על נשים וערבים

פעילים שמסייעים לארגון החלק הישראלי של ההפגנות בשייח ג'ראח פרסמו לאחרונה קריאה לחבריהם למאבק להגיע להפגנות בלבוש צנוע. הפעילים, שמודעים לנפיצותה של הבקשה הזו, לא רק טרחו להבהיר ש"אף אחד לא מבקש מנשים לעטות חיג'אב" אלא אף הציגו את הבקשה כנושא בעל משמעות חשובה דווקא לקידום הפמיניזם: "רבות משותפותינו הפלסטיניות, וגם כמה משותפינו הפלסטינים הביעו חוסר נוחות בעניין הלבוש החשוף. חלקן אף נמנעות במפורש מהגעה להפגנות בגלל הסוגיה הזו […] נוכחותן של הפעילות הפלסטיניות בהפגנות היא דבר שאיננו מוכנות לוותר עליו". משמע: הדרישה באה מהנשים הפלסיטיניות (ולכן, לכאורה, אין מדובר בדיכוי האשה), והמטרה היא דווקא קידום ההשתתפות הפוליטית של הנשים הפלסטיניות, ולכן היא מצדיקה את הגבלת חרותן של הנשים היהודיות.

מדובר בתופעה נפוצה למדי במאבקים של השמאל: קשה להלחם למען כל המטרות הנעלות בבת אחת, וקשה לקדם את השיוויון של כולם בו בזמן. התוצאה זכתה לכינוי "קניבליזם בלקניזציה שמאלנית" ((משום מה זכרתי שהשתמשו במונח קניבליזם. חיפוש בגוגל, לעומת זאת, העלה שהמונח שהתכוונתי אליו היה בלקניזציה שמאלנית. אני לא בטוח שקניבליזם שמאלני אינו מונח מוצלח יותר. נו, שויין.)) – המאבק לקידום מטרה שמאלנית אחת נעשה על חשבון מטרות שמאלניות אחרות, לעיתים תוך רמיסתן ממש. הדוגמא הקיצונית ביותר לתופעה הזו היא פית"ה, ארגון זכויות בעלי החיים, שהכלי הכמעט בלעדי שלו להשגת תשומת לב ציבורית היא חיפצונן של נשים ושימוש בפורנוגרפיה רכה. חברת ההלבשה ה"אתית" והירוקה אמריקן אפארל נוקטת באותה הגישה ממש. אבל לא תמיד נמצא המאבק הפמיניסטי בצד המפסיד – הפמיניזם עצמו הואשם פעמים רבות בהתנהגות דומה. כך, למשל, הואשם הפמיניזם הליברלי של הגל השני בכך שהוא דאג לזכויותיהן של נשים לבנות בנות המעמד הבינוני הגבוה בלבד, ושאת חרותן של אלו הן קנו על גבן של נשים לא-לבנות ובנות המעמדות הנמוכים יותר. המאבק בין זרמים שונים של פמיניזם בעשורים האחרונים לעיתים קרובות נסוב בדיוק סביב השאלה כיצד ניתן לקדם את שיוויון האשה כאשר אין הסכמה בין הנשים לגבי משמעותו של שיוויון כזה, שכן מה שחלקן רואות כהשפלה ודיכוי (שלא לומר "תודעה כוזבת"), אחרות רואות כחלק מעיקרי אמונתן, תרבותן והגדרתן העצמית כנשים.

כעת פעילי ופעילות שייח ג'ראח עומדים בדיוק על קו השבר הזה ומנסים לנווט את דרכם בשלום, אך אני אופתע מאוד אם הם יצאו מהקרב הזה ללא פגע.  השאלה היא האם אפשר לא לבחור – האם אפשר לפעול גם לקידום עניינם של הפלסטינים (שעל פי הדיווח לפחות חלקם אינם מקבלים את הדרישה הליברלית לחרות מלאה לנשים) וגם לקידום ושמירת חירותן של הנשים? או שמא חייבים לבחור? ואם חייבים לבחור, איך בוחרים?

