פרדוקס האנונימיות

אלי כתב פוסט על נושא מעניין במיוחד: איך זה שאנשים באינטרנט אדיבים יותר מאשר בחיים האמיתיים? ואכן, כולנו נתקלנו בנכונות המופלאה של יושבי פורומים או קוראי בלוגים אלמוניים לעזור לנו כמעט בכל בעיה אם רק נזרוק איזה מסר קצר איפשהו עם תיאורה. רבים מאיתנו ניצבו כבר בשתי העמדות – גם בזו של השואל וגם בזו של העונה – ובשני המצבים אנחנו מרשים לעצמנו הרבה יותר משהיינו מרשים עם אנשים פיזיים בעולם האמיתי. אנחנו נותנים תשובות הרבה יותר מפורטות ועל עניינים הרבה יותר מסובכים מאשר מה שהיינו עושים בחיים האמיתיים, ואנחנו גם מרשים לעצמנו לשאול זרים גמורים שאלות שלעולם לא היינו שואלים אנשים זרים, ואולי אפילו לא מכרים. לשאול "מה השעה" זה דבר אחד, אבל לשאול "איך אני מתקן תקלה כזו וכזו במחשב שלי" זה כבר משהו שונה לגמרי.

אלי מביא תשובות מכאן ומכאן – מצד האופטימיסטים חסרי התקנה ומצד הציניקנים חסרי הנשמה, אבל אני חושב ששני הצדדים צודקים ושני הצדדים טועים באותה מידה.

מה שצריך לזכור הוא שעודף האדיבות אינה התופעה האינטרנטית היחידה שרובנו חווינו. יש גם את החוויה ההפוכה: הטרולים, והפליימים. אנשים מרשים לעצמם אמירות והתנהגות שלעולם לא היו מעזים להפגין בחברת אנשים. וכשאני אומר "אנשים" אני כולל את עצמי. לעיתים קרובות ההתנהגות שלי בשיחות אינטרנטיות היא מתחת לכל ביקורת, ושונה בעליל מהצורה שאני מדבר או מתנהג בחברת אנשים. אני מאמין ששתי התופעות הללו הן שני צדדים של אותו גורם ממש: האנונימיות (או תחושת האנונימיות).

א. באינטרנט, כולם נראים כמוך. קרה לכם פעם שראיתם לראשונה מישהו שדיברתם איתו הרבה ברשת אבל מעולם לא פגשתם? או שבלוגר שאתם קוראים כבר הרבה זמן הוסיף פתאום תמונה שלו לאתר? נכון שהתגובה הראשונה שלכם תמיד הייתה "ממש לא ככה דמיינתי אותו"? באינטרנט אנשים שאנחנו מעריכים תמיד יראו כמונו, כי הם, הרי, בדיוק כמונו. לא הייתי קורא לזה גזענות סמויה, אלא יש לנו הטייה אוטומטית, מולדת, לטובת אנשים שנראים כמו האנשים שאנחנו רגילים אליהם, שזה בעיקר המשפחה. אני זוכר שבפעם הראשונה שקראתי את הפוסט של נתאי שסיפר איך שקראו לו בקיבוץ עליקמא, זה עשה לי דיסוננס קוגניטיבי קטן. כי לא יעזור שאני יודע שהוא אחיין של עמיר פרץ ושכנראה גוון העור שלהם דומה, ולא יעזור שאין לי שום דבר נגד עמיר פרץ או מזרחיים באופן כללי, כשאני קורא טקסט של מישהו התמונה שלו בראש שלי לעד תראה בערך כמוני, אולי עם קצת יותר שיער. כי ככה נראים אנשים "רגילים", מבחינתי. כל שינוי מהפורמט הבסיסי הזה מצריך סיבה ספציפית. כך גם טקסט שיתחיל בלא זיהוי מין הדוברת יקרא על-ידי כאילו נכתב על-ידי גבר. אם וכאשר יתגלה כי הטקסט נכתב על-ידי אישה, הדבר יצריך שינוי מנטלי בתמונה המנטלית שיצרתי של כותב הטקסט. ((יהיה זה בלתי נכון להגיד שהכותב הנייטרלי הוא אנדרוגיני – שום שינוי לא ידרש אם יתגלה במובהק שהכותב הוא גבר. ביקורת אפשרית על הטענה הזו היא שבאינטרנט, כולם נראים כמו ההגמון, שבמקרה הישראלי זה גבר אשכנזי, שבמקרה זה אני. אם זה נכון, אני אציין רק שבאזורים "מוגדרים", למשל פורומים נשיים, או אתר של מוזיקה מזרחית, אפשר לשער שהגולשים יתקנו את הדמות ההגמונית כדי להתאים לאופי הפורום.))

