נוב' 20 2009
מות המספור
לפני כמה ימים ראיתי לראשונה בחיי ספר אלקטרוני מקרוב (זה של סוני, לא הקינדל). אחד הדברים שתפסו את תשומת ליבי זו העובדה שהגדלה או הקטנה של הפונט משנה בהתאם את מספר ה"עמודים" בספר.
ימים ספורים לאחר מכן, בעת שבדקתי עבודות של סטודנטים שמתי לב למשהו שהבחנתי בו בעבר, אבל לא ייחסתי לו חשיבות: סטודנטים נותנים מספרי עמודים שאינם מתייחסים למספור של עמודי המאמר בכתב העת, אלא למספור של העמודים בקובץ ה-PDF שהם הורידו. המספור האמיתי, בסופו של דבר, מרגיש שרירותי לגמרי לסטודנט בן ימינו, שבסבירות גבוהה לא ראה כתב עת מדעי בחייו. המאמרים בפורמט האלקטרוני הרבה יותר נגישים ונוחים מאשר ללכת לספריה, לאתר את הגליון הנכון של כתב העת, ואז עוד לצלם עותק של המאמר, כי אי אפשר להוציא את החוברות מהספריה.
העניין הוא שמספור עמודים הוא קונבנציה נוחה ביותר – היא תוצר לוואי מקרי של טכנולוגיית הדפוס, אבל זהו תוצר לוואי שימושי להפליא. בכל טקסט באורך של יותר מכמה אלפי מילים, מתן מראה מקום כללי ("קננגיסר 2009", כדוגמא פיקטיבית) זה לא ממש מועיל, במיוחד אם מראה המקום מתייחס לנקודה ספציפית בטקסט, ולא למאמר באופן כללי.[1] אובדן הקונבנציה הזו, בין אם בטקסטים עם מספור דינאמי כמו בספר האלקטרוני, ובין אם טקסטים בלי מספור כלל כמו רשומות בבלוגים, ייצור בעיה למי שרוצה לתת מראה מקום מדוייק. ובעוד שאפשר לחשוב על סטנדרטים חלופיים למראי מקום (למשל, מספר פסקה), הדבר יצריך יצירת מספור יעודי ומלאכותי, להבדיל מהאורגניות של מספור עמודים בספר.
עכשיו אני קצת סקרן לדעת איך הבעיה הזו תפתר.
--- דוגמא טובה היא ציטוטים ישירים – מתן מראה מקום ברמת העמוד מאפשר לקורא שלא מכיר את הטקטס המצוטט לבדוק את ההקשר שבו נכתב הקטע שצוטט. [↩]
, ספרו החדש של פרנסיס פוקויאמה. בתמורה, אני מבטיח לכתוב ביקורת על הספר תוך חודשיים מרגע קבלתו.
אולי כמו שעושים כשיש כמה מהדורות לספר, או שהמאמר שוכפל בכמה עותקים – אתה כותב בביבליוגרפיה איזו מהדורה יש לך. עכשיו תצטרך גם להגיד באיזה פונט.
בהפניות הלכתיות מוצאים הרבה פעמים ד"ה (דיבור המתחיל) ואחריו את המלים הראשונות של הקטע אליו מפנים. נראה לי רעיון טוב לטקסטים אלקטרוניים, שאפשר לערוך בהם חיפוש. למשל: (קננגיסר 2009, ד"ה העניין הוא) מפנה לפסקה השלישית בפוסט הזה. הבעיה היא, כמובן, שהמפנה יצטרך לוודא שאין עוד צירוף כזה בטקסט.
סוג של חזרה לימים שלפני הדפוס, רק הפעם עם ctrl F.
במשפטים, מכיוון שהיום קוראים הרבה את הגרסאות האלקטרוניות של פסקי-הדין, ולוקח זמן עד שהם מתפרסמים בדפוס, אכן מפנים למספר הפסקה בפסק-הדין (מזל שהן ממוספרות).
