Does the internet run on stupid?

עידוק פרסם כתבה בהארץ על כפתורי התרומות שצצו לאחרונה בכל מיני בלוגים (אהם אהם), ופנה גם אלי כדי לראיין אותי. מכיוון שאני לוקה בלוגוריאה, ומכיוון שהנושא נגע למשהו שכבר כמה זמן מתבשל לי כפוסט, שלחתי לו תשובה בת כמה מאות מילים – רובן, כמובן, נפלו בעריכה (אך חלקן חזרו לחיים פה). אז הנה פיתוח של התשובה ששלחתי לו. אפשר לראות בזה סוג של מניפסט.

בימי הקיץ יש אזורים בטורונטו (ובהרבה ערים אחרות, אולי אפילו בתל-אביב – לא בדקתי) שאם הולכים לטייל בהם בסוף השבוע יש סיכוי גבוה מאוד להתקל במופע רחוב – להטוטן או שניים שירימו באיזו רחבה פנויה מופע של עשרים דקות עם בדיחות, טריקים, שעשועים ולהטוטים. מופעי הרחוב הללו תמיד ימשכו כמות לא קטנה של אנשים שיעמדו שם לאורך כל המופע ויצפו בו. רגע לפני הפינלה, יגיד הלהטוטן "אם אני שורד את הלהטוט הזה, אני אודה לכם מאוד אם תשלפו את הארנק, תוציאו ממנו שטר ותניחו כאן – לא משנה איזה שטר, חמישים דולר, מאה דולר, הכל מתקבל בברכה." אם הלהטוטן מרגיש פולני במיוחד באותו יום, הוא גם יוסיף "תחשבו כמה הייתם מוכנים לשלם על המופע הזה אם הייתם הולכים אליו במיוחד כדי לצפות בו, במקום שהוא יבוא אליכם בהפתעה, ותתייחסו לכסף שאתם נותנים לי כתשלום."

קל לראות שיש הבדל בין מופעי הרחוב הללו לבין, למשל, אנשים שמנגנים בפינות רחוב. ההנחה של נגני הרחוב היא שאנשים יעברו על פניהם ויזרקו איזה מטבע לכל היותר. ההבדל בין נגן רחוב לבין סתם קבצן הוא מאוד דק. הם אמנם נותנים "שירות" בדמות המוזיקה שהם מנגנים, אבל אף אחד לא ביקש את השירות הזה, ומרבית האנשים שזורקים מטבע לא עוצרים להנות מהשירות. בדומה, קבצנים שעטים על מכוניות שעוצרות באור אדום ו"מנקים" את השמשה הקדמית שלהם נותנים שירות שאיש לא ביקש (ולעיתים, שאנשים במפורש ביקשו שלא ינתן, כי יש לו תועלת שלילית). השירות, בשני המקרים האלו, הוא יותר בשביל ההרגשה הטובה של מבקשי הנדבות, שהופכים לכאורה לנותני שירות, מאשר בשביל "מקבלי" השירות.

מופעי הרחוב, לעומתם, מציעים שירות. הלהטוטנים אינם מצפים מאנשים לחלוף על פניהם ולתת להם כסף, אלא מציעים שירות בידורי, ומבקשים תשלום רק מאלו שבחרו לקבל אותו.

המודל הכלכלי של מופעי הרחוב דומה להפליא למודל הכלכלי (אם אפשר לקרוא לזה כך) של הבלוגרים שהחלו להציע אפשרות של מתן תרומה לבלוג. הלהטוטנים, כמו הבלוגרים, יודעים שאף אחד לא ישלם מראש עבור המופע שהם מציעים, אפילו אם ידרשו תשלום מזערי. לעומת זאת, הם מניחים, ובצדק, שיהיה מי שישלם בדיעבד, לאחר שהכיר בערך ה"סחורה". צריך להודות שיש הבדל משמעותי אחד בין הבלוגרים ללהטוטני הרחוב, והוא שהלהטוטנים כנראה יפסיקו ללהטט אם יגלו שאף אחד לא משלם, בעוד שהבלוגרים, אפשר להניח, ימשיכו לבלג בכל מקרה. אבל מה אכפת לי, כצופה, אם הלהטוטן ימשיך ללהטט בעתיד? אני כבר ראיתי את המופע. אני משלם כי אני מקבל את התכתיב הקפיטליסטי לפיו מן הראוי לשלם על שירותים, אפילו אם התשלום אינו מוצג ככורח אלא כבקשה. אבל התכתיב הזה, כפי שציין אלי, משום מה לא תופס לגבי שירותים דיגיטליים.

מה כן תופס באינטרנט? פרסומות. הרבה יותר אנשים מרימים גבה לגבי בקשה לתרומה מאשר לגבי הוספת פרסומות לבלוג. למה? אם במקום לבקש תרומות היה משלב הלהטוטן פרסומות במופע שלו, זה היה מעצבן אותי. אבל בבלוגים משום מה זה עובד הפוך – לבקש תשלום עבור השירות שהבלוג מספק לקוראיו נתפס אצל רבים (וגם, במידה מסויימת, עבורי) כדבר מה בעייתי, אבל להציג פרסומות בבלוג לא. בקשה מנומסת רע, טינוף המרחב הדיגיטלי טוב.

