בורות = כוח?

עוד פולו-אפ על פוסט ישן שלי. ((עוד יתרון של אובססיית הסטטיסטיקות שלי היא שאני כל הזמן חוזר לפוסטים ישנים שלי כדי לראות איך לעזאזל כל מיני מילות חיפוש מוזרות בגוגל מגיעות לדברים שאני כתבתי.))

לפני יותר משנתיים(!) כתבתי על משאלי העם לשינוי שיטת הבחירות בשתי פרובינציות קנדיות. תקציר: אונטריו ובריטיש קולומביה כינסו, כל אחת בנפרד, מועצות אזרחים כדי להציע רפורמות בשיטת הבחירות לפרלמנט הפרובינציאלי (שכרגע זהה בשתיהן – שיטה רובנית קלאסית, כמו בבריטניה, ארה"ב והבחירות הפדרליות בקנדה). ב-BC הוחלט להעמיד למשאל עם גרסא של שיטת ה-STV (הקול היחיד הניתן להעברה) הנדירה והמסובכת יחסית, שזוכה, עם זאת, להרבה הערכה מצד מדעני מדינה בתחום. ההצעה לא עברה את משוכת משאל העם, למרות שהיא קיבלה רוב בקרב המצביעים: הכללים שנקבעו דרשו רוב של 60 אחוז, אך ההצעה זכתה רק ל-58 אחוז.

באונטריו ראו מה קרה אצל החברים במערב, והחליטו שהסיבה לתמיכה הבלתי מספקת בהצעה של BC הייתה שהשיטה מסובכת ואנשים פשוט לא הבינו אותה, אז העדיפו להצביע נגד. זו, בין השאר, הסיבה שבאונטריו החליטה מועצת האזרחים להעמיד למשאל עם שיטה פשוטה ונפוצה יותר – MMP, שיטה פרופורציונלית-מעורבת. אבל למרבה המבוכה, במשאל העם זכתה ההצעה הזו לתבוסה מביכה: רק כ-37 אחוז מהציבור תמך בה. כדי להדגיש עד כמה מביכה התבוסה הזו, נזכור שאם הכלל היה הפוך והיו נדרשים 60 אחוזי התנגדות כדי לשמר את המצב הקיים, עדיין ההצעה החדשה הייתה נדחית.

ברשומה שלי מאוקטובר 2007 (או לפחות בחצי השני שלה) העליתי סברה שבניגוד לטענות המקובלות, הבעיה ב-BC לא הייתה חוסר מידע של הציבור באשר לשיטה המוצעת, אלא בדיוק להפך: ההצלחה היחסית שלה נבעה דווקא מתוך כך שהציבור לא הבין את השיטה ואת השלכותיה. לעומת זאת, השיטה הפשוטה יותר שהוצעה באונטריו אפשרה ליותר אנשים להבין על מה הם מצביעים, ולכן יותר אנשים הצביעו נגד. בסוף דברי ציינתי שממשלת BC החליטה, לאור התוצאה הגבולית, לערוך משאל עם נוסף ב-2009, עם יותר מימון לקמפיין ציבורי שיסביר את השיטה המוצעת. מדברי השתמע כי אם ההשערה שלי נכונה, המשאל השני יהיה דומה יותר בתוצאותיו לזה של אונטריו מאשר למשאל הראשון של BC.

מאז שכחתי מכל העסק, ורק התקלות מקרית באותו פוסט החזירה אותי לכל הסיפור הזה, והלכתי לבדוק מה עלה בגורלו של אותו משאל עם. התוצאות, איך לומר, מעניינות במיוחד. 62% מהמצביעים ב-BC התנגדו לאותה רפורמה ממש שרק לפני מספר שנים זכתה לתמיכתם של 58% מהם. מספר התומכים, 38%, דומה להפליא למספר התומכים בהצעה המקבילה באונטריו, ושוב אותו מצב מביך שיותר אנשים התנגדו להצעה מאשר היו דרושים כדי להעביר אותה.

