אין קורבנות תמימים בעזה

אני מסיים כעת את קריאתו של הספר Security as Practice של לין הנסן (Lene Hansen). הספר מציג מסגרת מתודולוגית לחקר שיח פוסט-סטרוקטורליסטי. ((אני תאורטיקן קטן מאוד, ואם תשאלו אותי מה זה פוסט-סטרוקטורליזם, לא הייתי יכול לענות לכם. למעשה, לא הייתי יודע שהגישה שלה היא פוסט-סטרוקטורליסטית אם היא לא הייתה אומרת בעצמה. הספר עצמו ממעט מאוד בז'רגון וכמעט שלא מרפרר לכל מיני צרפתים כמו דרידה ופוקו ואנשים אחרים שכתבו ספרים שאני לא מסוגל לקרוא, וגם כשהנסן מרפררת אליהם, היא מסבירה בדיוק למה היא מתכוונת כך שגם אהבלים כמוני מבינים.)) אני חייב להודות שהספר הזה גרם לי להתרגשות ניכרת, עד כמה שאפשר לדבר על מתודולוגיה במונחים כמו "ריגוש", ואני שוקל ברצינות לערוך שינויים (מינוריים, יש להודות על האמת) במטרות המוצהרות של המחקר שלי כדי שאני אוכל להסתמך על וריאציה על השיטה שהיא מציעה.

בכל אופן, כדי שהמתודולוגיה לא תרחף לגמרי באוויר, כל החצי השני של הספר הוא יישום של מערך המחקר שהיא תיארה על המקרה של השיח המערבי סביב המלחמה בבוסניה בחצי הראשון של שנות ה-90'. בסיכומו של הניתוח הזה, שגם סוקר שום את יתרונות ומגבלות שיטת המחקר, הופיע משפט שסימנתי לעצמי כמעניין במיוחד, לא משום שהוא רלוונטי למחקר שלי, אלא משום שהייתה לי תחושה שהוא אומר משהו משמעותי מאוד לגבי המצב כיום בעזה, המשט, וכל השיח ושיח-הנגד סביב שאלת המצור. הבעיה היא שאני לא לגמרי מצליח לנסח לעצמי מהו הדבר הזה. הפוסט הזה לא הולך להיות קוהרנטי במיוחד.

The Discourse of 'humanitarian responsibility' "constituted a 'civilian victim' to whom humanitarian responsibility was extended, but this subject was only ethically privileged insofar as it maintained a separation from the realm of political and military agency. 'Innocence' in turn was depoliticized and dehistoricized". ((Lene Hansen, Security as Practice: Discourse Analysis and the Bosnian War (New-York: Routledge, 2006), 212.))

אני חושב שאפשר לראות הקבלה בין המצב שמתארת הנסן לבין המצב בעזה, לפחות בכל הנוגע להתנגדות מצד השיח הישראלי המרכזי לרעיון של סיוע הומניטרי לעזה. ראוי, בהקשר זה, לחשוב על הקריאות כנגד המשט על כך שהם לא באמת רוצים להביא סיוע הומניטרי לעזה, אלא שזו פעולה פוליטית. שוב, כמו בבוסניה, ההומניטריות נתפסת כרלוונטית רק אם היא מנותקת מהפוליטיקה, והשתיים לא יכולים לדור בכפיפה אחת. לא יכולה להיות פעולה פוליטית של מתן סיוע הומניטרי, מכיוון ששני הדברים מנוגדים זה לזה.

