עידן הרפורמציה

אני לא אוהב רפורמות. יותר נכון, אני לא אוהב את המילה "רפורמה", ובמיוחד את שימוש היתר שעושים בה בימינו. לפני כמה זמן שמעתי ביקורת על שר לשעבר זה או אחר שהתלוננה על כך שבתקופתו לא הייתה אף "רפורמה". אבל שר לא נמדד ברפורמות שלו, אלא בתפקוד המערכת תחתיו. בכלל, למה תמיד צריך רפורמות, שנרמז מהן על שינויים כוללים ברמה המערכתית? מה רע בתיקון הדרגתי? שינוי? שיפור? שפצו"ר? במדינה שבה שרים מתחלפים כל שנה בערך, לדרוש מכל שר לעשות רפורמה זה לדרוש חוסר יציבות במערכות המדינה. אני הייתי רוצה לראות שר אחד שנכנס למשרד ואומר "בחנתי את החומר, ולא צריך רפורמה – צריך להגיע לרמת תפקוד גבוהה תחת המדיניות הקיימת". הוא יקבל את תמיכתי.

That said, יש לי חיבה בלתי נשלטת לרעיון העקרוני שמאחורי הרפורמה החדשה שמציעה השרה יולי תמיר במערכת החינוך, לפיה תלמידים ידרשו להציג הבנה וחשיבה בבחינות, ולא סתם לשפוך חומר ששונן על הדף. אין ספק שחלק מהחיבה הזו נובעת מכך שאני בעצמי סנילי, ולכן תמיד ראיתי בבחינות של שינון אפליה כנגד המגבלה האישית שלי. אבל זה יותר מזה: העובדה היא שגם מי שמצליח בבחינות שינון לא זוכר שום דבר לטווח ארוך. חומר הלימוד יחלחל ויספג רק אם התלמידים ידרשו להבין אותו, להפוך בו ולמצוא בו משמעות, סימנים ותבניות חוזרות.

המציאות הנוכחית היא שהמידע זמין. כן, יש רמה בסיסית של מידע שכדאי וראוי שיהיה לכל אדם ב"שלוף", בלי להזדקק לאינטרנט. אבל זה שכדאי לי להכיר את הדרך מהבית לעבודה לא אומר שאני צריך לזכור בראש מפה שלמה של גוש דן. כדאי לזכור מונחים בסיסיים בחקר הספרות, אבל אין שום הגיון שילד יצטרך לשנן לבגרות ניתוח של שיר. הניתוח אמור להתבצע על-ידי הילד, בהתבסס על מה שהוא למד. אם לא, אז מה הערך שלו?

אני תומך בעקרון שמערכת החינוך צריכה בעיקר ללמד ילדים ללמוד, כאשר לימוד ידע הוא רק בסיס ללימוד מיומנות למידה ויכולת עיבוד של ידע מורכב יותר.

הבעיה העיקרית שיש לי עם יישום הרפורמה המוצעת היא, כרגיל, רמת המורים הבעייתית בישראל. כדי שמורה יוכל ללמד ילד ללמוד, מורה קודם צריך לדעת ללמד, וצריך לדעת להעריך כראוי יכולות למידה, עיבוד וניתוח של הילדים. זה יפה מאוד שחלק מהרפורמה הוא צמצום מצבי הכתבה בכיתות, אבל מי יכול להבטיח לי שהמורות בבתי הספר הישראליים יצליחו להעריך בצורה ראויה את כישורי הניתוח של הילדים במבחנים שהן תכתובנה? מורות רגילות לדרוש מהילדים לחזור אחרי מה שהן לימדו בכיתה. את זה קל לבדוק, גם אם המורה עצמה לא ממש מבינה מה היא מלמדת. אבל ילד שינסה לחדש, או שיחשוב על דברים מכיוון אחר, עשוי להתקל בחומה של אטימות מצד מורה שפשוט לא מבינה שגם מה שהילד עשה הוא נכון, כי לא ככה זה כתוב בספר.

מאידך, יש חשש שהמורות תנקוטנה בגישה הפוכה, גישת "זו האמת שלו", שתהפוך כל תשובה לנכונה בהכרח, ושבמקום לתגמל תהליכים של חשיבה, פשוט תאפשר לכל ילד לחרטט משהו ולגמור עם זה. מורות רבות, ממה שאני יודע, פשוט לא מסוגלות להתמודד עם המשימה של להבחין בין חרטוט שלא הושקעה בו מחשבה, לבין עיבוד וניתוח חכם של החומר הקיים.

מה שמחזיר אותי למה שאני תמיד אומר: מקור הבעיה של מערכת החינוך בישראל אינו בתוכניות הלימודים, אינו בתנאי הלימוד ואינו בתקציבים. המקור הוא איכות נחותה של חלק גדול מסגל ההוראה – איכות שנובעת, בין השאר, משלושת הגורמים הללו כמו גם גורמים אחרים. כל ניסיון לטפל בבעיה חייב להתחיל משם, ולנסות לבנות תיקונים במערכת הקיימת במטרה להשיג סגל הוראה איכותי הרבה יותר לילדינו. ברגע שנשיג את זה, שאר הבעיות תפתרנה מאליהן.

4 Replies to “עידן הרפורמציה”

  1. אני בכלל לא בטוח שאפשר לנתק בין ארבעת הגורמים שמנית.
    גם אם תכניס למערכת את המורים הכי טובים שאפשר, אם תיתן להם להאביס חומר לשינון לבגרות, בכיתות של 42 ילד בלי שום עזרי לימוד, ותמורת שכר מינימום – כעבור 5 שנים תקבל מורה משועמם שרק חוזר על אותם מערכי שיעור דפוקים, כי אין לו יכולת ו\או אנרגיה לעשות משהו אחר.

  2. השאלה היא מה צריך לעמוד במרכז. אני חושב שלא נכון לשים דגש על שכר המורים או תנאי העבודה מתוך חשיבה שהם עיקר הבעיה. צריך לשפר את אלו כאשר המטרה היא שיפור סגל המורים – כלומר, הם עזרים למטרה אחרת, ולא מטרה בפני עצמם.

  3. מנסיון אישי שלי וממה ששמעתי מאחרים האיכות של המורה עושה את כל ההבדל. המקצוע המשעמם ביותר בעולם יכול להיות מעניין והפוך – בגלל המורה. לכן הרפורמה היא גישה טובה אבל היא יכולה להפוך להיות הבעיה החדשה. הדרך הכי טובה להגיע לחינוך טוב יותר היא קודם כל ממורים יותר טובים. מורים טובים יותר יגיעו כשהתנאי מקצוע יהיו טובים יותר. מצד שני, אני בספק ששרת החינוך יכולה להעלות את שכר המורים מרצונה. צריך בשביל זה להעלות את תקציב החינוך ולכן מימוש המטרה הזו נראה לא ריאלי… אז בסופו של דבר זה תלוי באוצר.

  4. בדיון באייל עלתה (ובצדק) השאלה לאיפה לעזאזל הולך כל הכסף של משרד החינוך – התקצי השני בגודלו בין משרדי הממשלה. על פי ספר התקציב, רובו הולך על משכורות. מישהו שם חישב ומצא שזה אומר עלות שכר של כ-15 אלף ש"ח למורה. לא מסתדר עם המציאות? זה כי ההפרש הולך על מנגנון מנופח, דרגי ביניים מרופדים, מפקחים, מנהלי מחוזות ושאר פרפראות. בקיצור, יש כסף, אבל במקום שינתבו אותו למורים, הוא נבלם באמצע.

    לא חבל?

סגור לתגובות.