אם אין לך מה להסתיר, אין לך מה לפחד, לא?

זוכרים איך במהלך הדיון על הקמת המאגר הביומטרי, הסבירו כל תומכי המאגר כי אזרחים שומרי חוק אינם צריכים לדאוג כלל – מה כבר יש להם להסתיר? מי שמפחד, סימן שיש לו מה להסתיר, ואז למה בכלל שנקשיב לו?

העניין הוא שיש דברים שאנחנו עשויים לרצות להסתיר גם אם הם חוקיים לחלוטין. המאגר הביומטרי היה מאפשר למדינה (וכנראה שגם לגורמים אחרים, בסופו של דבר) לדעת עלי דברים אינטימיים שאינני רוצה שידעו, למרות שאי אפשר להכניס אותי לכלא עליהם. וזכותי שלא ידעו אותם.

אבל למדינה אין זכות כזו. אם המדינה עשתה דברים שלא נעים לה שידעו עליהם, זו זכותם של אזרחי המדינה לדעת על כך. למעשה – זו חובתם של האזרחים לדעת על כך, גם אם היו מעדיפים שלא לדעת. אבל איכשהו, כשזה מגיע למדינה, פתאום מתהפכות היוצרות. פתאום הרשויות דווקא רוצות לגונן על הפרטיות של המדינה, כדי שלא יוודעו לציבור פרטים לא נעימים עליה. גרוע מכך – המדינה מסתירה מידע היסטורי, על דברים שארעו לפני חמישים שנה ויותר, בדיוק בגלל שהיא חושבת שמה שיש לה להסתיר יכול להעמיד אותה בסיטואציה בעייתית מבחינת החוק הבינלאומי. לשם כך, חתם ראש הממשלה לאחרונה על תקנות שמאריכות את פרק הזמן במהלכו מוטל חיסיון על חומרי ארכיון בטחוניים ל-70 שנה, במקום 50 שנה עד כה.

והפחד הזה של המדינה, צריך לגרום לנו לפחד. מאוד. כי מה לעזאזל יכול להיות כל כך גרוע עד ששישים שנה אחרי המעשה, עדיין המדינה מתביישת במעשיה? מי שעשה אותם, סביר להניח, כבר אינו בין החיים, ובין כה וכה אין זה סביר שייענש על מה שזה לא היה. אז מה יש למדינה להסתיר? ממה יש לה לפחד? איזה זוועות בצעה המדינה שכבר עדיף להשאיר את תיאורן לדמיונם של אויבי ישראל במקום לחשוף את העדויות המקוריות? איזה נזק תדמיתי יכול להגרם שגדול יותר מהנזק התדמיתי שבעצם הסתרת הארועים שקרו, למעלה מחמישים שנה אחרי?

אם מדינת ישראל נולדה בחטא – במרחץ דמים – מוטב לנו אם הדברים יצאו החוצה, כפי שאכן החל להחשף בשנים האחרונות, בעקבות פתיחת חלק מהחומר הארכיוני מראשית ימי המדינה בעשור וקצת האחרונים (ואם לא, קל וחומר שיש לחשוף את ההוכחות לכך). חלק גדול מהחומר נשאר חסוי, בניגוד לחוק, עוד לפני התיקון עליו חתם נתניהו, והגביל את יכולתם של החוקרים לבחון את הארועים. קל לטעון שהסיפורים שכן הגיעו לידינו מפי השורדים מנופחים ומשוללי יסוד, שאויבי ושונאי ישראל בודים מליבם סיפורי כזב כדי להוציא דיבתנו רעה. קצת קשה יותר להבין מדוע המדינה נמנעת מלתת לחוקרים גישה לאותם החומרים שעשויים, לכאורה, להפריך את סיפורי הבדים הללו.

קשה לי להאמין שהמדינה עשתה דברים גרועים יותר ממה שכבר מספרים עליה. אני נוטה להאמין שהרשויות השונות פשוט חושבות שאם לא ניתן גישה להוכחות קונקרטיות לכך שהדברים אכן קרו, המדינה לא תאלץ להתמודד עם ההשלכות של הארועים הללו; ושאם המדינה כן תאלץ להתמודד עם השלכותיהם של הארועים הללו, התוצאות תהיינה קטסטרופליות. המדינה, לדעתי, טועה בשני הסעיפים. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, אך לא פחות חשוב מכך – ההתמודדות הישירה והישרה עם החטא היא הדרך הטובה והפשוטה ביותר לשים אותו מאחורינו ולהתקדם קדימה, בלי שנישא על גבנו חטוטרת מצחינה.