באופן דומה, כאשר באו לדון בשאלת ההצדקה למתן סיוע הומניטרי לתושבי עזה, השוללים הזכירו מיד כי הפלסטינים בעזה הצביעו לחמאס, (ומכאן שאיבדו את זכותם לתנאי קיום בסיסיים, אם כך מחליטה ישראל שעליה לנהוג כדי לשמור על האינטרסים שלה). עצם הפיכתם של הפלסטינאים לאובייקט פוליטי, לסוכנים ((סוכן (agent) הוא מי שביכולתו לפעול באופן עצמאי ולא דטרמיניסטי או הסתברותי, או באופן אחר תלוי בלעדית בגורמים חיצוניים. מי שיש לו רצון חופשי ויכולת לפעול על פיו.)) פוליטיים, שוללת מהם את הזכות לתנאי קיום בסיסיים. אפשר לראות בשיח הזה תפיסה כמעט הובסיאנית של פעולת ההצבעה – בכך שבחרו בחמאס, הפלסטינים לא רק נתנו את קולם למפלגה הזו בבחירות תחומות בזמן ובמקום, אלא הם הפקידו את עצמיותם ממש בידי החמאס כך שכל פעולה של החמאס היא בגדר פעולתם שלהם עצמם. מעניין גם לזכור, כמובן, שהישראלים, אפילו תומכי הממשלה ביניהם, לא מייחסים לפעולת ההצבעה שלהם אותה תכונה מיסטית כמעט של הפקדת כל עצמיותם בידי הממשלה הנבחרת, ומספיק לחשוב, בעניין זה, על התגובות לביטולי ההופעות בישראל בעת האחרונה, שאפשר לקרוא אותן לפעמים כמעין פארסה על הביקורת כנגד המצור על עזה.

הטענה שלי, אני רוצה להדגיש, אינה דומה לטענות כנגד ענישה קולקטיבית, או הצהרות על כך שהמצור אינו מבדיל בין תומכי החמאס למתנגדיו (והמהדרין יוסיפו שהוא מחזק את הראשונים ומחליש את האחרונים ולא להפך) – אף כי אני נוהג להשתמש בטיעונים כאלו בדיוק בעצמי, בדיון הנוכחי צריך להבהיר שהטענות הללו נופלות בדיוק באותו השיח של הסיוע ההומניטרי שהגדירה הנסן: מגיע להם סיוע הומניטרי, כי הם לא כולם סוכנים פוליטיים, כי הם קורבנות תמימים, ולא חלק מהגורם הפוליטי, האלים.

יש לי תחושה, שאין לה גיבוי בספר של הנסן ולכן אני אשאיר אותה בגדר תחושה בלבד בשלב זה, שיש קשר בין השיח הזה של סיוע הומניטרי נטול-פוליטיקה, לבין הרעיון של "טרור". אמנות ז'נבה לדורותיהן עסקו, בעיקר, בשאלה כיצד יש לנהוג באופן הומניטרי בחיילי האויב. למעשה, כל הרעיון של "הומניטריות" התחיל מהרעיון המופרע לפיו גם לחיילים בשדה הקרב מגיע לקבל טיפול רפואי, ולא רק על ידי רופאיו של הצד שלהם. השיח ההומניטרי, אם כן, לא עשה בראשיתו הבדלה בין ההומניטריזם לבין הפוליטיקה. מי אם לא החייל מייצג את המדינה בשדה הקרב? אבל אפילו הוא ראוי לסיוע רפואי ולזכויות בסיסיות ברגע שמתעורר הצורך בכך. אם נשליך את העקרון הזה על עזה, לישראל יש זכות מלאה להטיל מצור על עזה אם היא תופסת את כל השוהים בה כחיילי אויב (ולא אדון כעת בשאלה אם התפיסה הזו מוצדקת או לא), אבל היא מחוייבת לספק לאותם "חיילים שבויים" את כל צרכיהם.

השיח ההומניטרי החדש, זה שהנסן זיהתה בבוסניה ואני טוען שקיים גם במקרה של עזה, שולל את האפשרות של שני המושגים לדור בכפיפה אחת – מי שהוא סוכן פוליטי אינו יכול להיות זכאי לסיוע הומניטרי. אפשר לשער שני מסלולים לא-סותרים שהובילו לשינוי הזה. האחד, כאמור, הוא הטרור. הפיכת הלחימה לא-סימטרית בעשורים האחרונים נטלה את העוקץ מאמנות ז'נבה – ואם הצד השני אינו מחוייב להן, מובן שגם הצד שלנו אינו מחוייב להן. אם החמאס אינו מחוייב לתת לצלב האדום לפגוש את גלעד שליט, ישראל לא מחוייבת לאפשר לצלב האדום, או כל ארגון הומניטרי אחר – לא כל שכן ארגונים פוליטיים! – להכנס לעזה. כל הסכמה של ישראל להעביר סיוע הומניטרי לתוך עזה היא, לפיכך, לפנים משורת הדין, ולכן ישראל רשאית להטיל אלו מגבלות שתחפוץ על הסיוע הזה מבלי לפגוע בעקרון ההומניטרי בנוסחו החדש.

