אל תתנו להם עטים! (על חשיבותו של החופש האקדמי)

בקרב חוקרי החברה בישראל, וכן במעגלים רחבים יותר, מתרבים בעת האחרונה הדיונים על החופש האקדמי, משמעותו וגבולותיו. הדיון בגלגולו הנוכחי הוצת על-ידי פעילותה של תנועת (הימין) "אם תרצו" כנגד מרצים בעלי עמדות ביקורתיות כלפי ישראל, שזוכה לתמיכה ממשלתית. אך הוא בהחלט אינו מוגבל למתקפות שמגיעות מימין לשמאל. כך לאחרונה נתבשרנו על פיטוריו של המרצה ירוחם לויט מאוניברסיטת בן-גוריון בעקבות התבטאויות שלו על הומוסקסואלים שהושמעו במהלך שיעור באתיקה רפואית, החלטה שנתקלה, ובצדק, בביקורת על הפגיעה בחופש האקדמי של פרופ' לויט.

ישנן שתי הגנות מקבילות ובו-זמניות לחופש האקדמי. האחת היא תועלתנית, והאחרת מהותית. ההגנה התועלתנית קובעת פשוט כי לא ניתן לקיים מחקר מדעי אפקטיבי אם החוקרים נדרשים להגביל את מסקנותיהם על פי הנחיות חיצוניות כלשהן. חוקר במדע המדינה שמגיע למסקנה כי יש פגמים מהותיים בשיטת המשטר המתקיימת במדינתנו חייב לדווח על כך לעמיתיו ולציבור הרחב, כך שממצאיו יוכלו להגיע לדיון ואז או שיוכח כי הם שגויים או שיוכח שיש לפעול על פיהם. בכל מקרה, מובן כי טובת הכלל דורשת דיון פומבי בחופשי בממצאים גם כאשר אלו אינם נעימים לקבוצה כלשהי באוכלוסיה, כולל האליטה או קבוצת הרוב בחברה. הדברים נכונים בה במידה גם מחוץ לפקולטה למדעי החברה. מוכרת לרבים הדוגמא של "המדע הסובייטי" שבשם עקרונות אידאולוגיים מנע, למשל, ממדע הביולוגיה בברית המועצות להתקדם במשך שנים רבות, וזאת תוך פגיעה חברתית וכלכלית עצומה. באותה מידה התערבות של ממסד דתי במחקר המדעי יכולה להביא לתוצאות הרסניות.

תומאס קוהן מוכר כמי שפיתח פילוסופיה של המדע שמציגה אותו כתהליך חברתי. הגם שקוהן עצמו ניסח את הדברים כביקורת על השיטה המדעית, אין חובה להתייחס אליהם כביקורת קטלנית. הכרה במגבלות המדע חשובה גם לפוזיטיביסטים ביננו – אלו שמאמינים שישנה אמת שם בחוץ, וניתן להשיגה באמצעות התבונה האנושית. מכיוון שהתפתחות המדע היא תהליך חברתי, ומכיוון ששום הכרעה לעולם אינה נחרצת וגמורה, חשוב תמיד לאפשר לבעלי דעות מיעוט – ואפילו דעות מיעוט שנידונו כבר והופרכו, לדוגמת עמדותיו של לויט באשר להומוסקסואלים – להביע את עמדותיהם בחופשיות ובלי חשש, משום שכך נכפה על המדע להמשיך ולהתקדם בכל עת, להביא עוד עדויות ועוד הוכחות ולשקול מחדש הכרעות שכבר התבצעו.

אך עולה מנגד השאלה האם אין שום מגבלה לחופש האקדמי. האם בשם קידום המדע אפשר להכשיר כל שרץ? אין ספק כי ישנם דברים שנעשו בשם החופש האקדמי שהקשר בינם לבין התועלת שבחופש האקדמי. כך, למשל, ביקר מבקר המדינה את ועד ראשי האוניברסיטאות על שניצל את אדרת החופש האקדמי כדי להמנע מיישום חוק המכרזים באשר לפעילות המשקית-כלכלית שלהם, דוגמת העסקת צוות גננים או שירותי הסעדה. ספק אם אפשר להגן אידאולוגית על מתן משמעות כה מרחיקת לכת למושג.

אך מצד שני, מגבילי החופש האקדמי אינם מתייחסים רק לעניינים כגון אלה. להפך, עיקר עיסוקם הוא בדיוק בדרישה להשית עונשים על מי שמביעים עמדות שאינן מקובלות עליהם. כך, לדוגמא, כותב רונן שובל מ"אם תרצו" במאמר בעיתון הארץ:

האם נכון הוא שחברי סגל אקדמי, שהם בעלי עניין מובהקים, הם שיתחמו את גבולותיו של "החופש האקדמי", או ליתר דיוק יקבעו שבשם ה"חופש" הזה הכל מותר? האם לציבור, לשר החינוך ולארגונים לא ממשלתיים אין זכות להשתתף בתחימת גבולותיו של "החופש האקדמי"? האם עצם העלאת השאלה היא בגדר סתימת פיות וציד מכשפות? ואולי דווקא צעקות ה"מקארתיזם" הן הניסיון לסתום פיות?

האם חבר סגל אקדמי רשאי לקרוא להחרמת המוסד שבו הוא עובד ולצפות שלא יינקטו נגדו סנקציות? האם אפשר לקבל מצב שבו עשרות עצומות אנטי ישראליות המעודדות חרם כלכלי, תרבותי ואקדמאי על ישראל יצאו משערי אוניברסיטאות הממומנות מהמסים של כולנו?

כל הפעולות המצויינות כאן הן פעולות של התבטאות, וכל הדרישות למעורבות הן דרישות לסנקציות כנגד הבעת עמדות. יש, אם כן, לשאול האם באמת אין שום גבולות לחופש האקדמי של חוקרים להביע את עמדותיהם.

וכאן אנחנו מגיעים להגנה המהותית על החופש האקדמי: אין חוק במדינת ישראל (עדיין, יש להוסיף; וגם: תודה לאל) האוסר על קריאה להחרמת מוסדות כלשהם, ואף לא כזה האוסר על חתימה על עצומות המעודדות חרם כלכלי או אחר על ישראל. אין גם חוק האוסר על קריאה לביטול הסכמי השלום עם מצרים או לכיבוש מחדש של עזה, או לניתוק קשרים עם תורכיה. אין אפילו חוק, עד כמה שידיעתי המשפטית המוגבלת מגעת, האוסר על חתימה על עצומה שקוראת למתן חנינה אוטומטית לכל חייל שמואשם בפגיעה בחפים מפשע במהלך פעילות מבצעית. כל אלו ורבים אחרים מוגנים על-ידי חופש הדיבור הנתון לכל אזרח במדינה דמוקרטית. החופש האקדמי כמוהו כחופש העיתונות וכמו החסינות המהותית הניתנת לחברי הכנסת: במצב אידיאלי, אף אחד מהם אינו מוסיף ולו גרם אחד של זכויות לאקדמאים, לעיתונאים או לחברי הכנסת על פני כל אזרח רגיל. אלא שהמחוקק – כמו גם האתוס הדמוקרטי באופן כללי – מכיר בכך שאלו מקצועות שמתוקף טבעם מועדים יותר לפורענות בכל הנוגע להתערבות המדינה לשם צמצום חופש הדיבור שלהם, ולכן מושם דגש על חירותם של אלו מחד, וחירותם של המדינה להגבילם מוגבלת עוד יותר מאידך. אין לפגוע במרצה שקורא לחרם על ישראל1 פשוט משום שאין לפגוע באף אזרח שעושה כן.

