מה צריך ללמד באקדמיה?אופוזיציהראשי

השטות החדשה של אם תרצו היא המחקר פורץ הדרך שלהם (ב"ליווי" של ד"ר אודי לבל כמו גם ד"ר רן ברץ, שעושה רושם שידו ממש הייתה בשרץ הזה) לפיו 80% מהחומר הנלמד במחלקות למדע המדינה נופל תחת ההגדרה של אם תרצו ל"פוסט-ציונות" או "אנטי-ציונות", ורק 20% מהחומר הוא חומר ציוני טוב ונקי.

יש הרבה דברים שאפשר להגיד על המחקר הזה, שלמיטב ידיעתי אי אפשר לקבל מאף אחד את הנתונים המלאים שלו (מה שיש אפשר לקרוא כאן). אם לדבר על המדעיות המפוקפקת שלו, על המתודולוגיה המצחיקה שלו (בכל תחום נבחרו 3-4 חוקרים מייצגים, ואז נספרו מספר המופעים של טקסטים מאת החוקרים הללו בכלל הקורסים, בלי לנתח אפילו איזה טקסט הוצג, שלא לדבר על בחינה של טקסטים אחרים מאת חוקרים שאינם נמנים על החוקרים ה"מייצגים"), שלא לדבר על ההגדרות חסרות השחר שאם תרצו השתמשו בהן כדי לסווג את הטקסטים השונים (ספרו הקלאסי של ג'ון רולס, תאורייה של צדק, סווג כאנטי-ציוני — כי הוא מניח מדינה ליברלית אמיתית, מה שבישראל מכונה "מדינת כל אזרחיה". למעשה, כאמור, אם תרצו לא סיווגו טקסטים אלא חוקרים – כי למה לעזאזל שיאלצו ממש לקרוא משהו כחלק מה"עבודה המאומצת" של "צוות המחקר המיוחד", אם אפשר במקום זה לרפרף על סילבוסים של שישה-שבעה קורסי מבוא מכל אוניברסיטה?). אבל אני לא רוצה לדבר על זה. אני מוכן לקבל לצורך הדיון שכל הצד המחקרי של הדו"ח הזה מדוייק לחלוטין, ולשאול שאלה פשוטה אחת: מה ציפיתם?

האקדמיה צריכה ללמד מחשבה ביקורתית. היא צריכה ללמד אנשים להסתכל על נושאי הלימוד שלהם מזווית חדשה. מרבית הסטודנטים מגיעים לאקדמיה בישראל אחרי 12 שנים של טחינת הנרטיב הציוני, פלוס עוד שנתיים-שלוש לפחות של אינדוקטרינציה בצבא. הם מכירים את העקרונות הציוניים והלאומיים, הם יודעים לדקלם את כל הסיבות למה הציונות צודקת ולמה ערבי טוב זה ערבי מת. 20% של טקסטים ציוניים על פי ההגדרה של אם תרצו?! זה בערך 20% יותר מדי.

כשסטודנט מגיע לפקולטה למדעי החברה, בדרך כלל הוא זקוק לניעור רציני — ואני לא מוציא את עצמי מן הכלל הזה — כדי שישיל מעליו את כל אותן שנים של קבלת הנרטיב הציוני כמובן מאליו. המטרה היא לא לייצר אנטי-ציונים או פוסט-ציונים, אלא לייצר אנשים חושבים, ואנשים חושבים אפשר לייצר רק באמצעות אתגור הנחות היסוד שלהם, על ידי ערעור עליהן. זו לא חוכמה להיות ציוני אם כל מה שאתה מכיר זה מה שמשרד החינוך מצא לנכון ללמד אותך על ההיסטוריה של ישראל. ציוני אמיתי הוא זה שהתעמת עם העובדות לאשורן, עם רעיונות פילוסופיים שמתנגדים לעקרון הלאומיות או מציבים לו סייגים – מי שעמד מול אלו ומצא דרך ליישב את הציונות שלו עימם, הוא ציוני אמיתי. מי שרק סותם את אוזניו וצועק "לה לה לה!" הוא לא ציוני טוב, הוא אספסוף. ומי שרוצה שהאקדמיה בישראל תלמד רק מה שקיבל חותמת הכשר של אם תרצו, רוצה לשים סוף למדינת ישראל הדמוקרטית – לא בגלל שבדמוקרטיה צריך לקיים חופש אקדמי מקסימלי (למרות שגם זה נכון), אלא בגלל שמדינה דמוקרטית לא יכולה להתקיים לאורך זמן בלי אנשים שמסוגלים לחשוב באופן עצמאי ולאתגר את הקונצנזוס.

כן, גם אנשים כמוני.