נכון לעכשיו, הפעילים בחרו להגביל (גם אם במידה מצומצמת) את חירותן של הנשים היהודיות הבאות להפגין למען המטרה המשותפת של כולם. אמנם בהודעה המקורית, המנוסחת בקפידה, לא נאמר כך, אך בתגובות עלה די מהר הטיעון של "אפשר לחשוב" ו"איך אפשר להשוות" בין הפגיעה המהותית והמתמשכת בפלסטינים לבין הפגיעה השטחית וחסרת המשמעות לכאורה בנשים. "זכות ערביי ירושליים לשיוויון בפני החוק, ולאי גרוש מבתיהם, חשובה בעיני מונים רבים על זכותי ללבוש מכנסיים קצרים," כותבת שירה, לדוגמא. אבל אם שירה מנסה להציג כאילו הפגיעה כאן היא רק בה עצמה (ולכן זכותה למחול על כבודה), הגדיל לעשות מני ונגע בנקודה הבעייתית ביותר: "צריך לבחור את המאבקים החשובים כרגע. והמאבק נגד ההתנחלות בשייח ג'ראח עומד במקום גבוה יותר מבחינתי בסדר העדיפויות מאשר הדאגה לזכויות נשים בחברה הפלסטינית." נכון אמר מני – הכניעה לתכתיב כאן משמעה ויתור על המאבק למען שיוויון בתוך הקבוצה הפלסטינית, ולא רק ויתור רגעי של הנשים היהודיות על איזו נוחיות כלשהי. וגם על זה הוא מוכן לוותר. ואיך אפשר בלי מילת ה-ק' — "התפישה שבאנו לעזור או שהלבוש או ההתנהלות שלנו נאורה או נכונה יותר היא קולוניאליסטית מיסודה. אני לא הגורם המחנך" (אלונה). עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.

ולמה, בעצם, שלא נהיה גורם מחנך? השמאל מנסה לחנך את כולם, מדוע לא את אותם פלסטינים שנהנים מסיועם? הרי דווקא אותם פלסטינים נמצאים כעת בעמדה הטובה ביותר כדי להכיר בצדק שבערכים השמאלניים. אם נחכה עד שתושג המטרה ורק אז נסתובב ונתחיל לנסות להרצות להם על שיוויון מגדרי, זה יהיה מאוחר מדי – החירות שהושגה במאבק תזרום כולה לידי הגברים בקבוצה, והנשים תוותרנה מחוסרות קול להאבק על שיוויונן. דווקא סיטואציות כמו זו הנוכחית יוצרות הזדמנות פז להשוואת תנאיהן של הנשים לגברים. מאז ומתמיד רגעים של מאבק היו רגעים שבהן הנשים הורשו לתפוס עמדות כוח שלא ניתנו להן בזמנים שלווים יותר, ואם הן לא ניצלו את הרגעים הללו כדי למסד את מקומן החדש בחברה, הן איבדו אותו. כך היה במלחמת העולם הראשונה כאשר נשים נקראו אל הדגל, ובעקבות זאת הצליחו להשיג זכויות פוליטיות וחברתיות במקומות רבים שנשארו עימן גם אחרי המלחמה. (אולי זה לא צריך להפתיע אותנו שהדמוקרטיה האחרונה בעולם שנתנה זכות הצבעה לנשים הייתה שוויץ…) אפילו הכתומים שנאבקו כנגד ההתנתקות נאלצו לתת עדיפות למאבק הפוליטי שלהם על פני רצונם בדיכוי בנותיהם, והן הורשו להשתתף בהפגנות חרף האפשרות למה בעיניהם הוא מגע בלתי צנוע בינן לבין חיילים ושוטרים. אינני מכיר את הציבור הדתי-לאומי כדי לדעת איזה השלכות ארוכות טווח, אם בכלל, היו למאבק הזה על מעמדן של נשים בחברה הזו, אך לא אופתע אם מתחת לפני השטח רותחת שם מנהיגות נשית.