החירות המודגשת לה זוכה האוניברסיטה בניהול ענייניה, דוגמת בחירת החוקרים שיצטרפו לשורותיה או חלוקת משאבים בין המחלקות השונות, נועדה בדיוק כדי לשמר את הזכות הבסיסית הזאת בסיטואציה שבה היא יותר מועדת לפגיעה. כדי לשמור על התכלית התועלתנית חובה לתת דגש עודף לתכלית המהותית בהקשר הספציפי הזה.

בעולם אידיאלי, כמובן, חופש הדיבור במלואו ישמר לכל אזרח בלי שום מגבלה, והאקדמיה צריכה ולעיתים קרובות עומדת בראש המחנה הנאבק על הגדלת חרויות האזרח של כלל האזרחים במדינה. אך מי שמערער על החופש האקדמי לשם קידום אג'נדה פוליטית רגעית צריך לזכור שבעשותו כך, הוא מערער את אחד מעמודי התווך המרכזיים של ההגנה על חופש הביטוי של הכלל. במדינה בה לא נשמר החופש האקדמי ייקל על השלטונות לפגוע גם בחירויות אחרות, ומשם קצרה הדרך לאובדן הדמוקרטיה כולה.

ובכל זאת אין החופש האקדמי חסר גבולות, כשם שאף חירות אחרת אינה מוגבלת – על-ידי חירותו של הזולת. המקום הרגיש ביותר עבור החופש האקדמי הוא בכיתה. שם עומד המרצה בעמדת כוח משמעותית כלפי הסטודנטים. קל להם להרגיש כאילו חופש הדיבור שלהם במסגרת הכיתה מצומצם – לעיתים, קל מדי, ובלי כל הצדקה, אך כך הוא המצב. על כן חובה על המרצה (או המתרגל) להבהיר בכל עת כי עמדות המנוגדות לעמדותיו יכולות לקבל ביטוי בכיתה. חובה על המרצה בתחום מסוים להציג נקודות מבט שהוא אינו מסכים עימן – וגם אם הוא עושה זאת באופן ביקורתי, הרי שהביקורת צריכה להיות הוגנת ומקצועית כך שהסטודנטים יוכלו עדיין לגבש עמדה בנושא מתוך ידיעה מושכלת של העובדות ולא מתוך ראייה חד-צדדית של הדיון. מובן שאל לו למרצה לפגוע בציונו של סטודנט רק משום שזה הביע עמדה מנומקת בזכות השקפה המנוגדת לזו של המרצה.

יש לומר: בכל שנותי כסטודנט, וחרף חיבתי הרבה לדווקאיות, טרם נתקלתי במצב שבו חשתי כי הציון שלי נפגע משום שהבעתי עמדה שידעתי שהיא מנוגדת לעמדת המרצה. אינני חושב כי קיימת בעיה של הגבלת חופש הדיבור של סטודנטים (גם אם לעיתים הם חשים אחרת, מתוך חששות מובנים אך לא מוצדקים) – אך חשוב להבהיר כי החופש האקדמי נתון גם להם, וכל הבעת עמדה מצד מרצה חייבת להיות מכובדת ומכבדת כלפי הסובבים אותו בכיתה. מאידך, רגישות היתר של סטודנטים רבים, נראית בעיני מיותרת. אין מקום לתלונות על "פגיעה ברגשות" כתוצאה מהצהרה כזו או אחרת של המרצה. שהרי זהו טיבו של הדיון המדעי, שאינו משים דעתו לענייני רגשות ומשובות הלב, וכל מעייניו נתונים לגילוי האמת.

עדכון: אפשר לקרוא עוד בנושא בדיון באתר מדעי החברה בישראל על מאמרו החדש של אמנון רובינשטיין על החופש האקדמי.

  1. ולשם ההבהרה: אני מתנגד לחרם אקדמי על ישראל, או אף כל חרם אחר. []

30 Replies to “אל תתנו להם עטים! (על חשיבותו של החופש האקדמי)”

  1. "החופש האקדמי כמוהו כחופש העיתונות וכמו החסינות המהותית הניתנת לחברי הכנסת: במצב אידיאלי, אף אחד מהם אינו מוסיף ולו גרם אחד של זכויות לאקדמאים, לעיתונאים או לחברי הכנסת על פני כל אזרח רגיל."
    זה נכון כמובן בכל הקשור להיקף הזכות לחופש הביטוי. הזכות לחופש הביטוי של אקדמאים אינה רחבה יותר או מצומצמת יותר מזו של כל אזרח. עם זאת, בשל קיומם של אינטרסים לפגוע בביטוי האקדמי, נדרשות "נורמות משניות" חזקות להגן עליו (כמו החסינות המהותי של ח"כים, כםי שציינת). מנגד, יש הבדל אחד בין הביטוי האקדמי והביטוי של האזרח ה"פשוט": הביטוי האקדמי בדרך כלל מתרחש במסגרת מוסד כלשהו. כאשר מי שסמוך על שולחנו של מוסד מסויים קורא להחרמת אותו מוסד – ודוק, לא "המדינה", אלא אותו מוסד עצמו שמממן אותו ומאפשר לו לבנות את המוניטין שלו, עולות שאלות כבדות. כמובן, שאני לא טוען לרגע שצריך להגביל את הביטוי הזה בחוק או באופן אחר (למשל באמצעות אי-קידום). אבל ההסתתרות של המרצים האלה מאחורי החופש האקדמי לא מספיקה לי. הם צריכים, מבחינתי, לשכנע כיצד מי שיושב במוסד מסויים קורא להחרים אותו, בלי שהוא *עצמו* מתפטר ממנו. יש כאן כשל לוגי בסיסי שהייתי שמח פעם לשמוע מישהו מפריך אותו.  

  2. כאמור, אני לא תומך בחרם אקדמי, ואני חושב שיש כשל קריטי אצל מי שקורא להחרים את המוסד שלו עצמו. מצד שני, אני חושב שהדרך הנכונה להתמודד עם קריאות כאלו היא דיון עם הקוראים לחרם, ולא פגיעה בהם. למעשה, אם מישהו קורא לחרם ובתגובה מגרשים אותו מהאוניברסיטה, זה רק מחזק את ההצדקה לקריאה לחרם…

  3. המאמר חתום ע"י רונן שובל ולא ארז תדמור.

    ישנה התיחסות במאמר לקשת הדעות המאוד צרה בפקולטות למדעי החברה. האם אתה
    חושב שיש סינון של בעלי דעות שונות בקבלה לתארים מתקדמים בפקולטות האלה? הן ישירות והן ע"י צינים נמוכים לעבודות "אכותנייות" שלא נמצאות בקשת הדעות של המרצים?

  4. אני לא מצליח להבין משהו. אתה אומר "אין לפגוע במרצה שקורא לחרם על ישראל פשוט משום שאין לפגוע באף אזרח שעושה כן". זה הגיוני, כמובן, אבל אף אחד לא מציע לפגוע במרצה באופן "כלל-אזרחי" כמו לזרוק אותו לכלא או לקנוס אותו. קוראים להדיח אותו מהאקדמיה שהוא עצמו קורא להחרים. יותר מכל זה מזכיר לי את הקריאות להדיח חברי כנסת שאמנם לא הורשעו בשום עבירה פלילית אך חרגו מ"כללי האתיקה".

