כשגזענות היא פשוט גזענות

שלשום דיווח מעריב על תקרית שארעה למצליף המפלגה השמרנית בבריטניה, פטריק מרסר: הוא נחשף ב-BBC בהתבטאות גזענית כנגד חיילת ישראלית ("יהודיה מלוכלכת"). הדברים באו זמן קצר אחרי שנחשפה פרשיית שחיתות בה היה מעורב, ומרסר כבר הספיק לפרוש מהסיעה (אך לא מהפרלמנט). ((אגב, פרשיית השחיתות היא די מפעימה בעיניים ישראליות: על פי הדיווחים, מרסר קיבל כסף מחברות מסחריות כדי להציג שאילתות בפרלמנט. שאילתות. מתי בפעם האחרונה שמעתם על שאילתא שנשאלה בכנסת? למי אכפת מהשאילתות בישראל? אבל בבריטניה זה מוסד משמעותי מספיק כדי להצדיק שוחד.)) לצד הפרסום במעריב התפרסם גם טור של בן-דרור ימיני, תחת הכותרת "תוצאה, לא סיבה". בטורו משתמש ימיני בסיפור של מרסר כמקפצה לטרטור הסטנדרטי שלו על האנטישמיות של אירופה הנאורה.

אירופה מאבדת את הבושה. קמפיין אדיר הפך בשנים האחרונות, בעיקר בעשור האחרון, את מדינת ישראל ליורשת החוקית של הנאצים. אפשר לטעון שהאירופים היו כאלה תמיד, למעט תקופה קצרה לאחר השואה. זו טעות. תמיד היו אירופים כאלה, אבל הם היו מיעוט.

אלא שהמיעוט הזה הולך ומתרחב, משום שיותר ויותר אירופים תמימים חשופים לקמפיין שלפיו ישראל אשמה בחלק ניכר מצרות העולם, ואם רק תימחק הבעיה הישראלית-פלסטינית, אז אירופה תחזור לימי השלווה והמנוחה, ומיליוני המוסלמים ביבשת ייכנסו למצב של השתלבות ורגיעה. וזו רק ישראל, השריד לנאציזם ולקולוניאליזם, שמפריעה למנוחת השכונה.

יש רק בעיה אחת מרכזית בקישור שעושה ימיני בין מרסר לבין האנטישמיות האירופאית השמאלנית שימיני אוהב כל כך להתריע מפניה: מרסר הוא לא "אנטישמי". הוא גזען ימני טיפוסי. הוא כבר נתפס בעבר באמירות גזעניות כנגד "לא-לבנים", הוא לוחם ללא חת כנגד שיוויון זכויות לקהילת הלהט"ב, ואני מוכן להיות דמות חביבה על הקהל במשחקי הכס אם הוא לא שונא ערבים ומוסלמים לא פחות משהוא שונא יהודים.

כי גזענות רק לעיתים רחוקות מגיעה במנות קטנות. בדרך כלל, כשמישהו מוכן לשנוא קבוצה שלמה רק בגלל מוצאה, הוא לא יבחל בהפעלת אותו רציונל לגבי קבוצות אחרות של "אחרים".

יש בקרב השמאל האירופאי לא מעט אנשים תועים, שמתוך רצון טוב נופלים קורבן לפרופגנדה שמקצינה את פשעיה של ישראל הרבה מעבר למציאות, למרות שזו באמת מספיק בעייתית גם בלי להמציא סיפורים בדיוניים. אבל גם אלו, לפחות מהניסיון שלי, לא ינקטו בשפה גזענית כגון "יהודיה מלוכלכת". הם יאשימו את ישראל בכיבוש ובדיכוי, בפשעי מלחמה שעשינו וגם כאלו שלא, הם יעלילו על ממשלת ישראל תוכניות זדוניות שמתאימות יותר לחוברות קומיקס מאשר למציאות. אבל הם אינם אנטישמים. הם אינם שונאים יהודים בשל יהדותם, ואפשר, בדרך כלל, לדבר איתם ולהראות להם איפה הם טועים.