הפעם קשה יותר לטעון לבורות של הציבור: הממשלה העניקה חצי מיליון דולר כל אחת לשתי קבוצות, אחת התומכת ברפורמה ואחת המתנגדת לה, ושתיהן ניהלו קמפיין רעשני למען עמדתן. בקרב המתנגדים אף הצביעו בדיוק על הידע הציבורי הרחב יותר הפעם כגורם להתנגדות החזקה: אנשים הבינו את ההשלכות של הרפורמה, ואי אפשר היה לספר להם סיפורים על כמה שהשיטה החדשה נפלאה ונטולת מגרעות. (בקרב התומכים דווקא עלו קולות שטענו שעדיין לא היה מסע הסברה טוב מספיק, אבל זה די צפוי…)

עוד לא ראיתי מחקרים שמנסים להסביר את השינוי המשמעותי הזה בין שני המשאלים, אבל נראה לי שההשערה שלי קיבלה חיזוק משמעותי. את ההשלכות של המסקנה הזו על משאלי עם ודמוקרטיה בכלל, אני כבר אשאיר לפעם הבאה שאני אזכר בפוסט הזה.

עוד איזה שנתיים שלוש, ככה…

15 Replies to “בורות = כוח?”

  1. " שיטה רובנית קלאסית, כמו בבריטניה, אנגליה והבחירות הפדרליות בקנדה "

    גם בבריטניה, וגם באנגליה? :)

  2. סליחה על הבורות, אבל מה זה "שיטה רובית קלאסית"? איך היא יכולה להיות דומה לשיטה הבריטית ולשיטה האמריקאית (ששתיהן שונות זו מזו – בעצם, האמריקאית מתייחס לסנאט, לקונגרס או לחבר האלקטורים)? איך קוראים לשיטה בניו זילנד?

  3. יחזקאל – רובנית, לא רובית. צריך להבדיל בין שיטת בחירות (הדרך שבה סופרים את הקולות ומחליטים מי מקבל כמה מושבים ואיזה), לבין שיטת הממשל (אופן הרכבת הממשלה, חלוקת הסמכויות בין הבתים וכן הלאה). לישראל ולבריטניה, למשל, יש שיטת ממשל כמעט זהה (פרלמנטרית, ראש ממשלה עם ראש מדינה ייצוגי [נשיא ומלכה, בהתאמה]), אבל שיטות בחירות שונות בתכלית – יחסית רשימתית בישראל, ורובנית באזורים חד-נציגיים בבריטניה.

    שיטת בחירות רובנית עם אזורים חד-נציגיים היא כזו בה המדינה מחולקת למחוזות בחירה שבכל אחד מהם נבחר מושב אחד, והמנצח הוא מי שזוכה בהכי הרבה קולות (גם אם אין לו רוב – אם יש שלושה מתמודדים, אחד מהם יכול לנצח עם 40% מהקולות בלבד). מוכרת בעולם דובר האנגלית כ"First Past the Post".

    השיטה בניו-זילנד הייתה פעם יחסית (לא בגרסא הקיצונית הישראלית, אבל יחסית), אבל לפני כ-15 שנה או משהו כזה הם עברו לשיטה מעורבת שדומה לזו שבגרמניה.

  4. איזה כיף להביע תחזית שמתגשמת, ובייחוד אחת שמנוגדת למה שכולם אמרו.

    אני חושב שזו השיטה שיש לנו באוסטרליה. בתיאוריה זה נשמע הוגן, אבל למעשה אתה מקבל טופס עם כמה עשרות מועמדים, וצריך לסדר אותם בלי שגיאות. אם טעית, כל הטופס הלך פייפן.

  5. דובי,

    אתה יכול להגיד כמה מילים על הנסיון האירי עם STV?

    לא הצלחתי להבין אם הם מרוצים או לא.

    אורי

  6. השאלה שלי היא האם יש מסקנות כלליות לתאוריה שלך מעבר ל"האזרחים במחוז הזה בקנדה באמת לא רצו את שיטת הבחירות הזאת"?