זהו רגע בו אפשר לבוא אל הפלסטינים עם אמירה ברורה: אנחנו נהיה לצידכם, כי אנחנו רוצים להפסיק את הדיכוי, אך לא נסכים שתקיימו מיעוט מדוכא בתוך מיעוט מדוכא. אם אתם רוצים את הסיכוי הנוכחי להשיג את חרותכם, אתם חייבים לתת גם לנשותיכם את חירותן. אי אפשר להלחם באמת בדיכוי אחד על-ידי חיזוקו של דיכוי אחר. התנגדותו של השמאל לדיכוי נובעת מתוך ראיית עולם כוללת, וכל דבר בה קשור בכל דבר אחר. לא ניתן להשתמש בלשון ליברלית בעבור הסרת עול הדיכוי מהעם הפלסטיני, אך להמנע מהלשון הזו בבואנו לתאר את דיכויה של האשה הפלסטינית (או היהודית, למעשה – זה לא כאילו המאבק הפמיניסטי בקרב יהודי ישראל הושלם זה מכבר).

הרציונל של אנשים דוגמת יצחק לאור או אותה אלונה שצוטטה לעיל, שיכולים מצד אחד להתנגד נחרצות לדיכויו של העם הפלסטיני ומאידך לא לראות כל בעיה בדיכויין של נשים כאלו או אחרות, אינו ברור לי כלל. אינני מבין איזו השקפת עולם קוהרנטית יכולה ליצור שילוב מוזר שכזה. צורת החשיבה היחידה שיכולה להוביל לכך, עד כמה שאני רואה, היא פעילות פוליטית לשם מירוק המצפון, על ידי אלו שקונים את התאוריה שהכיבוש ורק הכיבוש הוא מקורו של כל הרוע, ואין בילתו.

אך מירוק המצפון אינו אידאולוגיה. המלחמה בכיבוש ובדיכוי צריכה לנבוע מתוך ניתוח המציאות ומתוך השקפת עולם קוהרנטית. נכון לעכשיו, וחרף העבודה החשובה והכוונות הבאמת טובות של מארגני ופעילי שייח ג'ראח, ההחלטה שלהם בנוגע לדרישת הלבוש הצנוע מהמפגינים מצביעה על כך ששני האלמנטים הללו לוקים אצלם בחסר.

86 תגובות בנושא “על נשים וערבים”

  1. דובי, חוששני שאו שקריאתך בדברי לוקה בחוסר הבנה, ואם כך אפשר שלא הסברתי את עצמי טוב, או שכתיבך אודות דברי לוקה בחוסר יושר קל. לא משהו חמור במיוחד :)

    הנה ציטוט מדבריך:
    "זכות ערביי ירושליים לשיוויון בפני החוק, ולאי גרוש מבתיהם, חשובה בעיני מונים רבים על זכותי ללבוש מכנסיים קצרים," כותבת שירה, לדוגמא. אבל אם שירה מנסה להציג כאילו הפגיעה כאן היא רק בה עצמה (ולכן זכותה למחול על כבודה) …
    (סוף ציטוט)

    והנה דברי במלואם כפי שכתבתי במקור ממנו ציטטת:
    כשמדובר על זכויות אדם, איזון הוא שם המשחק. איזון בין זכויות שונות שמתנגשות לעיתים זו בזו.
    זכות ערביי ירושליים לשיוויון בפני החוק, ולאי גרוש מבתיהם, חשובה בעיני מונים רבים על זכותי ללבוש מכנסיים קצרים. ובאופן נקודתי אני מוכנה לוותר מרצוני על הזכות השניה, לצורך שיתוף פעולה בין העמים במאבק להשגת הזכות הראשונה.
    (סוף ציטוט)

    ניתן להיווכח שנתת בדברי טעם שאין בהם, שכן לא ניסיתי להציג כאילו הפגיעה כאן היא רק בי עצמי (ולכן זכותי למחול על כבודי),  אלא כתבתי על איזון בין זכויות אדם שונות שמתנגשות לעיתים זו בזו, ואת עצמי הבאתי כדוגמה פרטית לעניין הכללי. אך אתה לקחת את הדוגמה הפרטית תוך ביטול עיקר דברי הסובבים את הדוגמה, על איזון בין זכויות אדם שונות שמתנגשות לעיתים זו בזו. ובפרט במקרה שייח ג'ראח שבו חופש סגנון הלבוש של המפגינים הישראלים בעת ההפגנה, מתנגש במידה מסויימת ביכולת לשתף פעולה בין העמים במאבק להשגת זכות ערביי ירושליים לשיוויון בפני החוק, ולאי גרוש מבתיהם.