אבל בלי קשר לזה, גם כשסטודנטים מפנים לספרים אני מוצאת שהם לא מציינים מספר עמוד במראה המקום, ואז עולה הבעיה שציינת, שאי-אפשר בעצם לבדוק אותו.
שים לב לבעיה אחרת בגודל הפונט בעבודות של סטודנטים: מכיוון שהוא אכן משנה את מס' העמודים, הרי כשמגבילים את מס' העמודים של העבודה יש להנחות אותם גם לגבי גודל הפונט והמרווח בין השורות. אחרת תמיד יש כאלה שמתחכמים ומנסים "לדחוס" יותר ע"י הקטנת הפונט וצמצום המרווח. יש מרצים שמגבילים ע"פ מספר מילים דורשים מתלמידים לכתוב גם כמה מילים במסמך.
שמעת על TEI ?
http://www.tei-c.org/index.xml
הפורמט הזה עד כמה שידוע לי מאוד בשימוש באקדמיה, הוא מאפשר הפניות על פי פסקה ועמוד, בלי קשר למספר העמוד אותו רואה המשתמש כשהוא צופה בספר (שכפי שציינת מושפע מהעדפותיו של הצופה). מעבר לזה השימוש בXML מרחיב מאוד את האפשרויות של סריקה השוואתית של מליוני טקסטים על ידי תוכנות והפקת תובנות (בשאיפה) תוך כדי התהליך. יש חוקרי ספרות גדולים (פרנקו מורטי) שמאמינים בכוון הזה של מחקר.
לא הייתי אומר שמדובר במות המספור, אולי באבולוציה של המספור.
אני מכירה את הבעיה הזו הרבה שנים, כיוון שכאשר שולחים מסמכי word, הצורה שבה הנמען קורא את המסמך עשויה להיות מושפעת מגירסת התוכנה שבה הוא משתמש או מהתצוגה שבה בחר. ולכן אני משתמשת בהפנייה למספר סעיף ולא למספר עמוד.
אני לא רואה בכך אילוץ בעייתי, להיפך. דווקא מספור של פסקה או כותרת של נושא במסמך מהווים מספור הרבה יותר טבעי בעיני, מאשר מספרי עמודים, שהם – כמו שאמרת בעצמך – תוצר לוואי של טכנולוגיית הדפוס. מספור של סעיפים רלוונטי גם לרצף של המסמך או הספר, ולכן יש בו מידע נוסף, שמספרי העמוד אינם מספקים.
אגב, סטודנטים שלא רואים כתבי עת זו תופעה של ארצות דוברות אנגלית.
פה, בפריפריה, הרוב המכריע של כתבי העת בעברית עדיין לא עלה לרשת, וסביר להניח שהסטודנטים ניגשים אליהם.
במסמכים משפטיים ממספרים שורות או פסקאות.
להעלמות ההפניה למספר עמוד תהיה עוד השפעה, על המוציאים לאור. אם מספור העמודים יפסיק להיות רלוונטי, הדפסות של מהדורות חדשות תפסיק להיות רווחים בספרים לאקדמיה. כיום חלק ניכר מהרווח של מהדורות חדשות נובע מכך שמספרי העמודים משתנים והן המרצים והן הסטודנטים צריכים להיות מסונכרנים, ומכן שספרים מהוצאות ישנות יותר אינן "תואמות" לכיתת הלימוד.
שני פתרונות – האחד, כמו שכבר צוין, ישנם כתבי עת מדעיים (מקוונים) שממספרים את הפסקאות, למשל מן התחום הנידח שלי ר'
http://www.usask.ca/relst/jrpc/
השני הוא שימוש מוגבר בפונקציית החיפוש בטקסט (דבר שבכל מקרה נעשה, לפחות על ידי).