  7. אורי: אין לי מושג. (הייתי יכול לבדוק בוויקיפדיה ולספר לך, אבל גם אתה יכול, ואני עצלן).

    אבנר: מדובר על שני מחוזות בקנדה, אז אני חושב שאפשר לדבר על משהו שחורג מעבר למקרה חריג או מיוחד. ה"תאוריה" שלי היא בעלת השלכות על פרוייקטים של דמוקרטיה ישירה ומשאלי עם באופן כללי: אנשים מוכנים לנסות דברים שהם לא מבינים, אבל יש יותר סיכוי שהם יתנגדו אחרי שיסבירו להם אותם. יש דוגמא נוספת לכך מההיסטוריה הקנדית – משאל העם על התיקון לחוקה שנודע כ"סבב שרלוטטאון", שם התמיכה במערב צנחה מיותר מ-50 אחוז לסביבות ה-30 תוך חודשים ספורים, זאת, בניגוד להסברים שניסו לתת תומכי הרפורמה אחרי כשלון הסבב, לפיו המצביעים במערב התנגדו לתוכנית מכיוון שלא הבינו אותה. אין זה סביר שאנשים ידעו *פחות* על הרפורמה אחרי מספר חודשים של קמפיין.

    כמובן שכדאי לבדוק את זה בעוד מקומות בעולם, אבל השאלה שעולה היא חשובה: האם, בניגוד להנחה האינטואיטיבית, אנשים קודם כל תומכים ברפורמות, ורק אחרי שהקדישו לכך מחשבה הם עשויים להתנגד לה? בדרך כלל אנחנו מניחים שהכיוון הוא הפוך: קודם אנשים מתנגדים לשינוי בסטטוס קוו, ורק אחרי שמסבירים להם והם מנהלים דיון ציבורי, הם יסכימו לשינוי. אם זה נכון, זה אומר שבורות אינה מעודדת שמרנות אלא להפך, ושתהליכים של דמוקרטיה דליברטיבית לא יביאו לתוצאות פרוגרסיביות יותר, אלא להפך.

  8. בקצרה, שתהליכים דליברטיביים והשתתפותיים מנציחים את הסטטוס קוו ומונעים שינוי פרוגרסיבי.

    (רק כדי להדגיש שוב: זו השערה, והעדות היחידה הזו היא רחוקה מלהוות ביסוס לטענה שלי. זה כיוון מעניין למחקר, לא טענה שאני מסוגל להגן עליה).

  9. הבנתי.

    אבל גם הידע שהצגת אינו מסתדר לי עם השערה.

    תהליכים דילברטיבים, הם תהליכים הנעשים על ידי קבוצות קטנות יחסית (כמה מאות אזרחים). בקבוצות הקטנות הללו נערכים דיונים מורכבים. עד כמה שהבנתי מהערך בויקיפדיה העוסק בדמוקרטיה דליברטיבית, מי שהציע את החקיקה החדשנית בקנדה, היו הקבוצות שעברו את הדיון הדילברטיבי.

    הבעיה מתחילה בציבור הרחב. להבנתי, הוא אינו לוקח חלק בדיון הדליברטיבי. משהו אחר קורה בציבור הרחב. אם אני מבין נכון, הוא אינו שותף פעיל בדיון, ולא עומדת לפניו כמות המידע, או הזמן לעבד את כמות המידע, שאליו נחשפו המשתתפים במועצות הדילברטיביות.

    ניתן לראות שיש הבדל גדול בין החלטת המועצות הדילברטיביות, לבין הציבור הרחב. באופן עקרוני לא אמור להיות בינהם הבדל. האזרחים שנבחרים למועצות הדילברטיביות נבחרים בסורטיציה, ואמורים לשקף את כלל האוכלוסיה (ראה סרטון הסבר כאן: http://www.americaspeaks.org/index.cfm?fuseaction=Page.ViewPage&PageID=797)

    אם כך, הרי שדווקא תהליך דליברטיבי, כן מעודד פרוגרסיביות. נראה שחוסר פרוגרסיביות נוצרת בגלל אופי הדיון שנערך בציבור הרחב.