    אם כן, למה שכללי האתיקה האקדמיים לא יכללו גם התנגדות לקריאה להחרמת האקדמיה הזו? לי לא ברור איך טיעון החופש האקדמי יכול להיכנס לכאן – המרצה יכול להגיד מה שהוא רוצה במסגרת ה*מחקר* שלו, אך הקריאה להחרמת האקדמיה היא כלל לא חלק מהמחקר – אז על מה אנחנו מגינים כאן?

    (וכמו שאתה חש צורך להבהיר כך גם אני – אני לא תומך בחרם על ישראל וגם לא בהעפת המרצים שקוראים לו).

  5. נושא אחד מפריע לי ביחס לחופש האקדמי והוא אולי מתקשר לפרשת לויט (ואלי לא, לא ידוע לי מה נאמר שם בכיתה בדיוק). האם החופש האקדמי לא מגן על מרצים שונים מתביעה על הטרדה מינית?

  6. @גדי לפי הבנתי חלק מהעניין הוא כאשר החוקר נוגע בביקורת בעינינים שכן נובעים או קשורים לעבודה שלו (נגיד מרצה למדעי המדינה שקורא לחרם ישראל כי היא לדעתו מדינה פורעת חוק)
    אבל בוא נגיד שהוא מרצה בתחום לא קשור למה שדעותיו הפרטיות אמורות להביא לפיטוריו? או השעיה אקדמית שלו? האם הוא עושה את עבודתו פחות טוב משמעותית בגלל מה שאמר? בהנחה שהנ"ל לא נכון, יש סיבה להגן על החופש האקדמי.

  7. דעותיו הפרטיות יכולות להיות מה שהוא רוצה, אבל קריאה לחרם חורגת מתחום הדעות הפרטיות ועוברת לתחום המעשים. אני לא חושב שזה גורם לו לעשות את עבודתו פחות טוב, אבל לפעמים מעיפים אנשים שפוגעים במקום עבודה כלשהו גם אם את עבודתם שלהם הם עושים טוב.

  8. גדי – ראשית, דווקא יש מי שקורא לפעולה מצד המדינה, כלומר, לאסור באמצעות פעולה ממשלתית על המשך העסקת המרצים האמורים באקדמיה הישראלית ("להנות מכספי הציבור").
    אני מסכים איתך שאין משום פגיעה בחופש האקדמי כאשר האוניברסיטה עצמה מחליטה להפסיק את העסקתו של אדם שקורא להחרים את המוסד בו הוא מועסק. עם זאת, יש כאן משום פגיעה תועלתנית – מכיוון שכשרונו של אדם לגלות את האמת אינו תלוי בעמדותיו הפוליטיות, הרי שאוניברסיטה מריטוקרטית (כפי שאוניברסיטאות אמורות להיות) תפגע אם היא תסלק חוקר טוב משורותיה בשל עמדותיו או אף קריאותיו. בסך הכל, אני חושב שמותר לאוניברסיטה לוותר על שירותיו של מי שקורא להחרמתה שלה, אבל אין זו דרך הפעולה החכמה, והיא אף עלולה להשיג את המטרה ההפוכה. כך בנוגע למי שקורא לחרם אקדמי על ישראל באופן כללי, וכך בנוגע למי שקורא לחרם על האוניברסיטה משום שהיא נותן במה לבעלי דעות אנטי-ציוניות מדי לדעת הקורא.

    אייל – איך החופש האקדמי מגן על מרצים מפני הטרדה מינית?

    אחד מהקהל – כאמור, מהניסיון שלי, הבעת עמדות מנוגדות לאלו של המרצה לא פגעה בעמדותי. מצד שני, יש כאלו שטוענים שהם חשים כאילו יש פגיעה כאשר העמדות המובעות הן ימניות. קשה לי, מן הסתם, להעיד בנושא זה. תחושתי האישית היא שזה קשקוש. אני מבסס את התחושה הזו על תגובות שקיבלתי מצד סטודנטים שלי שקיבלו ציונים נמוכים והאשימו אותי בגזענות ושלל הטיות אחרות כהסבר לציון שלהם.

  9. האם מצב היפותטי בו מרצה מעיר הערה כללית על "כל הסטודנטיות פה שבאות עם מחשוף עמוק [עידון שלי] לתפוס גבר [שוב עידון שלי]" מוגן תחת כסות החופש האקדמי?

  10. כמה הערות:

    א. ראשית, דובי, אני מניח שתזהה את הכשל הלוגי בטענה שבה אתה דוחה את ההאשמה של המרצים בכך שהם פוגעים בציונים של תלמידים שמביעים עמדות שונות משלהם. אני לא חושד בך שאתה נוהג כך, וממילא הטענות כלפיך אינן מוצדקות, אך זאת לא אומרת שהטענות אינן מוצדקות כלפי מרצים אחרים.

    ב. יש להבדיל בין טענות עובדתיות לבין קריאות לנקיטת מדיניות. אזכיר את המקרה של לורנס סאמרס, שפרש מתפקידו כנשיא אוניברסיטת הרווארד, בין היתר בשל נאום שבו טען שהפערים בין גברים לנשים בשורות הבכירות של האקדמיה יכולים לנבוע גם מפערים קוגניטיביים. לדעתי, למרות שאי אפשר לטעון שאין כלל קשר, יש הבדל בין הטענות (העדפות מיניות של הורים משפיעות על ילדיהם/יש פערים קוגניטיביים בין גברים לנשים/ישראל מבצעת פשעי מלחמה) לבין הקריאות (להגביל אימוץ ע"י זוגות חד-מיניים/להפלות נגד נשים באקדמיה/להחרים את ישראל). שלושת הנושאים הראשונים שנויים מאוד במחלוקת (אפילו הנושא הראשון. ולא כפי שכתבת, שמדובר ב"דעות מיעוט שנידונו כבר והופרכו"). שני המרצים הראשונים, אגב, מכחישים את ההשלכות שיכולות לנבוע מעמדותיהם: לוויט טען שאין לו דבר נגד הומואים ולסביות. סאמרס תומך באפליה מתקנת בעד נשים, אבל טוען שיש גם סיבות לא-חברתיות למצב הקיים.

    ג1. אוניברסיטה שמפטרת מרצה שקורא לחרם רק פועלת לשיטתו: הוא מעוניין להחרים מרצים ישראלים, והאוניברסיטה עוזרת לו להגשים את החרם. ניב גורדון לא מעוניין שמרצים ישראליים יפרסמו מאמרים? מאמריו שלו צריכים להיפסל ראשונים (לשיטתו, כמובן), והקורסים שלו צריכים להיות מוחרמים ראשונה. ג'אד נאמן תומך בחרם על סרטים ישראלים? סרטיו צריכים להיות מוחרמים ראשונה, וזאת על פי שיטתו.

    ג2. יכול להיות שחופש אקדמי צריך להיות כמו דמוקרטיה, במובן של "חופש אקדמי מתגונן". כמו שדמוקרטיה תפעל נגד מי שינסה לבטל את עקרונותיה היסודיים, כך צריך גם החופש האקדמי לפעול: מי שמשתמש בחופש אקדמי כדי לפעול נגד חופש אקדמי על ידי קריאות לחרם, צריך לפעול נגדו כמו תנועה שתקרא לבטל עקרונות יסודיים של הדמוקרטיה במדינת ישראל.

  11. "כל הפעולות המצויינות כאן הן פעולות של התבטאות, וכל הדרישות למעורבות הן דרישות לסנקציות כנגד הבעת עמדות."

    צר לי, אך במשפט הנ"ל יש הטיה חמורה.

