חברים יש רק בפייסבוק

"שפל חסר תקדים!" בישרה הכותרת בעיתון הארץ – מספר החברים במפלגת העבודה הוא הנמוך ביותר אי פעם, ועומד על כ-30,000, לעומת 70,000 בזמן הבחירות האחרונות, ו-160 אלף ערב בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה ב-1999. מגוון מרואיינים בכתבה מדגישים עד כמה המצב קשה ומקשרים את השפל הנוכחי לבעיות במנגנון המפלגתי.

הרבה מסקנות יש בכתבה הזו, אבל מעט מאוד בחינה שקולה של הנתונים. זו נראית כמו משימה ל…פוליסיימן! ((מדה"מ-מן?))

התגובה הראשונה שלי לכתבה, כפי שציינתי בעמוד המשותפים שלי ברידר, הייתה "לא התרשמתי. היחס בין מספר החברים למספר המצביעים אינו קטן באופן משמעותי מהמספרים המקבילים בליכוד ובקדימה." בואו נבחן את זה בצורה קצת יותר פורמלית. מתוך הכתבה ידועים לנו הנתונים לגבי מספר חברי העבודה כיום, וערב מערכות הבחירות ב-1999, 2003, 2006 ו-2009. כן ידועים לנו מספר חברי המפלגה כיום בליכוד ובקדימה (ולגבי שניהם נטען כי המספרים גדלים, כלומר – הם גדולים יותר מאשר ביום הבחירות). נבחן, אם כן, את יחס המצביעים לחברים לגבי כל המקרים הללו:

  • עבודה כיום: 11.17
  • עבודה 2009: 4.79
  • עבודה 2006: 3.93
  • עבודה 2003: 3.79
  • עבודה 1999: 4.19
  • ליכוד כיום: 7.29
  • קדימה כיום: 9.48

(היחס "כיום" חושב על בסיס מספר המצביעים בבחירות 2009. מספר המצביעים לכל מפלגה בכל מערכת בחירות מתוך וויקיפדיה.)

הערה צדדית — הכתבה מתייחסת למצב ערב בחירות 1999 כאיזשהו מצב אופטימלי. מהנתונים שלעיל אפשר לראות שהיחס מצביעים/חברים בתקופה ההיא היה הגרוע ביותר בשלוש המערכות מ-99' עד 2006. אם כי, כמובן, ההפרשים הם קטנים מכדי לייחס לכך חשיבות גדולה.

ניתן לראות כי היחס מצביעים/חברים בעבודה גדול יותר מאשר בשתי המפלגות האחרות, אבל לא במידה קיצונית. עם מספר כל כך קטן של נתונים אי אפשר ממש לדבר על סטיית תקן, אבל בגדול, לא נראה לי שהמספר הזה בלתי סביר. לכך צריך להוסיף שני נתונים חשובים: (1) מספר החברים של הליכוד ושל קדימה, לכאורה, עלה מאז הבחירות – כלומר, יש סבירות טובה שבזמן הבחירות היחס היה הרבה יותר גבוה עבור שתי המפלגות. (2) מספר המצביעים של העבודה, בסבירות גבוהה, ירד בצורה קיצונית. הסקר הכי עדכני שהצלחתי למצוא, מלפני כחצי שנה, מדבר על שישה מנדטים לעבודה – כלומר, פחות ממחצית ממה שקיבלו ב-2009. אם נחשב את יחס המצביעים לחברים על בסיס הערכה של כ-150 אלף מצביעים (לעומת 335 אלף בבחירות 2009), יעמוד היחס על כ-5 – פחות או יותר מה שהיה ערב בחירות 2009, והרבה יותר טוב מהמתחרים. ((סקר עדכני יותר מנבא 32 מנדטים לקדימה ו-29 לליכוד, כלומר עלייה לעומת הבחירות הקודמות. לצערי, בכתבה שמצאתי עליו לא מצויין מספר המנדטים המנובא עבור העבודה. אם למישהו יש את הסקר המלא, אשמח לעדכונים.))