המסלול השני נוגע להרחבה של רעיון ההומניטריות הרחק מעבר לסיוע לחיילים בשדה הקרב. באופן אירוני, הרחבת הרעיון של סיוע הומניטרי ליותר ויותר קבוצות אוכלוסיה שזקוקות לעזרה (להבדיל, למשל, מפיתוח עקרון אחר, נפרד מההומניטריזם, שיצדיק סיוע כזה – למשל פיתוח של עקרון הצדקה), הביא בסופו של דבר להוצאת קבוצת הלוחמים מגדר הרעיון ההומניטרי. איך אפשר, הרי, לכלול ילדים מזי רעב באותה קבוצה עם לוחמים חמושים מכף רגל ועד ראש, ולדרוש עבור שניהם עקרון שווה?

איזו מסקנה אפשר להסיק מכך? אחת המגבלות האינהרנטיות של המסגרת של הנסן, שהיא מכירה בה (ואף טוענת שהיא בלתי נמנעת, משום שהיא נגזרת מתוך עצם התפיסה הפוסט-סטרוקטורליסטית, שכאמור אין לי מושג מהי), היא שאי אפשר להסיק מסקנות אופרטיביות מתוך ניתוח שיח. הניתוח הזה מאפשר לנו להבין מצבים, אבל לא לנתח השתלשלות ארועים כשרשרת סיבתית. מכאן שאין אפשרות לנסח מדיניות או הצעות לפעולה באופן ישיר מתוך הניתוח הזה.

אני מרגיש עצמי פחות מחויב לתפיסת המציאות של הנסן, ולכן אני אניח שדווקא כן אפשר להסיק מסקנות – לגבי האמצעים הנכונים לערעור השיח הקיים, לגבי הדרכים הטובות ביותר להתנגד למדיניות שנגזרת מתוך השיח הזה, ולגבי המדיניות העדיפה בהנתן המצב הקיים. אני מאמין שאפשר להסיק מסקנות, אבל אני עדיין לא יודע מה הן.

20 תגובות בנושא “אין קורבנות תמימים בעזה”

  1. דובי,

    אם הנושא מעניין אותך, עדי אופיר עסק בפוליטיקה של ההומניטריזם בהקשר הישראלי, בין השאר בספר שלו ושל אריאלה אזולאי על הכיבוש.

  2. כמו כל דבר אחר בפוסט מודרניזם או בסוציולוגיה הקשורה אליו, מה שאתה אומר מבוסס על שימוש מגמתי, מתוחכם רק כביכול, במילים, ונטול כל קשר למציאות עובדתית כלשהי. לחייל מגיע סיוע מהאויב לפי אמנת ז'נבה רק כשהוא במצב שבו הוא מניח את נשקו, והופך בעצם לאדם שמחוץ לסכסוך. אין שילוב אפשרי בין הפוליטי לבין הומניטרי. אתה לא יכול להיות הומניטרי כלפי מי שאחרי שתנגב את פצעיו יוציא את הרובה ויירה בך. הרעיון לסייע לאויב כל עוד הוא אויב פעיל הוא מגוחך, ומי שיממש אותו יגיע אל המקום הראוי לו ביותר – תהומות השיכחה שבהם מצויים אלו שלא עמדו במלחמת הקיום והגנים שלהם.

  3. יאיר – תספר את זה לרופא הטורקי שטיפל בפצעיהם של חיילי הקומנדו על המאבי מרמרה…
    אבל לא ברור לי למה אתה טוען שאין בין הדברים שלי למציאות שום קשר אם אתה מאשר את הטענה שפוליטי והומניטרי נתפסים כשני קטבים מנוגדים.