    האמירות של גורדון הן קריאה ברורה מאין כמוה *לפעולה*. כל קריאה או אמירה באשר היא וכל מעשה באשר הוא הם מן הסתם ראשית כל סוג של התבטאות. שהרי אם אדם לא התבטא על מה יש כלל לבוא איתו בדין ודברים?

    אך אתה מבצע דיכוטומיה שמפרידה בין התבטאויות שלכאורה הינן התבטאויות לשמן ובין התבטאויות שמהותן לייצר פעולה כלשהי.

    אך גם אם נקבל את הדיכוטומיה הנ"ל כקריטריון מוצדק, אין מקרה גורדון נופל למקום של התבטאות לשמה. גורדון קרא וקורא בפירוש ובאופן אקטיבי לחרם על ישראל בכלל ועל מוסדותיה האקדמיים בפרט. זוהי קריאה לפעולה בצורה הבוטה (מלשון ברורה) ביותר. אם כבר, הקריאה של "אם תרצו" הרבה יותר מינורית. כל הניסוח שלהם הוא שאלתי-דיוני. הם טוענים שיש מקום לדיון בשאלות הנ"ל. אתה יכול כמובן לא להאמין זה כל רצונם וזה בסדר גמור אך הלכה למעשה המצב, אם כבר הוא הפוך מתיאורך. דברי "אם תרצו" הם אלו שמהווים התבטאות שאמנם, אכן, קוראים לפעולה, אך הפעולה היא קיום דיון בגבולות החופש האקדמי. דיון מסוג זה שנעשה גם כאן.

    שים לב לשאלה שאותה העלו "ואולי דווקא צעקות ה"מקארתיזם" הן הניסיון לסתום פיות?" האם השמאל אינו חוטא בעצמו בדיעות קדומות ומקארתיזם? האם אין תגובת השמאל במקרה דנן אינה זהה לתגובת אותם ימנים אשר חושדים בכל ערבי כטרוריסט או סוס טרויאני?

    הלא תגובת המקטרגים כנגד האמירות הנ"ל של "אם תרצו" שקוראות לחשבון נפש בעניין הנ"ל מלאות פבלוביות מתפרצת.

    אני רוצה להדגיש, אינני נוקט באמירות הנ"ל צד כלשהו. אני רק מנתח את הדברים על פי הנחותיך שלך והמסקנות, למצער, יוצאות הפוכות למסקנותיך שלך.

    ואם להצביע על הכשל הלוגי המרכזי בטענה שלך, הוא בחלק השני של המשפט המצוטט "…וכל הדרישות למעורבות הן דרישות לסנקציות כנגד הבעת עמדות.". זהו כשל מסיח, מסיח מהעובדה שההתבטאות של גורדון, גם היא עצמה דרישה לסנקציות כנגד הבעת עמדות. נגד הבעת עמדותיה של מדינת ישראל.

    ולצורך העניין אין זה משנה כלל אם עמדותיה של ישראל או של גורדון צודקות או לא. העובדה היא שגורדון עונה לחלקו השני של המשפט ו"אם תרצו" נוטה במובהק לחלקו הראשון משום שאין בהן קריאה להצרת החופש האקדמי, כפי שוודאי קראת בין השורות, אלא לדיון בנושא גבולותיו. ייתכן כמובן שקראת נכונה בין השורות, אך אז יאמרו לכך ימנים כי הם קוראים נכונה בין השורות של דבריהם של פלשתינים, ערביי ישראל או סתם שמאלנים דברים שלא בהכרח נאמרו.

    "אם תרצו" בסופו של דבר ניצלו את חופש הביטוי שדגלו נישא בידי שמאלנים בדר"כ לצרכיהם שלהם. אתה יכול לא להסכים עם דיעותיהם, אך לא עם דרכם. אין בדרך הנ"ל דבר שחורג מגבולות חופש הביטוי ואף על פי כן, רק משום שהשמאל אינו מקבל את דעתם, מנסים להשתיק את קולם. אדם נאור וליברל אמיתי יאלץ לעמוד על שתי רגליו ולהצביע על הצביעות האדירה כאן. וכך וביתר שאת על פיטורי של לויט.

    אני רוצה לציין שלגבי "אם תרצו" אין לי סימפטיה או סלידה מיוחדת. זו עוד תנועה כמו הרבה תנועות אחרות במדינה ולא מצאתי בה עניין מיוחד.

    לגבי גורדון, העניין המרכזי, לדעתי, שמפיל את הגנת החופש האקדמי שלו היא קריאתו להחרים את המוסד שממנו הוא פועל ואיתו את החופש האקדמי שבשמו הוא דורש הגנה. העובדה שזוהי צביעות מהמעלה הגבוהה ביותר לא דורשת כלל הסבר. מבחינה מוסרית ובהיבט של צדק היו צריכים לפטר את גורדון מזמן. מבחינה תועלתנית, אינני יודע מה יותר טוב או יותר נכון, מה פחות רע. להשאיר אותו במקומו ובכך לחשוף את ערוותו, צביעותו וקטנות קומתו ברבים אך יחד עם זאת להמשיך לממנו ולמעשה להכשיר פעולות כנ"ל או לחילופין לפטרו ואז לספוג את מטחי קריאות המקארתיזם שיכולים לקדם את מטרתו בצורה יותר טובה ממה שיכל לחלום לבדו.

  12. אלון, הטעות היא אצלך, לא אצלי. לא הבאתי את הדברים מ"אם תרצו" כדוגמא למשהו שאסור להגיד. יש מעט מאוד דברים שאסור להגיד, לטעמי, ואם תרצו יכולים לקרוא למדינה לגזור את אשכיו של כל שמאלני, פור אול איי קר. אני מתייחס לפעולות שאותם הם דורשים, וטוען שאסור *לפעול* על פי הדרישות שלהם, משום שבכך תהיה פגיעה בחופש האקדמי. באותה מידה, אני חושב שמותר לגורדון לקרוא לחרם, ואני חושב שזה יהיה שגוי ופגיעה בחופש האקדמי אם מישהו יפעל בהתאם לקריאה שלו.
    אני לא יודע אם גורדון צבוע – הוא קורא לחרם גם על עצמו. כבר ראיתי אנשים שחושבים שזה שהם קוראים לחרם יגן עליהם מפני אותו החרם אם וכאשר הוא יגיע. לא נראה לי שזה מה שגורדון חושב. אני חושב שהוא טועה, ואני מתנגד לחרם אקדמי או אחר על ישראל. אבל אני עדיין חושב שזכותו להביע את עמדותיו. אני מסכים איתך, כפי שכבר אמרתי, שלאוניברסיטה עומדת הזכות לפטר אותו. אני חושב שזו תהיה טעות.

    וצר לי, אבל זו שטות להגיד שהחרמת ישראל היא "סנקציה כנגד הבעת עמדות של מדינת ישראל". מדינה אינה מביעה עמדות. מדינה מיישמת מדיניות, ועל זה אין הגנת חופש דיבור, ואין לעולם כל אמצעי פרט לסנקציות כנגד מדינה שפוגעת בזכויות אדם. כאמור, אינני חושב שהמצב בישראל מצדיק זאת בינתיים, אבל עצם כלי הסנקציות, בקונטקסט הנכון, הוא בהחלט לגיטימי.

  13. דובי,

    לגבי "אם תרצו" – ואדגיש, אינני חסיד שלהם וגם לא בא להגנת עמדתם, ענייני הוא בדיון ענייני ושקוף – האמירות שלהם היו אמירות שלא קראו לשלול את החופש האקדמי אלא לקיים דיון בעניין גבולותיו ובהקשר, גם, לדבריו של גורדון. *אתה* קורא בין השורות דברים שאינם נאמרים.

