הטיית הרוב הדומם בדיונים אינטרנטייםאינטרנטראשי

תגובות

הטיית הרוב הדומם בדיונים אינטרנטיים — 13 תגובות

  1. אותי מענייין מה זה אומר על הטוקבקיסטים האלימים באתרי האקטואליה, והאם אפשר לשאוב מכך עידוד שהם לא בהכרח משקפים את דעות "הרוב הדומם".

  2. אליאב – אה, בשביל זה לא צריך ניתוחים מתוחכמים. ברור שהם לא משקפים כלום. אני לא בטוח שהם משקפים אפילו את עצמם.

  3. אליאב – אני כל כך מבין אותך! ף-)
    לדעתי, טוקבקים אלימים, אפילו אם הם לא משקפים את הדעות ש"הרוב הדומם" יטרח לקדם באופן אקטיבי, הם מסמנים את גבולות הגזרה. אם תכתוב משהו מופרך בטוקבק (כדוגמת "חבל שהיטלר לא גמר את העבודה עם הרכבות"), הרבה קוראים יכנסו בך. כך ששאר האמירות המופרכות ("חבל שבן גוריון לא גמר את העבודה עם המשאיות") מקבלות גושפנקת כשרות מסוימת…

  4. קודם כל, נדמה לי שאפשר להרחיב את ההגדרה לכל פורום, לאו דווקא אינטרנטי. מסרים פרטיים הם הפגישות שלי עם חברי הקהילה (למשל: הורי ילדי הגן) ברחוב ואסיפת הקהילה (למשל: אסיפת הורים) היא הפורום הגלוי שבו כולם בטוחים שמי שלא נמצא תומך בהם.
    בדיונים בשיטת המרחב הפתוח נהוג להזמין את כל הגורמים הרלוונטיים לדיון שעל הפרק ולהכריז עם פתיחת הדיון ש"מי שפה פה, מי שלא פה לא פה"- לכולם היתה ההזדמנות ומי שכאן הוא הרלוונטי להחלטה. זו שיטה לנטרל את משא הטיית הרוב הדומם שיש לה נטייה לשתק.
    דוגמא לשימוש במרחב פתוח: ההחלטה לא נעשית מלמעלה למטה על ידי חברי מועצה מייצגים אלא נעשית קריאה לשיתוף של התושבים, גופים אזרחיים וממשלתיים שפועלים בתחומי המועצה וכו'. כך נמנעת יוזמה פרטית שמניחה שהרוב הדומם יצטרף כי הם אמרו לי בפרטי שהם תומכים בזה, ונמנעת האכזבה מכשלון להניע את הרוב הדומם בכיוון שחשבת.

  5. לא יודע עם זו הבחנה מקורית, אבל היא בהחלט יפה וכמו הרבה הטיות אחרות, משאירה אותך עם רגע אישי של 'וואלה, זה מסביר מה קרה ב…'

    בוא נניח שבממוצע כל משתתף במעגל הפנימי מקבל 5 פניות תומכות מהמעגל האמצעי. לפיכך, גודלו של המעגל האמצעי הוא פי 5 מהפנימי – כ-25% מכלל הציבור. יחד עם המעגל הפנימי, יש לנו כ-30% שהביעו דעה בדיון ועדיין 70% שאיש אינו יודע מה דעתם, אבל כל אחד מניח שהם עומדים בנחישות מאחוריו :-)

  6. פינגבאק: 8.7.2010 « מה אני קוראת

  7. הרוב השקט האמיתי (לא זה המדומיין מההטייה), יש לו בעצמו הטייה הנקבעת מדברים משונים.
    למשל, משהו שראיתי בלא מעט פורומי תרבות. אפילו נניח 'עין הדג'. יוצא סרט. כמעט כולם (נניח) מחבבים. לא משהו מסעיר, אבל בהחלט מהנה.
    חצי שנה אחר כך, אותו רוב לא יטרח להשתתף בדיונים על הסרט. רק אותם מעטים שממש תעבו ממשיכים לדבר עליו ולהזכיר אותו. מבחינת כל השאר, הוא היה, ועבר. הקונצנזוס הנצפה, אם כך, מוטה מאוד.
    וכאמור, לא רק בעין הדג.

  8. מעניין, אבל ספקולטיבי משהו. מעולם לא חשתי "התחושה של כל משתתף, לפיכך, היא ש"הרוב הדומם" עומד לצידו". פשוט לא היה לי מושג.

  9. אתה כל כך צודק ואין לך מושג כמה אתה צודק!!!!!
    אני מקבלת עשרות אימיילים ביום בנושא הזה מנשים וגברים כאחת. כולם מתארים תחושות דומות לגבי נשיות וגבריות של דיונים ברשת!
    תודה שאתה מעלה נושא חשוב זה לדיון, הוא בוער לי כבר כמה זמן.
    יישר כח!

  10. אני דווקא נזכר בסדרה אחרת.
    נראה לי סאות' פארק. אולי הפרק של 100 הקללות?
    בכל אופן, יש שם דיאלוג,
    "כל טלפון הוא מיליון צופים לא מרוצים, קיבלנו שישה טלפונים, זאת אומרת שיש שישה מיליון צופים שכועסים על מה ששידרנו"

  11. מישהו חילק פעם במשרד צילום של מאמר תחת הכותרת "נשים מנוגה, גברים ממאדים – במקום העבודה". הטענה היתה דומה, שגברים מלבנים רעיונות ע"י עימות, וזה טבעי ונוח להם, אבל כשאשה מביאה תוכנית לפורום של גברים והם מתחילים למצוא בה בעיות, היא מרגישה כאילו היא באופן אישי תחת התקפה, ויש לה נטיה להתקפל. עבדתי בצוות של מתכנתים ושאלתי את האשה היחידה בצוות אם היא מרגישה ככה, והופתעתי כשהיא אמרה כן. אני מפחדת להעלות רעיונות כי מייד קוטלים אותי.  זה אתגר לא פשוט.