בדיונון סביב השיתוף שלי ברידר של הכתבה המקורית בהארץ, אמר ידידי אורי כי "יש לקרוא את המאמר כ'שלב נוסף בהשתלטות ברק על מפלגת העבודה – צמצום מספר החברים', ולא כ-'הדרדרות יוצאת דופן במצבה של מפלגת העבודה'" הערתי לאורי שאם הניתוח שלי את הנתונים מוצדק, הרי שיש עוד פחות יסוד להאשים מישהו בכוונת מכוון. בתגובה ענה "אותה כוונת מכוון קיימת גם בליכוד ובקדימה.
מפלגה עם מספר חברים גדול היא מפלגה שאי אפשר לשלוט בה שלטון יחיד. קדימה נבנתה כך מראש, והליכוד עכשיו עבר לשלטון יחיד של ביבי."

כאן אנחנו נכנסים לספקולציות (שלא לומר קונספירציות) שקצת קשה יותר להביא נתונים מוחלטים לגביהן. הנטייה הטבעית שלי היא לא לייחס לרוע מה שאפשר לייחס לטמטום. במקרה הזה אפילו הטמטום אינו דרוש – אפשר לייחס את הירידה במספר החברים לתהליכים נורמליים לחלוטין שמתרחשים בחברות דמוקרטיות מערביות כיום. במאמר (PDF) של פיטר מאייר ואינגריד ואן ביזן הם מראים נתונים די מדהימים על הירידה האחידה במידה מפתיעה במדינות מערביות בחברות במפלגות משנות ה-80' ועד סוף האלף. הנתונים שהם מציגים הם עבור כלל המערכת המפלגתית, ובכל זאת – הממוצע במדינות האירופאיות שנבדקו בסוף האלף הקודם עמד על 5 אחוזי חברות מתוך כלל ציבור המצביעים. כלומר, יחס של 1:20. אם קדימה, הליכוד והעבודה משקפים את המצב בקרב כלל המערכת הפוליטית בישראל (וסביר להניח שהם לא, אגב), הרי שישראל ניצבת בגאון במקום השני, אחרי אוסטריה שמציגה יחס חריג של קצת פחות משישה מצביעים על כל חבר מפלגה. אם נשווה את הנתונים לנתונים בישראל ב-1999 (בהתבסס על המקרה הבודד של העבודה בשנה זו – מדגם בעייתי), ישראל הייתה ניצבת במקום הראשון במחקר של מאייר ו-ואן ביזן.

בחיפוש זריז לא מצאתי מחקרים עדכניים יותר, אבל אין שום סיבה להניח שהמגמה שאיתרו מאייר ו-ואן ביזן לא נמשכה גם אחרי שנת 2000. אלא אם נניח שכל המפלגות הללו רוצות בכוונה לצמצם את מספר החברים שלהן (כולל, למשל, מפלגת הלייבור הבריטית שצמצום מספר החברים שלה בשנים האחרונות הציב אותה במצב פיננסי בעייתי מאוד ((אפרופו – שימו לב למספר החברים: כ-177 אלף, לא הרבה יותר ממה שהיה לעבודה בשנת 99', וזה למפלגה שבבחירות האחרונות זכתה בפי 14 יותר קולות ממה שזכתה העבודה בבחירות 99'.))), אין שום סיבה להניח שדווקא בארץ הייתה כוונת מכוון זדונית.

תחת זאת, יש הסברים הרבה יותר מוצלחים לירידה במספר החברים במפלגות: הירידה במעמדו של חבר המפלגה כבעל השפעה על מקבלי ההחלטות (זה קשור במידה מסויימת לתהליכים שדומים למה שאורי דיבר עליו, אבל בלי הזדון); העדפה גוברת של אזרחים לאקטיביזם פוליטי דרך החברה האזרחית במקום דרך המערכת הפוליטית; העדפה של בני הדור הצעיר לאקטיביזם פוליטי פחות פורמלי מחברות במפלגה (או אפילו בארגונים), ואפשר להעלות על הדעת עוד הסברים.