אבל את זה ימיני לא רוצה לעשות, כי בשביל להראות להם איפה הם טועים, הוא יאלץ גם להסכים איתם איפה שהם צודקים. ולזאת, הוא קצת פחות מוכן. הרבה יותר קל להגיד שהם אנטישמים ולזרוק אותם לסל אחד עם גזענים גרידא כמו מרסר. בסופו של דבר, הרי, כל האירופאים האלה אותו דבר…

 

לָאפר בלאפה

בעקבות הפוסט שלי משבוע שעבר בנושא המע"מ, היו שלגלגו עלי על שגיליתי פתאום את עקומת לָאפר. האמת היא שנמנעתי מלהכנס לנושא של עקומת לאפר משום שבין כה וכה הפוסט התארך והיה גדוש וטכני, ולא רציתי להכביד עליו עוד. אבל בואו נדבר קצת על עקומת לאפר, מה נכון בה ומה לא נכון. אצהיר מראש אני מתייחס כאן לעקומת לאפר כפי שהיא משמשת בשיח הציבורי של הימין הכלכלי, ולא למה שמתרחש בספרות האקדמית הכלכלית, פשוט משום שאינני מצוי בספרות הזו. סביר להניח — אני מקווה מאוד, בכל אופן — שכל הביקורת שאני אעלה כאן היא מובנת מאליה עבור כלכלנים, אבל בשיחות עם הדיוטות כמוני בדרך כלל הדברים הללו לא מובנים, ולכן ראוי להקדיש להם מעט תשומת לב.

נתחיל בבסיס. עקומת לאפר מתארת את היחס בין שיעורו של מס ישיר כלשהו, לבין הכנסות המדינה מהמס. היא מתחילה משלוש הנחות יסוד בסיסיות שקשה לערער עליהן:

  1. כאשר שיעור המס הוא אפס אחוז, הכנסות המדינה תעמודנה על אפס.
  2. כאשר שיעור המס הוא מאה אחוז, הכנסות המדינה תעמודנה על אפס (משום שאף אחד לא יעבוד מרצונו החופשי אם כל הכנסתו עוברת למדינה).
  3. קיימות נקודות בין שיעור מס של אפס לשיעור מס של מאה בהן הכנסות המדינה ממס תהיינה מספר חיובי כלשהו.

משלוש ההנחות הללו נובע בהכרח שתהיה קיימת נקודה על הגרף שבה העלאת שיעור המס תוביל לירידה בהכנסות המדינה. זו טענה שגם קיינס הסכים איתה בכתביו – והיא חלק מהעקרונות שהוא הכתיב. יש תקופות שהעלאת מס מסוים תגרור ירידה בהכנסות המדינה. לכן יש תקופות שבהן עדיף להוריד מיסים, ויש תקופות שאפשר וכדאי להעלות אותם. זו גם טענה שהעליתי אני בפוסט הקודם. החוכמה היא לדעת מתי. הבעיה שלי עם חלקים בימין הכלכלי בישראל כיום – לצערי החלקים הקולניים יותר בו – היא שהם טוענים שתמיד צריך להוריד מיסים. לעיתים הם טוענים שהם מבססים את קביעתם הזו על עקומת לאפר, אבל קל להפריך את הטענה הזו, משום שהם יתמכו גם בהורדת מיסים לשיעור אפס, ואין שום דרך לתמוך בשיעור מס כזה על בסיס עקומת לאפר. תמיכה בביטול מוחלט של מס הכנסה יכולה לנבוע אך ורק מאידאולוגיה. שזה לגיטימי, אבל זה מעצבן כשמישהו טוען לכסות מדעית להעדפות האידאולוגיות שלו.