  4. האם ערעור שיח מכוון – מעניין ומחדש אקדמית ככל שיהיה – הועיל אי פעם למישהו בסכסוך כלשהו בין שתי קבוצות? נראה שזו הנחת המוצא של מערערי שיח בסביבה האקדמית בה אני פועלת, ואשמח להבין על מה היא מבוססת.

  5. שירה – שיח פמיניסטי, למשל, הוא ערעור מכוון על עובדות חברתיות מובנות מאליהן שמאפשר לך לפעול בסביבה אקדמית כיום. כנ"ל לגבי עבדות על רקע גזע(נ)י ושאלת חוקיותה/מוסריותה (למרות שהיה לפמפלטיסטים הבריטים הרבה יותר מזל וצייטגייסט מאשר שינוי שיח כפי שאנשי הפוסט-שקר-כלשהו תופשים אותו, למיטב הבנתי השטחית בנושא, שזה תהליך שלוקח הרבה יותר זמן).

  6. שיר – תודה על הנסיון לענות.

    אני חושבת שיש כשל לוגי בתשובה שלך (שדומות לה קיבלתי):
    הסביבה האקדמית היום (במדעי הרוח והחברה) מושתתת בין היתר על העיסוק המתמיד לערער את השיח. אם את/ה לא מערער/ת במכוון על השיח הקיים – את/ לא יכול/ה לפעול בסביבה האקדמית *בגלל* שבסביבה הזאת *לא* מערערים על הקביעה שזה מה שחייבים לעשות.

    האם קיומו של ערעור מתמיד לכאורה על השיח באקדמיות מועיל למשהו חוץ מלבטחון העצמי האינטלקטואלי (הלא בהכרח מוצדק) של העוסקים בו ולתחושת הניתוק המתגברת שלהם מהחברה שבה הם חיים? ממה שאני מכירה, מדובר לרוב בנסיון אוטומטי לניחוש (מבוסס יותר או פחות) של "מה חושבים בחברה שאותה אנחנו מבקרים", ולומר דבר הפוך. נסיון הערעור המופלא הזה נראה בעיקר כמו משחק עקר ב"דווקא לא" ו"בעצם". האם השתנה שיח בנוגע לנשים בעקבות הנסיון האקדמי הזה?
    האם זה אומר ששיח שוביניסטי הוא טוב? לא, תודה ששאלתם.

    אגב, אשמח אם המילה "שיח" תוגדר בדיון הזה. היא משמשת לכל דבר כמעט (אוצר מלים, דיסקורס במובן של פוקו, הנחות חברתיות וכו') עד שהיא כבר לא אומרת שום דבר.

    נראה לי – ואני חושבת שגם לאקדמיה יש אחריות ניכרת בסיפור הזה למרות שמערערי השיח המקצועיים שדיברתי איתם לא מבינים איך בכלל אני מנסה להטיל על קדושים וצדיקים שכמותם אחריות למשהו שלילי – שהנסיון המתמיד והאוטומטי כמעט הזה לא משנה שום דבר מחוץ למי שמאמין בו (ושוב, לא קיבלתי את התשובה לשאלה למה מאמינים בו. אני מבינה שזה כיף ומרגש אינטלקטואלית) והיות שאין לנסיון הזה hasbara בקרב לא-אקדמאים הוא גם נתפס כניסיון ביקורת אוטומטי (עם החלק הזה אני מסכימה לחלוטין), ונשאר בלתי מובן ע"י אלה שלכאורה מקבלים את השיח המבוקר.

    האם נסיון מתמיד לערעור השיח מזיק בסופו של דבר למטרה שלשמה הוא פועל? לדעתי כן. עדיין לא הצלחתי להבין האם אי פעם הועיל למישהו.

