זכרון, עצמאות, נאכבה – על הדו"ח המסכם של ועדת הפיוס

כפי שרבים מכם יודעים, בעת האחרונה הופיעו סדקים בלתי-מוסברים במרקם היקום. אחד מהם הופיע גם בביתי, וגיליתי כי הוא מוביל ליקום מקביל לשלנו. למרבה פליאתי גיליתי שהמחשב שלי מסוגל להתחבר לרשת הווי-פיי שמעבר לסדק, וכך הצלחתי לגלות מספר דברים מעניינים על המקום המעניין הזה. בין השאר, ביקום המקביל נבחרו בזו אחר זו סדרה של ממשלות שמאל בשנות ה-90. ממשלות אלו קידמו, במקביל לתהליך השלום המקרטע מול הפלסטינים שמעבר לקו הירוק, גם תהליך של פיוס וקירוב עם ערביי ישראל. לשמחתי גיליתי שהדובי המקביל פרסם בבלוג שלו (שם קוראים לו "למה לא?") פוסט לרגל פרסום הדו"ח המסכם של ועדת הפיוס שהוקמה במסגרת התהליך הזה. מצאתי לנכון להביא כאן את הפוסט הזה, בתוספת הסברים שהשלמתי דרך אתרים אחרים ברשת המקבילה.

היום, שבוע לפני הרצף השנתי של יום הזכרון-יום העצמאות-יום הנאכבה, פרסמה "הוועדה לחקר היחסים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים ולפיוס בין העמים" (המוכרת יותר כוועדת הפיוס) את הדו"ח המסכם שלה. כשהוקמה הוועדה, ב-1999, היא הונחתה להגיש דו"ח מלא כולל המלצות לקידום הפיוס בין העם היהודי לבין הערבים אזרחי ישראל עד לסוף 2004. כידוע, הוועדה הגישה דו"ח לנשיא וליו"ר הכנסת בראשית 2005, אך הגדירה את הדו"ח כחלקי וצירפה אליו בקשה להרחבת המנדט של הוועדה כך שיכלול מחקר מעמיק יותר של שאלת הפליטים הפלסטיניים, כמו גם התייחסות לשאלת הקשר בין הערבים אזרחי ישראל לפלסטינים שמעבר לקו הירוק. [תהליך השלום בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית הגיע למבוי סתום כבר בראשית 1998. מלחמת אזרחים זוטא שפרצה בין פת"ח לחמאס הביאה לעצירה מוחלטת של התהליך ב-1999 ולבסוף להתערבות צבאית של ישראל. בסופו של דבר חזרו השטחים להיות תחת שלטון צבאי של ישראל כאשר הרשות הפלסטינית מתפקדת כלא יותר מממשלת בובות ישראלית. מתקפות טרור הן כנגד הממשל העצמי הפלסטיני והן ישירות כלפי ישראל נמשכו במידה כזו או אחרת מאז ועד היום, חרף נסיונות מצד ערביי ישראל לקדם שלטון עצמי דמוקרטי יציב בשטחים. ד"ק.] הכנסת נתנה לועדה ארכה של חמש שנים והרחיבה את המנדט כך שיכלול "חקר של כל פן של היחסים בין מדינת ישראל לבין הערבים אזרחי ישראל וקרוביהם" – ניסוח עמום מספיק כדי לאפשר לוועדה לחקור, פחות או יותר, כל מה שמתחשק לה.

לאורך השנים פרסומה הוועדה כמות מרשימה של מחקרים, מעבר לאותו דו"ח חלקי, שכבר הוגדרו כמאגר הנרחב והאמין ביותר של עדויות בנושא היחסים בין ישראל לאזרחיה הערבים. בין השאר עודדה הוועדה פריחה מחודשת של מחקר אקדמי עצמאי בתחום. למרבית פליאתם של רבים, על אף הביקורתיות הצפויה של רוב המחקר בתחום, עולה מן הספרות הזו גם תמיכה רבה בעצם הלגיטימיות של הקמתה של מדינת ישראל. יש שיאמרו שישראל לא זכתה ללגיטימציה בינלאומית כזו מאז ימי הזוהר של סוף שנות ה-60.