    במאמר ממנו ציטטת לא הופיעה ולו דרישה אחת לשלול את החופש האקדמי. טענות רבות מועלות במאמר זה, יתכן שאינך מסכים עמן (קרוב לוודאי) אך אין זה מן הראוי לכל הצדדים ללבן אותן? פיטוריו של ירוחם לויט מדגיש ביתר שאת את הצורך לבצע בדק בית רציני באקדמיה. העובדה היא כי אותה אונ' שהשאירה בתפקידו מרצה מהשמאל הקיצוני שיצא בקריאה לחרם עליה עצמה פיטרה מרצה אחר, מתנחל שהינו ככל הנראה ימני בשל הבעת דעתו ובמסגרת קורס. ואמור נא לי, מהו ההבדל ביניהם? אומר לך כי לויט, לכל היותר הביע את דעתו אך לא קרא לפגיעה חו"ח בהומואים או בזכויותיהם. דיעה לגיטימית לחלוטין ולבטח כאשר הקורס המדובר הוא אתיקה וזו דעתו של המרצה. ורק שזה יהיה ברור, אני לא מסכים עם דעתו כלל.

    יש כאן סתימת פיות והיא מגיעה מהצד "הנאור" של המפה.
    לזכותך יאמר שציינת את הנושא והבעת הסתייגותך מהפיטורין אך לא תוכל להתעלם מהשתיקה הרועמת בקרב הציבור שנושא את דגל החופש האקדמי כל אימת שהדבר נוגע אליו ודומם כעת ובמקרים רבים אחרים כאשר מישהו שונה בדיעותיו מושתק.

    אתה טוען שאתה מתנגד לפעולות שאותן "אם תרצו" דורשים. מה שהם דורשים זה לקיין דיון בעניין החופש האקדמי, לבחון האם אכן, כפי שהם טוענים, יש ביטוי יתר לצד השמאלי ואף השמאלי קיצוני של המפה באקדמיה והאם ביטוי היתר הזה (אם קיים אכן) מקורו בתום לב או לא.

    אם אתה מתנגד לפעולות כנ"ל אזי, ביודעין או שלא, אתה מצטרף לאלו המנסים להשתיק כל דיעה אחרת. כל מי שגורס כי עצם הדיון בעניין זה פסול חותר תחת אמירתו שלו וזה מה שאתה אומר למעשה. מה שעצוב הוא שנראה לי שאתה עושה את זה בתום לב.

    לגבי גורדון, שים לב שלא אמרתי בשום שלב שאין זו זכותו להביע את דיעותיו. אך זה מה שככל הנראה הקשת גם מדברי וגם מדברי "אם תרצו" למרות שלא נאמר דבר כזה לא על ידי (ולא בכדי – אינני חושב שצריך לאסור על אדם כלשהו להביע את דעתו בכמעט כל מצב) וגם לא על ידי "אם תרצו" אתה טוען נגד דברים שלא נאמרו.
    השמאל מדבר רבות בדבר הפראנויה של ישראל ושל הישראלים. אך הפוסל, במומו פוסל, הפארנויה של השמאל בעניין מבקריו פחותה כלל וכלל מהפראנויה אותה הוא מייחס לישראל ולדידי מבוססת הרבה פחות.

    ולגבי הפיסקה האחרונה, אני מקבל את דבריך בהקשר הנ"ל משום שאכן גורדון יוצא נגד פעולות המדינה ולא נגד עמדותיה. כשאתה צודק אתה צודק.

    יחד עם זאת למדינות יש גם יש עמדות. מדינה מביעה את עמדותיה (בקורלציה כזו או אחרת) בעזרת דובריה ונציגיה ומיישמת על פיהן את מדיניותה. יהיה זה מגוחך לטעון שלמדינה אין עמדות. שהרי אם עמדות אין לה, כיצד תגבש מדיניות (לא שאני אומר שהעמדות של ישראל מוגדרות היטב ברובן)? והרי בכל שני וחמישי אתה יכול לקרוא במאמר כזה או אחר על "עמדותיה של ישראל בעניין ה…", "עמדותיה של ארה"ב בנושא ה…" וכו' וכו'.

  14. רבים וטובים יצאו כנגד פיטוריו של לויט – אני עצמי שמעתי על המקרה דרך קריאה שכזו לביטול ההחלטה לפטרו.
    אם תרצו קוראים להתערבות של משרד החינוך. התערבות כזו משמעה אחת – הטלת הגבלות על חוקרים, או גרוע מכך, פגיעה בפרנסתם, בשל הבעת עמדות שאינן תואמות את עמדת המדינה. לא צריך לקרוא בין השורות. אין שום משמעות אחרת להתערבות המדינה, כפי שאין משמעות אחרת להתערבות המדינה בשום דבר. המדינה אינה יכולה "לנהל דיון". מרגע שהוחלט על מדיניות, המדינה יכולה רק להטיל סנקציות (או לתת תמריצים, במקרה ההפוך) כדי לקדם את המדיניות עליה הוחלט. לקרוא למשרד החינוך "להשתתף בתחימת גבולות החופש האקדמי" משמעותו לקרוא למשרד החינוך להטיל סנקציות על מי שחורג מאותם גבולות כפי שהגדירם המשרד. שוב, אין כאן פרשנות. זו המשמעות האפשרית היחידה.
    אשמח אם תסביר לי איזה משמעות אחרת יש לדברים.

    למדינה אין מוח, ולכן לא יכולות להיות לה עמדות. למדינה יכולה להיות מדיניות, כפי שהיא משתקפת בחוקיה ובפעולות זרועותיה השונות. אבל "עמדה" יכולה להיות רק לאנשים. שים לב: כאשר נציג רשמי של המדינה מצהיר על "עמדותיה" של המדינה בנושא מסויים, למעשה הוא מצהיר על מדיניותה של המדינה. כאשר איזה עיתונאי מספר לך על "עמדותיה של ארה"ב" הוא בסך הכל אומר "עמדותיו של נשיא ארה"ב" – קיצור שגוי בתכלית, משום שנשיא ארה"ב אינו קובע באופן בלעדי (או אפילו באופן עיקרי) את מדיניותה של ארה"ב. יש לו את עמדותיו, והוא ינסה להשפיע על המדיניות באופן התואם את העמדות הללו, אבל לארה"ב אין עמדות, ומדיניותה מושפעת מעמדותיהם של רבים אחרים.

  15. "כאמור, מהניסיון שלי, הבעת עמדות מנוגדות לאלו של המרצה לא פגעה בעמדותי. מצד שני, יש כאלו שטוענים שהם חשים כאילו יש פגיעה כאשר העמדות המובעות הן ימניות. קשה לי, מן הסתם, להעיד בנושא זה. תחושתי האישית היא שזה קשקוש. אני מבסס את התחושה הזו על תגובות שקיבלתי מצד סטודנטים שלי שקיבלו ציונים נמוכים והאשימו אותי בגזענות ושלל הטיות אחרות כהסבר לציון שלהם."
    זו דוגמא למחקר איכותני ?
    אזהרה ! הצעה למחקר כמותני למטה:
    כמה חברי סגל בצד ימין של המפה אתה מכיר במדעים מדויקים, וכמה במדעי הרוח/חברה ?

  16. דוד – זו דוגמא לתחושה. מכיר את המילה? היא מופיעה שם, פעמיים, בציטוט שאתה עצמך הבאת.