תגובות

מה צריך ללמד באקדמיה? — 34 תגובות

  1. פינגבאק: Tweets that mention לא שומעים! » מה צריך ללמד באקדמיה? -- Topsy.com

  2. מסכים שסטודנט שמגיע ללימודים צריך ניעור רציני, וכמובן שגם עם המסקנה הסופית, אבל בדיוק בגלל ההסכמה הזו, חולק על כך שהסטודנטים "מכירים את העקרונות הציוניים והלאומיים"; העקרונות המוכרים הם של הלאומיות ותו לא. הציונות מוכרת רק היכן שזו מטפחת את הלאומיות, או כמילה נרדפת ללאומיות, עם הקשרים חיוביים אבסולוטית (כי לאומיות יכולה לטעות, אבל ציונות נכונה תמיד!).

  3. אני דווקא אציב עמדה הפוכה, בהקשר זה.
    כולנו בבית הספר לומדים על תורת האבולוציה על פי ברירה טיבעית. אני לא מניח שלשם איתגור מוחותיהם של ביולוגים צעירים, עלינו ללמד אבולוציה לאמארקיאנית, או בריאתנות. לשם איתגור הביולוגים הצעירים, תוכל ללמוד את הראיות לנכונותה של האבולוציה הדארוויניסטית, להציג השקפות אחרות בנוגע להתפתחות המין האנושי, ושאר בעלי החיים, רק לצורך הפרכתם וכו'.
    הגישה של "צריך להציג ממצאים מעוררי מחלוקת כדי לאתגר את הסטודנטים", היא בדיוק הגישה שתורמת לתפיסת מדעי החברה, כאילו הם אינם קשורים למציאות. מדעי החברה צריכים לחקור את החברה, ולהציג את הממצאים לאחר התבוננות, בין אם הם תואמים את הקונצנזוס ובין אם לוא. אחרת אין ערך למדעי החברה. הם אינם מלמדים אותנו דבר, למעט "כמה פתוח ונאור מי שלומד אותם ומלמד אותם".

  4. פינגבאק: מה צריך ללמד באקדמיה? – דובי קננגיסר

  5. ואם ננסה לעשות "מחקר" כזה באקדמיה טובה בארה"ב נקבל שהקמפוסים שם הם מרקסיסטים?!

  6. גורו יאיא, ההבדל הגדול הוא שאל האבולוציה הלאמארקיאנית או תורת הבריאתנות אף אחד לא מתייחס היום ברצינות במחקר האקדמי. לכן אין שום סיבה שילמדו את החומר הזה באוניברסיטאות כדי לאתגר את תורת האבולוציה של דארווין בדיוק כמו שאין סיבה שילמדו את האלכימיה העתיקה מימי הביניים כדי לאתגר את הכימיה המודרנית.
    האתוס הציוני לעומת זאת, לפחות כפי שלימדו אותנו בבית הספר, בהחלט מאותגר שוב ושוב במחקר האקדמי על ידי דיסציפינות שונות, בין אם מדובר במחקר ההיסטורי, במדעי המדינה (כחלק מהדיון התיאורתי סביב מושג הלאומיות) או במחשבה הפוסטקולוניאליסטית.
    אתה יכול להסכים עם הגישות האלה שמבקרות את הציונות ואתה יכול לא להסכים איתן, אבל אתה לא יכול להתעלם מקיומן כמו שאנחנו מתעלמים (בצדק) מהאבולוציה הלאמארקיאנית למשל.

  7. אני נוטה להגיד שהציונים הכי נפוצים לפחות, הם בדיוק אלו שמעולם לא אתגרו את מחשבתם ולא העזו מעבר לקונסנזוס, אספסוף.

  8. גורו, כשמדובר בתחומים מדעיים עדיין צריך לאתגר את הלומד ללא הרף – אבל זה לא צריך להיות על ידי הצגת תיאוריות מקושקשות, אלא על ידי בחינת הנחות היסוד של התיאוריה שכן לומדים. זו הסיבה שבפיזיקה מדברים כל כך הרבה על ניסויים אמפיריים, וזו הסיבה שבמתמטיקה מוכיחים דברים (טוב, כמובן שבשני המקרים זו לא הסיבה היחידה…)

    אני לא בטוח אם אפשר לעשות משהו דומה במדעי החברה.

  9. גדי, אלי, אני אנסה לענות בצורה שתקיף את הבעיות ששניכם הצבעתם עליהם.
    אני לא חושב שישנה בעיה עם לאתגר את הסטודנט, או אפילו להציג לכוון להציג לו חומר נוגד אינטואיציה. הבעיה שלי הייתה, עם האופן שבו הדברים הוצגו בפוסט של דובי: שכאשר מגיעים ללימודים אקדמאיים,הדרך ללמד חשיבה ביקורתית, היא להציג את ההפך ממה שהתלמיד מכיר. זאת מכיוון שחשיבה ביקורתית לא יכולה לעולם להתחיל מהמסקנה, וממנה להגיע למחקר. מחקר ביקורתי מתחיל בשאלה, והולך עם התשובה – תהא אשר תהא.
    מדעי החברה, לדעתי, אינם נופלים מכל מדע אחר, אלא בהיבט אחד: הצד האפל – הפסאודו מדע – מפתה הרבה יותר. כמה אנשים יוכלו באמת להבחין, בין דו"ח מדעי ראוי לשמו על הפליה באקדמיה, לדו"ח של "אם תרצו"? ההצעה של דובי, לדעתי, היא הצד השני של אותו הרעיון. רק במקום לקדם את הרעיון שיש להטות את האקדמיה לטובת הקונצנזוס, הוא מבקש להטותה נגד הקונצנזוס.

