זה דיברז'ה זה?

בעוד שעות ספורות יצאו אזרחיה בריטניה להצביע באחת ממערכות הבחירות המרתקות ביותר שהיו שם מזה עשורים מספר. בסבירות נמוכה למדי, אך עדיין משמעותית, מפלגת הלייבור עלולה להפסיד את מקומה בין שתי המפלגות הגדולות ביותר מבחינה אלקטורלית למפלגה הליברלית-דמוקרטית – גלגול של המפלגה הליברלית שנדחקה כמעט לנשיה בשל עלייתה של אותה מפלגת לייבור, אחרי הרחבת זכות הבחירה לכלל האוכלוסיה. ((אם כי עם מגבלות מסויימות על נשים, לפחות בהתחלה.)) אותה הרחבת זכויות נחקקה דווקא תחת ממשלה ליברלית – ועוד כזה שהתבססה על סיעה שגדולה רק באחד מהסיעה השניה בגודלה (השמרנים), וגם זאת עשתה עם שלושה אחוז פחות קולות מאשר המפלגה השמרנית. זו הייתה הפעם האחרונה שהמפלגה הליברלית זכתה למספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט. בבחירות הבאות היא נפלה למקום השלישי, ומעולם לא נחלצה ממנו. בשנת 1983 המפלגה הגיעה לכדי שני אחוזים מתחת ללייבור, אך מאז לא הצליחה לשחזר אפילו את המעין-הישג הזה.

אבל גם אם ניק קלג יעשה את הבלתי-יאמן ויוביל את מפלגתו למקום השני בספירת הקולות, כל הניתוחים מצביעים על כך שהלייבור תשאר במקום השני בספירת המושבים, ובהפרש משמעותי: הסוקרים מנבאים הפרש של פי 2-2.5 בין הלייבור לליברלים. בשלב מסויים בקמפיין אפילו הסתמנה אפשרות שהלייבור יצליחו להגיע למקום הראשון במספר המושבים למרות שיהיו במקום השלישי מבחינה אלקטורלית.


היסטוריית ההצבעה בבריטניה (מקור: וויקיפדיה)

איך זה יכול לקרות? בבריטניה קיימת שיטת "הראשון מנצח" (First Past The Post), הידועה גם בשמה היותר רשמי "שיטת רוב-יחסי באזורים חד-נציגיים" (Single Member Plurality). המשמעות היא שבכל מחוז מתמודדים נציגי המפלגות על מקום אחד, והמתמודד שמקבל את מספר הקולות הגדול ביותר, זוכה. כך, אם במחוז מסויים מתמודדים שלושה נציגים כאשר האחד זוכה ב-34% ושני האחרים ב-33%, הראשון זוכה במחוז. כאשר שתי מפלגות מתמודדות על קהלים דומים, שאף נוטים להיות מרוכזים גיאוגרפית, התוצאה תהיה מאבק חריף באותם מחוזות עם אחוזי תמיכה גדולים לשתי המפלגות (לדוגמא, 48-52), בעוד שהמפלגה השלישית תוכל לזכות ביותר מושבים במחוזות אחרים, שם היא תזכה לרוב-יחסי נמוך אבל מספיק (40-32-28). לצורך הדוגמא ההיפותטית, אם המחוזות מתחלקים חצי בחצי בין שני המצבים הללו, יווצר מצב שבו המפלגה השלישית תזכה ב-20 אחוז מסך הקולות (40% בחצי מהמחוזות), אבל ב-50% מהמושבים בפרלמנט, בעוד שתי המפלגות האחרות תזכינה ל-35% כל אחת, אבל רק 25% מהמושבים. ((לחלופין, אם אותה מפלגה זוכה באופן עקבי בכל המחוזות מהזן הראשון, המפלגה השניה במניין הקולות לא תזכה אפילו למושב אחד. אפשר אפילו לדמיין מצב שבו המפלגה הראשונה במניין הקולות לא תזכה באף מושב – אם למשל המחוזות מהזן השני יניבו תוצאות של 40-35-25, כאשר המפלגה שזוכה ב-35% באופן עקבי זוכה ב-48% במחוזות מהזן הראשון.))