בדרך כלל הגרף של עקומת לאפר מצוייר כבעל צורת U הפוכה. עם זאת, למיטב הבנתי אין שום סיבה להניח שלגרף הזה תהיה רק "דבשת" אחת. חיפוש זריז בספרות העלה שקיימים טיעונים לכך שעקומת לאפר תהיה בדרך כלל מרובת דבשות. ((הפניה זו אינה מעידה על כך שקראתי בעיון את המאמר או שאני מתיימר להבין את הטיעון שלו, ולבטח אינה מהווה המלצה המעידה על איכות המאמר.)) כלומר – העובדה שתוספת מס של אחוז אחד תוביל לירידה בהכנסות מגביית המס אינה מעידה בהכרח שעברנו את השיא המוחלט של הגרף – יתכן שתוספת של עוד שני אחוזים תביא אותנו לשיא חדש.

האיור הסכמטי הקלאסי של עקומת לאפר

האיור הסכמטי הקלאסי של עקומת לאפר

 

מה שעקומת לאפר בפני עצמה בהחלט לא אומרת לנו הוא איפה נמצא השיא המוחלט של העקומה. את השיא הזה צריך להסיק. הבעיה היא שמדובר בעקומה דינאמית. היא מושפעת ממספר גדול מאוד של גורמים, לא כולם כלכליים גרידא. למשל, אחד הגורמים האפשריים לירידת הכנסות המדינה היא הקלות שבה ניתן להעלים מס. ככל ששיעור המס גבוה יותר, לכאורה, יותר אנשים יפנו להעלמת מס. אך אם הפרצות שמאפשרות העלמת מס יחסמו ביעילות יחסית, שיאה של העקומה ינדוד ימינה, לעבר שיעור מס גבוה יותר. מיקום השיא מושפע גם ממערכת המיסים האחרים הקיימים במדינה – כלומר, האם יש אלטרנטיבה להכנסה הממוסה שתניב יותר הכנסה נטו, למשל השקעות הון?

אבל אפילו הגדרת העקומה כדינמית לא עושה צדק עם המורכבות של הניסיון לחשב את מיקומו של השיא. כי האמת היא שהניסיון להציג את שיעור המס כקו רציף פשוט הוא פשוט לא נכון בדרך כלל. מס הכנסה הוא מס פרוגרסיבי – אנשים שמרוויחים יותר משלמים מס גבוה יותר על הכנסתם מעל רף מסוים. אין דין העלאת מס פשוטה כדין העלאת מס שמלווה בהעלאת הרף עבור אותה מדרגת מס: ההשפעה על בסיס המס וגם על ההתנהגות של משלמי המס היא שונה בתכלית.

כדי להסביר זאת אקח דוגמא מויכוח שניהלתי עם איש ימין כלכלי שהוא הדיוט בתחום הכלכלה בדיוק כמוני, והשתמש בעקומת לאפר בלי להבין כלל את משמעותה. אותו אדם טען שאם נעלה את שיעור מס ההכנסה המקסימלי ל-100%, עקומת לאפר מנבאת שהכנסות המדינה תרדנה לאפס. הדבר הוא בבירור לא נכון. הטלת מס מקסימלי של 100% פשוט תציב חסם עליון למשכורות במשק. אף אחד לא יטרח להרוויח אגורה אחת מעל למדרגת המס הזאת, כי זה כסף שיעבור נטו למדינה. אבל המדינה תמשיך לקבל הכנסות ממדרגות המס הנמוכות יותר.