  10. אני מוחה על האפליה. הבוטה והנוראית! למה לסטודנטים שמגיעים ממחוזות השמאל הפוסט-ציוני לא מגיע ניעור? האם אנחנו פחות טובים מאותם ציונים, שהופכים באוניברסיטה לאנשים ביקורתיים, בעוד אותנו מלעיטים באותה דייסה אידיאולוגית מבלי לאפשר לנו לפתח חשיבה משלנו ולהתמודד עם הכחשת דעותינו והנימוקים נגדה?
    זה לא בסדר.
    בקיצור, הטענה הבסיסית של הכותב כאן, ורוב המגיבים, ממש, אבל ממש, מפגרת. התפקיד של העלמת הכותבים והחוקרים הלאומיים והציונים אינה חשיבה ביקורתית, אלא אינדוקטרינציה פר סה.
    אבל האינדוקרינטורים לא רק שלא יודו בכך, הם אפילו לא מכירים במה שהם עושים.
    ועל כך נאמר, הדרך לגיהנום, ואידך זיל גמור.

  11. סמילי – לא מרקסיסטי, "ליברלי".

    גורו, ההבדל הוא בפרדיגמות: במדעים המדויקים יש פרדיגמה שלטת, ולכן הדבר הראשון שצריך לעשות עם סטודנט צעיר הוא ללמד אותו מה הפרדיגמה השלטת. רק אחרי שהוא מכיר אותה היטב, הוא יכול להתחיל לנסות לאתגר אותה באמצעות מחקר עמוק יותר שמחפש את השלכות העומק (ולעיתים, את הסתירות הפנימיות והניבויים השגויים) שנובעים מתוך הפרדיגמה הזו: זוהי דרכו של המדע, הרי – לנסות להפריך את התאוריה הקיימת.
    במדעי החברה יש תמונת מראה: מצד אחד, אין פרדיגמה אחת שלטת במחקר האקדמי, אלא יש מספר הסברים, שלכל אחד החסרונות שלו; ומצד שני, ההדיוט מגיע לאקדמיה עם היכרות טובה למדי עם פרדיגמה אחת וחוסר הכרות עם שאר הפרדיגמות הקיימות. למעשה, במקרים רבים הוא מתייחס לפרדיגמה האחת שהוא מכיר כאל פרדיגמה שלטת. לכן, הדבר הראשון שצריך לעשות עם סטודנט צעיר במדעי החברה זה לערער את התפיסה הזו שלו כאילו יש פרדיגמה אחת שלטת. את זה עושים על ידי הצגת פרדיגמות חלופיות וערעור על הפרדיגמה הנפוצה ("הגמונית") בציבור.
    אתה צודק שמחקר ביקורתי מתחיל משאלה והולך עם התשובה – ואני, בניגוד לאנשים שאם תרצו ראיינו לכאורה, מעולם לא נתקלתי בהתעמרות מצד מרצים חרף הנטייה הדווקאית שלי ללכת נגד מה שחשבתי שציפו ממני לכתוב (כך, למשל, כתבתי עבודה אחת שבה טענתי שאין במדינה דמוקרטית זכות לסרב פקודה, ובאחרת טענתי בזכות עינויים כנגד עצירי שב"כ בתנאים מסויימים – בשני המקרים קיבלתי ביקורת לגיטימית על הטיעון הלוגי שלי, אבל הציון שלי לא נפגע). אבל יש שאלות שמי שמגיע עם המטען של החיים הציבוריים בישראל ולא מערערים לו את הנחות היסוד שלו, אף פעם לא ישאל.
    אני דוגמא מצויינת, כי עבורי זה תהליך שעדיין קורה. רק מפה, מבחוץ, אני יכול לראות עד כמה אפילו האקדמיה השמאלנית בישראל עדיין נשארת נאמנה רוב הזמן למיינסטרים לאומי שמקבל כמה מהנחות היסוד שאם תרצו מקדמים בעוז. הערעור על כמה מהנחות היסוד שאיתן הגעתי לאקדמיה הקנדית הוא שהוביל אותי לדעות שאני אוחז בהן כיום.
    אני לא אומר שהערעור הזה חייב להסתיים איפה שאני נמצא. אני לא אומר שאם מישהו נשאר עם עמדות לאומיות זו הוכחה שלא ערערו מספיק את הנחות היסוד שלו. ישנם מספיק טקסטים שתומכים בגישות קהילתניות ולאומיות בלי להסתמך על הנחות היסוד בעיתיות ועם תימוכין מצוינים (שעדיין אפשר להתווכח איתם, אבל ככה זה כשעוסקים בפרשנות של מציאות חברתית). יתר על כן – מי שאוחז בדעות כמו שלי, חייב להיות מסוגל להתמודד עם הטיעונים שמעלה הצד השני (זו, בחלקה, עבודת הדוקטורט שלי). אבל זה יתכן רק כאשר שני הצדדים מקיימים שיח שמתבסס על חשיבה ביקורתית ו(אם תסלח לי על השימוש במושג)מדעית, ולא על הנחות יסוד שנכונות פשוט משום שככה לימדו אותם מאז שהם קטנים.