    נ.ב. השתתפותך בדיון תורמת לבירור הנושאים הנידונים. על כך תודה :)

  2. אמיתי, קצת מצחיק שבתור מי שלא מכיר אותי כלל אתה מניח הנחות כאלה ואחרות לגבי הדעות שלי, ולגבי מידת היותי רואה שחורות או לא. מכל מקום, להוציא מישהו "מחוץ לדיון", רק בשל שביב ביקורת, ועוד בהתבסס על תשתית עובדתית מאד רעועה, לא בדיוק מעיד על פתיחות מהסוג שאתה מתיימר להתהדר בה.

  3. מרמיט:
    אבהיר שכוונתי בהצבעה על שנאה עצמית היתה לתופעה חברתית\ תרבותית רחבה יותר שאני מזהה (כאמור גם אצל עצמי) ולא נגעה ליחסך לגוף שלך, יחס אותו אני לא מכיר.

  4. שירה – אני מתנצל אם את חושבת שהוצאתי את דבריך מהקשרם. אסביר מדוע חשבתי שהפרשנות שלי היא ההגיונית ביותר. מבחינתי, מילת המפתח בתגובה שלך היא "בעיני" – בעיניך חשובה זכותם של הערבים וגו' עשרות מונים יותר מאשר זכויותיך וגו'. מובן מאליו, אם כן, שבעיני אחר או אחרת סדר העדיפויות עשוי להיות אחר. כלומר, בקריאה שלי השתמע מדבריך ש"איש באמונתו יחיה", ומי שחושב שהכיבוש חשוב יותר יענה לבקשה ומי שחושב שהחופש ללבוש מה שהוא רוצה חשוב יותר, לא יבוא להפגין. לא התכוונתי שאת חושבת באופן אגואיסטי שרק מה שאת חושבת חשוב, אלא שהסוגיה כאן היא אישית לכל אדם ואדם, להבדיל מסוגיה חברתית שמשפיעה על הכל ביחד.
    כפי שהראיתי בפוסט, אני חושב שגם העמדה שלך אינה משקפת עמדות של אחרים שהשתתפו בדיון, וגם שהיא אינה עומדת בבחינה מדוקדקת, משום שההשפעה חורגת מגדר הפרט ויש לה השלכות חברתיות כלליות על המטרה המשותפת לאוחזים בדעות שמאלניות.

  5. פינגבאק: לא שומעים!
  6. אלעד-

    בדיוק, שנאה עצמית תרבותית, סוג של דיכוי מופנם.
    כמו שדובי כותב בפוסט ההמשך המצוין, גם הישראלים לא לגמרי פתורים לגבי היחס לגוף. מסופקני אם יש חברה אנושית שבאמת פתורה בנושא הזה (או בכלל).

    אז מה, להתריס? בכל מצב ובכל עת? עשיתי את זה כמה שנים, עד שהבנתי שזה פוגע ביחס הרציני למה שיש לי להגיד. גם מחאה והתרסה צריך לדעת איך ומתי לעשות, כדי לא להפוך לליצן. ולו רק למען האינטרסים שלך ושל המחאה שלך.
    (אהלן חב"ה)

    כך שהבקשה "להתחשב בהבדלים תרבותיים בבחירת הלבוש" נראית *לי* מובנת מאליה, זה מה שאני עושה תמיד. אולי יש פה פרספקטיבה אחרת על הסיפור:
    א/נשי שייח ג'ראח העזו לבקש משהו די טריוויאלי ביחסי אנוש, משהו שהבאים להפגין איתם היו צריכים לחשוב עליו בעצמם, אם הם היו נאורים כמו שנדמה להם. ותראה מה נהיה.

  7. תודה על טור מעניין בדבר ההבחנה (המרגיזה) בין זכויות אדם (ובמקרה זה פלסטינים) לבין זכויות נשים.