ואולי, כמו שצייץ מישהו, מה שבאמת מדהים בסיפור הזה הוא שבכלל שומרים את המסמכים הללו ולא פשוט שרפו את כולם וזהו.

אני רוצה להודות לכל האנשים הנדיבים שתרמו לקרן הדובי, וגם לאנשים שלא תרמו בכסף, אבל הציפו אותי במילים חמות. אם אפילו בלוג אנטיפתי ומיזנטרופי כמו שלי מושך אנשים טובים כמותכם, אולי בכל זאת יש תקנה למין האנושי…

8 Replies to “אם אין לך מה להסתיר, אין לך מה לפחד, לא?”

  1. "קשה לי להאמין שהמדינה עשתה דברים גרועים יותר ממה שכבר מספרים עליה."
    למה?

  2. אני לא מסכים למדיניות הזו, אך האינטרס שמאחוריה לא כל כך בלתי מובן: זה ברור שכל מסמך כזה, אם ייחשף, ישמש בידי הצדדים האחרים להתבצר בעמדות שלהם במו"מ (ובמידה מסויימת אף יחשק אותם). אני לא יודע, אם כן, לגבי נזק אישי או "תדמיתי", אבל נזק "דיפלומטי" יהיה גם יהיה.

  3. אתה מאוד נדיב לחשוב שיש פה כוונה לרכך את מה שהמדינה עלולה להתמודד אתו…אין לי ספק שמדובר בכיסויי ישבן של אינדיבידואלים. גם אם לא הייתה מדיניות נוראה מזו שעליה כבר שמענן היו אנשים שעשו זוועות ומסתתרים בחסות האינטרס הלאומי. מילת הקסם.  

  4. 1. בישראל קל מאוד להתמודד עם טענות של אויבים. הרי כל טענה שמעלים נגד המדינה נדחית מייד בתירוץ כלשהו, ואנשים קונים את זה. הרבה יותר קשה להתמודד עם מסמכים היסטוריים.
    2. אם במסמכים האלה יש הוכחות לביצוע פשעים נגד האנושות, הרי אין התיישנות ויכול להיות שיש אנשים חיים, שאולי גרים היום מחוץ לגבולות המדינה, שיוכרזו מבוקשים.
    3. זה יכול לפגוע באתוס הישראלי. יש פה באמת ובתמים אנשים שמאמינים שכל מה שמדינת ישראל עושה קדוש הוא.
    4. מה קרה בשנת 60 שהיה דחוף עכשיו ומהר להאריך את החסיון? המממ.

  5. "מה קרה בשנת 60 שהיה דחוף עכשיו ומהר להאריך את החסיון? המממ."

    להבנתי, גם מסמכים משנת 48 אף פעם לא נחשפו. המדינה לא חשפה דבר. עד עכשיו היא עברה על החוק בכך שלא חשפה המסמכים, עכשיו החוק התאים את עצמו.

  6. סתם רעיון:
    למדינת ישראל אין יכולות גרעין צבאיות. מעולם לא היו, מעולם לא יהיו, אך יש סיכום עם ארה"ב שהיא תתמוך בישראל בשעת הצורך בזמן שישראל מעמידה פנים מול העולם ע"י העמימות. התקווה של אלו שהעניקו חיסיון של 50 שנים היתה שלאחר 50 שנים יבוא שלום ויציבות לאזור והבלוף ההיסטורי יהפוך לקוריוז. לצערנו זה לא המצב, אנחנו עדיין תחת איום קיומי ועלינו להמשיך את העמדת הפנים. אם הדברים יתפרסמו לא רק שמדינת ישראל תאבד מעוצמתה, גם לחצים חזקים יופעלו על ארה"ב לבטל את ההסכמים הנ"ל.

    האם זאת סיבה טובה מספיק לדעתך לשמור על חיסיון המסמכים?

    זאת כמובן תיאוריה שבדיתי ברגעים אלו ממש אבל, ברשותך, אבקש ממך לערוך ניסוי מחשבתי קצר: במקום להכריז "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר" נסה להעלות בדעתך מה הוא הדבר הגרוע ביותר האפשרי שעלול להתגלות במסמכים אלו. לא מה הדבר הגרוע ביותר שנעשה, אלא מה הדבר שהשפעתו על ההווה תהיה הגרועה ביותר. עכשיו שחשבת על דוגמה כזאת ענה לעצמך על השאלה: האם עדיף להביא לתוצאה נוראית זו, או שעדיף להמשיך להסתיר את המסמכים עד שתוצאת חשיפתם לא תהיה כה הרת אסון?

סגור לתגובות.