אבל אני חושב שנכון וחשוב לפתוח את הנושא הזה ולערער על השליטה של הפרסומות באינטרנט. הפרסומות יובאו לאינטרנט מתוך כלי התקשורת האחרים שממומנים בחלקם הגדול מפרסומות – עיתונים וכתבי עת, תחנות רדיו וטלוויזיה (אבל לא ספרים). אבל יש הבדל קריטי בין תמיכת הפרסומות במדיה הישנים לעומת תמיכת פרסומות באינטרנט, והוא נעוץ במדדים שמשמשים לקביעת התשלום. במדיה ישנים, התשלום התבסס על חשיפה ותו לא. לכל היותר, ניתן היה לדבר על פילוח של הצופים לפי אי אלו נתונים דמוגרפיים כמו גיל, הכנסה, מקום מגורים, וגם זה רק בקווים גסים למדי. המטרה של כלי התקשורת הייתה להביא את זוגות העיניים למפרסם, ואחרי זה זאת כבר בעיה שלו אם הוא משכנע אותם לקנות או לא. באינטרנט, לעומת זאת, הפרסום הוא לפי קליק. כלומר, לא מספיק שאני מספק תוכן שמביא אנשים לאתר, שאז נחשפים לפרסומת שלך – אני צריך לדאוג שלאתר שלי יגיעו אנשים מספיק משועממים ו/או טמבלים כדי שממש יקליקו על פרסומות.

כולם הרי יודעים: אף אחד לא מקליק על פרסומות. רגע, זה לא נכון. אף אדם שאני יכול לכבד אותו לא מקליק על פרסומות, אלא אם המטרה שלו היא לעזור לבעל האתר. טוב, אתם יודעים מה, זה גם לא מדוייק. אחת לשנתיים שלוש אולי אני נתקל בפרסומת שמעוררת בי עניין ואני מקליק עליה. כמעט תמיד מדובר בפרסומות שמוצגות לצד תוצאות חיפוש בגוגל. אם כל העולם היה כמוני, לאינטרנט שמבוסס על פרסומות לא הייתה שום זכות קיום. העובדה שלאתרים הגדולים יש תזרים מזומנים משמעה שמגיעים אליהם מספיק מקליקי פרסומות. מכאן שהתמריץ שנוצר לאתרים שרוצים להרוויח, הוא ליצור תוכן שייצר פרסומות רלוונטיות מצד אחד, וימשוך אנשים שעשויים להקליק על פרסומות מצד שני.

אבל אני לא רוצה להתאים את הבלוג שלי להגיון הפרסומי. אני רוצה לכתוב את הבלוג שלי, ממנו נהנים כך וכך אנשים באופן קבוע, ואני רוצה, בשאיפה, להנות גם מתמורה כלכלית פעוטה על עמלי. לא משכורת – דמי כיס. אני לא רוצה לכתוב פוסטים שמושכים מקליקי פרסומות. אני רוצה לכתוב פוסטים שיתנו לקוראים שלי ערך כה גבוה, עד שהם יחליטו שהדבר מצדיק מתן תרומה לבלוג.

השאיפה של כל אחד מאיתנו, אני חושב, היא לעבוד במה שהוא נהנה ממנו. אם הייתי צייר חובב, לא הייתה שום בושה בכך שהייתי מציע את הציורים שלי למכירה – אם מישהו היה מעוניין בהם. אבל אני לא יודע לצייר. אני פובליציסט חובב, וככזה, נראה לי הגיוני להציע שמי שנהנה מהכתיבה שלי יביע את הערכתו, אולי, בין השאר, גם באמצעות תרומה לבלוג. הצייר החובב לא יפסיק לצייר כי איש לא קנה את ציוריו, ואני לא אפסיק לבלג כי איש לא תרם. ובכל זאת, בעצם מתן האפשרות לתרומה אין כל נזק, ובוודאי שיש הרבה פחות נזק מאשר הצגת פרסומות.

17 Replies to “Does the internet run on stupid?”

  1. שקל עשרים פלוס 4.9% (3.9% לתרומות מתוך ארה"ב וקנדה; 30 סנט במקום שקל עשרים לתרומות בדולרים קנדיים).

  2. אפרופו תרומות,
    מאז שהוספת את כפתור התרומות לבלוג שלך, כמות הפוסטים ורמתם עלתה פלאים. כיוון שכך, אתה בדרכך להצטרף לרשימת הבלוגים הנתרמים שלי.

  3. הילה – לגבי האיכות, אני אומר רק תודה. לגבי הכמות, אני די בטוח שאת טועה. לדוגמא, הייתה עד לפני כמה ימים תקופת יובש של יותר משבוע.

