אנטי-אינטר-טקסטואליות

כולם כבר מכירים את המושג אינטר-טקסטואליות – האופן שבו טקסט אחד מדבר עם טקסטים אחרים באמצעות התייחסויות שונות, ישירות או עקיפות. בצורה הכי בסיסית של אינטרטקסטואליות, מדובר פשוט על העובדה שכשאנחנו נתקלים בטקסט חדש, ההכרות שלנו עם טקסטים קודמים משפיעה על הצורה בה אנחנו מפרשים את הטקסט הקיים. שום תוצר תרבותי אינו מתקיים בוואקום.1

אינטרטקסטואליות אינה פעולה או שיטה, אלא יותר אבחנה לגבי המציאות: הטקסטים שלנו מתייחסים זה לזה, וזה נראה לנו לגמרי הגיוני. אבל אני חושב שיש מקום לדבר על החשיבות ליצירת טקסט במה שאפשר לכנות "אנטי-אינטר-טקסטואליות" – אותו מאמץ ניכר לנתק את הטקסט מהסביבה התרבותית שלו כדי לייצר טקסט אחר. או, במילים אחרות, האופן שבו טקסטים מסויימים מבקשים מהקורא לשכוח לרגע מטקסטים קודמים שהוא מכיר. ברמה הבסיסית, כל סרט דורש מאיתנו לעשות זאת – כשאנחנו רואים את בראד פיט בבנג'מין באטן, אנחנו יודעים שזה בראד פיט, אבל אנחנו "שוכחים" את זה למשך הסרט, ומתעלמים מהקשרים אינטרטקסטואליים אפשריים.2

אבל לפעמים הדרישה מהצופה דורשת למחוק כל כך הרבה מהידע התרבותי שלנו עד שאנחנו עוברים למחוזות שמזכירים יותר מדע בדיוני והיסטוריות חלופיות. case in point: הסדרה החדשה מבית היוצר של סטיבן מופאט, "שרלוק".3 "שרלוק" לוקחת את סיפורי שרלוק הולמס ומעבירה אותם לימינו אנו. לשרלוק ולווטסון יש בלוגים, שרלוק משתמש ברטיות ניקוטין כי אי אפשר לעשן בשום מקום, והוא מציק למשטרה באמצעות סמסים. אבל כשצופים בשרלוק יש משהו מאוד מציק: בינות לתושבי לונדון מסתובב בחור בשם שרלוק הולמס, ואף אחד לא חושב שזה מצחיק, או לפחות שווה הערה כלשהי. שרלוק הולמס כאייקון תרבותי פשוט לא קיים. שזה מובן, מבחינת הרעיון שבבסיס התוכנית, אבל זה עדיין מקשה מאוד על השעיית אי-האמונה בעת הצפייה בתוכנית. האנטי-אינטר-טקסטואליות הזו זועקת לשמיים.

כמובן, במידה מסויימת כל סדרת טלוויזיה, ככל שהיא מתארכת ומקבלת מקום חשוב יותר בתרבות הפופולרית, הולכת ומתרחקת בהכרח מ"העולם שלנו". אך מכיוון שמדובר בהתפתחות הדרגתית, הדבר פחות מפריע. קל לקבל שהעולם שבסדרה זהה לשלנו בכל פרט לקיומה של סדרת הטלוויזיה האחת הזו. לעומת זאת, כשיש "קרוס-אובר" בין שתי סדרות, שוב מתערערת השעיית אי-האמונה שלנו. פתאום אנחנו צריכים לתקן לאחור את הבנתנו את העולם שבו אנחנו צופים – זה לא רק "העולם שלנו, מינוס סדרת הטלוויזיה הזו", עכשיו זה "העולם השלנו, מינוס סדרת הטלוויזיה הזו, ומינוס סדרת הטלוויזיה השניה גם כן". דווקא ההתייחסות האינטרטקסטואלית כל כך של קרוס-אובר בין שתי סדרות דורשת מאיתנו "אנטי-אינטרטקסטואליות".4

עד כמה אנטי-אינטרטקסטואלית נפוצה בתרבות הפופולרית שלנו? האם ישנם מצבים אחרים שדורשים מאיתנו התאמה לאחור שכזו של הפרשנות שלנו את העולם שבטקסט? והאם רק לי ה"נקע" שגורמת אנטי-אינטרטקסטואליות הרבה פחות נוח לעיכול מאשר ה"נקע" של סדרות מד"ב או פנטזיה שמתרחשות "בעולם שלנו"?

