמות בשמאל, שאני צריך עוד לדבר עליהן – בין אם הנסיון של מרצ לרענון מחדש, או המפלגה שאברום בורג אומר שהוא רוצה להקים, ובין אם דברים אחרים שאין להם עדיין שמות או פרצופים. היום אני לא רוצה לדבר על זה, אלא על המנגנון לבחירת מועמדים של איזו מפלגה שזו לא תהיה. ((אם כי הוא בנוי באופן ספציפי עבור מפלגות שמאל – אני מאוד אשמח אם מפלגות ימין תאמצנה את המודל הזה, אבל הסיכוי לכך הוא נמוך. הן כן עשויות לאמץ וריאציות עליו שתסלקנה את הגורמים ה"בעיתיים".))

אם יש לכם זמן, אפשר לקרוא את תיאור הבעיה בשני פוסטים קודמים שכתבתי בנושא – נגד הפריימריז ודי כבר עם הדמוקרטיה הזאת. הצעתי הצעות שונות בפוסטים הללו – משינוי שיטת הבחירות בישראל כדי לאפשר שליטה לבוחרים עצמם במראה הרשימה, ועד חזרה לועדה המסדרת. היום אני רוצה להציע משהו שונה, שמפלגה יכולה להחיל בתוך מוסדותיה שלה (כלומר, לא מצריך שינוי מוסדי רחב במדינה), ולא יציג אותה כבלתי דמוקרטית (למרות שאני חושב שזו שטות להתנגד ל"חוסר דמוקרטיה" בבחירת מועמדי המפלגה, אבל שוין).

תקציר הבעיה: בחירות מקדימות יוצרות תחרות עודפת על המקומות הראשונים בין המועמדים הבולטים ביותר (מה שגורם לאנשים לא להצביע למועמד טוב כי הם רוצים שהמועמד "שלהם" יצליח יותר, כלומר, תופסים את ההצבעה כמשחק סכום אפס), וללא מספיק תחרות על המקומות הנמוכים יותר (מה שנותן יתרון למועמדים שנתמכים על ידי התארגנויות, גם אם אלו קטנות יחסית, דוגמת פייגלין). ההצעה שלי מכירה בבעיה הראשונה ורותמת אותה לטובת המפלגה, ופותרת את הבעיה השניה.

הנה ההצעה: בהתאם לגודל הצפוי של המפלגה, מחליטים על מספר המקומות ה"בולטים". מפלגה בת פחות מעשרה מנדטים תכיל שניים או שלושה מקומות בולטים. מפלגה גדולה יותר יכולה להגיע גם לחמישה מקומות בולטים. ההמלצה שלי היא להשתדל שמספר המקומות הבולטים לא יעלה על שליש ממספר המנדטים הצפוי, בתנאי שהוא גדול מאחד. עוד נראה לי סביר להגביל את מספר המקומות הבולטים לכחמישה, אבל אני פחות סגור על זה.

כל מועמד למקומות הבולטים ירכיב רשימה משלו. מועמדים גבוליים יצטרכו להחליט אם הם רוצים להתמודד בעצמם, או להצטרף למועמד אחר. על הרשימה לעמוד במספר תנאים: א. מתמודד זכר יציב במקום השני אשה ולהפך, ובהמשך הרשימה, כל זוג מועמדים חייב לכלול גבר אחד ואשה אחת. לתנאי זה יש כמה תופעות לוואי ברוכות – ראשית, כמובן, השגת כ-50% ייצוג לנשים מרגע שמגיעים ל-2n (כש-n הוא מספר המקומות ה"בולטים"). שנית, מועמדים גבוליים זכרים עשויים להעדיף לתת את תמיכתם לנשים על פני התמודדות בפני עצמם, או שידחקו למקום הרביעי (והפחות ריאלי) ברשימה.

