הטיית הרוב הדומם בדיונים אינטרנטיים

בעקבות מספר דיונים שהייתי מעורב בהם, עלה בדעתי לנסח הטייה קוגניטיבית חדשה: הטיית הרוב הדומם. בהנתן פורום אינטרנטי שגודלו אינו ידוע (למשל, פורום פומבי, או רשימת דיוור שאינה אקסקלוסיבית), כלל אצבע טוב הוא שבערך חמישה אחוז מהקוראים גם ישתתפו בדיונים. את כלל האצבע הזה לימד אותי טל כהן בהקשר של האייל הקורא, והוא שירת אותי היטב בכל הזדמנות שיצא לי לבחון אותו. מעבר למעגל המרכזי של אותם חמשת האחוזים, יש מעגל מעט גדול יותר של קוראים חצי-פסיביים – הם לא ישתתפו ישירות בדיונים, אבל הם ישלחו תגובות עידוד מחוץ לרשימה למי שהם מסכימים איתו.

אפשר להתייחס לזה כאל שני המודלים של דיון ששמעון גלבץ הגדיר בזמנו כ"גברי" לעומת "נשי" (ואני לא אכנס כאן לסוגיה המגדרית) – דיון "גברי" הוא עימותי יותר, ובנוי כתחרות בין המתדיינים (או, לעיתים קרובות יותר, מתווכחים); דיון "נשי" הוא דיון  שבנוי על בניית קונצנזוס, על חיזוק הדדי ומציאת קווי דמיון. במילים אחרות, אם בדיון ה"גברי" מתחילים מעמדות מנוגדות בתכלית ואז בתהליך של כתישה הדדית מגיעים, אולי, לעמק השווה, בדיון ה"נשי" מתחילים מיד בהסכמה, ואז מנסים לפתח אותה הלאה. כל פעם שאני מעיף מבט בפורומים שאשתי קוראת אני רואה את זה – את השורות הבלתי נגמרות של "אני כל כך מבינה אותך!" ו"כמה את צודקת!" – לא משהו שתראו אי פעם, נגיד, בבלוג הזה.

כך יוצא שבמעגל הפנימי פועלים המתדיינים בפורמט ה"גברי", בעוד שבמעגל האמצעי פועלים המתדיינים בפורמט ה"נשי" (ואל כולם עוטפת שכבה עבה מאוד של קוראים פאסיביים). הטיית הרוב הדומם נובעת מהפער שבין שלושת המעגלים הללו. במעגל הפנימי ניטש ויכוח מר בין אנשים שאוהבים להתווכח. כל אחד מהאנשים הללו נחשף, בנפרד ובהסתר, לקבוצה שלמה של "מעודדים" שתומכים בעמדות שלהם אבל לא מביעים את התמיכה הזו בפומבי. התחושה של כל משתתף, לפיכך, היא ש"הרוב הדומם" עומד לצידו ופשוט מפחד להצטרף לדיון פן יבולע לו. האמת היא שהרוב הדומם אכן דומם, וקשה להעריך מה עמדותיו, וגם המעגל האמצעי חלוק בעמדותיו.

לפעמים ההטייה הזו מתנגשת במציאות כשהצדדים השונים בויכוח הפנימי שולפים את הג'וקר של "עשרות פניות בדוא"ל פרטי" שכל אחד מהם קיבל שמוכיחות, לכאורה, את תמיכתו של הרוב הדומם בעמדותיהם. או אז נשארים שני הצדדים בפוזיציה קומית למדי זה מול זה כשהם מבינים שהתפיסה שלהם את אותו "רוב דומם" הייתה שגויה (אך גם אז, בד"כ, הם עדיין לא מודעים לעובדה שרוב הרבה יותר גדול טרם אמר את דברו לאף אחד, וגם לא צפוי להגיד).

13 Replies to “הטיית הרוב הדומם בדיונים אינטרנטיים”

  1. אותי מענייין מה זה אומר על הטוקבקיסטים האלימים באתרי האקטואליה, והאם אפשר לשאוב מכך עידוד שהם לא בהכרח משקפים את דעות "הרוב הדומם".

  2. אליאב – אה, בשביל זה לא צריך ניתוחים מתוחכמים. ברור שהם לא משקפים כלום. אני לא בטוח שהם משקפים אפילו את עצמם.