  7. שירה – מהו ערעור השיח? מדובר על חקירה של השיח שנועדה לחשוף אותו לביקורת – ביקורת לא במובן השלילי של למצוא מה רע בו, אלא במובן של ניתוח מעמיק שמגלה את היתרונות והחסרונות גם יחד. ערעור על השיח יכול להביא את המערער גם לחיזוק ההסכמה שלו עם השיח, מתוך הבנייה תבונית ורציונלית שלו, במקום הסתמכות על ההבנייה החברתית של אותן תפיסות שבבסיס השיח, שהיא מעצם טבעה א-רציונלית.
    רבים מחוקרי השיח, כמו החוקרת שאני מצטט לעיל, אכן יסכימו שאין אפשרות לשנות את המציאות באמצעות ערעור מכוון של השיח – לכן אין מסקנות אופרטיביות למחקר. המחקר יכול לזהות, לטענתה, את נקודת החולשה של השיח, כמו גם את נקודות הממשק בין שיחים שונים שמתמודדים על ההגמוניה, ומכאן שניתן אולי לצפות לתנועות בכיוונים מסוימים, אך לא בהכרח להשפיע על התנועות הללו.

    כלומר, בניגוד למה שאולי את חושבת שאת רואה באקדמיה, אין ניסיון לערעור כסוג של משחק, אלא כתרגיל אינטלקטואלי שמטרתו הבנה מעמיקה יותר של העקרונות והאידאלים שלנו. כן, רבים מבינים את התהליך הזה באופן שגוי כתהליך של שחיטת פרות קדושות ותו לא, אבל לא זו המטרה (למרות שפרות קדושות אכן נשחטות כך לפרקים).
    בסופו של דבר, ניתוח השיח הוא הגרסה של מדעי החברה האיכותניים לעקרון המדעי הקלאסי של ניסיון להפרכת תיאוריות.

    הפוסט-סטרוקטורליסטים, עד כמה שאני מצליח להבין, אכן יגידו שהדיסקורס הוא שם כללי לכלל הקורפוס של התקשורת האנושית, כולל מעשים, והטענה הזו היא בדיוק חלק מהטיעון שלהם: שאי אפשר להפריד בין אמירות למעשים, שאי אפשר לדבר על "זהות" מצד אחד ו"מדיניות" מצד שני, למשל, מכיוון שהם שניהם צדדים של אותו הדבר.
    שיח, לפיכך, הוא מערכת מובנית של רעיונות הקשורים זה בזה בקשרים של זהות ושוני.

    האם ערעור שיח אי פעם עשה משהו? בוודאי. כל פעם שהשיח השתנה זה בגלל שערערו עליו. לעיתים, אפילו, חלק ממקור הערעור הוא באקדמיה. לא תמיד. לא תמיד הערעור נעשה מתוך מודעות למושגים כמו ערעור על השיח, אבל תמיד הוא נעשה בכלים דומים לאלו בהם משתמשים אנשי האקדמיה.

  8. דובי – תודה רבה! אני מחפשת תשובות רציניות לשאלות האלה זמן רב מאוד.

    שתי תהיות:

    1. אם כך הדבר, מדוע לא שמעתי/קראתי מעולם אמירה חיובית לגבי חברה אשר את השיח שלה מנתחים (והאמן לי, חיפשת), אלא כאשר מדובר בחברה אשר נתפסת ע"י המנתח כמקופחת? אשמח להפנייה לטקסטים כאלה.

    2. "ניתוח השיח הוא הגרסה של מדעי החברה האיכותניים לעקרון המדעי הקלאסי של ניסיון להפרכת תיאוריות." שיח, לפי דבריך, אינו תיאוריה. אם הוא אינו תיאוריה, כציד ניתן להפריכו (אם עוקבים אחרי פופר)? הוא הרי נכון או לא נכון באותו מידה.