ספרי הלימוד לבתי הספר שפורסמו על-ידי הוועדה גם הם זוכים לשבחים רבים על הטיפול העדין בסוגיות הסבוכות הקשורות בהקמת מדינת ישראל, ומצליחים מצד אחד לעורר רגשי פטריוטיות וגאווה בקרב הנוער בישראל, ומצד שני לתאר את השגיאות שנעשו ולעורר אמפתיה לכאבם של הערבים אזרחי ישראל לאורך שוב שנות קיומה של המדינה. אולי גולת הכותרת של פועלה של הוועדה (לפחות עד לפרסום הדו"ח המסכם) הייתה קידום "היום לציון קורבנם של ערביי ישראל עם הקמת המדינה" (אחד השמות הפחות מוצלחים ששמעתי ליום זכרון, אם כי רוב ההצעות המתחרות, יזכרו רבים מהקוראים, היו גרועות הרבה יותר), או בשמו העממי, יום הנאכבה. עצם העובדה שהיום הזה נקבע ליום שאחרי יום העצמאות, ועוד על-ידי ממשלת ימין, הוא דבר שעד היום מפתיע אותי. הוועדה, ובצדק לדעתי, טענה כי לא ניתן לבנות תהליך אמיתי של פיוס רק על בסיס חינוכו של הדור הצעיר, וכי דרוש אמצעי ממלכתי להעברת המסרים שעלו מפרוייקט המחקר שלה גם לאזרחי ישראל המבוגרים. יש לציין שנוסף לכך גם האפקט החשוב של הדגשת המחויבות של מדינת ישראל לתיקונו של הטעון תיקון גם בעיני ערביי ישראל עצמם: תהליך פיוס לא יכול להיות רק בין הערבים לבין המדינה – הוא צריך להיות גם בין הערבים לבין היהודים כעם.

מן הסתם לא הספקתי לקרוא את הדו"ח המסכם, אם כי כבר טרחתי להדפיס עותק מלא – כל 764 העמודים – לקריאה בימים הקרובים. מקריאת התקציר ומן הפרסומים בעיתונות, עם זאת, כבר ניתן היה ללמוד לא מעט על מסקנות הוועדה (שלא הפתיעו את מי שעוקב אחרי הפרסומים שלה בשנים האחרונות). ללא ספק ההמלצה שתעורר הכי הרבה תרעומת היא זו הנוגעת לביסוס נוהל לשיבה לפליטים. צריך יהיה לחזור ולהדגיש בימים הקרובים בויכוחים שיתעוררו ללא ספק, כי המדובר אמנם בהחזרה של בין חמישים למאה אלף פלסטינים, אך מדובר בתהליך שימשך עשר שנים, וכי ישראל תשמור בכל עת על הסמכות המכריעה באשר לזהותם של השבים על סמך שילוב של קריטריונים אישיים של המועמדים (השכלה ומקצוע), קריטריונים הומניטריים (קשרי משפחה עם אזרחים ישראלים, מצב בריאותי או כלכלי) וקריטריונים בטחוניים. עיקר ההמלצה, ומה שיידחק לקרן זווית בדיון הציבורי (כפי שכבר התחיל לקרות) נוגעת לפיצוי הכספי לפליטים ולקידום הסדרים בשיתוף עם אירופה, ארה"ב, קנדה ומדינות האזור להשתקעות סופית של הפליטים במקום מושבם הנוכחי וביטול מעמד הפליטות התורשתי שמייחד את הפליטים הפלסטינים.

מדינת ישראל לא נולדה בחטא, קובעת הוועדה, אך חטאים רבים, ובעיקר טעויות רבות, אפיינו את העשורים הראשונים לקיומה. הוועדה הדגישה את ההוקרה של אזרחי ישראל לקורבנם של אנשי המחתרות של חיילי צה"ל שנפלו במלחמות ישראל, אך בד בבד הדגישה את הקורבן שנכפה על תושבי ארץ ישראל הערבים כדי לאפשר את הקמת הבית היהודי בתוכה. אין אשמים ב"אסון" הפלסטיני, על פי הוועדה, אלא אם אפשר להעמיד את ההיסטוריה עצמה על דוכן הנאשמים. אין גם טעם כעת לנסות ולאתר את אותם אי אלו שניצלו את מעמדם כלפי הפלסטינים כדי לבצע פשעים בהם. הוועדה קוראת לעמים בישראל להישיר מבט לעתיד ולבנות חברה משותפת על בסיס כבוד הדדי ושותפות אמיתית. לא לחינם היא מצטטת בהרחבה מתוך מגילת העצמאות — במידה מסויימת, אפשר לומר שדו"ח זה הוא מגילת העצמאות החדשה של מדינת ישראל, גרסא 2.0.

כל אדם מוסרי ורודף שלום חייב להצטרף לקריאתם של חברי הוועדה. מדובר כאן במאמץ משותף ואדיר שהביא להסכמה רחבה בקרב נציגים של מספר קבוצות משני העמים. הדו"ח הזה מייצג את הסיכוי הטוב ביותר שהיה אי פעם לפיוס והשלמה, ולחיי שלום במדינת ישראל. אימוץ של עיקרי המלצות הוועדה (גם אם בתיקונים קטנים) יהווה את פריצת הדרך אותה חיפשנו כבר למעלה מעשור להשלמת תהליך השלום מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל. זמן קצר אחרי יציאת הדו"ח כבר הופיעו סנוניות ראשונות של עניין מצד מדינות המפרץ, ואין לי ספק שהטפטוף הזה רק יגבר בימים הקרובים.

היום ישראל סוגרת את המעגל אותו פתח יצחק רבין ז"ל לפני למעלה מ-15 שנה. מחר, אם נרצה, יוצאים לדרך חדשה.

