שיום נאות

חדשות ערוץ 2 ראיינו את ח"כ דב חנין (חד"ש) לכתבה בענייני תעבורה. אבל למישהו התפלקה איזו פליטה פרואידיאנית, ולכן השם שניתן לו בכיתוב היה "דב חנון". גם מתאים.

איקס על אקספון

אקספון (שלא תקבל קישור כי לא מגיע לה) היא ספקית השיחות הבינלאומיות שלא שמעתם עליה. טלפונים שלה פזורים ברחבי נתב"ג, אבל חוץ מזה לא ראיתי שום פרסום שלה בעבר. אבל היום ראיתי מודעה שלהם בעיתון. במודעה רואים אשה חסרת בית רובצת ברחוב בנעלי בית ורודות ומרופטות, על ראשה שמוט כובע מלוכלך. הדבר הראשון שמשך לי את העין בתמונה היו פוסטרים של המופע של מוש בן-ארי, ולרגע חשבתי שאולי זו פרסומת לאלבום חדש שלו או משהו כזה. אבל אז ראיתי את הלוגו למטה, וקראתי את הסלוגן – משהו לגבי כמה שהשיחות לחו"ל זולות באמצעות אקספון. רק אז הבחנתי שלצד חסרת הבית בתמונה יושב מכשיר טלפון. קווי.

אני לא אדם שמתרגש מפרסומות בדרך כלל. אני יכול לאהוב אותן או לא לאהוב אותן, אני יכול להתעצבן מפרסומות זולות במיוחד כמו אלו של ג. יפית, אבל באופן כללי אם אני מרגיש שמישהו השקיע חצי שניה של מחשבה בפרסומת, אני מקבל אותה כלגיטימית עקרונית. אבל הפרסומת הזאת – היא פשוט דוחה. אינני יודע אם האשה בתמונה היא מחוסרת בית אמיתית או שזו סתם תחפושת. אבל זה לא משנה, הפרסומת הזו עושה ניצול מגעיל באופן מעורר הקאה של סיטואציה די מדכאת שאנשים מסויימים הגיעו אליה. להשתמש בהם כדוגמא למישהו ש"אפילו הוא" מרשה לעצמו שיחות לחו"ל, חוץ מהעובדה שמדובר בבדיחה גרועה, זה פשוט… לא יודע, פיכסה.

עוד אני כותב את הדברים ונזכרתי לפתע שגם בפרסומת של בזק, זו על מטבע חמש האגורות החביב, מופיע בראשיתה חסר בית. תפקידו בפרסומת הוא להתייחס בבוז למטבע – שהוא מרכז הפרסומת. זו הסיבה שמדובר בשימוש לגיטימי, פחות או יותר, ברעיון של חסר בית (מה גם שברור שכאן מדובר בשחקן ולא בחסר בית אמיתי): לא אינו מתואר כמי שמשתמש בשירות, אלא מנסים להעביר באמצעות הזלזול שלו בסכום כסף מסויים, שמדובר באמת בסכום פעוט – ולאחר שהשתכנענו בכך, לספר לנו כמה הסכום הזה יכול לקנות לנו בבזק.

(עוד חסר בית, אגב, הופיע באותה פרסומת של אורנג' (פלאפון? אני כבר לא זוכר) שבה הילדה מעניקה לחסר בית את הדובון שלה. אני תוהה מה גורם דווקא לחברות טלפוניה למיניהן לעשות שימוש בקונספט של מחוסרי בית בתדירות כה גבוהה).

בכל מקרה, מה שרציתי להגיד הוא שאם יזדמן לי להזדקק לשירותי שיחות בינלאומיות בעתיד הנראה לעין, אקספון לא תהיה אחת האופציות שאני אשקול.

מדענים לא משתפים

בנענע מספרים על סיומו הכושל של ניסוי של כתב העת נייצ'ר בהרחבת הקונספט של ביקורת עמיתים באמצעות מעין וויקי של מאמרים מדעיים. מסתבר שהמדענים לא הסתערו על ההזדמנות לקרוא מאמרים לפני פרסום, להגיב עליהם ולהשתתף בתהליך הביקורת.