    אני מכיר שלושה מדעני חברה במידה מספקת כדי לדעת שהם אנשי ימין. ויש את בני מוריס, שהעמדות שלו קצת… מוזרות… אז נגיד ארבעה. במדעים המדוייקים יש לי כמה חברים שכיום הם חברי סגל, וכולם שמאלנים. אני לא מכיר אנשי סגל במדעים מדוייקים שהם לא חברים שלי, אז אני לא יכול לענות על השאלה שלך.
    ולמזלנו, זו לא באמת דוגמא למחקר כמותני.

  17. דובי,

    מדינה אינה יכולה לנהל דיון, אנשי וועדת החינוך יכולים. נציגי המדינה השונים יכולים לנהל דיון. כשאומרים שהמדינה צריכה לנהל דיון אין הכוונה שהגוף האמורפי המכונה מדינה ינהל דיון וזה די ברור.
    למדינה אין מוח, לאנשים יש מוח ולאנשי וועדת ומשרד החינוך יש מוח (על מידת תפקודו אפשר להתווכח…), אנשים מנהלים דיונים בשם המדינה ומטעמה. בעקבות דיונים כאלו מגיעים להסכמות מסויימות וההסכמות מובילות ליצירת מדיניות שתתמוך בהן.

    אתה טוען שהקריאה היא להתערבות של משרד החינוך וכן שמשמעותה של התערבות כנ"ל היא פגיעה בחופש האקדמי ובחוקרים.
    וברצוני לשאול אותך, האם משרד החינוך פועל אוטומטית על פי דו"חות שמוגשים לו? האם אתה חושב שהחופש האקדמי הינה זכות שנמצאת מעל כל זכות אחרת? כזו שעצם הדיון בה פסול? אתה טוען שהתערבות כנ"ל תוביל לפגיעה בחופש האקדמי ובחוקרים. הבלתי אפשרי לחשוב כי אולי יש *לבחון* האם החופש האקדמי מנוצל לרעה? הבלתי אפשרי לדמיין כי אולי יש צורך לפגוע במידה קטנה בחופש האקדמי אם הזכות הזו מתנגשת עם זכויות אחרות? אם החופש האקדמי מאפשר למרצה לקרוא לפגיעה בחייהם של אזרחי המדינה (7 מיליון) ולקדם פגיעה שכזו האין זכות זו פוגעת בזכותם של האזרחים לחופש האקדמי שלהם עצמם? האם אתה סבור שהחופש האקדמי של מרצה וחוקר חשובה מן החופש האקדמי של כל אותם סטודנטים שיפגעו מחרם כפי שהוא דורש?

    אני לא בא להגיד שכן צריך להגביל את החופש האקדמי במקרה כזה או אחר. אני אומר שהשאלות בעניין ראויות ויש לבררן. אך טענתך היא שעצם העלאת השאלות פסולה, משום שתוצאת העלאת שאלות שכאלו ועוד, רחמנא ליצלן, מגובות בנתונים תומכים, היא פגיעה בחופש האקדמי. אתה רוצה להגיד לי שאתה חושב שתחת כל מצב אין לפגוע בחופש האקדמי? שוב, האם הזכות לחופש אקדמי נמצאת מעל כל זכות אחרת? אם לא, מן הסתם תיתכן גם פגיעה מוצדקת בזכות זו במקרים מסויימים. מהם המקרים, ועד כמה לפגוע, זוהי צריכה להיות מטרתם של דיונים בעניין לברר.

  18. "אני מכיר שלושה מדעני חברה במידה מספקת כדי לדעת שהם אנשי ימין. ויש את בני מוריס, שהעמדות שלו קצת… מוזרות… אז נגיד ארבעה."
    אם ההגדרה שלך ל"ימני" היא "לא אנטי ציוני" ו/או "לא מפברק עובדות בצורה גסה", אז אני מאוד מקווה שאתה צודק ויש הרבה אנשי ימין, אבל אז אתה משתמש בשפה קצת כמו המפטי-דמפטי. אחרת… בני מוריס ? ימני ?!

  19. לא יודע, אדם שאומר שהבעיה עם הגירוש של 1948 היא שדב"ג לא גמר את העבודה, ושתומך בתנאים מסויימים בטרנספר כיום, נראה לי שנופל בימינו בהגדרה של ימין, לא?
    כאמור, הדעות שלו, לשיטתי, מוזרות, וקצת קשה להגדיר אותו במדויק. לכן הוספתי אותו כהערה צדדית.

    (לקריאה נוספת: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtTower.jhtml?itemNo=380119&nl=07_01 )

  20. משהו בהשואה בין חופש אקדמי (לחוקר) וחופש הביטוי (לאזרח) לא מסתדר לי (כמו שלא הסתדר לגדי): אקדמאי, בסופו של דבר, עובד אצל מוסד אקדמי כלשהו. סביר לדרוש ממנו, בלי קשר לחופש אקדמי, שלא יפגע באינטרסים של מקום העבודה שלו.

    אם הייתי עובד של מיקרוסופט, אני מניח שלא היה ניתן לפטר אותי אם כתבתי בבלוג שיש לחתוך את האשכים של כל השמאלנים, גם אם זה לא מוצא חן בעיני הבוס. כן ניתן לפטר אותי אם אכתוב שווינדוס שווה לתחת. גם מרצה באוניברסיטת תל-אביב צריך לדאוג למשרתו אם יביע את דעתו בציבור, שרמת הלימודים נמוכה ועדיף ללמוד בבאר-שבע.

    נדמה לי שההגנה המהותית לא תופסת במקרה זה. היא גם לא תופסת כשהיא מנוגדת לחוק – למשל הסתה או הטרדה מינית.

    אלא שהגנה תועלתנית יכולה לתפוס גם במקום שאין בו הגנה מהותית. כעובד מיקרוסופט לא אוכל להכפיש את מוצריה, גם אם תפקידי בחברה הוא להשוות למתחרים, וגם אם אני מנמק כל דבר עד הסוף המר. אקדמאי יכול לפרסם מחקר שמכפיש את המוסד (או המדינה) שבה הוא עובד, אבל לדעתי זה חייב להיות מחקר, לא הבעת דעה או עמדה. בכל אופן, "החופש האקדמי" תופס במקרה הזה, מסיבות תועלתניות – עדיף שחוקר יחקור, גם אם המסקנות הסופיות אינן מה שרצוי למעסיק.

    באותו האופן אני רואה גם את חופש העיתונות – לעיתונאי מותרים דברים שאסורים לאדם מן השורה. למשל, להסתיר מקורות. למשל, לפרסם תחקיר נגד מפעל שקונה מודעות בעיתונו. וגם זה מסיבה תועלתנית.

  21. דובי, בא נעזוב את ההגדרה של מוריס, (ואת שלושת החברים שלך). "אם תרצו" טוענים כמה טענות:
    – אין שום דבר שגוי בהשקפת עולם ימנית.
    – מרצים ישראלים במדעי הרוח/חברה מתיחסים להשקפת עולם ימנית כשגויה (באותו אופן שביולוג יתיחס אל מישהו שאינו מאמין בברירה טבעית).
    – מדינה אינה צריכה לממן אפליה פוליטית תחת שום איצטלה שהיא (כולל חופש אקדמי).
    – מדינה אינה צריכה לממן חרם על עצמה תחת שום איצטלה שהיא.

    אני מניח (ומקוה) שאתה מסכים בלב שלם לנקודה השלישית, ואמרת כבר שאתה לא מסכים עם הרביעית (מימון באופן עקיף כמובן: מישהו משתמש בתפקידו כדי לתמוך בחרם) . אבל, כדי להפיל (מבחינתך) את כל מה ש "אם תירצו" אומרים, אתה צריך להתנגד לאחת משתי שנקודות הראשונות – לאיזו מהן אתה מתנגד ?