אז מה אם כולם נראים כמוני? אז לאנשים שנראים כמוני (בהנחה שאני לא מכיר אותם) קל לי יותר להיות נחמד ואדיב, וקל לי יותר לתת בהם אמון. עצוב, אבל אני חושב שעבור רוב האנשים, זה גם נכון.

מאידך, ברגע שהאידיליה של הזהות הטוטאלית נשברת כי מישהו לא מסכים עם מישהו אחר, הדבר גורם לתסכול, שמוביל למלחמות פליימינג.

ב. באינטרנט, אני לא יודע למי אני פונה, והם לא יודעים מי פנה אליהם. כשאני פונה ברחוב למישהו בבקשה לעזרה, אני גורם להם אי-נוחות מסויימת, ובשל כך אני מרגיש אי-נעימות מסויימת. באינטרנט, אני משלח את הבקשה שלי, בדרך-כלל, לציבור אנונימי – אני לא יודע מי קרא את הבקשה שלי, ואף אחד לא מרגיש מחוייב להשיב לה. כך נמנעת גם אי-הנוחות של המשיב הפוטנציאלי, שיכול להתעלם (אפילו יש לגיטימציה מתוך כך שרבים אחרים ראו את הבקשה, ובוודאי מישהו אחר ישיב למבקש), וגם אי-הנעימות מצד המבקש, שכן הוא אינו מכביד על איש שאינו מעוניין לסייע. על כן, אנשים ירשו לעצמם לבקש הרבה יותר באינטרנט מאשר מחוצה לה. (כשמישהו לא מצליח להבין את חשיבות האנונימיות של הקורא לבקשות שכאלו, למשל כשמישהו שולח דוא"ל למישהו אחר עם בקשה משמעותית, התוצאה היא לעיתים קרובות מפח נפש לשני הצדדים). ((אני זוכר כמה פוסטים בבלוגים שונים לגמרי מקרים כאלו, אבל לא הצלחתי לאתר אותם כרגע. אם יש לכם כאלו, תגיבו למטה ואני אוסיף קישורים לדוגמא.))

ג. האינטרנט הוא (עדיין) בעיקרו אסינכרוני. למרות המיידיות של הכל, ואפילו בטוויטר, האינטרנט הוא עדיין אסינכרוני, כלומר, יש לגיטימציה מלאה להתמהמהות במתן תשובה (במידה רבה בגלל סעיף בי"ת). אם אני אשאל מישהו מה השעה בתחנת אוטובוס, הוא צריך לענות לי מיד. אם אני מתקשר לחבר שלי ומבקש ממנו עזרה בפתרון בעיה במחשב, הוא צריך לתת לי תשובה באותו הרגע, ולו תהיה זו "אני אחזור אליך עוד שעה". אבל אם שילחתי ציוץ לאוויר העולם, או שאלה בפורום, הם יחכו שם, ולכולם יהיה ברור שזה לגיטימי לגמרי לענות על זה גם עוד שעה או יום, אם אין להם זמן כרגע.

ברגע שאני יכול לענות מתי שנוח לי, ולא מתי שנוח לשואל, הסיכוי שאני אשיב עולה פלאים, כי כמעט תמיד יש איזשהו זמן במהלך היממה שהוא זמן מת, שאין לי משהו מיידי לעשות בו, ואז אני יכול להשיב על השאלות שנשאלו.

לשלושת הגורמים הללו צריך להוסיף גם דברים שאלי כבר ציין: העלות האפסית של יצירת טובין ציבוריים (כלומר כאלו שנגישים לכולם באותה מידה). למעשה, עבור מתכנת בודד זה כנראה יותר פשוט לשחרר תוכנות שהוא יצר לשימוש עצמי באופן חופשי מאשר להקים את כל המערך הדרוש כדי לגבות תשלום על אותה תוכנה ממש, והרווח הפוטנציאלי לא מצדיק את ההשקעה; ומאידך, צבירת מוניטין בקרב הקהילה, על כל טובות ההנאה המשתמעות מכך (אבל זה נראה לי קטנוני להפוך את זה לסוג של אנוכיות, מכיוון שזו תועלת אורגנית. קשה לי להאמין שמישהו עוזר לאחרים כדי שבעתיד יוכל לקבל יותר עזרה מהקהילה. השכר בדמות מוניטין ויותר סיוע בעתיד הוא תופעת לוואי מבורכת, לא תמריץ).