זה די מפתיע, במבט ראשון, משום שמדענים צריכים היו לזהות כאן הזדמנות פז לחולל מהפכה בצורה שבה מאמרים מתפרסמים ולשפר פלאים את הצורה שהעולם המדעי עובד כיום. אבל כשחושבים על זה, זה לא מפתיע במיוחד – בסופו של דבר, עם ההתמחות ההולכת ומצטמצמת לתחומים קטנים יותר ויותר, מרבית החוקרים לא ימצאו עניין רב במרבית המאמרים שעשויים להגיע לוויקי הזה, וגם לא יטריחו את עצמם להתעמק במה שכבר הגיע לשם – בשביל זה, הרי, יש עורכים לכתבי העת הללו, כדי שרובם הגדול של החוקרים לא יצטרך להתעמק בערימות הזבל המחקרי שמן הסתם נשלח לכל כתב עת, אפילו נייצ'ר החשוב.

אני תוהה אם המצב לא היה שונה בכתב עת במדעי החברה, ובמיוחד בכתבי העת הנישתיים יותר. מאמרים במדעי החברה נגישים יותר לכלל החוקרים בתחום – כל שני מדעני מדינה יצליחו לקרוא ולגבש דעה לגבי כמעט כל טקסט במדע המדינה, גם אם תחומי ההתמחות שלהם שונים, מה שלא בהכרח נכון לגבי, נגיד, כימיה. ואם כתב העת הוא נישתי יותר, מה טוב.

זה כמובן לא מבטל את בעיית הזבל המחקרי, אבל אם המאמרים נגישים יותר, גם קל יותר לזהות את הזבל – לא צריך להתעמק יותר מדי כדי לגלות מחקר חסר ערך, או לזהות כשלים מרכזיים.


מדענים צריכים לשתף. למעשה, זה כל מה שהם עושים, רוב הזמן. מהות קיומו של החוקר היא חשיפת גילוייו לציבור (או לפחות לעמיתיו לתחום), על זה גאוותו ועל זה פרנסתו. העובדה שהמדענים לא ניצלו את ההזדמנות שנתנו להם בנייצ'ר צריכה ללמד אותנו משהו – משהו לגבי החשיבות של עריכהריכוזית, חרף כל הדיבורים על ווב 2.0 ועל מותו של המומחה לטובת בינת הכוורת המרושתת.מדוע וויקיפדיה מצליחה איפה שנייצ'ר נכשלו? מדוע דיווחי חדשות, למרות נסיונות שונים של קבוצות שונות ולמרות הבלוגוספירה העניפה ברחבי העולם, הם עדיין העסק הכמעט בלבדי של ארגוני חדשות מה"עידן" הקודם? הניחוש שלי הוא שההבדל הוא בנגישות המידע, שקשורה גם בחדישות שלו. מידע חדש – כמו זה שמדווח עליו בפרסומים מדעיים או בדיווחי עיתונות, אינו ניתן לוויקיזציה. יש לכך שתי סיבות: א. וויקיזציה מוצלחת היא תהליך שאורך זמן לא מועט עד לקבלת תוצר סביר, מה שאינו ניתן לביצוע בעיתונות ועשוי להוביל לזמני עריכה בלתי נסבלים בכתבי עת מדעיים (אפילו יותר בלתי נסבלים ממה שקורה עכשיו!). ב. וויקיזציה מוצלחת מתבססת על הצלבת המידע שבידי גולשים שונים עד לקבלת תוצר מוגמר. מידע חדש לגמרי קיים, במקרים קיצוניים, בידי אדם אחד בלבד (החוקר, למשל, או מקור עיתונאי) וגם במקרים פחות קיצוניים, בידי מספר מצומצם של אנשים. במצב כזה, נוצר חסר מהותי במנגנון של "וידוא עובדות", מנגנון שהוא באופן מסורתי תפקידו של העורך, גם בעיתונות ובגם בכתבי עת מדעיים.