אבל הדבר שהופך את עקומת לאפר, מבחינתי, לחסרת תועלת ככלי אנליטי היא שחלק הארי של הניבוי לגבי נקודת השיא של העקומה בכלל עוסק בפסיכולוגיה ולא בכלכלה. מתי אנשים ירגישו שכבר "לא שווה להם" להוסיף את העבודה בגלל שהתועלת נטו נמוכה מדי? או, מכיוון אחר – מתי אנשים ירגישו שכבר "שווה להם" לקחת את הסיכון של העלמת מס? אלו דברים שמשתנים, כמובן, מתקופה לתקופה ובוודאי מחברה לחברה ומתרבות לתרבות. לנסות לשאוב מידע מהעבר ולהסיק ממנו על התנהגות עתידית הופך למשימה בלתי אפשרית בעליל. מרטין גרדנר תקף בקווים דומים את הרעיון של עקומת לאפר וטען שמעבר לקצוות הקיצוניים של העקומה, היא הופכת לסבך מבולגן וחסר משמעות שלא מאפשר שום שימוש. לטענתו, ההחלטה אם להוריד או להעלות מס היא פשוט תלוית תנאים היסטוריים וכלכליים ספציפיים. לעקומת לאפר אין שום ערך. את העקומה ה"מתוקנת" שהוא הציע הוא כינה "עקומת ניאו-לאפר".

דוגמא סכמתית לעקומת ניאו-לאפר

איור סכמתי לעקומת ניאו-לאפר

 

לא רק זאת, אלא שיש אפילו אלמנטים של משוב-חוזר בתוך המערכת עצמה. למשל, אם בעקבות העלאת מס משמעותית, רבים התחילו להעלים מס, האם ניתן להחזיר את הגלגל לאחור פשוט על ידי ביטול העלאת המס? הרבה אנשים גילו שזה לא כל כך נורא להעלים מס, והדבר הפך לחלק מהרפרטואר שלהם. הם לא ימהרו לחזור למוטב רק בגלל שעכשיו יקחו מהם קצת פחות מס – הם עדיין יפסידו כסף. כדי להשיב את הגלגל לאחור הממשלה תאלץ גם להוציא כסף על מבצע אכיפה. מצאנו שיתכן שאנחנו לא על עקומת לאפר, אלא על עקומת אשר: לא משנה לאן תלך, או אפילו אם תשאר במקום, תמיד נראה כאילו הכנסות המדינה יורדות. שזה, כמובן, משרת בדיוק את האינטרסים של הימין הכלכלי…

ומה לגבי המע"מ? עקומת לאפר הבסיסית לא באמת עובדת עבור מיסים עקיפים כאלו, משום שהנחה (2) אינה תקפה. אין שיעור מס גדול מאפס שיגרור בהכרח אפס הכנסות למדינה, משום שהמס מוטל על הוצאות ולא על הכנסות. אם יטילו מחר מע"מ של מאה אחוז, אנשים ימשיכו לקנות דברים ולשלם מע"מ. הם פשוט יקנו הרבה פחות דברים. יתכן שיש למע"מ שיא כלשהו, ואז ירידה ששואפת לנצח לכיוון האפס. יכול להיות שאין שיא שכזה, אלא תועלת שולית פוחתת שמגיעה לישורת נצחית שאחריה ההכנסות לא גדלות ולא קטנות. יכול להיות אפילו שתיאורטית ההכנסות תמיד גדלות, ולו באפסילון, ככל ששיעור המס עולה. לא יודע — שוב, יתכן שבספרות המדעית כבר ניתחו את הנושא והגיעו למסקנות, אבל מה שהן לא יהיו, הן לא נובעות ישירות מעקומת לאפר עצמה. הכי סביר שהתשובה שונה במקרים שונים. בכל אופן, עקומת לאפר אינה מספקת לנו כלי רציני כדי לקבל החלטות בנוגע למדיניות מס. החלטות כאלו צריכות לנבוע מניתוח של הנקודה ההיסטורית שבה הכלכלה נמצאת עכשיו, ולא מניתוחים אבסטרקטיים של כלכלה גנרית.

גם בפוסט הקודם לא טענתי שהגענו לנקודת השיא, ושתוספת מס תביא לירידה בתקבולי המדינה. הטענה שלי שם הייתה שיש תועלת שולית פוחתת לכל תוספת למס. האם התועלת הזו אי פעם הופכת לשלילית זו שאלה שאין לי שום כלי לבדוק אותה. חשוב מכך, הטענה שלי הייתה שבמצב הנוכחי של הכלכלה, העלאת מע"מ היא צעד שיעילותו מוטלת בספק. העלאת מע"מ תעבוד כאשר חלק משמעותי מהצרכנים נהנים מעודף משמעותי במאזן שלהם, והדבר פשוט אינו נכון עבור ישראל של ימינו.