קל לראות שבסיטואציה כזו, יש אינטרס לתומכיו של מועמד שנתפס כחלש ביותר לעבור לאחד משני המועמדים האחרים כדי לשפר את סיכוייו. אם כל המצביעים במחוזות מהזן השני יחליטו לאחד כוחות ולהצביע לאותו מועמד, המפלגה השלישית תמחה לחלוטין. הצבעה כזו נקראת "הצבעה טקטית".

כדאי לזכור שהצבעה טקטית אינה בהכרח הצבעה מתוחכמת. כך, למשל, בישראל אפשר לראות לעיתים הצבעה טקטית, למרות שאין שום משמעות פרקטית להצבעה כזו ((למעט המקרה של מצביע למפלגה שאינה צפויה לעבור את אחוז החסימה שמעביר את קולו למפלגה שכן תעבור אותו.)) כאשר מצביעי מרצ העבירו את קולם לקדימה כדי לחזק את ציפי לבני, לדבר לא הייתה שום משמעות, משום שהמפלגה שתזכה בראשות הממשלה לא נקבעת על סמך מספר המושבים או הקולות, אלא על סמך הקואליציה שתצליח להרכיב. העברת קולות בתוך הקואליציה הפוטנציאלית אינה משנה כלל, ולכל היותר מצמצמת את סיכויה של המפלגה העוד-יותר-קטנה להכלל בקואליציה שכזו. גם בשיטת "הראשון מנצח" הצבעה טקטית יכולה להתבסס על ניתוח שגוי של המציאות. למשל, יש חוקרים שהצביעו על מקרים בהם מפלגה שהובילה במחוז מסויים הפסידה קולות למפלגה במקום השלישי(!) בגלל הצבעה טקטית שהתבססה על סקרים ארציים. ((לדוג': במחוז שבו הליברלים הובילו באחוזים בודדים על השמרנים, מצביעי הליברלים העבירו את קולם ללייבור משום שהליברלים הפסידו בספירה הארצית — ובכך גרמו דווקא לבחירתו של המועמד השמרן.))


ניק קלג, מנהיג הליברלים-הדמוקרטים. יפסיד מן ההפקר? (תמונה: וויקיפדיה)

בכל אופן, ההצבעה הטקטית הזו, היא זו שמובילה לתוצאה המכונה "חוק דיברז'ה" (Duverger's law). חוק זה קובע ששיטות של רוב-יחסי (התרגום הלא כל כך מוצלח של plurality) יובילו בדרך-כלל למערכת דו-מפלגתית גם ברמה האלקטורלית (וקל וחומר ברמת המושבים בפרלמנט). החוק הזה, כמובן, אינו חוק טבע – בקנדה, למשל, מתקיימת כבר עשוריים מערכת ארבע-מפלגתית, ולמעלה משבעים שנה קיימות בפרלמנט לפחות שלוש מפלגות משמעותיות. ((גם בפרלמנט הבריטי יש כמה מפלגות זערוריות, אבל לא סופרים אותן בדרך-כלל.)) זה לא שחוק דיברז'ה אינו נכון, אלא שהוא עובד בעיקר ברמת המחוז הבודד – בכל מחוז התחרות היא בין שני נציגים בלבד. כאשר בוחריהן של מפלגות מסויימות מרוכזים גיאוגרפית, התוצאה היא שבאותם אזורים יש הצלחה למפלגות השלישיות, למרות שהן כמעט ולא זוכות לקולות במקומות אחרים.