ב. למה למקום הרביעי? כי הכלל השני קובע שאחד משלושת המקומות הראשונים (כולל, כמובן, המועמד עצמו) חייב להיות ערבי. כלומר, מועמד יהודי יוכל למנות כסגניתו אשה ערביה, או שיציב גבר ערבי במקום השלישי. מועמד ערבי, כמובן, לא חייב להציב מועמד ערבי נוסף בין שני הסגנים שלו, אך מותר לו לעשות כן. תוצאה – שליש ערבים ברשימה כשמגיעים ל-3n מנדטים.

ג. בעיקר רלוונטי למפלגות בעלות צפי מנדטים גבוה ((בשמאל?!)) – מועמד ערבי שני ימוקם במקום כלשהו בחמישיה הבאה. משמעות: מפלגה עם 40 מנדטים וחמישה מקומות "בולטים" תשיג 25% ייצוג לערבים ברשימתה. פיזור רנדומלי של המועמדים הערבים בקרב השמיניות השונות ישיג אחוז שינוע בין 20-30 אחוז בכל מספר אקראי של מנדטים שתקבל המפלגה.

ד. המועמדים למקומות הבולטים חייבים להציג את הרשימות שלהם (עד למקום העשירי) בפני המצביעים בפריימריז לפחות חודש לפני יום ההצבעה. אף מועמד ברשימה אינו יכול להופיע ביותר מרשימה אחת.

לכל חבר מפלגה יש קול אחד אותו ייתן לאחת הרשימות המוצעות. הרשימה לכנסת תורכב על ידי שילוב הרשימות של המתמודדים המנצחים, כך שהחמישיה הראשונה (אם יש חמישה מקומות "בולטים") תורכב מהמנצחים לפי סדר יורד של מספר הקולות שקיבל כל אחד, החמישיה השניה תורכב מסגניהם לפי אותו סדר וכן הלאה.

מעבר להבטחת ייצוג לקבוצות מסויימות באוכלוסיה (שאפשר, כמובן, לתפלל עוד, אם רוצים), השיטה הזו מחייבת את המועמדים לספסלים האחוריים להצהיר על תמיכתם באחד המועמדים המובילים ברשימה. לכאורה, הדבר נותן כח עודף ל"ראשי הגושים", אך כמובן שאף מועמד אינו קשור בטבורו לפטרון שלו, והוא יכול לעבור לגוש של מישהו אחר, או אפילו להתמודד בכוחות עצמו. חשוב מכך, המועמדים הבולטים נותנים את תמיכתם למועמדים פחות מוכרים. בכך הם קושרים במידה מסויימת את גורלם שלהם בגורל חברי הרשימה שלהם. מה שמועמד זוטר בפריימריז רגילים יכול להרשות לעצמו – להתחנף לקהל קטן אבל מאורגן גם תוך הסתכנות באובדן מצביעים אחרים – מועמד בולט לא יכול לעשות.

הרבה יותר קל להכיר 5-8 מועמדים בולטים ולבחור על פיהם. הרבה יותר קל לבחון 8-18 חברי רשימות בין שני מועמדים שאני מתלבט ביניהם כדי להכריע איזו רשימה נראית לי יותר. הרבה יותר קל למקד תשומת לב ציבורית ברשימה בעייתית של מועמד בולט מאשר באיזה מועמד אזוטרי שלאף אחד לא אכפת ממנו חוץ מהארגון שבנה לעצמו לצרכי הפריימריז.

מכיוון שהמועמדים הבולטים הם היחידים שנבחרו בצורה ישירה, יש לגיטימציה מסויימת לתת להם כוח עודף בהרכבת המצע ואף בהתמודדות על משרות השרים בעת הרכבת קואליציה. המצב הקיים כיום, בו באופן שגרתי זוכה מועמד "פרווה" במקום הראשון בפריימריז כי הוא לא היווה איום על אף אחד מהמועמדים הבולטים, וכך כולם הצביעו לו, לא יחזור על עצמו, והרכב צמרת הרשימה ישקף באמת את העדפות המצביעים.

