ועכשיו, בתלת מימד!

הצטרפתי למין האנושי וצפיתי סוף סוף באוואטר. הרבה ביקורות נכתבו כבר על הסרט הזה, ואין לי כוונה להכנס לדיון סביב הסוגיות הקולוניאליסטיות, הפאנתאיסטיות או השושואיסטיות. אני רוצה דווקא להתערב בשאלה הטכנית של התלת-מימד.

דיסקלייזמרים: א. זה היה סרט התלת-מימד הראשון שלי (טוב, חוץ מהסיוט ברחוב אלם חמש שכלל כמה דקות של תלת מימד); ב. אני סבלתי רוב הסרט מחוסר התאמת בוטה בין משקפי התלת-מימד למשקפי הראיה שלי, מה שמן הסתם פגע בהנאה שלי מהעסק. אי אפשר לתת אופציה של משקפי תלת מימד שמתלבשים על משקפיים רגילים? הייתי מניח שקהל היעד של הסרט כולל הרבה מרכיבי משקפיים…

ועכשיו לענייננו:

התלת-מימד אינו תורם לסרט מבחינה עלילתית – הוא לא נועד לתרום לסרט – הוא תורם לו מבחינה חוויתית. הוא תורם, או לפחות אמור לתרום, לאימרסיה של הצופה בתוך העולם. זוכרים את הסיפור הזה על האנשים שצפו לראשונה בקולנוע בסרט שהראה רכבת מתקרבת למצלמה וברחו כי חשבו שהם הולכים להדרס? אז את התחושה הזו מנסה התלת-מימד לשחזר (רק, כאילו, בלי הדביליות). יש רק שתי בעיות שמונעות מהשאיפה להתממש.

הטכנולוגיה לא לגמרי בשלה. כשעל המסך מופיעים מספר עצמים במרחקים שונים מהצופה, אפשר בקלות להבחין בהפרש הזה – זה, בעצם, עיקר האפקט התלת-ממדי המופק על-ידי הטכנולוגיה הנוכחית. אבל כל עצם בפני עצמו נראה שטוח לגמרי. השילוב גורם לסרט להראות כמו ערימה של תפאורות ודמויות קרטון שנעות על המסך, במה שהזכיר לי בעיקר תמונות "תלת-ממדיות" ישנות שפשוט כללו כמה שכבות של עצמים שהורכבו על-גבי תמונת רקע. למרבה האירוניה, דווקא העצמים שנוצרו באנימציה ממוחשבת (שהם, יש להודות, הרוב בסרט הזה) אינם סובלים מהבעיה הזו. אוואטר, לפיכך, נראה כמו היפוך מוזר של רוג'ר רביט: דמויות האנימציה מרגישות אמיתיות, בעוד שהאנשים המצולמים מרגישים "מודבקים" על גבי הסצינה. מצד שני, בסרט הזה, אולי זה קצת מכוון.

עוד לא פיתחנו טכניקות צילום מתאימות לסרטים תלת-ממדיים. הסרטים העלילתיים הראשונים נראו כמו תאטרון מצולם – הקלוז-אפ הראשון, אלמנט קלאסי של קולנוע שאי אפשר לבצע בתאטרון, לא הופיע אלא כמה עשורים אחרי המצאת הקולנוע. הסרטים המדברים הראשונים לא ידעו כל כך מה לעשות עם הקול של השחקנים. חרף המעבר המהיר של האולפנים עצמם לסרטים מדברים (שקצת מזכיר את המוות המהיר של האנימציה הקלאסית והמעבר לאנימציה ממוחשבת – ומאותה סיבה: הצלחה כלכלית של האחרונים), הבמאים התקשו למצוא שימוש לקול. מבקרים רבים, למרבה האירוניה, התלוננו על כך שהכנסת הקול לסרטים הפכה אותם לחיקוי חיוור לתיאטרון במקום להיות צורה עצמאית של אמנות.