עם זאת, מתיו שוגארט מראה כי כמעט שאין מקרים בהם יש שלוש מפלגות עם אחוז פחות או יותר שווה של מצביעים. בחיפוש אחר מערכות בחירות בשיטה הבריטית בהן המפלגה הגדולה ביותר זכתה בלא יותר מ-36% והקטנה ביותר זכתה בלא פחות מ-25%, היה רק מקרה אחד בהיסטוריה – בנובה סקושיה (פרובינציה קנדית), ב-1998. אם מרחיבים קצת את הטווח, אפשר למצוא עוד שני מקרים – שניהם פרובינציות קנדיות. מה שמייחד את המקרה הבריטי הנוכחי מכל שלושת המקרים הללו הוא שבשלושתם הייתה תחרות על המקום הראשון, אבל בבריטניה כיום התחרות היא על המקום השני – מקומה של המפלגה השמרנית במקום הראשון (אלקטורלית, וכמעט בלי ספק גם בספירת המושבים) נראה מובטח.

המירור מרעיפים אהבה על ראש המפלגה השמרנית, דיוויד קמרון (צילום מסך)

רבים בלייבור כיום מודעים לכך, ולכן גברו בעת האחרונה הדיבורים על עידוד הצבעה טקטית בגיבוי מפלגתי. חבר הפרלמנט אד בולז מהלייבור הציע לעודד מצביעי לייבור להצביע לליברלים כדי למנוע נצחון מהמועמד השמרן במחוזות המתאימים. המירור הבריטי אפילו פרסם מדריך למצביע הטקטי איך למנוע את עליית השמרנים. אך מנהיג הלייבור, גורדון בראון, דחה בשאט נפש את ההצעות הללו. אם יורשה לי, אני מאמין שבראון לא דחה את ההצעות הללו בגלל שהן מפוקפקות מבחינה אתית (הן לא, הן לגיטימיות לגמרי), אלא משום שאם הלייבור תזכה להיות המפלגה השלישית אצל המצביעים הראשונה בספירת המושבים, הדבר יביא לתרעומת ציבורית כה גדולה עד שלא יהיה מנוס מבחירות נוספות תוך חודשים ספורים — דבר שגם כך אפשרי לאור הפרלמנט המפולג שיווצר אחרי הבחירות. עדיף לו לא להגיע לעוד סבב בחירות מהעמדה הלא נעימה הזו.

מבחינת מושבים, רוב הסיכויים הם שהבחירות הללו תגמרנה בלי רעידות אדמה חריגות. חוק דיברז'ה ימשיך לפעול כרגיל. מבחינה אלקטורלית, יש סיכוי למכה משמעותית ליוקרתו של הלייבור, ובעיקר לזו של גורדון בראון. בין כה ובין כה, השאלה הכי מעניינת שתשאל מחר היא האם ניק קלג – אחד הפוליטיקאים המעניינים, הרהוטים והאינטלקטואלים ביותר בנמצא כיום, שמוביל סדר יום ליברלי במובן הטוב ביותר של המילה וביושרה ראויה לציון אל מול המתקפות האופורטוניסטיות והפופוליסטיות של שתי המפלגות היריבות – יצליח למנף את ההצלחה היחסית שלו בבחירות הנוכחיות כדי להפוך לכוח פרלמנטרי מרכזי אחרי הבחירות הבאות.

21 תגובות בנושא “זה דיברז'ה זה?”

  1. הערה קטנה ושולית: הצבעה טקטית היא בהחלט אפשרית במערכת הבחירות הישראלית. הדוגמא הקלאסית היא 'יומרץ רבין', קרי – אנחנו יודעים שאתם תומכי העבודה, אבל אם תצביעו למרצ רבין יאלץ ללכת איתנו ולא עם ש"ס.

  2. זה לא טקטי – זו הצבעה על בסיס העדפות עקרוניות לגמרי – אם אתה תומך בעמדות המדיניות של רבין, אתה יכול לסמוך עלינו שאנחנו ניתן לו את הגב שהוא צריך. אבל אם אתה תומך בעמדות שלנו בנושאי דת ומדינה, כדאי שתצביע לנו ולא לעבודה.

  3. מרתק. אותי הדהימה העקביות האדירה באחוזי התמיכה של המפלגה השמרנית שעולה מהגרף – במשך למעלה מ-100 השנה האחרונות, אחוזי התמיכה שלהם (חוץ מחריג אחד ב-1930) נשארו תמיד בטווח היחסית מצומצם שבין 30% ל-50%!