דרומי: אני מניח שזה תלוי דיסציפלינה. במדע המדינה לא זכור לי בכלל שראינו מאמרים בעברית (פרקים מספרים כן, אבל לא מאמרים מכתבי עת). אני זוכר קורס משותף שהיה לנו עם סוציולוגיה, וכמה צחקנו על הסטודנטים שלהם שנחרדו מכמות הטקסטים באנגלית בסילבוס.
טוב, תשמע, יש דיסציפלינות שבהן חוקרים ישראלים כתבו דברים משמעותיים.
ויש דיסציפלינות בהן מה שחוקרים ישראלים כתבו מעניין גם אנשים שלא יודעים לקרוא עברית.
(אל תתחיל איתי).
נעמה: אבל שוב, מספור הפסקאות אינו יעודי למטרה הזו, הוא נמצא שם מסיבות אחרות, ולכן קל לנצל אותו למתן מראי מקום. קשה להאמין שכל הטקסטים יעשו את זה – תחשבי על ספרות יפה: האם הם יתחילו למספר פסקאות כדי שלחוקרי ספרות יהיה נוח יותר לתת רפרנס?
באשר לעבודות של סטודנטים – אצלנו מקובל להגדיר מראש את הפורמט הדרוש (ריווח כפול, פונט טיימס ניו רומן בגודל 12 נקודות, עם שוליים של לפחות אינץ' וחצי, למשל).
ולמן – לא, לא הכרתי. זה מזכיר קצת את האופן שבו טקסטים קלאסיים (אפלטון וכד') מופיעים עם מספור סטנדרטי שמשולב בתוך הטקסט בסוגריים מרובעים, כדי שלא תהיה תלות במהדורה הספציפית בה נעשה שימוש, וכל הקוראים יוכלו לאתר את מראה המקום בקלות.
אבל שוב, זה לא שאי אפשר לחשוב על פתרונות, אלא שאף פתרון טכנולוגי שלא נעלה לסטנדרטיזציה לא יהנה מהאורגניות של מספור עמודים. כולם ממספרים עמודים כי זה נוח לקורא. מספור עם סטנדרטיזציה לא יסייע לקורא אלא לזן מסויים של קוראים "מקצועיים", ולכן רק מי שטובת הקורא המקצועי עומדת לנגד עיניו יעשה שימוש בסטנדרט הזה. האם הקורא המקצועי יאבד את כל השאר?
אדווה – אבל זה נכון רק לסוג מאוד מסויים של מסמכים, ובכלל לא רלוונטי עבור טקסטים אקדמיים. למעשה, עבור טקסטים שמחולקים לסעיפים בין כה וכה, אין שום הגיון אפילו כיום להשתמש במספר עמוד. השאלה היא מה עושים עם טקסטים שאינם מחולקים לסעיפים, או שהמקטעים בהם (כאלו שאפשר להפנות למספר סעיף שלהם, למשל) ארוכים ממספר עמודים, כפי שקורה, שוב, בטקסטים אקדמיים.
גילפ – ואני חשבתי שהסיבה היא שיש מידע חדש במהדורות החדשות. דווקא מהבחינה הזו אני לא רואה בעיה – רק לעיתים רחוקות יש הבדל בסדר הפרקים של ספר בין מהדורה אחת לשניה, ואפשר להנחות לקרוא את פרק ג', במקום את עמודים 33-45.
בין כה וכה, כל הרעיון של "מהדורה חדשה" יאלץ להשקל מחדש עם המעבר לספרים אלקטרוניים. האם אפשר יהיה לעשות מנוי על שדרוגים ועדכונים של הספר כמו שאפשר לעשות עבור תוכנות?
תמר – במילים אחרות, מראה מקום יתן הפניה לטקסט הכללי, ויגיד לי, פחות או יותר, "לך חפש"?
בנוגע למהדורות חדשות, למרבית הסטודנטים אין צורך בכאלה. הם לרוב הרי צריכים ספר לקורב או שניים. בתחומים מסויימים כן יש ספר בודד שרץ איתך כל התואר, אבל בכל זאת, עדיין מדובר על 3-4 שנים.