המעבר ממדיום אחד לאחר מצריך שינויים משמעותיים בצורת החשיבה של היוצר על הצורה בה הצופה חווה את התוצר הסופי. אחת הבעיות בתסכיתי דוקטור הו המוקדמים של "ביג פיניש" ((ביג פיניש קיבלו בשנות ה-90 הרשאה מה-BBC ליצור תסכיתים בהשתתפות הדוקטורים החמישי, השישי, השביעי והשמיני.)) הייתה הקושי של הכותבים להתאים את החשיבה שלהם מחשיבה ויזואלית לחשיבה קולית בלבד. כתוצאה מכך, רבים מהתסכיתים המוקדמים עושים שימוש יתר בשחקנים כתחליפי תמונה: הם מתארים את מה שהם רואים, מה שפוגע מאוד באמינות של הסצינה – אדם נורמלי לא יתאר בכזה פירוט את מה שכל אנשים שסביבו יכולים לראות בבירור. ((בהמשך עברו כותבי התסכיתים לכתוב הרבה על "מפלצות מבוססות קול", מה שיותר מתאים למדיום, אבל התחיל לחזור על עצמו בשלב כלשהו.)) כך גם במעבר שמרגיש פחות מהפכני, מקולנוע דו-ממדי לקולנוע תלת-ממדי. העניין הוא שהרבה מהקונבנציות והטכניקות שהתפתחו בקולנוע הדו-ממדי התחילו את דרכן ברצון להתגבר על המגבלה הדו-ממדית ולהכניס את הצופה לתוך הסרט. כשאותן קונבנציות צילום מועברות ישירות לתוך סרט תלת-ממדי, התוצאה מבלבלת ומוזרה, בדיוק כמו שהעברת הקונבנציות של הסרט האילם ישירות לתוך הסרט המדבר היו יוצרות תחושה מוזרה והסרט לא היה "מסתדר".

תחשבו, למשל, על הפוקוס. הפוקוס הוא האמצעי של הבמאי לרכז את תשומת הלב שלנו בדבר אחד בזמן שקורים עוד הרבה דברים מסביב. כשהבמאי רוצה שהעין שלנו תוכל להתרוצץ חופשי, הוא מצלם שוט מספיק רחב כך שכל הדברים שאנחנו עשויים לרצות להסתכל עליהם יהיו פחות או יותר בפוקוס. מסיבה טכנית כלשהי, זה לא עובד כך בתלת-ממד. אפשר לקחת לדוגמא את אחת הסצינות המוקדמות בסרט (הראשונה?), בה רואים את הגיבור יוצא מתא השינה שלו ומתארגן לעזיבת החללית בה נסע. התמונה רחבה מאוד, ואפשר לראות דמויות אחרות, גם ברקע וגם מקדימה, עושות כל מני דברים – אבל רק דמות הגיבור בפוקוס. מדובר בשוט ארוך מאוד, רחב מאוד, שכמעט שמתחנן שנריץ את העיניים על כולו. אבל העיניים שלנו נתקלות בבעיה: התמונה שהן רואות מצליחה לגרום להן לחשוב שהיא תלת-ממדית, אבל הן לא מצליחות להתפקס על עצמים במרחקים שונים. לי, אישית, זה עשה כאב ראש, ונאלצתי להתמקד באופן מודע בעצמים שהבמאי פיקס עבורי. במקום שאני ארגיש בתוך החללית, העובדה שאני צופה בסרט (תלת-ממדי!) רק התחדדה עבורי. אותה תחושה חזרה בכל פעם שהצילום, בהתאם לקונבנציות של סרטים דו-ממדיים, הוסיף עצמים בקדמת התמונה שהיו מחוץ לפוקוס (מרפק של חייל בקדמת שורת החיילים שלאורכה אנחנו מסתכלים, רכב נע בקדמת שדה בתמונה רחבה וכן הלאה) – העין רוצה להתפקס, לא מצליחה, ואני נעשה מודע לאפקט במקום שהוא ישקע ברקע.

שוב, דווקא בסצינות בהן כמעט הכל היה אנימציה ממוחשבת, הבעיה לא חזרה על עצמה, אז אני מניח שיש כאן בעיה טכנית מסוימת, אבל הצילום בסרט לא ניסה להתמודד עם המגבלה הזו (שכאמור, נוצרה בכלל בגלל שבמאים רצו להתגבר על המגבלות של דו-ממד, ויצרו קונבנציות מתאימות). אם לשפוט לפי ההיסטוריה, ידרשו עשור או שניים כדי שבמאים יגבשו סט קונבנציות חדש שידע להוציא את המקסימום מהתלת-ממד (בהנחה שמספיק במאים ישקיעו ביצירת סרטים כאלו בשנים הקרובות).

לכן, בעיני אוואטר אינו באמת "סרט תלת-ממד", אלא סרט בתלת-ממד – סרט דו-ממדי שמוצג בתלת-ממד. סרטי תלת-הממד האמיתיים יכללו לא רק את הטכנולוגיה המתקדמת, אלא גם את הטכניקה המתאימה להם.

14 Replies to “ועכשיו, בתלת מימד!”

  1. ראיתי בארץ והמשקפיים התלבשו יפה מאוד על משקפי הראיה שלי. יכול להיות שמדובר בתקלה ספציפית לקולנוע?