  9. 1. יש מעט מאוד שיחים שיוצאים נקיים לגמרי, בדרך כלל בביקורת מוצאים לפחות מספר בעיות, אבל בשורה התחתונה, יש הרבה טקסטים אקדמיים שבסופו של דבר מגינים על גישה חברתית מסויימת (למשל, אותם טקסטים ש"אם תרצו" זיהו כ"ציוניים" בדו"ח האחרון שלהם, הם טקסטים ביקורתיים-אקדמיים שמקדמים שיח הגמוני).
    צריך לציין שלא כל ביקורת היא "ניתוח שיח" במשמעות המתודולוגית. המתודולוגיה של ניתוח שיח לא נוקטת עמדה לכאן לכאן אלא רק מנסה לאתר את נקודות החולשה של שיחים שונים. ניתוח שיח טוב הוא נייטרלי מבחינה פוליטית.
    יש, כמובן, את הטקסט הקלאסי של אלאן בלום (הדלדלותה של הרוח באמריקה) שדווקא דוגל בערכים האמריקאיים ומתנגד לערעור האוטומטי עליהם. היפה פה הוא שהוא עושה זאת על ידי ערעור על השיח ההגמוני באקדמיה. (גם את, אגב. כיף, לא?)

    2. אפשר למצוא כשלים ונקודות חולשה, להראות ששיח אינו עקבי באלמנטים השונים שלו.

  10. קשה לי להתלהב מהשיח "החדש" הזה כי הוא דומה בצורה חשודה לשיח שתמיד היה כאן. גם אם נתעלם מההבדלים בין עמדה/זהות/ביטוי פוליטי (שלפי עקרון הזכויות המודרני לא צריכים להשפיע על מתן סיוע וכיו') לבין מעשה פוליטי (שיכול להיות כל דבר) וגם אם נתעלם מכך שכל אדם (בתנאי שאיננו בוגד או סוציופת גמור) תמיד יביא תמיכה פוליטית כזאת או אחרת בחברה שלו גם אם לא יתמוך בפעולות אלימות שהיא מבצעת כביכול בשמו, גם אז צריך לשאול האם החברים לשיח הזה מתייחסים אליו ברצינות. והתשובה היא לא.
    אם הם היו מאמינים במה שהם אומרים, אזי היינו רואים ניסיון לאתר אנשים לא-"פוליטיים" (כהגדרת השיח) בתוך קבוצת העימות כדי לנסות לתת לה סיוע הומניטרי או שהיינו רואים טיפול שונה לחלוטין באוכלוסיות שנבדלות פוליטית מאוכלוסיית האויב. אבל זה לא קורה – אם נסתכל על העימות ישראלי-ערבי נראה שהיחס לאוכלוסיות השונות קשור קודם כל למוצא, לאום, דת ותרבות שלהן ורק אחר כך לאופי הפוליטי שלהן. לפי השיח שלנו "הערבי" תמיד מסוכן (ויש הרבה שיאמרו שהוא גם נחות ומרושע), וגם אם הציבור מוכן להתפשר עם "הערבי" בסוגיות השונות, זה תמיד ינבע ממידת ואופי הסיכון של אותו ערבי אבל לא יערער על עצם היותו מסוכן תמיד.
    מה שאני מנסה להגיד הוא שבניגוד למה שהיינו מצפים ממחזיקי השיח הנ"ל, היחס אל מי שאנחנו רואים בו אויב הוא עקרונית שלילי, אבל מאפשר פרגמטיות מסוימת וככזה הוא פשוט המשך ישיר לשיח הקסנופובי ושיטת הפרד ומשול שקיימים כבר אלפי שנים. ההבחנה בין פוליטיות לאי פוליטיות הקורבן היא ניסיון לעדכן את הגזענות הישנה לשנת האלפיים. ניסיון די כושל.

  11. אלכס – ברור שכל אויב זוכה ליחס שלילי, אבל אפילו אצל אויבים לא הכל שחור ולבן. ראה, למשל, את ההבדל בין היחס של ישראל לעזה לבין יחסה לגדה המערבית – בשני המקרים אין אהבה גדולה, אבל קל לראות שהיחס השלילי לעזה (ש"הצביעו לחמאס") הרבה יותר קיצוני מאשר היחס לגדה (שהצביעו לפתח, שהם עדיין אויבים, אבל פחות).