  12. צעירי – הם לא הועלמו, הם פשוט לא מקבלים את המקום של כבוד ויקר שאם תרצו דורשים שיהיה להם. גם כשזה רק 20%, אלו עדיין 20% שאנשי השמאל הפוסט-ציוני (ויש המונים כאלו בגיל 21, כמובן) צריכים להתמודד עם טענותיהם בצורה רצינית.
    וכל זה, כמובן, אם מקבלים את המתודולוגיה של אם תרצו כראויה לדיון. והיא לא.

  13. דובי, לא הבנתי. רוב הסטודנטים שמגיעים לקולג'ים הטובים בארה"ב גדלו בסביבה די ליברלית, אם הם צריכים ניעור, הם כנראה צריכים ניעור מרקסיסטי או פאשיסטי. לא?

  14. איך הגעת למסקנה הזו? אני לא מכיר סטודנטים אמריקאיים, רק קנדיים, אבל הביקורת העצמית של אלו שאני מכיר מאוד לא מפותחת, וכשהם נתקלים בטקסטים ביקורתיים לגבי, למשל, הרב-תרבותיות בקנדה, קשה להם להתמודד איתם.

  15. או. קיי. אז שיהיה קנדים. כשאתה מכין קורס לסטודנטים קנדים, כמה מהחומר יהיה חומר שמבקר, למשל, את הרב-תרבותיות בקנדה (ולא מדובר על קורס על תרבותיות בקנדה, סתם קורס כללי)? זה נשמע לך סביר שהרשימה שתיצור תכיל 70% חומר שמבקר, למשל, את הרב-תרבותיות בקנדה? בלי קשר לנושא הקורס או לאיכות החומר, רק על מנת לנער את הסטודנט? נראה לי שגם בלהעביר את החומר עצמו יש ערך אקדמי מסויים (אחרת, האקדמאים שתייצר, אולי יהיו מנוערים, אבל יכתבו מחקרים כמו זה של אם תרצו).

  16. סמילי, רוב החומר ברובם המוחלט של הקורסים שאם תרצו בדקו, לא הגיע למחקר, פשוט משום שהוא לא נכתב על-ידי אף אחד מה-15-20 אנשים שהם בדקו. אני אגיד יותר מזה – אפילו בתוך התחום המצומצם של לאומיות (ולהזכירך, אם תרצו בדקו קורסים כמו "מבוא להיסטוריה של המאה ה-20" ו"מבוא לפוליטיקה השוואתית", שעוסקים בהרבה דברים שלא קשורים ללאומיות כלל) הם התעלמו מכמה וכמה כותבים חשובים. איפה סויסל? איפה ברובייקר? איפה קימליקה, לעזאזל? אין.
    אז אם אני ארכיב קורס מבוא לפוליטיקה השוואתית, למשל, אזי מתוך החומר שיעסוק בקנדה, כן, 80-90 אחוז יהיה ביקורתי כלפי קנדה. לעומת זאת, אם אני ארכיב קורס על ישראל עבור קנדים, החלוקה תהיה קרובה יותר ל-50-50 (אם כי אני לא בטוח שאם תרצו יסכימו עם הספירה שלי…), כי אין פה אלמנט של הנחות יסוד שיש לערער (ואם יש, הרי שהנחות היסוד הקיימות נופלות בשני הכיוונים).

    וכפי שד"ר ברץ עצמו העיר, אי אפשר לדבר על סילבוס בלי לבחון את אופן הלימוד שלו. אישית, כמתרגל, כל שיעור שלי הוא נסיון לערער על הטקסט הנלמד, בלי קשר לתוכנו. ככה עובד מדע: מרביצים לכל מה שזז, ומה שנשאר עומד בסוף הוא המנצח. אני יכול להרכיב לך קורס שלם על פוסט-ציונות, בלי אף טקסט "ציוני" אחד לרפואה, ועדיין ללמד את הקורס כביקורת על הפוסט-ציונות, שהמסקנה הסופית שלו תהיה שפוסט-ציונות היא תנועה רצופת כשלים פנימיים. תוכן הסילבוס לא אומר כלום.

  17. כמו שציפיתי, בנדיקט אנדרסון יקירי מככב בפתיחת הרשימה.
    הצד החיובי: לפחות זה אומר שמלמדים אותו בארץ.

    "קהילות מדומיינות" שלו היה הספר שניער אותי אחת ולתמיד. (אם כי אני דווקא כן הייתי פוסט-ציוני בגיל 21, אם לא קודם.)
    הוא מפרק את סלעי קיומה של מדינת הלאום לגורמים, נושף בהם והם נעלמים.
    מסמך מכונן.