השיטה המוצעת מאזנת בצורה המקסימלית בין הרצון לשליטה של חברי המפלגה בהרכבה, לבין היכולות המוגבלות של חבר המפלגה הסביר להיכרות עם המועמדים השונים ולהצבעה מושכלת עבורם. היא מייצרת היררכיה בעלת משמעות בין המנצחים (ככל שמועמד זכה ביותר קולות, כך גדל הסיכוי שלו להשפיע על חלק גדול יותר מהרכב הרשימה, אך לא בצורה דיספרופורציונלית), ומחייבת את המועמדים השונים לתכנן היטב את האסטרטגיה שלהם לקראת הפריימריז (משום שמתמודד על המקומות הבולטים שיפסיד, לא יכלל כלל ברשימה לכנסת). הדחף של הפוליטיקאים הבכירים שלא לסכן את עצמם יצמצם את מספר המועמדים הבולטים למינימום, מה שיאפשר למתמודדים פריפריאליים יותר לקחת סיכון מחושב ולהתמודד על מקום בולט. התוצאה תהיה רשימה מגוונת יותר, מייצגת יותר ואיכותית יותר.

ראשי מפלגות יקרים: הכפתור לתרומות כהוקרה על תרומתי נמצא מצד שמאל למעלה.

הערות, תלונות והצבעות על כשלים חמורים בהצעה שלי תתקבלנה בברכה.

למי שמתעניין: בפוג-בלוג, הבלוג שלי באנגלית, פרסמתי לאחרונה רשומה שמסבירה מדוע אני מתנגד לתנועת החרם כנגד ישראל. ((אני צריך לתרגם אותה בהזדמנות, אבל אני מתעצל. באופן כללי אני ממליץ למי שמעוניין לעקוב אחרי הפוג-בלוג, כי התחלתי לפרסם שם פוסטים מקוריים, שאינם תרגום של פוסטים מפה.)) טקסט מעניין נוסף שהתפרסם בעניין לאחרונה אפשר למצוא בארץ האמורי תחת הכותרת "התנחלויות רמת הנגב, או: חרם סלקטיבי במציאות דו לאומית". ממליץ לקרוא.

10 תגובות בנושא “שיטת דובי לפריימריז”

  1. אני בעד. לגבי שיטת הריצ'רץ', לפני מס' שנים היתה מפלגת הלייבור השוודית בקריסה טוטאלית. ראש המפלגה הכריז שהוא משנה את הרשימה לרשימת ריצ'רץ' (גבר-אשה) וראה זה פלא – משומדבר הם זכו בנוקאאוט בבחירות.

    השיטה שלך היא למעשה וריאציה של שיטת הרבעים הפמיניסטית בכנסים (אשכנזיה, מזרחית, ערבייה ולסבית) שנהגתה עוד בימיה הקדומים של ויקי שירן ז"ל (הייתה לי הזכות לראות אותה מפוצצת כנסים שהשיטה לא יושמה בהם). שם זה לא עבד. הכוח ההגמוני הוא הכוח הפוליטי המיומן. לכן יש מצב ששינויים מסוג זה ייאכפו לפחות בהתחלה בחקיקה, וזו ביצה ותרנגולת, כי אותם אלו שיש להם מה להפסיד – אמורים להצביע בעד החוק…

    לגבי מקומות בולטים וייצוג נשים – הייתי מעורבת לפני מס' שנים בפריימריז בעבודה. הסתבר אז שנשים בעלות סיכוי אלקטוראלי גבוה ללא קשר לשריון, הנחו את תומכיהן "לא לסמן אף אשה אחרת כדי שלא יתפסו לי את המקום". Good old & dirty politics. בגללן, אגב, עינת ווילף נכנסה רק עכשיו לכנסת ויש כמה שלא נכנסו בכלל.