  3. אליאב – אני כל כך מבין אותך! ף-)
    לדעתי, טוקבקים אלימים, אפילו אם הם לא משקפים את הדעות ש"הרוב הדומם" יטרח לקדם באופן אקטיבי, הם מסמנים את גבולות הגזרה. אם תכתוב משהו מופרך בטוקבק (כדוגמת "חבל שהיטלר לא גמר את העבודה עם הרכבות"), הרבה קוראים יכנסו בך. כך ששאר האמירות המופרכות ("חבל שבן גוריון לא גמר את העבודה עם המשאיות") מקבלות גושפנקת כשרות מסוימת…

  4. קודם כל, נדמה לי שאפשר להרחיב את ההגדרה לכל פורום, לאו דווקא אינטרנטי. מסרים פרטיים הם הפגישות שלי עם חברי הקהילה (למשל: הורי ילדי הגן) ברחוב ואסיפת הקהילה (למשל: אסיפת הורים) היא הפורום הגלוי שבו כולם בטוחים שמי שלא נמצא תומך בהם.
    בדיונים בשיטת המרחב הפתוח נהוג להזמין את כל הגורמים הרלוונטיים לדיון שעל הפרק ולהכריז עם פתיחת הדיון ש"מי שפה פה, מי שלא פה לא פה"- לכולם היתה ההזדמנות ומי שכאן הוא הרלוונטי להחלטה. זו שיטה לנטרל את משא הטיית הרוב הדומם שיש לה נטייה לשתק.
    דוגמא לשימוש במרחב פתוח: ההחלטה לא נעשית מלמעלה למטה על ידי חברי מועצה מייצגים אלא נעשית קריאה לשיתוף של התושבים, גופים אזרחיים וממשלתיים שפועלים בתחומי המועצה וכו'. כך נמנעת יוזמה פרטית שמניחה שהרוב הדומם יצטרף כי הם אמרו לי בפרטי שהם תומכים בזה, ונמנעת האכזבה מכשלון להניע את הרוב הדומם בכיוון שחשבת.

  5. לא יודע עם זו הבחנה מקורית, אבל היא בהחלט יפה וכמו הרבה הטיות אחרות, משאירה אותך עם רגע אישי של 'וואלה, זה מסביר מה קרה ב…'

    בוא נניח שבממוצע כל משתתף במעגל הפנימי מקבל 5 פניות תומכות מהמעגל האמצעי. לפיכך, גודלו של המעגל האמצעי הוא פי 5 מהפנימי – כ-25% מכלל הציבור. יחד עם המעגל הפנימי, יש לנו כ-30% שהביעו דעה בדיון ועדיין 70% שאיש אינו יודע מה דעתם, אבל כל אחד מניח שהם עומדים בנחישות מאחוריו :-)

  6. הרוב השקט האמיתי (לא זה המדומיין מההטייה), יש לו בעצמו הטייה הנקבעת מדברים משונים.
    למשל, משהו שראיתי בלא מעט פורומי תרבות. אפילו נניח 'עין הדג'. יוצא סרט. כמעט כולם (נניח) מחבבים. לא משהו מסעיר, אבל בהחלט מהנה.
    חצי שנה אחר כך, אותו רוב לא יטרח להשתתף בדיונים על הסרט. רק אותם מעטים שממש תעבו ממשיכים לדבר עליו ולהזכיר אותו. מבחינת כל השאר, הוא היה, ועבר. הקונצנזוס הנצפה, אם כך, מוטה מאוד.
    וכאמור, לא רק בעין הדג.

  7. מעניין, אבל ספקולטיבי משהו. מעולם לא חשתי "התחושה של כל משתתף, לפיכך, היא ש"הרוב הדומם" עומד לצידו". פשוט לא היה לי מושג.

  8. אתה כל כך צודק ואין לך מושג כמה אתה צודק!!!!!
    אני מקבלת עשרות אימיילים ביום בנושא הזה מנשים וגברים כאחת. כולם מתארים תחושות דומות לגבי נשיות וגבריות של דיונים ברשת!
    תודה שאתה מעלה נושא חשוב זה לדיון, הוא בוער לי כבר כמה זמן.
    יישר כח!

  9. אני דווקא נזכר בסדרה אחרת.
    נראה לי סאות' פארק. אולי הפרק של 100 הקללות?
    בכל אופן, יש שם דיאלוג,
    "כל טלפון הוא מיליון צופים לא מרוצים, קיבלנו שישה טלפונים, זאת אומרת שיש שישה מיליון צופים שכועסים על מה ששידרנו"

  10. מישהו חילק פעם במשרד צילום של מאמר תחת הכותרת "נשים מנוגה, גברים ממאדים – במקום העבודה". הטענה היתה דומה, שגברים מלבנים רעיונות ע"י עימות, וזה טבעי ונוח להם, אבל כשאשה מביאה תוכנית לפורום של גברים והם מתחילים למצוא בה בעיות, היא מרגישה כאילו היא באופן אישי תחת התקפה, ויש לה נטיה להתקפל. עבדתי בצוות של מתכנתים ושאלתי את האשה היחידה בצוות אם היא מרגישה ככה, והופתעתי כשהיא אמרה כן. אני מפחדת להעלות רעיונות כי מייד קוטלים אותי.  זה אתגר לא פשוט.

סגור לתגובות.