אגב, ראוי לציין שגם ביקום המקביל העונה החדשה של דוקטור הו מגניבה לאללה.

7 Replies to “זכרון, עצמאות, נאכבה – על הדו"ח המסכם של ועדת הפיוס”

  1. אגב 'אין אשמים' (ואם כבר במציאויות אלטרנטיביות עסקינן) – בזמן האחרון אני משתכנע שאם צריך לדבר על אשמים בברוך העמוק שאנחנו נמצאים בו, הבריטים הם אחלה מועמדים.
    הם הרי קיבלו מנדט להכין את העמים שחיים פה לעצמאות. בפועל, הם פשוט הרימו רגליים וברחו. אני שואל את עצמי – מה היה קורה אם הם היו דואגים שיקומו פה שתי מדינות, בגבולות החלוקה, שיערכו בחירות והכי חשוב – שיחולקו תעודות זהות לפני שהם נוטשים את הארץ.
    סביר להניח שאת מלחמת 48' זה לא היה מונע. אבל לאחריה, לישראל לא הייתה ברירה אלא להחזיר את הפליטים לשטחה, ולירדן לא הייתה ברירה אלא להקים מדינה פלסטינים בגדה. התוצאה הייתה שבעיית הפליטים הפלסטינים לא הייתה קיימת.

  2. נדב – בוקר טוב. לא שמעת אף פעם את הביטוי England fucked the world?

    מה שהם עשו בהודו היה אפילו יותר גרוע, כי כשהם יצאו משם ההינדים והמוסלמים טבחו אלה באלה בששון, ושם מדובר באנשים שגרו בשכנות מאות שנים.

    קל לשכוח שפעם הודו כללה גם את פקיסטן ובנגלה-דש. אפשר בהחלט לחשוד שלבריטים היה אינטרס בפילוג הזה כדי להחליש את הודו. הפרד ומשול.

    שלא לדבר על זה שהבריטים והאמריקאים בעצם המציאו את רוב מדינות המזרח התיכון, בהתאם לאינטרסי הנפט שלהם.

    מצד שני, הבריטים הם לא האשמים בעליית הלאומיות המודרנית בלבנט בתחילת המאה ה20. השילוב של מדינת לאום עם שיטות פוליטיות מפגרות ונפוטיסטיות זה כמו ניטרו-גליצרין.
    .
    .
    דובי – ניסיון יפה באופטימיות. אני חושש שהסכמי אוסלו לא היו מראשיתם מצע פורה לאמת ולפיוס, כי הפלסטינים היו מתקוממים במוקם או במאוחר נגד השחיתות והניתוק מהעם של אנשי אש"ף-טוניס, שהסכמי אוסלו השיתו עליהם.

  3. מרמיט, אם שמת לב, גם ביקום האלטרנטיבי הנ"ל הסכמי אוסלו הביאו בערך לאותה תוצאה מבחינה מעשית- כר לשלום הם ממש לא היו.

  4. עופר – צודק, לא שמתי לב. איכשהו פספסתי את הסוגריים הארוכים בפסקה הראשונה, ונתקעתי על שורת הסיום עם מורשת רבין.

    מוריד לעצמי ציון בהבנת הנקרא, וולונטרית.

  5. קודם כל, פוסט מוצלח מאד. אין ספק שדרוש פיוס בין ערבים ויהודים בקו הירוק. עם זאת אחריות בעיית הפליטים עם כל הכאב שבדבר נופלת בעיקר על המנהיגים הערבים הפלסטינים ב48 ומדינות ערב הקולטות שלא נתנו להן להשתלב ושימרו את הבעייה ככלי ניגוח נגד ישראל. על מדינת ישראל להכיר בעובדה ש48 הייתה אסון לערביי האזור ואסור לנו להתעלם מהעובדה הזו. אך איך תקבע מי יהיה זכאי "לשוב" לישראל, האם לא תהיה זאת אפליה נוספת. פתרון בעיית הפליטים מקומה במדינות הקולטות אשר את כספי הפיצויים הן יכולות לקחת מרכוש הפליטים היהודים שגורשו (כן גורשו) ממדינות ערב עקב מלחמת העצמאות. פליטים אלה שווים במספרם ועולים ברכושים על הפליטים הערבים. ההבדל הוא שפה הם נקלטו (אכן גם בתהליך זה היו עיוותים ושיבושים אך אין להאשים מדינה בחיתוליה הכפילה את אולוסייתה בשנה וקצת) ושם ממניעים אינטרסנטים מקומיים ואזוריים הופלו ומצוקתם הונצחה. עלינו להכיר בסבל הפלסטינים אך מקום חזרת הפליטים הוא למדינה עתידית בשטחים שם יוכלו לממש את זכויותיהם הלאומיות מבלי לדרוך על זכויותינו. שלום אמיתי עושים בהתחשבות בשני הצדדים גם ביהודי, חבל שקולות כאלה בשיח הערבי מעטים עד כדי טיפות בים וגם אלה מושתקים ומאויימים.

סגור לתגובות.