  22. אני לא מכיר מרצה רציני שמתייחס ל"השקפת העולם הימנית כשגויה". השקפת עולם היא השקפת עולם. הם בהחלט לא מסכימים איתם, ואוחזים בערכים אחרים, אך אין משמעות הדבר שהם חושבים שזו "השקפה שגויה". אני לא בטוח שיש משמעות לביטוי הזה בכלל. להשקפה לא יכול להיות ערך אמת.

  23. דובי: יש קונצנזוס במחלקות למדעי הטבע ש 2+2=4 , שתורת היחסות הכללית היא מודל סביר להתנהגות העולם בקנה מידה מאקרוסקופי, ושברירה טבעית עובדת. אם תיכנס למישרד של מישהו ותטען את ההפך, הוא יבקש ממך לצאת, כיון שהוא מאמין שלהשקפתך יש ערך אמת מסוים (false), שמיתר את הדיון (אלא אם תביא הוכחות מוצקות מאוד לטענתך). יש אנשים שמאמינים שהשקפה חברתית / כלכלית / הכנס-כאן-ערך-כרצונך יכולה להיות שגויה באותו אופן (אני לא אחד מהם, ולא חשבתי שאתה אחד מהם). "אם תרצו" טוענים שחלק מהמרצים במדעי החברה/רוח בישראל הם כאלה. אני מבין שאתה בטוח שהם טועים. אמונך בטבע האדם היה נוגע לליבי לו היית גר בארץ, היות וכיום אתה גר בקנדה אני זוקף אמון זה לזכות הסביבה הנוכחית שלך.

  24. מי שחושב שתורת היחסות הכללית היא "השקפה" הוא אהבל. מי שחושב שהטענה כי מצביעים אמריקאים מושפעים באופן משמעותי על-ידי המצב הכלכלה בבואם לבחור מחדש נשיא מכהן, היא "השקפה", הוא גם אהבל. שתיהן תאוריות שמגובות על ידי הררים של עדויות אמפיריות.
    "השקפת עולם ימנית" היא לא משהו שניתן לגבות על ידי עדויות אמפיריות, וכך גם השקפת עולם שמאלנית. זה משום שהן אכן השקפות, ולא תיאוריות.

    מכיוון שאת רוב שנותי באקדמיה בכל זאת ביליתי בארץ, ואני עדיין בקשר משמעותי עם אקדמאים רבים בארץ, אני חושב שעדיין יש משקל כלשהו לדעתי בעניין. לא שאני לא יכול לטעות, אבל אני מכיר מדגם מספיק רחב כדי שלכל הפחות אוכל לקבוע בבטחון גבוה שמרצים שחושבים ש"השקפת העולם הימנית היא שגויה" הם מיעוט שולי.

  25. אני מצטער אבל מי שחושב שמי שחושב שתורת היחסות הכללית היא "השקפה" הוא אהבל, אהבל בעצמו.
    ראה נא את ההגדרה של תיאוריה במילון (ותורת היחסות זהו רק ביטוי שגוי שצריך להיות תיאוריית היחסות):
    http://milon.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=index&term=%FA%E9%E0%E5%F8%E9%E4

    תיאוריה היא מערכת של מסקנות שמקורן בממצאים אמפיריים (בדיוק כפי שטענת). הטענה שמסקנות לגבי הנתונים הנ"ל, מבוססות ככל שתהיינה אינן מהוות השקפה יותר משהיא מגוחכת, היא מדגישה את חוסר ההבנה בשבריריות של תיאוריות.

    פעם היו הררי נתונים שתמכו בזה שכדור הארץ הוא מרכז העולם. זה עשה את זה נכון? לא. למה? כי היו עוד הרבה נתונים אחרים שלא ידעו על קיומם או איך למדוד אותם שסותרים את הטענה הנ"ל.

    מה שמדהים הוא, שאתה מציב את תורת היחסות ואת הסיבות להצבעתם של אמריקאים באותה רמת מהימנות. כאילו פיזיקה ומדעי החברה (וכלכלה על אף כל המספרים שהיא מערבת הינה מדע חברתי מובהק) הם שני מדעים מדוייקים באותה מידה.
    ובכן הם לא. לא בכדי לימודי כלכלה משוייכים למדעי החברה ופיזיקה למדעים מדוייקים. ויתרה מזאת, גם הפיזיקה אינה מדע טהור, כזה שדברים יכולים להיות מוכחים בו לחלוטין ובאופן סופי, ולכן המסקנות יכולות להשתנות עם הזמן (כפי שקרה אינספור פעמים) ולכן המסקנות הנ"ל הן בסה"כ השקפה. המדע היחידי שהוכחה בו הינה הוכחה סופית (ולפיכך אינה מהווה השקפה) הוא המתמטיקה, וגם המתמ' מבוססת על אקסיומות שלא ניתן להוכיחן או לסתרן. בנוסף במתמטיקה, הוכיח גדל, כי ישנן טענות שלא תוכל להוכיחן *וגם* לא תוכל להפריכן. כלומר, תוכל להחליט אם לקבל את הטענה או לא וזאת על פי השקפתך.

    בסופו של דבר, אני יכול להגיד באותה מידה: מי שחושב שהתיאוריה שלי שכל הערבים רוצחים היא השקפה הוא אהבל. יש הרי הררים של נתונים אמפיריים שיכולים לסייע לטענה הנ"ל. זה לא עושה אותה לנכונה.

    תיאוריה ולא משנה איזו ולא משנה מה כמות הנתונים האמפיריים שיתמכו בה היא בסופו של דבר תיאוריה, השקפה מסויימת דרך פריזמה מסויימת, על העולם.

    ובלי קשר, זה האתר שלך ולא אומר לך כיצד לדבר, אבל אני הייתי משתדל לכבד יותר את המבקרים שלי ולא לכנות אותם בשמות ככה סתם. כמו שאומרים דרך ארץ קדמה וכו'

  26. צר לי, אבל הדיון הזה באמת לא מעורר בי חשק לסובלנות יתר. למילים יש משמעות. השקפה ותאוריה הן שתי מילים שונות, עם משמעויות שונות. תאוריה בנויה על סמך עדויות אמפיריות. לא, זה לא אומר שאי אפשר להפריך תאוריות, ואפילו כאלו שמבוססות היטב. למעשה, זה בדיוק אומר שאפשר להפריך תאוריות. לכן אפשר להגיד על תאוריה שהיא שגויה או לא (או, ליתר דיוק, שלא יודעים שהיא שגויה). השקפה *אינה בנויה על בסיס עדויות*. השקפה היא *הנחת יסוד של בעל ההשקפה*. לא ניתן להפריך השקפה, ומאותה סיבה גם לא ניתן לייחס ערך אמת כלשהו להשקפה.
    התאוריה שלך שכל הערבים רוצחים היא תאוריה. אפשר לבחון אותה אל מול המציאות ולהכריע בסוגיה. ההשקפה שלך לפיה כל עם צריך לשלוט על עצמו היא השקפה, ואינה תלויה בעובדות. הדרך היחידה לשנות השקפה היא אם אפשר להכפיף אותה איכשהו להשקפה אחרת (למשל "משטר דמוקרטי הוא המשטר הטוב ביותר") ואז להוכיח שיש סתירה ביניהן.
    אגב, מכאן שאמנם אי אפשר להגיד על השקפה שהיא שגויה, אבל כן אפשר להגיד עליה שהיא לא עקבית.