כל ההסברים הללו מציגים את הכתבה ב"הארץ" ואת המגיבים השונים המצוטטים בה באור די נלעג. אין שום שינוי ארגוני במפלגה שיגדיל את מספר החברים בה. מספר החברים בה מייצג נאמנה את מספר המצביעים הפוטנציאליים של המפלגה, בשילוב עם דחייה הולכת וגוברת מצד הציבור מפעילות פוליטית דרך המערכת המפלגתית. זה לא שמפלגת העבודה לא נמצאת בשפל חסר תקדים – אבל לדבר על השפל חסר התקדים במספר החברים במפלגה, במקום במספר המצביעים הפוטנציאליים שלה, זה קצת כמו לדבר על כך שהכבד הפסיק לתפקד אצל מישהו אחרי שהוכרז מוות מוחי.

אגב, אתם עוקבים אחרי תוצאות הבחירות בבריטניה, נכון? בינתיים הליברלים מאכזבים לעומת הציפיות, ויש אפילו סיכוי שהשמרנים יתקרבו מספיק לרוב כדי להקים ממשלת מיעוט יציבה. אם יהיה לי משהו מעניין להגיד אולי אני אפרסם ניתוח מחר. בינתיים אפשר לעקוב אחרי הלייב בלוג של הלונדון סקול אוף איקונומיקס.

10 Replies to “חברים יש רק בפייסבוק”

        1. @dubikan כבר 6 אחה"צ ערב שבת,לכן אאחל שבת שלום! לגבי 5 בבוקר אתמול, בפעם אחרת תשובה

  1. הצלחת לבלבל אותי. לא הבנתי מה הטענה ועל מה הוויכוח.

    קודם כל, הנתון של ה-11.7 הוא די חסר משמעות. הנתון הנכון מסתמך על 6 מנדטים והיחס הנכון יותר קרוב ל-5, כפי שחישבת. אבל האמת, הייתי לוקח גם אותו בערבון מוגבל, כי אם כל הנתונים לגבי מספר החברים במפלגה נלקחו ערב בחירות, אז לא נראה לי פייר להשוות אותו למספר החברים סתם ככה באמצע הקדנציה. הרי בטח לקראת בחירות יש גיוס גדול של חברים.

    לא הבנתי מה קשור היחס מצביעים/חברים לפה. גם אם היחס הזה אינו קבוע, ואפילו עושה רושם שהוא עולה ככל שהמפלגה יותר קטנה, עדיין מדובר בפונקציה מונוטונית, כלומר כשמספר החברים עולה אז מספר המצביעים עולה. לכן שפל חסר תקדים במספר החברים מלמד גם על שפל חסר תקדים במספר המצביעים, וזו סיבה לדאגה.

    אז אני לא מבין מה הוויכוח שלך עם המאמר.

  2. השפל חסר התקדים הוא במצבה הכלכלי של המפלגה. כן, מפלגת העבודה בחובות כבדים כבר שנים רבות, אבל הצמצום הדרסטי במספר החברים מביא לכך שהפתרון לבעיה רק מתרחק. המשמעות של המצב הכלכלי רלוונטית מאוד אף היא לשינויים בקומודיזציה של הבחירות, כלומר בצורך לשווק למכור את המפלגות והמועמדים. (הרבה) פחות כסף משמעו פחות פרסום וכנראה גם פחות הצלחה.
    זאת ועוד, המצב הכלכלי של מפלגת העבודה כבר גרם לשוני בהחלטות הפוליטיות (כך שמעתי). בבחירות לרשויות המקומיות המפלגה השקיעה- כסף אבל גם מאמץ- רק במקומות שהתשואה הצפויה הייתה שווה את זה, ולפיכך הזניחה את שאר המקומות (נגיד, ת"א, שחולדאי, חבר מפלגת העבודה- לפחות בזמנו- שרץ כמועמד עצמאי).