בקיצור, הדבר היחיד שעקומת לאפר מלמדת אותנו הוא שההנחה הנאיבית שהגדלת שיעור המס בהכרח תגרור גידול תואם בהכנסות המדינה היא בדיוק זה – נאיבית. אבל בשביל זה לא באמת היינו צריכים גרף, נכון?

אין דמוקרטיה בלי חופש ביטוי

בבואו להגדיר דמוקרטיה, הפריד רוברט א. דאהל בין שלושה דברים שונים שמדברים עליהם כשמדברים על דמוקרטיה. הראשון הוא הפרוצדורה – הבחירות. השני הוא המטרה – חירות האדם. לא זה ולא זה, אמר דאהל, הם דמוקרטיה בפני עצמם. אבל גם החיבור ביניהם אינו בדיוק הדמוקרטיה כפי שאנחנו חושבים עליה. דמוקרטיה, מבחינתו, היא דבר אחר, שלישי: היא מתקיימת כאשר ישנה הפרוצדורה, ובתנאי שמוגנות רשימה מצומצמת של זכויות אדם שהן הכרחיות כדי לפרוצדורה תהיה משמעות אמיתית. כלומר, צריכות להיות בחירות, אבל הבחירה צריכה להיות חופשית ומושכלת, היינו מבוססת על מידע ועל דיון.

לכן, בלב ליבה של הדמוקרטיה על פי דאהל נמצא לא עקרון הכרעת הרוב, אלא עקרון חופש הדיבור. הכרעת רוב ללא חופש דיבור אפשר לקיים גם בדיקטטורות. חופש דיבור — אמיתי, מלא — בהכרח יוביל, כך אני מאמין, ((הנוסח רוכך בעקבות שיחה עם הקורא גלעד. תודתי נתונה לו על כך.)) למימוש עקרון הכרעת הרוב, בו בזמן שהוא מגן על זכויות נגזרות רבות של המיעוט. כל עוד אנחנו מחייבים מתן חופש ביטוי מוחלט לכל אדם, תהיה דעתו נקלית בעינינו ככל שתהיה, הרי ששורה של זכויות אחרות שלו מוגנות מאליהן. אין הדבר, כמובן, מבטיח דמוקרטיה ליברלית מלאה – דאהל ביקש למצוא הגדרת מינימום לדמוקרטיה – אך הוא מבטיח לכל הפחות שאותן קבוצות שמרגישת שמגיעות להן זכויות נוספות תוכלנה להמשיך ולטעון זאת, להמשיך ולנסות לשכנע את הרוב לקבל את תביעותיהן.

אם האינטרנט הוא אכן הדמוקרטיזטור הגדול שאומרים שהוא, אין זה בגלל שהוא מאפשר הצבעות בקנה מידה רחב יותר מאי פעם – אלא משום שהוא מאפשר דיון בקנה מידה שלא נודע מעולם, וזרימת מידע במגוון כיוונים. פה תרומתו הגדולה לדמוקרטיה, ולא ביכולת הטכנית לאפשר לכל אזרח להצביע על כל הצעת חוק מיותרת שעולה לדיון.

נערה בבית ספר תיכון בדרום השתתפה בפעילות כיתתית שיזמה המורה: צביעת קישוטים על הקירות. המורה עודדה את התלמידים לצייר מה שירצו. הנערה, שאינה מסתירה את היותה לסבית, ציירה על הקיר את דגל הגאווה ושלושה צמדים של סמלי המין. הציור, שרחוק מלהיות פרובוקטיבי, זכה לתגובות קשות מאוד ולביטויים ששמורים בדרך כלל לפורנוגרפיה ("לא ברור למה תלמידים צריכים לראות את זה בכיתת הלימוד", טען אביה של אחת התלמידות).