מה גם, שלפחות מכיוון המודל שהמו"לים והסופרים היו רוצים לראות, ספרים משומשים היו נעלמים מהעולם. ובמידה מסויימת, ספרים אלקטרוניים יאפשרו להם בדיוק את זה. אז שוב, למה להם למכור עדכונים?
מה זאת אומרת? בשביל המרצים: מרצה שמקבל ספר אחד שמתעדכן כל הזמן ישמור אמונים לספר הזה ולמהדורות המתחדשות שלו, במקום לחפש ספרים חדשים כשהמהדורה שבידו מתיישנת.
(זה אמנם אומר שהעדכונים הללו יסופקו בחינם – מרצים כמעט אף פעם לא נדרשים ממש לרכוש עותק משלם של ספרי לימוד כדי לבסס עליהם קורס – כך שמה שהצעתי עדיין לא תופס, אבל בכל זאת).
סטנדרט זה דבר חשוב, אני מניח/מקווה שיהיו מספיק אנשים שיבינו וידחפו את התעשייה ה"לא מקצועית" בכוון.
אצלנו בתחום (מחשבים) לא מקובל לציין את העמוד או הפיסקה.
מאידך, בד"כ לא מצטטים 'טענה' אלא תוצאה ניסויית או אלגוריתם ואלו שני דברים כל כך מרכזיים במאמר המצוטט כך שבעצם חובה לרפרר את המאמר כולו ולא רק פיסקה.
רגע, מספרי עמודים? מספרי פסקאות? בעולם שבו כל הטקסטים אלקטרוניים? על הייפרטקסט, שמעת?
עומר צודק, ולבושתי גם אני לא חשבתי על זה. אם הכל כתוב בטקסט דינמי (לא PDF) הרי אפשר פשוט ללנקק לאותה נקודה במאמר (שיהיה פתוח גם ככה על המחשב/ספר אלקטרוני ולא מודפס בנייר לידו). נראה לי פשוט ואלגנטי, וגם מצביע על אותו עיוורון שיש לנו לגבי העתיד. כמו בספרים של פיליפ ק' דיק שבהם אנשים טסים בחלליות אבל עדיין מקשיבים לקלטות – איכשהו יותר קל לדמיין דברים גדולים מאשר קטנים.
עומר וסיון – אתם מניחים טקסטים פתוחים וזמינים סטייל אינטרנט, אבל זה לא בהכרח המצב. איך נותנים קישור הייפרטקסט למקום בתוך ספר אלקטרוני? ומה אם לי יש את מהדורת הקינדל ולקורא שלי את מהדורת סוני? וקורא שלישי קורא את הטקסט על מחשב? שוב, אתם מניחים פה רמת סטנדרטיזציה שלא קיימת כיום, וצריך לייצר אותה בכוח, וכל זה בהנחה שהספרים המודפסים יעלמו לגמרי מהעולם, וכל הספרים הקיימים כיום יועברו גם הם לפורמטים דיגיטליים.
וזאת, בנוסף לכך שגם עם ההייפרטקסט של היום, אם אני לא מייצר עוגנים בתוך הטקסט שלי, מישהו אחר לא יכול לייצר קישורים למיקום ספציפי בטקסט שלי בלי שימוש בתוכנת צד ג' שמתלבשת על גבי הדפדפן. כל אלו הם פתרונות לא-טריוויאליים, לאו דווקא אינטואיטיביים, ובעיקר לא אורגניים כמו מספרי עמודים.
אני לא אומר שאי אפשר לחשוב על פתרונות. להפך – אני אומר ש*צריך* לחשוב על פתרונות, כאשר בעבר לא היה צריך לחשוב על פתרון, כי הוא היה קיים עוד לפני שחשבנו על הבעיה.
האם אין אפשרות להגדיר ברירת מחדל לגודל הגופן, פר מסמך?