  3. מודה שלא היה לי כוח לקרוא את הכל, כי נראה לי שכל נקודת המוצא שלך היא "שגויה", או יותר נכון לא רלוונטית לנקודת המוצא של אותם מרואיינים שהזכרת (אם אני טועה, אז סליחה, ואתה רשאי להתעלם/למחוק).

    אתה יוצא מנקודת הנחה שזה שלמפלגת העבודה יש 13 מנדטים זה עניין טבעי/הגיוני, ועכשיו בואו נשווה את היחס בין מספר המנדטים שלה לבין מספר החברים בפועל, ונראה אם הוא סביר בהשוואה למפלגות אחרות.

    לעומת זאת, מי שמזדעזע מכמות החברים הקטנה בעבודה, עושה זאת *בהמשך* לעובדה הכמעט לא נתפסת שהמפלגה הזאת זכתה בבחירות האחרונות רק ב-13 מנדטים. הוא בעצם אומר, אם היינו יכולים לחשוב שמה שקרה בבחירות הוא תקלה רגעית, ושבבחירות הבאות נחזור להיות אחת המפלגות הגדולות במדינה כמו שהיינו תמיד, הרי שמספר החברים הזעום (אבסולוטית) הוא עוד הוכחה (אחת מני רבות) לכך שאנחנו בכלל לא בכיוון, שמצבנו מוסיף להיות גרוע, ושתהליך ההידרדרות של המפלגה עדיין לא נעצר.

  4. יוני ויונתן – אני מסכים שכאינדיקטור למצבה האלקטורלי של המפלגה, מספר החברים הוא מדאיג. התייחסתי לזה בפוסט עצמו. הבעיה היא שההתייחסות של המגיבים השונים אינה לגבי ההשלכות של המצב על מצבה האלקטורלי של המפלגה, אלא רק על הפן הארגוני. הם חושבים איך אפשר לגייס עוד חברים, לא איך לגייס עוד תומכים. הבעיה היא שאם מגדילים את מספר החברים על ידי הפיכת מצביעים קיימים לתומכים בלי להגדיל את מספר התומכים, לא השגת כלום (אם כי ההערה של איתמר בהחלט במקומה – תכף אשוב לזה).

    זה מזכיר לי כתבה שהייתה פעם בעיתונות על מספר האנשים שמתים כל שנה כתוצאה ממרשמים שגויים. בכתבה ההיא הייתה הערכה לגבי המספר הזה בישראל, זאת למרות שאיש לא ערך מחקר על הנושא בארץ, והכתבה התבססה על מחקר שנערך בארה"ב. אז איך הגיעו להערכה לגבי ישראל? בקלות – לקחו את האחוז באוכלוסיית ארה"ב שמתו כתוצאה ממרשמים בעיתיים, הכפילו אותו באוכלוסיית ישראל והנה לכם הערכה על מספר המתים בישראל. ועל זה הגיב מכר שלי שאם ככה, הדרך הטובה ביותר להקטין את מספר המתים בישראל ממרשמים שגויים היא להגביר את המודעות לנושא בארה"ב…
    אם הבעיה היא נטישה רבתי של תומכי המפלגה, הגדלת מספר החברים מתוך המאגר המדלדל של תומכים לא תשנה את המגמה הזו.

    זה נכון שיש אלמנט כלכלי חשוב שנוגע למספר החברים במפלגה, ולא התייחסתי אליו (להגנתי יצויין שגם הכתבה לא התייחסה אליו כלל). אבל אני חושב שעדיין הפתרון נמצא בחתירה לגידול במספר התומכים במפלגה (או להתאמת ציפיות למספר תומכים ריאלי, מה שיצמצם משמעותית את התחזיות התקציביות של המפלגה), ולא לשינויים ארגוניים שאמורים להביא אחוז משמעותי יותר מהתומכים לשלם דמי חבר למפלגה.
    צריך לציין שגם הליכוד נקט בגישה דומה, ובאופן כללי יש מזה עשוריים נטייה של מועמדים מובילים לראשות עיריות שלא לשייך את עצמם במובהק למפלגה ארצית כלשהי, אלא רק לזכות בתמיכתן.

סגור לתגובות.