  4. דובי,

    בתור מצביע מר"צ שעבר לקדימה אני יכול להגיד לך שאני בהחלט שלם עם ההצבעה הטקטית שלי.

    הסיבה לכך פשוטה – הישג מנדטים לקדימה בבחירות משמעותה שמנהיגת מפלגת האופוזיציה הראשית (ומי שאולי תהיה ראש ממשלה בעתיד) תישאר ציפי לבני, הקרובה יותר למחנה השמאל. ללא ההישג הזה סביר יותר שהיא תוחלף, ואיתה התקווה היחידה (והקלושה, אני יודע) לסיבוב הבחירות הבא.

    עוד מספר מנדטים למר"צ על חשבון קדימה לא היו משנים אתהתמונה עבור מר"צ, אבל כן היו משנים את התמונה במאבק המנהיגות בקדימה.

    תסכים או לא, בהחלט יש כאן בחירה טקטית.

  5. מה שקרה בארץ פשוט עצוב. אנשים פשוט לא הבינו איך המערכת הפוליטית עובדת ברמה הבסיסית וחשבו שהמפלגה הגדולה ביותר בטוח תקים קואליציה. זה גם שקר שקדימה איכשהו הצליחו למכור.
    גם עליי ניק קלג עושה רושם טוב. מקווה שהמפלגה שלו תצליח.

  6. שי – אותה עקביות אפשר לראות גם אצל הלייבור החל משנות ה-20 (כלומר, כ-90 שנה) – גם הם נעו באותו הטווח פרט לחריג אחד ב-1983 כשירדו מעט מתחת ל-30. זה יותר תוצר של השיטה מאשר איזו יציבות מדהימה של המצביעים עצמם. אם מסתכלים על ארה"ב, למשל, חריג מאוד שאחת המפלגות יורדת מ-40% או עולה על 60% (בבחירות לנשיא, שזה מה שהצלחתי למצוא בחיפוש זריז). כשמפלגה כלשהי יורדת מתחת ל-40% זה כמעט תמיד בגלל מפלגה שלישית שמשכה לה חלק מהקולות.

    באנגליה, בגלל המיסוד של מפלגות שלישיות מסויימות (מפלגות לאומיות סקוטיות, וולשיות ואיריות, כמו גם הליברלים), יש כ-20% מהקולות שהולכים באופן קבוע לשם, ולכן שתי המפלגות האחרות רוקדות מסביב ל-40%, בטווח של 10% לכאן או לכאן.

  7. א"ה לא אמרתי שהצבעה טקטית לא יכולה להיות מתוחכמת, אלא שהקישור שרבים עושים בין השניים אינו מוצדק בהכרח. לעניין הצבעתך שלך, הקשר בין הפעולה (העברת קול אחד למפלגת קדימה) לתוצאה החיובית המינימלית הוא כל כך מרוחק שאני חושב שזה היה בזבוז של קלוריות רק לחשוב עליה. אבל ימים יגידו.

  8. מההתרשמות שלי מה שירדן כתב הוא נכון. אנשים בארץ פשוט לא מבינים את ה"חוקים" הבסיסיים ביותר של השיטה, ומדובר לא רק על הבחירות האחרונות (אני מניח שהתקופה שבה נהגו להצביע בשני פתקים תורמת במידה מסוימת לבלבול).

    הצבעה טקטית שכן נראית לי הגיונית בארץ, היא במקרה שבו יש בגוש שלך מפלגה שמתנדנדת על סף אחוז החסימה. במקרה כזה עדיף להצביע לה ולעזור לה להכינס לכנסת, גם אם המחיר יהיה שהמפלגה המועדפת עליך בתוך הגוש תרד נניח מ-7 מנדטים ל-6.