  4. @דובי: אם כך אני לא מבין את "לתרום 20 או 40 ש”ח לבלוג זה סכום משמעותי, אבל אחרי העמלות של פייפל, לא נשאר הרבה כסף שם."
    לפי מה שאמרת מ-20 ש"ח נשארים 17.8 . כמובן שזה לא מאפשר מיקרו-תרומות. ואם כבר, הנה רעיון: אם מנגנון המיקרותרומות מגביל אותך ל-10 ש"ח ביום, לא צריך לוודא את זהותך עם כל תרומה.

  5. אורי – צודק, ניסוח לקוי מצידי. הכוונה הייתה שלתרום 20-40 ש"ח זה סכום משמעותי, אבל בתרומות קטנות יותר, של 5-10 ש"ח, לא נשאר הרבה אחרי העמלות.

  6. דובי פייפאל עשו לך בעיות עם כפתור התרומה?
    ניסיתי להוסיף כפתור דומה לאתר שלי, והם הפילו עליי דרישות בלתי אפשריות להציג מסמכים שאני NPO או ארגון צדקה, וכן הלאה, וכשהסברתי להם שאני בסה"כ רוצה תרומות מהקוראים שלי כדי לתחזק את השרת הם הודיעו לי שאני לא יכול לשים כפתור DONATE, אלא רק SUBSCRIBE.
    נתקלת בבעיה דומה? אם לא אשמח אם תחלוק פה או במייל כיצד נמלטת מזה.
    תודה

  7. יכול להיות שביקשת בטעות לקבל עמלות מופחתות משום שאתה ארגון ללא מטרות רווח או מוסד חינוכי? זו קטגוריה מיוחדת בחוק האמריקאי, ובמקרה כזה הם דורשים ממך הוכחות. אם תגדיר את עצמך סתם כאתר שמבקש תרומות (אבל חייב במס נורמלי), הם לא אמורים לעשות בעיות.

  8. יכול להיות (ואני משער את זה לפני שקראתי את עידוק) שבקשת התרומה מעוררת מבוכה מפני שבניגוד לצריכה כלשהי (וגם של אמנות), מעורב כאן מרכיב של מיקוח, כמו המערכון של הגשש, שבו המוסכניק מציע ללקוח היורם-המודרני(-והאשכנזי) עבור התיקון כמה שנראה לו: "מה שבע? מה כמה?".

    אותה מבוכה לפי דעתי מתעוררת גם אצל הצופים במופעי רחוב. אנחנו פשוט לא מספיק רגילים לצרוך משהו ולשלם עליו כמה שנראה לנו, ועוד בלי שהצד השני יתמקח בחזרה.
    מקווה שזה ישתנה.
    בהצלחה עם הכפתור.

  9. אסף, על הבלגון הזה של מערכוני הגשש אני לא אסלח לך. מה שבע מה כמה זה מהבדיחה על שר האוצר שנכנס למסעדה רומנית. המוסכניק מציע ללקוח לשלם "כמה שאתה רוצה זה יותר מדי, תן לנו כמה שבא לך".

  10. אני חושב שפספסת משהו שרק נרמז בזה שהבלוגר ימשיך לבלגג. פעמים רבות, הבלגוג לא נתפס כמתן שירות, אלא כאינטרס של הבלוגר. יוסי גורביץ, למשל, לא כותב את הבלוג שלו כדי לתת שירות לקוראים; הוא כותב אותו כדי להשפיע ולשכנע. מי שתורם לו, תורם כדי שיוסי ימשיך לשכנע אחרים (או לעשות שירות דב, תלוי בהשקפה); הוא עשוי להמשיך לתרום גם אם אינו טורח כלל לקרוא את הבלוג בעצמו. אם הבנתי נכון, הקרן החדשה לישראל עדיין אינה מממנת בלוגים, אבל לא אופתע אם תעשה זאת.
    הבלוג שלך, אמנם, קצת שונה. גם אצלך יש סיבות אינטרסנטיות לפרסום (שיפור יכולת הכתיבה שלך, הכרה ציבורית, ואולי גם רצון להשפיע), אבל אתה הרבה פחות מיסיונר ויותר ענייני. זו הסיבה שאופי התורמים שלך, סביר להניח, יהיה שונה.
    קטגוריה שונה לגמרי יהיו בלוגים שבאופן מובהק נותנים שירות לציבור, ולאו דווקא מתוך אינטרס ברור של הכותב; למשל, בלוגים על אוכל, או על השקעות.

  11. בנימה קצת יותר טכנית, הייתי מציע לכם לשקול את הגישה של Flatter:

    http://en.wikipedia.org/wiki/Flattr

    במקום כל המבוכה וכו' שקשורה בתרומה ישירה לבלוגר מסוים, הקורא תורם לרעיון הבלוג באופן כללי. עדיין למשתמש יש השפעה על איך התרומה שלו מחולקת, שכן סך התרומה החודשית שהוא הגדיר מתחלקת יחסית בין כל המקומת שלהם הוא עשה flatter.

  12. דובי, אני רק חושב שהכותרת "donate" אינה מתאימה. הרי זו אינה תרומה אלא תשלום עבור תוכן.

סגור לתגובות.