    צ'מע, אנחנו יכולים לגחך עד מחר על הפשטנות והפרימיטיביות של אם תרצו. הם אפקטיביים, החארות האלה. לא אתפלא אם בקרוב הם יתחילו ללבוש חולצות חומות, או שחורות. בל נשכח, את אורי אבנרי הם כבר ניסו השבוע להעמיד למשפט שדה בנוהל מזורז.

  18. באמת? אני לא כל כך אוהב את אנדרסון. לא תפס אותי אף פעם ההסבר שלו. אם כי קראתי את הספר לפני שנים רבות, אולי צריך לנסות שוב.

  19. דובי, אני מסכים עם כל מה שאמרת.

    הבעיה שלי היא עם הטיעון שלך ש-20% טקסטים ציוניים זה יותר מידי בגלל שהסטודנט זקוק לניעור. לא היתה לי בעיה מיוחדת אם במסגרת הניעור היית מכניס 10% חומר מנער, ולא היתה לי בעיה שום אם היית מכניס אפילו 100% חומר מנער בגלל תוכנו בלי קשר להיותו מנער.

  20. הבעיה של השמאל היא שהוא חושב שחשיבה שמאלנית ליבלרית פוסט לאומית שווה לחשיבה ביקורתית. יש לי חדשות בשבילכם. כולם, הנאצים, הקומוניסטים, הציונים משמאל, הרוויזיוניסטים, כולם כולם כולם יוצאים נגד פרדיגמה קיימת.
    למה לא מלמדים אותם? כי מפחדים מהם.
    קראתי את המחקר של אם תרצו. הם צודקים ואתם משקרים לעצמכם. זו שטות מוחלטת להגיד שסטודנטים מכירים את העמדות הציוניות או הלאומיות מבחינה מחקרית מתקדמת. הם מכירים את ההמנון ואת הדגל, לא את רובינשטיין ויעקובסון, לא את גביזון וכו'. לא את אנתוני סמית' או קויפמן. אני חוזר: אתם משקרים לעצמכם. אתם עושים עוול לסטודנטים ולא נותנים לקרוא דברים אינטליגנטיים לאומיים בכלל וציוניים בפרט לא בגלל שהסטודנטים מכירים את ה"פרדיגמה" (מילה מפגרת של פילוסוף אוויל שהשימוש בה על ידי בורים כמוכם מרדד אותה עוד יותר), אלא בגלל שזה ימנע מהם מלעבור לצד שלכם, שהוא כ"כ מגוחך ולא משכנע, שכל מה שיש לו זה עטרת ה"ביקורתיות" והילה של "פרוגרס". אותה עטרת והילה אפשריים רק ע"י החנקת כל ביקורת עליכם ומניעה של הגחכתם.
    וזו הסיבה שמול המחקר של אם תרצו אתם מצטדקים ומתקיפים אד הומינם, אך איש במדע המדינה לא טען ולו לרגע שהעובדות אחרות. רגע, זו אקדמיה?
    ונקודה אחרונה על ביקורתיות, שכבר השתמעה מדבריי אמנם אך ראויה לציון: כיום הציונים הם הביקורתיים באקדמיה, כי שם יש תת-תרבות אנטי או פוסט ציונית מובהקת. אתם שורת המקהלה. והיום אף אחד, לא מימין או משמאל, לא ביקורתי כפי שהיו כל ההוגים הציונים בתחילת המאה ה-20, ובניגוד לפרופסורים עם קביעות ודוקטורנטים מלקקי תחת ומלחכי פנכה, הם גם שילמו מחיר יקר על הביקורתיות שלהם.

  21. אני חושב שאתה הופך את הבעיה על פיה במקרה זה. עצם קיומן של הפרדיגמות רבות במדעי החברה, אינו הסיבה שיש לאתגר את התלמידים בפרדיגמות יוצאות דופן, אלא תוצאה של חוסר העניין של מדעי החברה באמת המדעית.
    פיסיקאים עשויים להיות חלוקים בשאלה מסויימת, אבל לכל הפחות יסכימו על סוג הראיות שישכנע אותם אחרת. במדע הרפואה, אנחנו יודעים איזה סוג הוכחות נדרשים להציג הומיאופטים, כדי לשכנע אותנו שמים יכולים לרפא (כאן המקום לתקן קונספט שגוי: הרפואה הקונבנציונאלית אינה דוחה את ההומיאופטיה כי היא מוזרה, אלא כי היא כשלה ביותר מדי מבחנים אובייקטיביים שאמורים היו להראות את נכונותה).
    בלימודי טרם נתקלתי בחוקרי מדעי החברה, שאמרו משהו בסיגנון: "אני חושב שמדינת רווחה תביא לשגשוג כלכלי, ואילו אני אראה נתונים מסוג X אשנה את דעתי". במקרה הטוב, נתקלתי בחוקרים שאמרו "אני חושב ככה, הנה הנתונים שגורמים לי לחשוב כך". שאני אגיד לך שאני מאמין שאילו הנתונים היו שונים, החוקרים היו משנים את דעתם? במקרים מעטים מדי.
    כאשר תלמיד נמצא באקדמיה, הוא לא צריך להיחשף למגוון דעות, אלא לערוך היכרות עם הכלים לחקר האמת. כאשר הכלים יהיו בידיו, ואינטואיטיביים לו כמו, סביר שהאמת תכה בו טוב יותר, מהמחשבה שיש הרבה פרופסורים שחושבים אחרת ממנו.