  1. למי שלא מצוי בז'רגון, נבהיר רק שטקסט מתייחס לכל צורה של תקשורת, כולל סרט, תמונה, שיחה וכיו"ב. []
  2. ולפעמים לא – ב"מועדון קרב" אפשר לראות התייחסויות מפורשות לסרטים אחרים של בראד פיט ואדוורד נורטון. אבל גם פה, אנחנו "שוכחים" שמי שהדמויות שאנחנו רואים נראות בדיוק כמו השחקנים בסרטים האחרים הללו. []
  3. מיני סדרה? טרילוגיה? בסופו של דבר, מדובר ב"סדרה" בת שלושה פרקים כשכל פרק בן שעה וחצי. אם היו מקרינים את זה בקולנוע במקום בטלוויזיה, זו הייתה טרילוגיה. []
  4. להבדיל, כאשר ספין-אוף מתחיל עם הופעות אורח של סדרת המקור, אין תחושה כזו, מכיוון שהעולם נבנה מתכתחילה ככזה שבו סדרת המקור אינה קיימת, ועם זה קל לנו להסתדר. []

10 Replies to “אנטי-אינטר-טקסטואליות”

  1. ההערה של "שרלוק" הזכירה לי את הפיסקה הפותחת את אחד הפרקים בספר "גלנקיל", שמתייחסת למפקח החוקר את הפרשה, ששמו הוא הולמס:
    "…הוא לא היה צריך בכלל להצטרף למשטרה. לא עם שם כזה. בגאלווי היה אחד ווטסון, גם לו לא נתנו מנוחה, אבל עם שם כמו שלו… הערות מטופשות היו עוד כלום. כל התיקים חסרי הסיכוי נחתו על שולחנו" (עמוד 313)
    וחוץ מזה, ספר מצויין.

  2. אתה מבחין ברשומתך בין שני סוגי טקסטים: בסוג אחד (מד"ב ופנטזיה) אתה נדרש להשעיית הספק[1] מלכתחילה, ודי בקריאת הכותרת כדי שתדע שזו הדרישה. בסוג השני (ריאליזם כזה או אחר) אתה לכל היותר מצפה להתרחקות הדרגתית מהעולם שלנו. ההבחנה הזו מסבירה מדוע שרלוק צורמת לך יותר מאשר סדרת המד"ב הסטדנדרטי.
    אבל למעשה, כפי ששרלוק מוכיחה, אין חציצה ברורה בין שני הסוגים.

    לי אישית נוח לעכל את הכל, כל עוד זה בא כמילים כתובות ולא על מסך מרצד. לכן, למרות שאת הסיפורים אני אוהב, ומהקדימון התלהבתי, אני מחכה להמלצה על שרלוק לפני שאוריד. איך זה?

    [1] מונח נעים בהרבה מאנטי-אינטרטקסטואליות, וגם קיים: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A7 (חוץ מזה, אינטרטקסטואליות היא, כשמה, בין טקסטים, בעוד שהתהליך שאתה מתאר הוא מול הנמען).

  3. אי אפשר באמת להשהות אינטרטקסטואליות. ברגע שקיים קשר מסוים או אפילו רק רפרנס עקיף הקורא של היצירה (או הצופה) מודע לה. זה שבמקרים מסוימים אנחנו נאלצים להתעלם מההקשר לא באמת מבטל את האלמנט האינטרטקסטואלי שכבר נמצא בתודעה שלנו, נרצה בכך או לא.

    לגבי שחקנים שמופיעים בסרטים וסדרות אחרים, אני לא חושב שעצם זה שכשאני צופה בשחקן אני יודע שהוא בעצם שחקן ולא הדמות שהוא מגלם נחשב לאינטרטקסטואליות. אינטרטקסטואליות היא כאשר החיבור בין שתי היצירות תורם באופן כלשהו לתהליך הפרשנות שלי. למשל כאשר רפרנס בספר מסוים לספר אחר עוזר לי להבין משמעות סמויה שנמצאת בו על ידי כך שאני משלים את החסר בכוחות עצמי. אבל עצם זה זה שאני למשל יודע שטיילר דורדן במועדון קרב הוא לא באמת טיילר דורדן אלא בראד פיט ששיחק בתלמה ולואיז, רומן על אמת, ראיון עם ערפד וכו' לא באמת משפיע על האופן שבו אני מפרש את הדמות שלו בסרט. לכן אני לא רואה בכך אינטרטקסטואליות, לפחות במובן המקורי של המילה.

    מצד שני, היצ'קוק כידוע האמין שהתפקיד האמיתי של השחקנים בא לידי ביטוי אך ורק בהבאת הפרסונה שלהם אל המסך, כלומר הדימוי שלהם בעיני הציבור כפי שהוא נוצר הן משאר הסרטים שהם שיחקו בהם והן מהחיים האמיתיים שלהם (דימוי שנוצר בעיקר על ידי האופן שבו הם מוצגים בעיתונות ובטורי הרכילות). ככה שלשיטתו יש משמעות אינטרטקסטואלית לחיבור שאנחנו בתור צופים עושים בין השחקן לבין התפקידים השונים שהוא גילם בסרטים אחרים (זה נפוץ גם אצל במאים אחרים, למשל אצל טרנטינו שאוהב מאוד לשחק עם ההקשרים האלה).