1508524-5

הציור האיום

 

אך אם עד כאן מדובר בהומופוביה צפויה, גם אם מצערת, הרי שהמשך הדיווח מעיד על בעיות לא פחות חמורות:

נוכח הסערה שהתפתחה, נכנסה מנהלת בית הספר לתמונה. היא שוחחה עם התלמידים והציעה להם להגיע ביחד להסכמה. התלמידים גילו בגרות, ופעלו ברוח השיטה הדמוקרטית. כל אחד מהם רשם על דף נייר האם הוא בעד או נגד הציור. בתום ספירת הקולות התברר כי רוב התלמידים רצו שהציור יימחק, וכך אכן היה בסופו של דבר.

ממש שיעור באזרחות. ברוח השיטה הדמוקרטית הצביעו התלמידים והכריעו שאחת מהן אינה זכאית להביע את זהותה באותו האופן שהילדים האחרים יכולים. התלמידים הללו לא יכלו לקבל שיעור גרוע יותר בדמוקרטיה. מוטב היה לו המנהלת הייתה מקבלת החלטה בעצמה למחוק את הציור מסיבותיה שלה, ולא מעודדת פארסה שכזו של דמוקרטיה שבה חופש הדיבור עצמו עומד להכרעת הרוב.

בלי חופש הדיבור וחופש העיתונות אין להצבעה החופשית שלנו שום משמעות. אם לא נוכל לדעת שאנחנו יכולים לשמוע כל דעה באשר היא, ולהכריע בין כל העמדות הקיימות, אזי ההצבעה אינה אלא הנצחה של השלטון הקיים. לכן מבחנו של חופש הביטוי הוא בדיוק באותן דעות שלא נוח ולא נעים לנו לשמוע. המגבלות על חופש הביטוי חייבות להיות מצומצמות ביותר, רק במצבים בהם יש ודאות גבוהה מאוד שיגרם נזק כתוצאה מהדיבור (הדוגמא הפרוברביאלית היא אדם שצועק "שריפה!" בתאטרון עמוס) – ועל כך יש להוסיף שהנזק יגרם שלא כתוצאה מניסיון לחסום את דיבורו של הדובר. כלומר, הטענה שצריך למנוע ממישהו לומר משהו כי הדברים יכעיסו עליו אחרים ויגרום להם לפגוע בו היא טענה פסולה לגמרי.

לכן לא יכולה להיות החלטה דמוקרטית שתקבע איזה דיבור הוא לגיטימי ואיזה אינו לגיטימי. הדיבור מטרתו לשנות עמדות, ואם נגביל את הדיבור המותר רק לעמדות הקיימות, לא תהיה דרך לגיטימית לנסות ולשנות את העמדות הללו.

כמובן, בית הספר יכול להחליט, כהחלטה ניהולית, שהוא אינו מוכן לכך שדגל הגאווה יתנוסס בין כותליו. זו תהיה החלטה שאני אתנגד לה, אבל לפחות היא לא תתיימר להתקשט בנוצות של דמוקרטיה כדי להחביא את כיעורה. כפי שהוא, אופן הטיפול של המנהלת ב"בעיה" הוא כשל חינוכי ולקח איום ונורא לתלמידים. וזה עוד לפני שדיברנו על הפגיעה בתלמידה עצמה.

הערה אדמיניסטרטיבית: אמש התקבלה תרומה לבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לחיות בדמוקרטיה ליברלית.

 

עד הכאב

"יש עתיד מול ליברמן: לא לביטול מוסד האי-אמון". כשראיתי את הכותרת הזו בטמקא, יחד עם הכתבה שתחתיה, הדבר הראשון שעלה לי בראש היא אותה סצינה ב"נסיכה הקסומה" בה הנסיך מכריז על קרב עד המוות, ואילו ווסלי מציע במקום קרב "עד הכאב".