  22. גורו, אני לא מבין את הפסקא האחרונה שלך. משהו בתחביר נדפק.
    בכל מקרה אתה אולי לא מבין איפה אתה נמצא. רוב הפרופסורים למדע המדינה הם פוסט מודרנים, וחושבים שהכל נרטיב ואין כלים ברורים לחקר האמת בתחומם. השאלה עם איזה סיפור אתה מזדהה.
    מצופה מהם, כ"אנשי מקצוע"
    א. להציג גם חוקרים שחושבים שיש דבר כזה אמת, גם במדעי החברה וגם במדע המדינה.
    ב. להציג נרטיבים שונים מאלו שהם מציגים.
    הגישה האנטי לאומית ואנטי ציונית אינה פחות רווחת בחו"ל. אבל שם יש כללים בסיסיים של השכלה, ולכן הסטודנט יכול להיחשף למגוון גישות ודעות, הן ביחס לאמת והן ביחס לנרטיב המסוים. לכן הסטודנט הממוצע ממדע המדינה בחו"ל אינטליגנטי יותר.
    אצלנו הבולשביזם חוגג. פראבדה (ברר את משמעות המילה) בחוגים למדע המדינה.
    אתה בעד זה? אתה חושב שזו השכלה ראויה לשמה?
    בכל מקרה, כל הורה ששולח את בניו ובנותיו לאוניברסיטה, ורוב מוחלט של הסטודנטים, ואפילו, כן כן, המועצה להשכלה גבוהה, חולקים עליך ומסכימים איתי.

  23. סמילי, צודק, האמירה על זה ש-20% זה 20% יותר מדי הייתה נמהרת. טוב שיש גם חומר "הגמוני", ויכול להיות יותר ממנו בלי לפגוע במטרה שעליה אני מדבר. אבל האמירה כאילו יש "יותר מדי" חומר פוסט-לאומי או אנטי-לאומי היא מופרכת לחלוטין, ומפספסת חלק חשוב מהתהליך שסטודנט למדעי החברה צריך לעבור כדי לפתח חשיבה ביקורתית נאותה.

    צעירי – כפי שכבר ציינתי, לא העלימו את החשיבה הלאומית. אבל לפני שניתן יהיה לקרוא את יעקובסון וגביזון ולחשוב עליהם משהו שהוא מעבר מ"ברור, כאילו דה?", צריך להכיר את הביקורת הפוסט-לאומית.
    יש עוד להוסיף שהרבה מאוד חוקרים, כולל, למשל, ארנסט גלנר המצוטט במחקר, אינם "פוסט-לאומיים". גלנר אינו חובב גדול של הלאומיות, והוא אכן חושב שהיא תופעה מודרנית (כמו גם, יש לציין, אנתוני סמית – ההבדלים ביניהם קצת פחות קוטביים מההצגה של אם תרצו), אבל הכתיבה שלו אינה אידאולוגית ואינה מנבאת את סופה של הלאומיות, להפך. ויש גם להזכיר את העובדה הפשוטה שהגישות שאם תרצו מגדירה כ"פוסט-לאומית" (הן כורחים מספר גישות שונות כאן) הן פשוט הרבה יותר נפוצות בכתיבה האקדמית בעולם. אולי זה בגלל ההטייה הטבעית של אקדמאים שפועלים בסביבה קוסמופוליטית מטבעה, אבל זהו המצב. אנתוני סמית' הוא במיעוט מזהיר, ואין שום סיבה להקדיש לגישה שלו את אותו המקום שמוקדש לגישות המקובלות יותר. יתר על כן, מכיוון שחלק גדול מקורפוס המחקר הזמין באנגלית מקורו בארה"ב, שהיא מדינה בעלת לאום אזרחי (כלומר, באוטומט היא מדינת כל אזרחיה), אין זה מפתיע שגישות ליברליות נלמדות יותר מאשר גישות של לאומיות-אתנית בקורסי מבוא שאינם יכולים להקדיש יותר ממספר הרצאות לכל נושא.

    ברשותך אני לא אגיב על הביקורת המבריקה והבכלל לא אד הומינמית שלך על הפילוסופיה של תומס קון. קטונתי מלהגיב לדה-קונסטרוקציה כה מרהיבה של מערך הטיעונים שלו.

    מוזר בעיני שאתה טוען שאיש אינו אומר שהדו"ח של אם תרצו הוא שגוי. חשבתי שאני הבאתי בתחילת הדברים מספיק עדויות לכך שהטענות העובדתיות של הדו"ח הן משוללות יסוד. ואני לא היחיד.