  2. חנה, את קצת מפספסת פה את הפואנטה. המטרה היא לא סתם להביא ל-50% נשים, זה סתם בונוס נחמד. בדיוק כמו שהמטרה היא לא ייצוג נאות לערבים, למרות שגם זה בונוס נחמד.
    בכל מקרה, בגלל שאין כאן שריונים, אין מלחמות על השיריונים.

  3. א. מורכב מדי. המצביעים יתקשו לעקוב אחרי השיטה.

    ב. אתה בעצם ממסד כאן את עניין ה'מחנות', והופך אותם ל'מפלגה בתוך מפלגה'. אני לא בטוח שזה עניין חיובי כל כך. אתה בעצם לא משאיר אפשרות לפוליטיקאי מתחיל להיכנס לפוליטיקה, אם הוא לא מוכר את נשמתו לאחד הבכירים במפלגתו. זה גם משפיע על היכולת לקדם אג'נדה יחודית (למשל, אם יש לך מחנה בטחוניסטי, מחנה יוני ומחנה כלכלי-חברתי, איך יתקדמו תומכי איכה"ס? הפמיניסטיות?)

    ג. לדעתי כדאי להפריד בין שיטת הבחירות החדשה לבין העניין של הבטחת יצוג. נכון שיש כאן שלוש בעיות שדורשות פתרון, אבל אני לא בטוח שלנסות לפתור את כולן בבת אחת לא יגרום לזה שאף אחד לא יסתכל על השיטה מראש.

  4. א. באמת? זו הצבעה לרשימות. זהה להצבעה בכנסת. מה יותר פשוט מ"תצביע לרשימה המועדפת עליך"?
    ב. איך פוליטיקאים מתחילים נכנסים לפוליטיקה עכשיו? בנוסף, מכיוון שלרוב הבכירים אין אינטרס להגדיל את מספר המתמודדים מעבר למספר המקומות הקיים, זה משאיר פתח למתמודדים חדשים וגושים חדשים לנסות את מזלם עם סיכוי הרבה יותר סביר להכנס לעמדות השפעה מאשר המצב הנוכחי.
    ג. אני תמיד מנסה לפתור הכל בבת אחת.

  5. לא פספסתי את הפואנטה אלא חלקתי נסיון במקומות אחרים, שיש בו ממש ולקחים לגבי השיטה. 50% איננו "בונוס נחמד" לטעמי – אלא העיקר. עיקרון הייצוג הוא אחד העקרונות השוויוניים החשובים ביותר, וכזה שמייצר שינוי ארוך טווח משום שהוא מציב מודל, למתמודדי העתיד. רק אם הוא מתקיים מעצמו – מתייתרת חקיקה. אם אתה חושב שלא יהיו שריונים – גם אם סמויים – אתה אוטופי או נאיבי… הדרך היחידה להתמודד עם זה הוא מס' שריונים בועדה מסדרת, ושהשיטה שאתה מציע תהיה חסומה למשוריינים.

  6. אם מסתכלים על תוצאות הבחירות בכנסת הנוכחית, מפלגות השמאל קיבלו מכסימום ארבעה מנדטים (למעט מפלגת העבודה שאין לי מושג איך מקטלגים אות).
    איך מיישמים את השיטה הזו על מפלגות נישה בגודל כזה, בהנחה שבשמאל כמו בשמאל, אין סיכוי לאיחוד?