פעם, לפני שנים רבות, השתתפתי בכנס גרמני-ישראלי שעסק בדרכים לחזק את הקשר בין המדינות באמצעות אמצעי התקשורת. באחד הדיונים הנושא הנידון היה התקשורת המקוונת – זה היה גם הדיון היחיד בו השתתפתי אקטיבית, מתוקף תפקידי כנציג (הבלתי רשמי) היחיד של גוף תקשורתי מקוון, קטן ככל שיהיה. הזמן היה לפני המצאת הבלוג (או לפחות, לפני המצאת המילה הזו לתיאורו), לפני ווב 2.0, לפני שוויקיפדיה הפכה למושג מוכר אצל כל מי שמעורב טיפה בעולם המקוון.

אני העליתי סברה, במהלך הדיון ההוא, שתפקידה של התקשורת בעתיד ילך ויצטמצם לתפקיד של עורכים בלבד. לא יהיה צורך בכתבים, טענתי, משום שהמידע הגס יגיע ישירות מהגולשים בשטח, ותפקידו של העיתון (המקוון או המודפס) יהיה רק לאמת עובדות ולעבד את המידע לכדי משהו נוח לצריכה. באותו הזמן, או לפחות שתי שניות אחרי שהרעיון יצא מבין שפתי, חשבתי שהוא די אדיוטי (אם כי הגנתי עליו בחירוף נפש בפני הזלזול המופגן של אנשי התקשורת המיינסטרימית שהיו סביבי). אבל ככל שעובר הזמן, כך אני חושב שהמודל שהצעתי סביר יותר. כבר היום ישנם בלוגרים שעיקר עיסוקם הוא באספקת קישורים לפרסומים מעניינים בבלוגים אחרים – הלכה למעשה, הם מהווים עורכים של האינטרנט, ומי שקורא אותם נותן בהם אמון ככאלו. המודל הזה מוכר ואין צורך לפרט לגביו. אבל מה שאני מתאר חורג מסתם ספקי קישורים. אני מדבר על מנגנון של ממש של וידוא עובדות, הצלבת נתונים, קבלת תגובות – כל מה שעורך צריך לעשות, פלוס טיפה עבודה של כתב רגיל, שיספק לקורא מידע מעובד באמת.

ישנם תחומים שכבר כיום המצב בהם אינו רחוק מזה. עיתונאי מחשבים בעיתונים הגדולים יכולים בדרך כלל להסתפק בקריאת הבלוגים הטכנולוגיים המרכזיים (פלוס כמה קומוניקטים יחצ"ניים) כדי למלא את השטח המוקצה להם בכל מה שהקוראים שלהם עשויים לרצות לדעת. במדינות עם בלוגוספירה מפותחת יותר, אפשר לעשות אותו דבר גם בתחומים אחרים, אני מניח.

יעבור עוד זמן רב עד שתפקידו של העיתונאי יתייתר באמת, אבל אני מעריך שהיום הזה בוא יבוא. תפקידו של העורך, לעומת זאת, לעולם ישאר רלוונטי.

האייל, בלבן

פתאום הבנתי מה זה היה שגרם לי להתעייף מהאייל, מה הסיבה שהדיונים שאני נכנס אליהם באייל מעצבנים אותי ולא מעניינים אותי: הבלבניזם. כמות הבלבניסטים באייל חורגת בהרבה מהאחוז שלהם באוכלוסיה, או אפילו באוכלוסיית היעד של האייל. זה מאוד מייגע להתווכח עם בלבניסטים, כי המסר העיקרי שלהם אלי הוא תמיד "אתה לא מבין". התורה הבלבניסטית (אם אתם לא יודעים מהי, עדיף שלא תדעו. דלגו על הפוסט הזה) דורשת מפוליטיקאים להיות עקביים בצורה בלתי אנושית, מתוחכמים ברמה על-טבעית ויודעי-כל ברמה אלוהית. לעומת זאת, דווקא הבלבניסטים עצמם לא מחוייבים בעקביות חריגה, מה שעושה את התורה שלהם לנוחה במיוחד. אי אפשר להפריך בלבניזם, ולכן מדובר בתורה מיותרת וחסרת תועלת. אבל ויכוח עם בלבניסט הוא ארוע מייגע להפליא.