  9. יונתן – בדיוק הפוך. עדיף לנטוש מפלגה שלא בטוח שתעבור את אחוז החסימה ולהעביר את הקול למפלגה שכן. אם בסופו של דבר היא לא תעבור את אחוז החסימה, לא רק שיאבדו שני המנדטים של המפלגה, אלא גם היא לא תוכל להעביר קולות בהסכם עודפים.

  10. יכול להיות שעדיף לנטוש מפלגה שמתנדנדת על סף אחוז החסימה, אבל זאת לא הסיטואציה שאותה תיארתי. אני תיארתי מצב שבו המפלגה שהכי קרובה לדעתו של המצביע היא כזאת שעומדת להיכנס בוודאות לכנסת, אבל באותו הגוש ישנה מפלגה אחרת שמתנדנדת על סף אחוז החסימה.

    אם נצא מנקודת הנחה שהמצביעים של המפלגה האחרת יצביעו לה בכל מקרה, מכיוון שלהם אין עניין להעביר את קולותיהם למפלגות אחרות באותו הגוש (לדוגמה, מפלגה ערבית שהיא ומצביעיה לא ממש רואים עצמם חלק מגוש השמאל, אבל בפועל כניסה שלה לכנסת יכולה לייצר גוש חוסם), אז לאותו מצביע עדיף לעזור למפלגה ההיא לעבור את אחוז החסימה.

  11. הגיון טקטי לא יכול להגיד לך *גם* לנטוש מפלגה מתנדנדת ו*גם* להצטרף למפלגה מתנדנדת. אין שום סיבה להניח שמצביעי המפלגה המתנדנדת לא יפעלו על פי הרציונל הטקטי ויעבירו את קולם למפלגה אחרת – כל מפלגה אחרת, ולו כדי שלא יתבזבז הקול שלהם.
    זה עוד פחות הגיוני לסכן את בזבוזו הטוטאלי של הקול שלך.

    (מבחינה מתמטית, הסיכוי שהקול שלך יעביר עוד קול למפלגה שלך הוא זהה לסיכוי שהקול שלך יעביר את המפלגה המתנדנדת את אחוז החסימה, אבל אם הוא לא, לקול שלך יש עוד סיכוי להרוויח למפלגה שלך מנדט נוסף דרכי הסכמי עודפים, מה שלא יכול לקרות אם המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.

  12. אני מניח שנקודת המחלוקת בינינו מתמצה במשפט: "אין שום סיבה להניח שמצביעי המפלגה המתנדנדת לא יפעלו על פי הרציונל הטקטי ויעבירו את קולם למפלגה אחרת – כל מפלגה אחרת, ולו כדי שלא יתבזבז הקול שלהם".

    כלומר, במצב אידיאלי אתה אולי צודק, אבל בפועל ברור (לדעתי) שזה לא עובד ככה. למשל, בסיטואציה כמו זאת שתיארתי בסוגריים בתגובה הקודמת שלי. ולמען האמת אפשר לתאר עוד די הרבה סיטואציות כאלה (מצביעים חרדיים למשל, שלא יעבירו את הקול שלהם למפלגות אחרות, אבל אם המפלגה שלהם לא תעבור את אחוז החסימה, זה יכול לגרום להפסד של גוש הימין)

  13. דובי: אני מניח שאנחנו חלוקים בשאלה 'מהי הצבעה טקטית', או שפרטי הדוגמא לא ברורים.
    לטעמי, הצבעה טקטית היא כל מקרה שבו אני לא מצביע למפלגה שהמצע שלה מייצג את דעותי באופן המושלם.
    כלומר – גם אם אני מאמין בדרכה של דע"מ, אבל יודע שהיא תקבל 5,000 קולות ומעדיף להצביע לחד"ש – זו הצבעה טקטית.

    בדוגמא שלי – ההצבעה הערכית שלי אומרת להצביע 'עבודה', כי הייצוג הכי טוב של עמדותי נמצא שם. ההצבעה הטקטית היא למרצ, כדי שהעבודה תהיה נאמנה לעמדות שלה.

סגור לתגובות.