  27. לפני הכל, אני רוצה להדגיש, בניגוד למובן מדבריך ולדי ברור מדברי, שאין לי שום תיאוריה שגורסת שכל הערבים רוצחים. אני השתמשתי בתיאוריה היפותטית ואבסורדית זו על מנת לחדד נקודה. ציינתי בבירור שזו לא דעתי ואדגיש זאת שוב.

    אני חושב שלא להגיד למישהו שחושב אחרת ומדבר בנימוס שהוא אהבל רק בגלל שאתה חושב שהוא טועה (גם אם הוא באמת טועה) לא דורש סובלנות יתרה, רק נימוס. אבל זו דעתי האישית וזהו אתרך וזכותך לדבר כפי שתרצה.

    לגבי השקפה ותיאוריה, הפניתי אותך להגדרה מילונית שאומרת שחור על גבי לבן שתיאוריה משמעותה גם השקפה. זה לא במקרה.

    ואיך השקפה אינה מבוססת על עדויות? על מהי מבוססת אם כך? על קול פנימי שאומר לך דברים? אתה נולד עימן? כשאדם משנה את השקפתו, זה במנותק מדברים שהוא היה עד להם? מדוע אדם משנה את השקפתו אם לא כתוצאה מעדויות שונות?

    אכן למילים יש משמעות. וגם קיים המושג מילים נרדפות. מילים שמשמעותן זהה. ויש מילים שיש להן יותר ממשמעות אחת כתלות של הקונטקסט.
    ונכון שהקונטקס שבו עושים שימוש במילה השקפה שונה בדר"כ מהקונטקסט בו עושים שימוש במילה תיאוריה. אך ברמה המהותית הן זהות.

    אדם בעל השקפה מסויימת, פיתח את אותה השקפה במהלך חייו לאור עדויות שונות שהיה עד להן (מה שלמד מהמשפחה, ביה"ס, תקשורת, קשרים אירעיים, נוכחותו באירועים).

    המילה השקפה, מקורה במשקפיים, כלומר הפריזמה שדרכה אתה מסתכל המציאות. תיאוריה, מבוססת כלל שתהיה, היא אותו הדבר מבחינה מהותית. דרך להשקיף על המציאות.

    וגם תיאוריות יכולות לא קונסיסטנטיות. רובן ככולן אינן קונסיסטנטיות לחלוטין. גם תורת היחסות אינה קונסיסטנטית לגמרי וגם עכשיו מחפשים דרכים לאיחודה עם תורת הקוונטים לכדי תיאוריה קונסיסטנטית.

    במיוחד במדעי החברה (אך באותה מידה של תקפות במדעים המדוייקים) תיאוריות מייצגות השקפות שונות. ועובדה היא שלכל תיאוריה יקומו מקטרגים שיטענו כי התיאוריה שגויה ולעומתם יקומו מסנגרים שיתמכו בה. מה ההבדל בין המקטרגים והמסנגרים? ההשקפה שלהם. אלו, השקפתם אינה מתיישבת עם התיאוריה ואלו השקפתם מתיישבת עימה. כל צד יביא עימו אוסף עדויות כתימוכין בגישתו. לא תוכל להכריע מבחינה רציונלית טהורה איזו תיאוריה, אם בכלל, עדיפה, בעיקר משום חוסר הקונסיסטנטיות המובנה שלהן. אם הן היו קונסיסטנטיות, הן לא היו תיאוריות. את ההחלטה איזו מהתיאוריות אתה מקבל אתה מבצע על פי השקפתך שלך. כלומר, זו שהשקפתה מתיישבת עם השקפתך.

    הכשל הלוגי הבסיסי שלך, לדעתי, הוא שאתה מבדיל בין תיאוריה שגובשה בתהליך מדעי מלא ביקורת של עמיתים וכו' לעומת השקפה של אדם לאור ההיסטוריה האישית שלו וחוויותיו. ההבדל בין השניים הוא כמותי בעיקרו (כמות העדויות) ואיכותי במקצתו (הביקורת והתהליך עוזרים לזיהוי כשלים אפשריים וממשיים). בסופו של דבר גם החוקר מושפע מעדויות *מסויימות* כמו אדם רגיל. גם הוא אינו מתייחס לעדויות אחרות שקיימות, אם מחוסר דעת, אם מחוסר יכולת ואם במתכוון.
    ברמה המהותית, תיאוריה הינה השקפה לכל דבר ועיקר. לרוב השקפה מוצקה ונתמכת אך עדיין השקפה.

  28. אוקיי, באמת שלא מעניין אותי הדיון הסמנטי. "השקפת עולם" ובוודאי ש"השקפת עולם ימנית" (או "אידאולוגיה", אם תעדיף) היא תורת מוסר, וככזו אינה תלויה כלל בעדויות מן העולם אלא בחברות. יתכן מאוד שהתפתחותה של תורת מוסר נובע מתוך הסתכלות בעולם, אבל אז היא מניחה איזושהי תורת מוסר עליונה (למשל, תועלתנות). בכל אופן, אין מקום לקבוע שאידאולוגיה כלשהי היא שגויה (למרות שאפשר לטעון שאידאולוגיה מבוססת על הסברים שגויים של העולם – למשל מרקסיזם – אבל במקרה זה הביקורת היא על המדיניות שהאידאולוגיה מכתיבה, לא על עצם המטרה העליונה של האידאולוגיה).

    וכל הדיון הזה לא משנה כלל (ומעייף מאוד, כי יש לי גם עיסוקים אחרים, בסופו של דבר), כי אתה הרי שאלת אותי איזו טענה אני שולל, ואני עניתי שאני, ופחות או יותר כל אקדמאי שאני מכיר, שולל את הטענה ש"מרצים מתייחסים להשקפת העולם הימנית" כאל השקפה שגויה.

  29. נזכרתי בדוגמא לחוקרים שכן התייחסו, בצורה מסויימת, להשקפת עולם ימנית כ"שגויה". אני חושב שהם דוגמא טובה דווקא בגלל שהם היוצאים מהכלל שמוכיחים את הכלל.
    בכנס שהשתתפתי בו לפני זמן מה זוג חוקרים הציג מחקר שעסק במדידת אפקט "למידה" אצל ראשי ממשלה בישראל. הם הראו איך סדרה של ראשי ממשלה בישראל הגיעו למשרה כשהם סקפטיים לגבי תהליך השלום, אבל במהלך כהונתם החלו לקבל הנחות יסוד מסויימות ולפעול בכיוון קידום תהליך השלום. החריג היחיד שמצאו היה נתניהו, לגביו אמרו שהוא "לא תלמיד טוב" או אמירה דומה.
    גם אם נתעלם מהעובדות בשטח שמראות שחרף כל אותם ראשי ממשלה ש"למדו", תהליך השלום לא בדיוק התקדם לשום מקום, הבעיה העיקרית במחקר הזה, וזו שכל הנוכחים קפצו עליה באופן מיידי, היא בדיוק הגדרת ה"למידה" כתהליך שמהותו "הפיכה לשמאלני", וכשלון בלמידה נמדד בכך שהתלמיד הכושל נשאר ימני בעמדותיו. כל מי שהגיב למצגת הזו הצביע על הכשל המהותי הזה במחקר – רבים מהדוברים הללו בעצמם שמאלנים לא קטנים – ושני החוקרים נכתשו עד דק.
    אני מקווה שהדוגמא הזו מראה עד כמה ההשערה שלך לגבי איך רוב המרצים (השמאלניים) רואים את בעלי השקפות העולם הימניות, היא נטולת יסוד.

סגור לתגובות.