  12. אני לא כל כך בטוח מה אני אומר, אבל יכול להיות שפירוק חוזר ונשנה של השיח פשוט מנתק את המלים מהמשמעות הרגשית שלהם, ויוצר טקסטים ארוכים יותר ויותר שמעבירים פחות ופחות, ולפעמים עדיף דווקא עידוד שיח?
    יכול להיות שניתן לערער שיח אחד ע"י פשוט הבעת אמונה בשיח אחר?
    נגיד, השמאל הלאומי מנסה לערער את השיח הימני שמקשר בין שמאל לפוסט ציונות ע"י התייחסות לשמאל כציוני במגוון נושאים שוב ושוב.

    וסליחה אם מה שכתבתי לא באמת רלוונטי.

  13. עוז – בלי ניתוח של השיח לפעמים קשה לראות את גבולות השיח. למשל, במקרה שהראיתי למעלה, גם אלו שתומכים בסיוע הומניטרי כי הם מתנגדים לענישה קולקטיבית וגם אלו שמתנגדים לסיוע הומניטרי כי "הם הצביעו לחמאס" שותפים לאותו שיח. כלומר, הם מסכימים על הפרשנות של העובדות, אבל לא מסכימים על העובדות עצמן.

    השמאל הלאומי אינו מקדם שום שיח חדש. הוא מקדם שיח לאומני סטנדרטי לגמרי, ובסך הכל מנסה לתת לו כותרת חדשה. לא צריך להיות מנתח טקסטים מדופלם כדי למצוא את הסתירות הפנימיות ב"רעיון" שהם מקדמים. בעוד שהימין הלאומני בישראל התקדם והתגבר על הסתירות הפנימיות הללו (בין השאר כתגובה לשיח אופוזיציוני), השמאל הלאומי רוצה לחזור אחורה. אחת הבעיות של ה"שמאל הלאומי" היא עם היושרה של הימין היום שאומר דברים בצורה גלויה ומתמודד בצורה אמיתית עם אתגרים שהוצגו בפניו, ובכך מסיר מעצמו מסכות שהשמאל הלאומי לא רוצה לוותר עליהן כי הוא אוהב לחשוב על עצמו כנאור בלי לוותר על עיקרי השיח הלאומני.

  14. דובי,
    יש הבדל מהותי בין הגדה, שבה יש לנו אינטרסים התיישבותיים, דתיים וכלכליים, לרצועת עזה, שהיא אויב נטו. לכן עדיף לזנוח השוואות בין הגדה לעזה ולחפש במקום זאת דוגמאות בתוך הגדה עצמה:

    כך לדוגמא את קלקיליה. ראש העיר שם (שכמעט לפני שנה "הודח" ע"י אוב מאזן) היה חמאסניק מובהק וככזה הוא נעצר ע"י ישראל. אותו ראש עיר לא מונה לתפקידו, אלא נבחר בבחירות ולכן נהנה מתמיכת רוב (לא יודע אם יחסי או מוחלט) מצביעי עירו (שוב, אינני יודע מה היה שיעור המצביעים, אבל בהתחשב בשנה שבה נערכו הבחירות הייתי מצפה לשיעור גבוה מאוד).
    לכאורה, השיח מחייב אותנו לראות בתושבי קלקיליה גוף תומך חמאס ולנהוג בהם בהתאם, אבל האם הכיבוש בקלקיליה קשה יותר מאשר בערי הגדה שנבחר בהם חבר פת"ח?

    חוץ מזה, עצם ההכללה של תושבי אזור שלם כתומכים של גוף זה או אחר גבר מראה על חוסר הרצינות של השיח. הרי חלק חשוב בהומניטריות הוא ההבחנה בין מעורבים ללא מעורבים. אבל אם החברים לשיח נמנעים מלבצע הבחנות (למרות שגם השיח שלהם לכאורה מאפשר לבצע הבחנה בין מעורבים ללא מעורבים) ומשתמשים בשיח (שים לב – זה השימוש היחיד שיש לשיח הזה) כדי להכליל את כל אוכלוסיית האויב כתומך לחימה אז לא מדובר בשיח חדש אלא בשינוי מושגי פסאודו-לגליסטי בשיח האנטי-הומניטרי הישן.