    על פי התיאור של בעל הטור, דוב קננגיסר, הערכים הפמיניסטים הם אלה שנמצאו משניים בחשיבותם לחשיבותו של המאבק הפלסטיני (ועל כן באה דרישה מהמפגינות היהודיות להתלבש בצניעות). כבר כתבה על הנושא הזה עמליה רוזנבלום, רק מהצד השני של המתרס- היא מסבירה מדוע הפמיניסטיות מתחברות לימין הקיצוני בנושאים מסויימים כמו המאבק בחוקי הצניעות הכרוכים בעטיית בורקה.
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1180947.html

    אני אישית לא מסכימה עם זה ולא עם זה. אני חושבת שאיסור על עטיית בורקה בחוק – זוהי כפייה חילונית. בדיוק כמו האיסור לענוד סמלים דתיים בבת"ס ציבוריים בצרפת. אני מאמינה שלא/נשים זכות לענוד/ללבוש סממנים דתיים, כחלק מזכות יסוד (אף אחת לא תגיד לי מה ללבוש או במה להאמין, כל עוד אני לא פוגעת בזולת – בהמשך לתורת המוסר של מיל). אם הפמיניסטיות של שייח ג'ראח באות בלבוש צנוע, על מנת לא לפגוע ברגשותיהם של הפלסטיניים – אזי איך הן יכולות לצאת כנגד קווי המהדרין למשל, הרי גם שם עולה אותה טענה של "פגיעה ברגשותיהם של ציבור מסויים"?! [למען הסר כל ספק- אני מתנגדת נחרצות לקווי המהדרין]
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3725302,00.html

    קננגיסר מזכיר גם את המאבק למען זכויות בע"ח שבמסגרתו מחפיצים נשים, ובנושא זה דנו כבר בדיון של תא אל"ה- ואני טענתי שאין מטרה המקדשת את כל האמצעים וכי אני רואה פסול בהחפצת נשים גם למען בע"ח.
    http://www.mouse.co.il/CM.television_articles_item,797,209,52331,.aspx

    המאבק למען זכויות האדם הוא גם המאבק למען זכויות הנשים ואנו חייבות להכניס את זה לתודעה ולא לשים את האחד על חשבון האחר (ולא במקרה אלו תמיד הנשים שמועלות על המזבח בויכוח המוסרי הזה). אסור לנו לחזור אחורה בשם מאבקי זכויות אדם למיניהם- ולמנוע מנשים את החופש שלהן להתלבש כרצונן, לנוע במרחב כרצונן וכיוצ"ב.

    לסיום אביא ציטוט מווינט, מתוך הכתבה "התובע השר והפמיניסטית אלה חוקרי המשט" שנוגע בדיוק בנקודה הזו: "הצוות שמינתה מועצת זכויות האדם כולל שני משפטנים מוערכים עם ניסיון מוכח בתחום זכויות האדם, ועוד פעילה בולטת למען זכויות הנשים. "
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3924251,00.html
    מדוע הם לא כתבו שלשלושת חברי/ות הצוות יש ניסיון מוכח בתחום זכויות האדם? אולי כי זכויות נשים זה לא זכויות אדם?

    לילי בן עמי
    הלובי לשוויון בין המינים
    http://www.facebook.com/group.php?gid=139787762700087

  8. אני מציעה דרך נוספת להבין את הנושא. אני מרגישה מוטרדת מינית כשגבר או אישה מסתובבים חשופים מולי לא בקונטקסט של חוף ים או בסיטואציה אינטימית. זה מעיק עלי להסתובב בהפגנה מול חצי תחת של גבר ואני מרגישה רע כשבהפגנה נשים במסווה של פמיניסטיות נמרחות עלי עם הציצים שלהן. זה לא נעים לי. הבקשה לבוא בלבוש צנוע יכולה להיות מנותקת משאלת מי מחנך את מי ולהיפתר בדרך זו. הבקשה שמישהו אחר ינהג בצניעות במקרה זה היא הבקשה להפחית מהכוח כדי לא לפגוע בחסרי אונים. אני רוצה לצרף את קולי למאבק אבל לא מוכנה להיות מוטרדת מינית תוך כדי. בסקאלה בין חיג'אב לבין כמעט עירום מלא יש אפשרות להתלבש באופן כזה שלא ייתן למתלבש/ת להרגיש שהשוויון בין המינים נמצא במצב של סכנה. מעבר לזה שאני מכבדת את בקשת הנשים הפלסטיניות אני מכבדת גם את הרגישות שלי. אני לא רואה בזה שום קשר לאקט קולוניאליסטי. אני מוטרדת מינית נקודה ולא צריכה להרגיש לא נעים עם זה.