אבל אלו נכונים בעיקר בפרוייקטים כמו תוכנות בקוד פתוח או וויקיפדיה. את האינטראקציות האדיבות הנפוצות ביותר ברשת, אלו של הסיוע ההדדי בפורומים למיניהם, אפשר להסביר, לדעתי, רק באמצעות התייחסות לאנונימיות של הרשת. אותה אנונימיות שמאפשרת לאנשים לקלל, לחרף ולגדף, לרדוף אנשים עד חורמה ולעצבן את כולנו עד השמיים, היא זו שמאפשרת "מעשים אקראיים של טוב-לב", כפי שאינם מתאפשרים בעולם המנוכר בו אנו חיים. למרבה הפרדוקס, את התפקיד של הכפר הקטן שבו כולם מכירים את כולם החליף הכפר הגלובלי שבו אף אחד לא יודע שאתה כלב.

12 Replies to “פרדוקס האנונימיות”

  1. "…המשיב הפוטנציאלי, שיכול להתעלם (אפילו יש לגיטימציה מתוך כך שרבים אחרים ראו את הבקשה, ובוודאי מישהו אחר ישיב למבקש)…"
    ה-Bystander Effect תקף גם באינטרנט. וזה אושש במחקרים אמפיריים.

  2. ד. באינטרנט, אנשים מקדמים את האג'נדה שלהם. הם מצטרפים לפורום מסוים – בסיסי נתונים, וורדפרס, לינוקס, לעיסת גזרים, הריון ולידה, מעריצי הראל סקעת, חובבי גניקולוגיה וכיו"ב – מפני שזה מה שמעניין אותם וזה מה שהם חזקים בו, זה מה שהם אוהבים וזה מה שהם רוצים לקדם, גם על ידי עזרה לניוביז.

  3. לפי סעיף א' שלך היית צריך לסיים עם: "שבו אתה בטוח שכולם כלבים, כמוך".

    מסכים לגמרי עם ב' ו-ג', אבל אצלי אישית א' לא נכון. נתחיל עם זה שאם אני לא ב"בחדרי חרדים" אני לא חושב שכולם כמוני… (וגם שם זה לא כך, רק ששם מדובר על הבדלים שאולי קטנים יותר, אבל משמעותיים לא פחות), ונמשיך עם זה שהניק מביא איתו הרבה רמיזות ואסוציאציות לזהות הכותב.

  4. מה שאתה מתאר כאן בתור אנונימיות/תחושה של אנונימיות נראה לי יותר קרוב לתופעת הדיסאינהיביציה שקיימת ברשת, כלומר האופן שבו אנחנו מסירים מעלינו ברשת חלק גדול מהעכבות שמאפיינות את האינטרקציה האנושית בעולם האמיתי.

    הסרת העכבות ברשת כמובן פועלת לשני הכיוונים ומאפשרת לנו להתנהג בצורה יותר בוטה וגסה מצד אחד, אבל מצד שני גם להרגיש יותר קרבה אינטימית לאנשים שאיתם אנחנו באים במגע. כתבתי על זה פעם בפוסט אחר אבל בפוסט הנוכחי התמקדתי יותר בסיבות הספציפיות לעזרה ההדדית ברשת מעבר להסרת העכבות שמאפיינת באופן כללי את הדינמיקה החברתית באינטרנט.

    אני לא יודע אם אנחנו בהכרח עוזרים לאנשים מתוך התחושה המדומיינת שהם זהים לנו. למרות שכמובן שהרבה פעמים אנחנו חושבים כך בטעות בעולם האמיתי וקל וחומר בעולם הוירטואלי, אני לא בטוח שזאת הסיבה העיקרית לרוב העזרה שקיימת ברשת. על עצמי לפחות אני יכול להעיד שהרבה פעמים עזרתי באינטרנט לאנשים שבאו מרקע תרבותי שונה לגמרי משלי ולא הרגשתי שום דמיון אמיתי ביני לבינם או האמנתי שדמיון כזה קיים בינינו. אני מניח שכנ"ל גם לגבי רוב האנשים שעזרו לי ברשת.