  15. דובי, אני חושב שתנועות כמו השמאל הלאומי ואם תרצו, שלא כדאי לזלזל בהן, הן בעצם אם ממשיכים את ההקבלה למתודה המדעית, תנועות שבוחנות את התקפות של השיח ע"י ניסוי במקום ע"י ביסוס לוגי.
    כמו שאם אני טוען שמישהו מכוער ואתה מבקש שאני אוכיח לך, אני יכול לנסות להגדיר קריטריונים לכיעור, ולנסות להראות שהוא עומד בקריטריונים האלה, ואז אתה תוכל לפרק את הקריטריונים שלי ולהצביע על חוסר עקביות ואני אנסה להגדיר מחדש את ההגדרות כך שיתמכו בטענה שלי, או אקבל את הפרכתה..
    מצד שני אני יכול להראות תמונה של הפרצוף המכוער שלו וזה ישכנע אותך.

    ככה השמאל הלאומי עושה ניסויים: אם תשאל אותם איך הם יכולים להצדיק את הסתירה בין פינוי התנחלויות לציונות, בהתבסס על כך שהרעיון הציוני מכתיב התנחלויות, הם יגידו לך, בואו נראה כמה אנשים מוכנים לנפנף בדגל ישראל ולהפגין נגד התנחלויות, 2000? אז כנראה שהסתירה לא מוחלטת.
    המדיה החברתית, למשל פייסבוק משמשת כאן כפי שאומר אשר עידן כמיקרוסקופ וטלסקופ של הסוציולוגים.

    נראה לי שבמדעי החברה, הגיוני שאם אתה מאמין ברעיון, תהיה סבלני לכמה קפיצות לוגיות אם הניסיון מתאים למה שאתה אומר, מכיוון שעדיין לא מנוסחים במדעי החברה חוקים סטייל החוק השני של התרמודינמיקה, שאם התיאוריה שלך מנוגדת לו היא לרוב תיפול.(מצד שני, מעניין לבדוק את ההתאמה של תיאוריות חברתיות לחוקי התרמודינמיקה)

    חוץ מזה, לגבי שיח שמתרחש במרחב האינטרנטי, אפשר אולי להתייחס אליו כמפורק לביטים בשל אופי המדיה, כשככל שיותר אנשים פעילים בדיאלוג, השיח מתפרק יותר, ומכאן אין צורך יותר במאמץ מיוחד לערעור ופירוק.

    ולבסוף, יכול להיות שמאחורי המאמץ התמידי לערער את השיח, עומדת הנחה מוחבאת בדבר אי יכולת של האנשים להכריע בדבר מוסריות או אמיתות של טענה על סמך התרשמותם הישירה מהמציאות. יש כאן ניסיון לחשוף חלקיקי יסוד קטנים יותר שמשפיעים על המציאות שעל בסיסם האדם יכול להחליט לגבי הטענה המורכבת יותר, אלא שבגישה של רלטיוויזים מוסרי הפירוק יכול להימשך עד לאינסוף עד שיושג שיח שמתאים לתחושות ולתשוקות האישיות והרגעיות של האנשים הבודדים שמשתמשים בו.

  16. פוסט מעניין. רק לציין, מהזווית המשפטית, שאבן יסוד במשפט ההומניטרי היא ההפרדה בין פוליטיקה לבין זכויות, בכל הרמות. אנקדוטה מעניינת – קצת אירוני שדווקא הפלסטינים ותומכיהם במה שהיה הגוש המזרחי עומדים מאחורי הסדק הגדול שנוצר בחומה בין פוליטיקה והמשפט ההומניטרי, בפרוטוקול השני לאמנות ז'נבה (1977), שם החלה התייחסות נפרדת ללוחמים מסוג שונים על פי מטרותיהם הפוליטיות. מכאן ועד הבחנה בין אזרחים שונים הדרך קצרה.
     

סגור לתגובות.