אז זהו, זה מה שגרם לי לעזוב את האייל, בסופו של דבר. נמאס לי שכל דיון פוליטי מועבר אוטומטית לפסים בלבניסטיים – אפילו יותר מאיך שכל דיון בנושאים חברתיים הפך לרב-שיח של שוקחופשיסטים עצבניים. הבלבניזם הרבה יותר מעייף. הרבה פחות מעניין לי לקרוא את הדיונים הללו, והרבה יותר קשה לי להמנע מלהגיב עליהם – ולהתעצבן.

סתם, חשבתי לשתף.

למחוק את ויינט

מישהו בעבודה שאל אותי משהו לגבי איך מוחקים שמות מתחם שרשומים דרך איגוד האינטרנט הישראלי. אז נכנסתי לאתר שלהם וניסיתי לבצע את התהליך. בשלב הראשון הם מבקשים שם מתחם. הראשון שצץ לי לראש היה ויינט, אז הכנסתי את זה. להפתעתי, האתר ביקש ממני בשלב זה את כתובת הדוא"ל שלי – במקום לשלוח אוטומטית בקשת אישור לדוא"ל האדמיניסטרטור שרשום עבור המתחם הזה. נתתי את הדוא"ל שלי, ואישרתי באמצעות הכתובת שנשלחה אלי לדוא"ל. אם אתם שומעים דיווחים על פריצה מתוחכמת שגרמה להעלמות אתר ויינט מהאינטרנט לכמה שעות – עכשיו אתם יודעים מי אחראי.

זונת תקשורת

זה מה שאני, זונת תקשורת. הנה אני קורא להנאתי את הבלוג של הכלכלן המתוסכל, ושם הוא מפנה לפוסט של דרור פויר, בגלל שהוא הפנה אליו. אז נכנסתי, וראיתי שהוא נותן רשימה של בלוגים שהוא קורא לאחרונה. מיד נתקפתי זיעה קרה. כל פעם שאני רואה דבר כזה זה קורה לי. כמו שפעם הייתי קורא את כל רשימות האתרים הטובים ביותר ומחפש אם האייל נכנס לשם במקרה, והייתי חוגג כשהוא כן ומתעצבן כשהוא לא. אז התחלתי לקרוא, לאט ובזהירות את הפוסט, מחפש אם אני שם. וכן! אני שם! או לפחות אחד ממני – משמר הכנסת. הידד!

המצחיק הוא שאם פעם הייתי יכול לטעון שקישורים כאלו מביאים לי יותר חשיפה, היום אני רואה בפועל שזה לא ממש ככה. הימים האחרונים ממש לא היו חריגים מבחינת כמות הכניסות למשמר. אם בכלל, אני בתקופה של שפל לעומת כמות הכניסות שהייתה מיד עם המעבר לבלוגלי. אני מקבל משהו כמו 15 מבקרים שונים (וכ-20-30 דפים) ביום, חוץ מימים שאני מעדכן, שאז המספר קופץ ל-30-50. שזה נחמד, אבל אני לא חושב שעם זה אני אוכל לעשות מהפכה.

אבל מה אכפת לי אני? בסך הכל זונת קישורים.

ללמדם תפלות – גרסת הגויים

בהמשך לדיון שעסק במה צריך או לא צריך ללמד ילדים בבית הספר, קראתי היום על מקרה שקרה לאחרונה באנגליה (במקור קראתי בידיעות, אבל יש גם פה, ויש גם טור שעוסק בזה פה). אז מה הסיפור? מורה (מחליפה, עושה רושם) סיפרה לילדים בגילאי 9 ו-10 שאין סנטה קלאוס. הילדים המזועזעים התלוננו בפני הוריהם, ואלו התלוננו בפני בית הספר ועשו רעש תקשורתי גדול. אז המורה פוטרה, הסוכנות ששלחה את הפרובוקטורית ננזפה, והמנהלת קיימה שיחה עם הילדים והבטיחה להם שיש סנטה והכל בסדר.

בקיצור, מורה אחת אמרה את האמת, ההורים התעצבנו על זה, ונרגעו רק אחרי שהסוררת פוטרה ובית הספר שיקר לילדים שלהם. רק לי זה נראה דפוק מהיסוד?