  7. קשה לי עם השיטה המוצעת (ואני מתעלם כרגע מכל נושא הרכב הרשימות):
    בכל מצב שבו מספר התת-רשימות (או מחנות) גדול ממספר המקומות הבולטים יווצר מצב שבו מישהו שרואה עצמו כמועמד לראשות הרשימה ייעדר מהרשימה הסופית, ויחד איתו כל תומכיו. זה מצב שהוא בעייתי מאוד וטעון מאוד בכל הנוגע לפוליטיקה הפנים מפלגתית.
    אני לא מאמין שזה מה שיקרה. בפועל, אם שיטה כזו תיושם אני מאמין שנראה הרבה מאוד משא ומתן ובסופו מספר מחנות ששוה למספר המקומות הבולטים כשההתמודדות היא רק על הדירוג הפנימי שלהם.
    כאן יש לי שתי בעיות:
    האחת היא שבעצם יש כאן בעיקר בחירה ישירה של ראש הרשימה מתוך מספר מועמדים (גדול משניים במפלגה בינונית ומעלה), מה שיוצר בעיות קשות מאוד עם השיטה המוצעת של הצבעה יחידה (מועמד שיקבל שליש מהקולות במרוץ חמישה בהחלט יכול להפוך לראש הרשימה גם אם שני שלישים מתעבים אותו).
    הבעיה השנייה: כל חברי המחנות שמדורגים במקומות סבירים בעצם כבר לא נאבקים על כלום – מובטח מראש למי שנמצא במקום השני באחד המחנות שיהיה ברביעייה או בחמישייה השנייה של הרשימה בלי קשר לתוצאות ההצבעה.

  8. אני חושב שיש בעיה בכך שאתה בוחר n רשימות מתוך כלל המועמדים האפשריים, ומי שלא נכנס ל- n האלו יוצא מהרשימה במקום להיות מדורג נמוך יותר. אם יש לך n+1 מועמדים ראויים בעלי אגו גדול מדי אתה יכול לאבד אנשים שהיית רוצה ברשימה לטובת כל מיני יושבי ספסלים אחוריים, בדומה למה שקרה בשינוי עם פורז (נדמה לי).

    מצד שני, אם שלושה רבעים מהרשימה יהיו אלמונים יחסית אולי סוף סוף אפשר יהיה להרכיב ממשלה עם פחות מ-30 שרים…

    הבעיה השניה היא שיצרת פה שיטת first past the post עם כל הצרות הנלוות אליה, כולל הצבעה טקטית וכו'.

  9. חנה, ברשותך, שאלה לגבי שיטת הרבעים: באיזה רביע נספרת לסבית ממוצא מזרחי? ולסבית ממוצא אשכנזי? ובכלל, בהנחה שכעשרה אחוז מהנשים הן לסביות, למה משוריינים להם מספר מקומות גדול בכ־2.5 מכך?

    דובי, אתה ודאי יכול להקיש מכאן על מה שאני רואה כבעייתי גם בשיטה שלך — ישנן קבוצות הזוכות ליצוג יתר, וכאלו שהן בתת-יצוג. אך אני לא חושב ששריון מקומות הוא הפתרון הראוי לכך. וחמור מכך, איני יודע האם יצוג המתאים ליצוג באוכלוסיה הוא בכלל נדרש או רצוי (אני יכול למצוא סיבות לכאן ולכאן)

  10. יש פה קצת בעייתיות. נניח שיש שלושה מקומות בולטים: אם נניח הקבוצה הראשונה לקחה 60% מהקולות, אין לה כמעט יתרון על הקבוצה השניה, אם זו לקחה 25% – יש לה חבר כנסת אחד יותר, אולי (אם המפלגה זכתה ב6 חברי כנסת, כל הקבוצות יקבלו אותו מספר ח"כים.)

    אפשר לשנות את זה לשיטת באדר-עופר (לא יודע מה השם המקצועי של זה, אבל אני יכול להסביר אם מישהו רוצה), אבל אז זה פשוט בחירות מפלגתיות בתוך בחירות מפלגתיות, ולא ברור איך כל קבוצה תבחר את נציגיה. תהיה "קבוצת הקיבוצניקים במפלגת העבודה" ובתוכה ילחמו על המקומות באופן דמוקרטי פחות או יותר.

    (דרך אגב, היום היו בחירות באוסטרליה. ארץ מוזרה)

סגור לתגובות.