  9. נריה – ואני מרגיש מוטרד מינית כשזוגות אוחזים ידיים ברחוב. למי אכפת מה גורם למישהו להרגיש מוטרד מינית? הטרדה מינית היא לא הרגשה, היא מעשה. אם מישהו לא עשה מעשה מטריד, מה מטריד או לא מטריד אותך לא צריך לעניין אותו. כלל יסוד בליברליזם.

  10. הדבר שהכי מעצבן אותי הוא הגישה של "לא מבקשים ממכן ללבוש רעלה".
    אני לא רואה הבדל בין לבקש ללבוש רעלה ללבקש ללבוש טי שרט. כפייה שובינסטית היא כפייה שוביניסטית.

    אדם אחד תיאר את זה בתור "*לי* אין בעייה לבוא עם טישרט" אבל לתמר יש בעייה. תמר היא לא אתה.

    מישהי אחרת אמרה שהיא מרגישה "מוטרדת מינית" מאנשים שמתלבשים חשוף. הרי ההוכחה – מישהי תפסה טרמפ על ההפגנות בשיח ג'ראח כדי לקדם את האידיאולוגיה האישית שלה – שתמיד צריך לכפות על אנשים להתלבש צנוע – אידיאולוגיה שהיא לא הייתה מצליחה לכפות עלינו בשום סיטואציה אחרת.

    הדרישה לפשרה: "תגידו תודה שלא מבקשים ממכן ללבוש יותר" היא דרישה לא הגיונית.

    דוגמא נוספת. משפטו של סבאח קאשור – אדם שהורשע באונס כי לא אמר שהוא ערבי לאישה ששכב איתה.
    זו דוגמא לפשרה מהסוג הזה. אנחנו לא מבקשים מ"ערבים" ללכת עם תלאי ירוק. אנחנו רק מבקשים מהם לשים את התלאי אם הם *שוכבים* עם מישהו. מה הבעייה רק להגיד את המשפט "אני ערבי"? האם זאת גזענות? לא ולא! זו פשרה!

    מה הבעייה ללכת עם טישרט פעם אחת ולא עם גופייה?

    הבעייה שזאת כפייה, פגיעה בחופש הביטוי, שוביניזם מתנשא וגועל נפש.

    עכשיו נניח שביקשתם את זה ולא הצליח לכם:

    הנה אנחנו ביום שישי רבים עם שוטרים שלפתע מגיעות מספר בנות עם… תחזיקו חזק… מחשוף!!!! ולא זו בלבד! איתן מגיע גם גבר בלבוש נשי מלא (שגם כולל מחשוף) בעצם זה לא יפה שקראתי לה "גבר" משום שהיא רואה את עצמה כאשיה לכל דבר.

    מה עושים?
    מבקשים מהם בנימוס ל ע ז ו ב? פוגעים בזכותם הדמוקרטית להפגין? ואם הם לא עוזבים? מאיימים? דוחפים? אולי אפשר לגייס את השוטרים שמקיפים אותנו לסביצוע המטרה??

  11. לנריה:

    לאור כל מה שאת אומרת, צר לי לבשר לך שאינך מוטרדת מינית אלא מודחקת מינית.

  12. דובי – הגישה שלך טוענת שפורנו איננו מעשה בגלל שתמונה איננה פוגעת. אני חושבת שכרזות אנטישמיות למשל פוגעות. דוגמא מצוינת לכך שדיבור שלכאורה אינו פוגע היא דוגמא שקתרין מקינון מביאה ב"פמיניזם משפטי בתיאוריה ובפרקטיקה" על זה שמישהו מצווה על כלב שמירה להרוג. הדיבור עצמו לא הורג אבל הכלב שמציית אחרי ההוראה כן. חופש הביטוי לדידי מסתיים במקום בו מישהו אחר נפגע ואם פורנוגרפיה פוגעת בי הרי שנעשה כאן מעשה. ההחלטה מה סביר שפוגע ומה לא היא החלטה חברתית ולצערי מי שיש לו כוח בדרך כלל מגדיר אותה. אני אישית חושבת שיש הבדל בין להחזיק ידיים ובין ללכת עם ציצים בחוץ ולדבר על מין עם מי שלא רוצה לדבר על זה בהפגנה – ראה יסמין וגנר לדוגמא.