  2. מעניין.
    האמת, גם לי אווטאר נראה יותר כמו מעין הוכחת היתכנות טכנולוגית ופחות כמו סרט שעומד בםני עצמו.
    (אגב, הקלוז אפ הראשון מיוחס לסרט "חיי כבאי אמריקאי" מ 1903, שמונה שנים אחרי המצאת הקולנוע ורוב התחביר הקולנועי המוכר התגבש כבר ב 1914 עם "הולדת אומה" של ד.וו גריפית')

  3. עופר, יותר סביר שזה קשור לסוג המשקפיים (וגם לעובדה שגם כיום, כשש שנים מאז שהתחלתי להשתמש במשקפיים, עדיין לא נוח לי איתן, ואני מרגיש צורך בלתי נשלט להצמיד אותן לעיניים שלי – אם הן מתרחקות כדי חצי מילימטר אני מתחרפן.)

  4. "השילוב גורם לסרט להראות כמו ערימה של תפאורות ודמויות קרטון שנעות על המסך" וגם: "התלת-מימד אינו תורם לסרט מבחינה עלילתית". בהחלט פיספסת משהו – זוהי בדיוק ההתפתחות של הדמויות. 

  5. דוד, דווקא ציינתי שבסרט הזה, אפשר לראות את חוסר הריאליזם של הדמויות האנושיות כמכוון. עם זאת, מכיוון שלא מדובר כאן בבמאי אליטיסטי – כולה קמרון – הייתי רוצה לשמוע מפי האתון שזה אכן היה מכוון. עד אז, אני אדבוק בעמדתי שמדובר במגבלה של הטכנולוגיה, ולא בהתחכמות נפלאה.

  6. בהחלט התכוונתי להתחכם. אני לא חושב שקמרון התכון (אני בספק אם הוא יודע שאפשר להתחכם בלי לירות במישהו תוך כדי).

  7. קמרון הוא אחד מבמאי האקשן החשובים של 30 השנים האחרונות – לקרוא לו "כולה קמרון" זה קצת להמעיט בערכו (והוא דווקא יודע להתחכם לא רע בכלל, אני חושב שאתה מתבלבל בינו לבין מייקל ביי)

  8. אולי אתה צריך משקפיים אחרים, חדשים, מושקעים (יקרים) גם אני מרכיבה משקפיים בערך 6 שנים והם היו לי נורא לא נוחים עד שטרחתי והשקעתי בזוג מעט יותר יקר ועכשיו הכל סבבה, הם בקושי מורגשים. וכשראינו את הסרט "למעלה" בתלת מימד המשקפיים המיוחדים התלבשו יופי על המשקפיים שלי.

  9. שאלה טכנית: איפה ראית את הסרט? בקולנוע איימקס או רגיל? ואם אתה יודע – באיזו טכנולוגיה, Dolby 3D או Real-D?

    הטכנולוגיות השונות אמורות לתת תוצאה זהה, אבל ייתכן שיש בינהם הבדלים בפועל. עדיין לא הצלחתי לקבוע הגיון או להחליט אם אחת מהן טובה יותר מאחרות: יש סרטים שהעומק בהם היה (לדעתי) מאכזב לגמרי, אבל אחרים אמרו שעבדו נהדר, ואני חושד שזה בגלל ההבדל בין הטכנולוגיות השונות. אולי סרטים שונים נראים טוב יותר בתלת מתוצרת חברות שונות.

    ראיתי את "אווטאר" פעמיים, והדמויות לא היו "שטוחות", לא בסצינות המצולמות ולא בממוחשבות. פשוט לא; הן היו, איך לומר, תלת-מימדיות – ואין שום סיבה שלא יהיו. בתופעת ה"כמה שכבות של דמויות קרטון" נתקלתי בגירסת התלת-מימד של אחד מסרטי הארי פוטר. צפוי שדבר כזה יקרה בסרטים שכמו אותו "הארי פוטר" צולמו באופן "שטוח" ואחר כך הוסבו לתלת-מימד ("אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון, שיגיע בקרוב, גם הוא כזה). אבל "אווטאר" לא צולם כך. הוא צולם כולו במצלמות תלת-מימד. העומק הוא אורגני, ואין שום סיבה שהדמויות יהפכו לקרטונים גזורים. או אולי בגירסת האיימקס זה אחרת?

  10. פוסט מעניין.
    אני מנסה לדמיין כיצד חשו הצופים בקלוז-אפים הראשונים. אולי גם הם חשו שהם פתאום מודעים יותר מדי לטכניקה ולמדיום במקום לחוש שהם צופים באופן נורמלי בהתרחשות.

סגור לתגובות.