    לתגובתך השניה – לפחות איפה שלי יצא ללמוד, רוב המרצים אינם פוסט מודרניים. אני אמנם נמנעתי עד כמה שאפשר מתחום הפילוסופיה הפוליטית, שם יש יותר סיכוי להתקל בפוסט מודרניסטים, אבל בכל מקרה, הקביעה שלך חסרת יסוד.
    אם יותר לי להעיד על עיסתי, הסטודנט הקנדי אינו יותר אינטליגנטי מהסטודנט הישראלי. ההצלחה של ישראלים כה רבים להשתלב באקדמיה בחו"ל היא הוכחה ברורה לכך.

    גורו – דמיין לך מצב שבו היו לביולוגים שלושה כלים שונים לבדיקת הדנ"א של אנשים, ושכל אחד מהכלים הללו היה נותן תוצאות שימושיות בתחומים מסוימים אבל פחות אפקטיביות בתחומים אחרים, ושלא ניתן ליישב את שלוש השיטות זו עם זו, אך טרם נמצאה אלטרנטיבה יעילה יותר.
    זה המצב שבו מדעי החברה נמצאים – פרדיגמות מסוימות מצליחות להסביר דברים מסוימים אך כושלות בדברים אחרים. יתר על כן, מתודולוגיות מסוימות אינן מסוגלות בכלל לראות דברים שמתודולוגיות אחרות יכולות לראות רק אותם. ישנם נסיונות מתמשכים ליצור מתודולוגיות מעורבות שמשלבות בין הצדדים, אבל לא תמיד אפשר ליישב אותן.

    לי דווקא יצא לראות מספר חוקרים שלאורך השנים שינו באופן מהותי את עמדותיהם (ואפשר לראות זאת בכתיבתם). אני יכול רק להניח שזה משום שהם נתקלו בנתונים שסתרו את עמדתם. וזה כולל חוקרים מהוללים כמו הנטינגטון, כמו גם ארנסט גלנר שדובר בו לעיל. אגב, אני יכול להגיד את מה שאתה אמרת על כימאים וביולוגים – כמה אנשי מדעי החברה את מכיר מספיק טוב כדי לדעת אם הם שינו את עמדותיהם?

    אני גם כופר בטענה שבמדעים המדוייקים מלמדים סטודנטים רק מהם הכלים לחקר האמת. מלמדים אותם גם מהי האמת כפי שמדענים מבינים אותה כיום. כך שמי שלומד פיזיקה היום לומד אמת שונה מאוד ממי שלמד פיזיקה לפני 60 שנה. אם הטענה שלך הייתה נכונה, לימודי הפיזיקה היום היו זהים בכל ללימודי הפיזיקה אז.
    מדעי החברה יודעים שאין להם עדיין תשובות מוחלטות ברוב הנושאים, ולכן הם מחויבים להציג את כל ההסברים הקיימים, במגבלות הזמן הנתון, תוך מתן דגש לאותן גישות שמקובלות בקרב הקהילה האקדמית אך פחות מוכרות בקרב הציבור הרחב, כדי לאזן את ההטייה איתה סטודנטים מגיעים לאוניברסיטה לטובת הגישה המוכרת יותר.

  24. דובי, לדעתי אחת מהנחות היסוד שלך שגויה לחלוטין. אתה מניח שסטודנטים שנה א' מכירים את הנארטיב הציוני. אני חושד שהם מכירים אותו בערך כמו שאוהדי בית"ר ירושלים מכירים את תולדות תנועת בית"ר. והמצב הולך ומחמיר עם השנים.

    זו בעיה חמורה, כי כפי שאחד המרצים המבריקים שלי ניסח זאת: מי שלא היה אף פעם ציוני, לא יכול להיות פוסט ציוני, מקסימום סתם פוץ.