    מה שכן, אפשר אולי להסביר זאת באופן קצת שונה (ויכול להיות שבעצם התכוונת לזה) על פי תפיסת הקהילה המדומיינת של אנדרסון, כלומר לא שאנחנו באמת מאמינים בדמיון וזהות אמיתית בינינו לבין גולשים אחרים, אלא שיש לנו תודעה (מדומיינת כמובן) של אחווה וגורל משותף בינינו ובין גולשים אחרים, למרות שבפועל אין שום דמיון פיזי, חברתי או תרבותי בינינו. נראה לי שהתודעה הזאת מאפיינת בעיקר אנשים שאכן משתייכים לקבוצה מסוימת, למשל "אחוות בלוגרים" (ובתוך אחווה זו אחווה יותר אליטיסטית של "בלוגרי וורדפרס"), "אחוות משתמשי לינוקס" וכדומה, אבל ככל הנראה היא מאפיינת גם את כל "אזרחי הרשת" (במרכאות כפולות ומכופלות כמובן).

  5. בקשת עזרה בפורום אינטרנטי היא בדרך כלל בקשת עזרה כללית (מכל הנוכחים בפורום). זה לא כל כך דומה ללשאול מישהו ברחוב איך לתקן את המחשב שלך, אלא יותר ללכת לרחוב עם שלט: "זקוק עזרה בתיקון המחשב" ולחכות שאחד העוברים והשבים יעצור ויעזור. תיקוני מחשב כנראה לא עובדים ככה, אבל בקשת כסף (קיבוץ נדבות) או הסעות (טרמפים) עובדים די טוב בלי אלמוניות.

  6. לדעתי דווקא לצבירת מוניטין יש חלק משמעותי בנכונות לענות. בעיקר בפורומים, בהם הקהל פחות או יותר קבוע ונוכחותה של פרסונה נמדדת על פי כמות ההשתתפות הפעילה שלה. במענה לשאלות ולבקשות אתה ממצב את עצמך כדמות מבינה ופעילה בקהילה.

    אבל זו סתם תחושה אישית שלי, לא בדקתי אותה מעולם.

  7. מה שלא מסתדר לי בפוסט הזה הוא שהאינטרנט הוא כבר מזמן לא אנונימי.
    הייתי פעיל בויקיפדיה כבר ב-2004. כבר אז, עשיתי שלוש עריכות תחת ניק, והבנתי שבסביבה הזו מעריכים עבודה בשמות גלויים.
    אני לא פעיל כבר די הרבה זמן, אבל למיטב ידיעתי היום כל הפעילים המרכזיים מזוהים בשם.

  8. דרומי, אני התייחסתי לפנים אחרים של אנונימיות: א. אני יודע איך קוראים לך, למשל, אבל מעולם לא ראיתי אותך. למראה חיצוני יש השפעות, גם אם לא מודעות, על היחס שלנו לבני אדם. ב. גם אם אני מכיר את האנשים בפורום מסויים, אני לא יודע מתי מישהו ספציפי קרא את המסר. אם הוא יתעלם ממנו, לא אוכל לדעת זאת.

    סמילי: קבצנים נוטים ליצור קשר עין ולבקש באופן ספציפי מאנשים סיוע. גם טרמפיסטים, בגבולות האפשר, מנסים להפוך את הבקשה ל"אישית" יותר על ידי יצירת קשר עין עם נהגים חולפים.
    ובכל מקרה, הטענה היא לא שאנשים לא יכולים לעזור לאנשים בעולם האמיתי. הם עוזרים, אבל הרבה פחות ובאופן הרבה פחות מחייב מאשר באינטרנט.

    נמרוד: צודק. הם נכנסים לפורומים בהם "כולם נראים אותו דבר כמותם".

    יחזקאל: ראה הערת השוליים הראשונה בפוסט.

  9. סחתן על הכנות.

    גם עם אנונימיות, עדיין יש אישיות – יכול להיות שמי שמכנה עצמו "דרומי" וטוען שהוא אחיין של עמיר פרץ הוא בכלל סבתא תל-אביבית, אבל זה לא משנה: יש לו דמות אינטרנטית, וככזאת הוא רוצה שנאהב אותו. באינטרנט קל לעזור, וקל לקבל קרדיט על כך, אז למה לא?

סגור לתגובות.