    אני חושב שרוב היוצרים מודעים לנקודה הזאת ולכן הם הרבה פעמים מתייחסים אליה בגלוי, אולי מתוך ניסיון להתמודד עם הבעייתיות על ידי כך שהם לא מטאטאים אותה מתחת לשטיח אלא דווקא מחצינים אותה. למשל בסופרנוס רוב השחקנים שיחקו בהרבה סרטי מאפיה מפורסמים וידועים. לא רק שהסדרה לא מתעלמת מכך אלא שהדמויות מתייחסות לסרטים האלה באופן ישיר, מצטטות מהם קטעים שלמים ויש אפילו סצנות מפורשות מהסרטים האלה שחוזרות בסדרה (למשל כשכריסטופר יורה ברגלו של נער מפוחד בלי שום סיבה מוצדקת – סצנה שבה הוא עצמו השתתף ב"החברה הטובים" רק ששם הוא היה הנער שנורה, כך שמדובר במעין סגירת מעגל). במקרה של הסופרנוס סביר להניח שיש אמירה מסוימת בחיבור הזה, בעיקר לגבי כל הנושא של הצגת האיטלקים בקולנוע האמריקאי, נושא שהסופרנוס התייחסה אליו במפורש בהזדמנויות רבות.

    אבל שוב, אינטרטקסטואליות קיימת רק כאשר החיבור בין שתי היצירות תורם באופן כלשהו לפרשנות של היצירה. עצם זה שכשאני צופה בסדרה אני יודע שסדרה אחרת בעצם לא באמת קיימת בעולם הדמיוני של הסדרה מפני ששתיהן לא יכולות להתקיים יחד באותו עולם לא ממש תורם לפרשנות באופן כלשהו. זו רק "מועקה" מסוימת שאני צריך להתגבר עליה כדי להשהות את אי האמונה ולקבל את המציאות הפיקטיבית של הסדרה.

  4. אלי – כתבת יפה, אבל פספסת לגמרי עם מועדון קרב. בראד פיט נבחר לתפקיד בדיוק בגלל כל המטען שהוא מביא, לא רק של הדמויות שהוא שיחק אלא גם של בראד פיט ממדורי הרכילות, זה שכל הנשים בעולם רוצות ושכל הגברים רוצים להיות.

    יש המון סרטים שלא רק מתעלמים מקיום של סרט ספציפי, אלא מקיומו של ז'אנר שלם. מי יודע כמה תלמידות קולג' איבדו את חייהן כי הן לא ידעו שאסור לרדת למרתף לבד כשרוצח סידרתי מסתובב בקמפוס. אחת מההברקות בפיירפלי היתה כשמישהו מסרב לקבל איזה סיפור בטענה ש"נשמע לי כמו מדע בדיוני כל הקטע הזה" (ולא מבין מה הקשר כשעונים לו "אבל אתה חי בספינת חלל!").

  5. יש את הבעיה הזו בכל עיבוד של ספר מפורסם לימינו. יש מיליון עיבודים של סינדרלה לימינו. ברובם אין דמות שאומרת באמצע הסרט: "וואי, פתאום קלטתי, את יתומה, יש לך אמא ושתי אחיות חורגות רשעיות ובדיוק איבדת את הפלאפון בנשף של הנסיך!" למרות שכולם מכירים את סינדרלה.
     

  6. the case with 'case in point' doesn't seem so serious, if you just pretend that Sherlock's name isn't Sherlock but Sam, then there isn't any problem with 'the world'.
    compare that to 'superman: secret identity', where the comic of superman exists, so Clark Kent has to grow up in a world where Clark Kent is the name of the famous character.

    another interesting point: in the early seasons of 'friends' the band would usually watch TV every episode, and would comment on what's going on. some seasons later, and all that's left in the world is 'baywatch'.

    also. http://www.tvtropes.org

  7. אמממ, נתן, דובי התיחחס להשעיית הספק, הוא רק קרא לזה "השעיית אי-האמונה" (שזה אינגלישיזם, אבל נסלח).

    אני דוקא רציתי להתייחס למשהו שונה: כשקראתי על השעיית אי-האמונה בצפיה בסדרות וכל זה זה פתאום היכה בי: אני מכיר מצב שבו ישראלים מאמינים לכל מה שנאמר להם, לא משנה מה: הודעות דובר צה"ל! האם הישראלי מפעיל השעיית הספק בהאזינו להודעות דובר צה"ל? לגורביץ הפתרונים.

  8. מצחיק – חשבתי על משהו כזה לפני שבועיים, בעקבות המיני-סדרה tin man, שמתרחשת בעולם זהה לשלנו פרט לכך שאף אחד שם לא שמע על הקוסם מארץ עוץ.

    יש איזה סרט ששכחתי את שמו כרגע, ובו הגיבור פוגש דון-מאפיה המגולם בידי מרלון ברנדו. הגיבור מתפעל מהדמיון המפתיע לסנדק, ושואל אותו אם הוא שימש השראה לקופולה.

  9. קראתי את הפוסט הזה לפני כמה זמן והחלטתי להוריד את שרלוק כי זאת נשמעת כמו סדרה נחמדה, ועכשיו אני צופה בה ונורא נורא כיף לי, אז אני מודה לך על הבערך המלצה.

סגור לתגובות.