  25. הם מכירים אותו, נתאי. הם מכירים אותו כל כך טוב שהם עיוורים אליו. זה לא אומר שהם מבינים אותו, אלא רק שהם מניחים אותו כמובן מאליו.
    קראתי לאחרונה את הפתיחה של "דלדולה של הרוח באמריקה" – ספר שיש לי השגות לא מעטות עליו, אבל לא משנה – והוא מתחיל את הספר בקביעה שכמעט כל מי שמגיע לקולג' בארה"ב מקבל כהנחת יסוד את הרלטיוויזם התרבותי. הם לא מסוגלים לתת תימוכין לגישה הזו, או להסביר אותה, אבל הם כל כך רגילים אליה שכל טענה לפיה יש אמת אחת או שיש היררכיה של טוב נראית בעיניהם כסוג של כפירה. למעשה, הביקורת של בלום בספר היא שמדעי החברה בארה"ב עשו את העבודה שלהם טוב מדי – הם הצליחו לערער כל כך הרבה הנחות יסוד עד שהדבר חלחל גם למערכת החינוך היסודית והתיכונית, כך שלא נותר יותר מה לערער חוץ מאשר על הערעור עצמו, והוא קורא לאוניברסיטאות להפסיק לנסות לחנך נערים לרלטיוויזם, ולעשות את ההפך – לעורר בהם אמונות בקביעות מוחלטות, לערער על הרלטיוויזם התרבותי שלהם.
    זה משהו שגם אני עושה כמתרגל. בשנה הראשונה שלי כאן עוד ניסיתי לערער על ערכים ליברליים מערביים שהנחתי שיש לסטודנטים כאן, כסוג של תרגיל אינטלקטואלי. אבל אז גיליתי שאני מתפרץ לדלת פתוחה – הילדים הללו ידעו לדקלם את כל הרעיונות הפוסט-קולינאלים הללו על כך שהמערב כופה את ערכי החירות שלו על העולם השלישי וכן הלאה. אז שיניתי כיוון, ועכשיו בתרגולים שלי אני מערער דווקא על הרלטיוויזם התרבותי, ומציג את העמדה לפיה למערב יש יתרונות בולטים על פני העולם השלישי, שצריך לשאוף להדמות לנו. נורא כיף לראות סטודנטים נאבקים במשהו שנראה להם כל כך שלילי מתוקף החינוך שקיבלו כל חייהם, אבל אין להם מושג איך להתמודד איתו אינטלקטואלית, כי הם מעולם לא חשבו על זה מספיק.
    אותו דבר קורה (וצריך לקרות) באוניברסיטאות בישראל. אי אפשר להתחיל מהכתיבה האקדמית הציונית, כי זו התפרצות לדלת פתוחה. סטודנטים שישמעו את זה פשוט יגידו "כאילו, דא?" ולא יבינו איפה פה האתגר האינטלקטואלי, איפה הבעיה שהטקסט מנסה לפתור. הם לא מבינים שהם לא מבינים. לכן המטרה, במיוחד בקורסי מבוא, היא לערער על התפיסות הללו, לחשוף את הסטודנט לרעיונות אחרים, מנוגדים למה שהוא למד כל חייו. חלק מהסטודנטים יתמודדו עם הטקסטים הללו על ידי אימוץ התשובה של האקדמאים הציונים – כלומר, יהיו להם הרהורי כפירה, ואז הם יחזרו מחוזקים מתוך הבנה עמוקה יותר של העקרונות שבבסיס האידאולוגיה שלהם; אחרים יקבלו דווקא את הטקסטים המערערים ויהיו מסוגלים להשיב לטקסטים הציוניים ולזהות את הכשלים שבהם. שתי הקבוצות, לטעמי, יצאו נשכרות מהשכלתם האקדמית גם אם היא תתמצה בזה. הקבוצה שלא תצא נשכרת היא זו שלא תצליח לאמץ אף אחת מהגישות, כלומר אלו שלא ידעו להתמודד עם אף אחד מהטקסטים ויישארו במעין לימבו באמצע ביניהם בלי לגבש עמדה פחות או יותר קוהרנטית.
    אני לא יודע לחלק את כלל הסטודנטים בין שלוש הקבוצות הללו. אני רוצה לקוות ששתי הקבוצות הראשונות מהוות את רובם המוחלט של הסטודנטים.

  26. טוב, אנחנו מתכוונים כנראה לאותו הדבר. זה שהם מצביעים קדימה ועושים מילואים, לא אומר שהם יודעים את עיקרי הצעת בלפור, או מה היה מבצע דני. זה מה שביקשתי לומר בדוגמה על בית"ר ירושלים. הנרטיב אצלם מורכב מסיסמאות וטקסים, הוא לא מבוסס על הכרה וידע כמו בדורות קודמים (שלא היו מלומדים יותר, הם פשוט חוו את עיצובו.)

  27. הצהרת (או הצעת?) בלפור? זה הטקסט הציוני שלנו?

    ד"א, בין כל הפוסט למיניהם, יש מי שהולך ראש בראש עם הרצל, גורדון, אחד העם ושאר החברה במקום להתעמת עם ענקי רוח כמו משה דיין וגולדה?
    הקטע הוא שגורדון טורח להצביע על ההבדלים בין הלאומיות שלו לבין השאיפה לנירוואנה הבודהיסטית, מה שמעלה חשד שהציונות הישנה רלוונטית גם אחרי וודסטוק.

  28. עוז, הרבה מהפוסטים (לכאורה) דווקא מסתמכים בדיוק על אחד העם ושאר החבר'ה לביסוס הטיעונים שלהם. זו הציונות שהשתנתה, הם אומרים, לא הטיעונים שלנו.
    ומי בכלל דיבר על משה דיין וגולדה?

  29. פינגבאק: לא שומעים! » פוסט-ציונות באקדמיה הישראלית: מכל סילבוסי השכלתי

  30. פינגבאק: וגם אם לא | בלוגיקה

  31. פינגבאק: כוח מרכזי – תיעוד עלייתה של "אם תרצו" « מאסף

  32. פינגבאק: מכתב פתוח לרונן שובל וארז תדמור, לרגל יום הכיפורים | And They Have a Plan