    אם ההשערה שאני מעלה תבוסס, הרי שיהיה עלינו למצוא דרך ליצור דיון דליברטיבי בציבור הרחב, כדי לקדם פרוגרסיביות.

  10. הבעיה היא שלדיונים דליברטיביים בקבוצות קטנות אין משמעות אם אי אפשר לנצל אותם כדי להעביר החלטות בציבור הרחב. כלומר, הציפייה היא שמשום שמדובר באנשים "בלי אינטרסים" שמייצגים את הציבור באופן כללי, הציבור יסמוך על ההחלטות שלהם ויאשר אותן. זה פחות או יותר מה שקרה בהצבעה הראשונה ב-BC. הבעיה מתחילה בדיוק כשהתהליך הדליברטיבי מורחב לכלל האוכלוסיה, והם נחשפים לשלל טיעונים בעד ונגד שחורגים מ"אנשים נטולי אינטרסים אומרים שזה הכי טוב" – או אז, מסתבר, הם נוטים שלא לתמוך בהצעות פרוגרסיביות.

    יש לציין שהצגת הקבוצות הקטנות כמקום של דיון נטול השפעות זרות, כמובן, היא גם בעייתית. למומחים שמלמדים את אותן מועצות אזרחים ונותנים להם את המידע הדרוש כדי לקבל החלטה מושכלת יש כוח בלתי פרופורציונלי בניתוב הקבוצה. בניגוד לאקדמאים, שאמנם ניזונים מהמרצים שלהם אבל בהכרח נחשפים לגישות שונות ובכל עת מדורבנים לחשוב בצורה ביקורתית על מה שהם למדו (לפחות בשלבים מתקדמים יותר של הלימודים), לקבוצות הללו אין באמת את היכולת והזמן כדי לפתח גישות ביקורתיות כלפי המידע שמועבר אליהם, ולכן הוא לא לגמרי "הוגן", על פי ההגדרה האידיאלית של תהליך דליברטיבי.

  11. הביקורת שלך לגבי השפעת הדליברציה על הציבור הרחב, נכונה בעיניי. הצעתי כמה פתרונות שקיימים בעולם ובארץ, ואולי יכולים לפתור את הבעיה (http://talyaron.com/?p=410, אם השרת הדפוק שלי, יאפשר להציג את הפוסט :-(

    לגבי הטענה כי הציבור הרחב אינו בנוי לדיון ביקורתי, נראה כי תהיה לנו מחלוקת.

    מהניסיון שרכשתי בדיונים דלברטיבים (בהם השתתפו עשרות אנשים מן הישוב), ראיתי כי לציבור הרחב יש יכולת הערכה וביקורת מצויינת, ויכולת פרוגרסיבית מרשימה.

    נכון שאין להם יכולת להיכנס למורכבות מעמיקה של הבעיה. אבל בשיטה הקיימת ב-truthmapping ובשיטה שאנו מפתחים באקלי, אנו מקווים להתגבר על הבעיה.

    לגבי האקדמיה. עקרונית אתה צודק. אלא שבפועל, אין האקדמיה יוצרת דיון הוגן. משחקים פוליטיים בבחירת חוקרים למחלקות, ומשחקים נוספים, גורמים לכך, שאסכולה אחת תגבר על אסכולה שניה.

    אם היתה לנו אקדמיה שבוחרת את חוקריה על בסיס מדדים אוביקטיבים יותר (אולי, על פי הפירסומים שלהם בג'ורנלים מובילים בתחומם, ועל פי מדדי איכות המקובלים במחקר האקדמי). יתכן שבהינתן אקדמיה כזאת, אכן היה ניתן יותר לסמוך על ממצאיה, כבסיס להחלטות ציבוריות.

סגור לתגובות.