אני תוהה מה היה קורה אם בכיתה האמורה היו ילדים שאינם נוצרים. האם צריך להפריד ילדים יהודים או מוסלמים מילדים נוצרים, משום שהם עלולים לספר להם שאין סנטה? מה עם ילדים אתאיסטים? האם צריך להרחיק אותם מבתי הספר כדי שלא ישחיתו את נפשותיהם הרכות של הילדים ההמומים?

באנגליה אין הפרדה של הדת מהמדינה – לפחות לא במשמעות הקיצונית האמריקאית. הם פשוט מתמודדים עם זה כמו בני אדם, לא כמו עורכי-דין – עם קצת יותר הגיון וקצת פחות זעם קדוש.

אבל הפעם עושה רושם שההגיון הבריטי הקר נעלם מהנהלת בית הספר וההורים.

אז מה צריך הורה שרוצה למנוע מהילד שלו לגלות שאין סנטה (כאילו בכך תלויה כל ילדותו התמימה של הילד)? שאלה טובה. לערוף את ראשו של כל כופר… ובכן, אני לא בטוח שזה פתרון ראוי לאור הערכים שנוצרים אוהבים לייחס לעצמם.

למה את זה לא תראו בשום עיתון?

הבלוג "דברי ימי הכנסת" מפרסם מדבריו של ח"כ ג'מאל זחאלקה, שעסק בנאומו בכנסת לאחרונה בסוגיית הקורבן ובמקומה של השואה בהיסטוריה של העולם. הדברים נכוחים, מעניינים ומשכילים, ולכן לא תשמעו אותם בשום משדר חדשות. זחאלקה לא אמר "לך תזדיין", ולכן שום סאונד בייט מהנאום לא יגיע לאוזניכם. אף אחד לא קרא קריאת ביניים מעליבה, ולכן אנחנו, הציבור, נמשיך להאמין שהכנסת זה מוסד עלוב, פאתטי, שחבריו הם חלאת הארץ ושום דיון רציני לא נערך בו. חבל.

ופטור בלי כלום אי אפשר, אז הרי סוף דבריו של זחאלקה:

אני חושב שבארץ ומעל הבמה הזאת נשמעים דברים שהם פגיעה בשואה כשעושים אינסטרמיליזציה של העניין הזה, עושים בזה קרדום לחפור בו פוליטי, לתת תירוצים לפעולה הזאת ולדבר הזה ולעמדה הזאת ולעמדה האחרת.

וכשזה בא מהאנשים כאן והולך עם הזרם, אף אחד לא מתנגד לזה. כשמשתמשים בזה כתירוץ לכל מיני מעשים, אני חושב שצריך לצאת נגד זה, בין אם אתה אוהב את הפוליטיקה שמאחורי זה ובין שאתה שונא את הפוליטיקה שמאחורי זה. תודה רבה.

כבר עשיתם רע

עוף טוב החזירו את הקמפיין שלהם המתבסס על אישיותו המקסימה של דרור קרן. פרסומת נחמדה מאוד, במהלכה מספר אבי משפחה כיצד הוא שמח לראות את ילדיו רבים על האוכל המצויין שהוא מכין. נעזוב זה שהאוכל שמציעה לנו הפרסומת זה שניצל תעשייתי – לזה אנחנו רגילים. אבל למה, הו למה, בפרסומת שמציגה דווקא את הגבר מבשל, כאשר מופיע בסוף הסלוגן "כבר עשית טוב" הקריינית אומרת "עשיתְ" טוב (היינו, בנקבה)? לא חראם? כמעט יצא לכם משהו לא שוביניסטי.

חיזבאללה, עברית

האלה בוג'י קישרה לכותרת נפלאה באתר החיזבאללה בעברית:

"חיזבאללה להצטרף לשיחות באחדות של לבנון גווט"

לקח לי זמן להבין איך הגווט הזה הגיע לשם. (רמז: תרגום מכונה מאנגלית). מסתבר שאין לחיזבאללה אף אחד שיודע עברית אפילו ברמה בסיסית.

כותרת המשנה, אגב, גם היא מוצלחת באותה מידה: "משמר עם של שי`יט חיזבאללה אתמול אמרה שזה יצטרף לשיחות בממשלת אחדות לאומית שתוצע על ידי רמקול של בית הנבחרים נאביה באררי".

הרמקול נאביה באררי! נפלא.