  13. נריה –

    הדברים שאת כותבת מאוד פוגעים בי, במיוחד המשפט "חופש הביטוי לדידי מסתיים במקום בו מישהו אחר נפגע". לכן, לא נותר לי אלא לבקש ממך לא להגיב יותר.

  14. הדיון מרתק ,
    אבל לא רלבנטי ,
    נקצין את הטענה של:"אני אתלבש איך שבא לי.."
    תבואי להפגנה בעירום ,
    'הכל תקין ומוסרי וזאת זכותך …'
    ובכן ההסכמה החברתית להתלבש שונה ,
    בכל סיטואציה ,
    היא ראויה וסבירה .
    (חוף ים , מסיבת טראנס, מקלחת , בית משפט ,קניון , מסגד וכו'),
    ולכן , לא כל החיים הם , מלחמה ,
    אדם פיקח נלחם בעיתוי ובהקשר שבו זה ראוי .

  15. אורי, תודה על השירה המודרנית.
    אף אחד מהמגיבים כאן לא כופר בקיומם של "קודי לבוש" שונים למקומות ואירועים שונים. אבל מה לעשות, ויש כמה אנשים פיקחים שחושבים שבהקשר הזה לא ראוי לדבר על קוד לבוש שנובע מערכי "צניעות", ושבעיתוי הזה ראוי בהחלט למחות על עצם הבקשה.

  16. לא יאומן כמה צביעות. אני באמת לא מבין אתכם. מבקשים מכם לשנות את קוד הלבוש, ובמקום לצאת כנגד הבקשה הפולשנית הזאת, אנשים מנסים להצדיק אותה באמצעות טיעונים מתחום הרלטוויזם התרבותי והפוסט-קולוניאליזם. ירדתם מהפסים? אני מבין את השמאל כרדיפת צדק, ולא כפשרנות וכריתת בריתות עם השטן. באותה המידה, אם תהיה אלימות בהפגנות, אני לא אקבל אותה.

  17. באמת, אבנר? 'לשנות קוד לבוש' זו בקשה פולשנית?
    כשמבהירים לי שכמרצה, אני כבר לא יכול להגיע בג'ינס וטי-שרט לעבודה יותר – אני בהחלט מרגיש כאילו עשו בי מ-י-נ-י-מ-ו-ם בדיקה חודרנית לגילוי סמים.
    ושים לב שהדרישה הזו, למרות שהיא לא מפורשת, היא הרבה יותר מחמירה (מעבר ל'לא גופיות'), ויש בצידה סנקציות הרבה יותר חמורות.

    אני מניח שלמקום העבודה שלך אתה מגיע בגופיה ומכנסיים קצרים, גם אם מקובל להגיע לשם בחליפה ועניבה, נכון? העיקר לא 'לכרות ברית עם השטן'.

  18. פינגבאק: פלצן מתנשא
  19. אני חושב שכל הדיון צריך להפתח לרזולוציה גדולה יותר:
    http://schmuckupation.wordpress.com/2010/04/24/%D7%94%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%AA-%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%A5-%D7%A9%D7%9C-%D7%A7%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D/

    קל להאמין שרצון טוב ומטרות משותפות יכולים לגשר על הכל, אבל הפערים בין התרבות החילונית הישראלית לתפיסת האישה המסורתית אצל מוסלמים ערבים הם לא עניין שולי. הם ההבדל הגדול ביותר. לב העניין.

  20. אפשר לשאול את נריה ביאלה. מה דעתה על המפגינות האלה:
    https://twitter.com/972mag/status/450278406261727232/photo/1

    פעילות אמיצות שהפגינו נגד תרבות האונס. תחזיקו חזק שוב! בלי חולצה!!!!!!

    האם נריה ביאלה כתבה את שמן המלא בכל רחבי האינטרנט עם דברי נאצה נגדן?
    האם היא טוענת שהן הטירדו אותה מינית בכך שהן הפגינו בלי חולצה?

    מדוע נריה, לה היה חשוב כל כך לכתוב דברי נאצה נגדי עם שמי המלא בכל הזדמנות לא פרצה בקמפיין דומה בקשר למפגינות האלה?

    אשמח לשמוע את תגובתך גברת ביאלה!

סגור לתגובות.