 

 

הכותרת מציגה את יש עתיד כאבירת הדמוקרטיה ומגינתו של מוסד אי האמון מפני ליברמן הרשע שרוצה לבטל אותו. אבל מי שמעיין בפרטים מגלה שחזרנו לאותה הצעה ישנה ונוראית  (תאמינו לי, זה שם) לפיה אמנם כל מפלגה תוכל להעלות כמה הצעות אמון שתרצה, אבל ידרשו 65 מנדטים כדי להעביר אותה. או, במילים אחרות, כדי להגן על המדינה מפני האפשרות התיאורטית שמיעוט קטן יסחט את הקואליציה וישיג הישגים כלשהם שאולי הרוב לא היה רוצה, אנחנו נבטיח שמיעוט מספיק גדול יוכל להחזיק בביצים את כל המדינה ולעשות מה שבא לו כי אי אפשר להפיל אותו. ממשלת מיעוט של 56 מנדטים שאי אפשר להפילה היא לא משהו שהדמוקרטיה הישראלית תצלח בלי זעזועים ניכרים.

החוק של יש עתיד, אם כך, מבקש להשאיר פגר צלוב  של הצבעת אי האמון כשהוא מוזן בזונדה, אימפוטנטי לחלוטין אבל עדיין שם, כדי שהממשלה המכהנת תוכל להצביע עליו ולהגיד – תראו, דמוקרטיה! אם תשאלו אותי, הגישה של ישראל ביתנו הרבה יותר הומנית. שיהרגו אותו וזהו. מספיק כבר עם העמדת הפנים הזו, מספיק עם ההצעות הבלתי נגמרות וחסרות המשמעות ל"אי אמון" שלעולם לא יצליחו לעבור את הרף שהוצב להן. אביגדור ליברמן יהיה לאי-האמון מעין ד"ר קבורקיאן, ויגאל את המוסד הזה מיסוריו. תנו לו למות בשקט.

הערה אדמיניסטרטיבית: בעקבות הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות לבלוג, וגם כמה "פרגונים". אני רוצה להודות לכל התורמים ולאחל לכם שלא יצלבו אתכם ויחברו אתכם לזונדה.

די, תמשיכו

אני מדבר הרבה על כסף לאחרונה, אז בואו נדבר על כסף אחר. הכסף שלכם, ספציפית. לפני אי אלו אשתקדים הוספתי לבלוג כפתור תרומה של פייפל למען תוכלו להרעיף עלי מכל טוב ליבכם אם אתם נהנים מקריאת הבלוג. כבר אז הייתה לי בעיה עם התרומה באמצעות פייפל: היא הייתה גדולה מדי. אני לא איש עשיר, בלשון המעטה, וכשאני נתקל בבלוג שאני רוצה לתרום לו, תמיד יש התלבטות: הייתי מאוד שמח לתרום סכומים קטנים לעיתים קרובות, והרבה יותר כבד לי לתרום סכום יחסית גדול אחת לכמה זמן. אבל תרומות קטנות – פחות מ-10 ש"ח, למשל – מאבדות חלק משמעותי מערכן כשהן מועברות דרך המערכת של פייפל. התוצאה, מבחינתי, היא שאני תורם לעיתים די רחוקות, ותרומה לבלוג היא בדרך עניין די חד פעמי.

אם לשפוט לפי התרומות הנכנסות לבלוג שלי, המצב דומה גם אתכם: שטף התגובות המשמח בתחילת הדרך הפך לטפטוף איטי, ולמיטב זכרוני בלי תרומות חוזרות. אז נכון שבאמצע היה גיוס הכספים לקמפיין הפריימריס שלי, שהיה הצלחה מסחררת מבחינתי, ורבים מהאנשים שתרמו שם תרמו קודם לכן גם לבלוג, אבל עדיין.

בזמנו עידוק ראיין אותי לטור שהוא כתב על אופנת ההתרמות בבלוגים. אחד הדברים שאמרתי שם הוא שהייתי שמח אם מישהו היה מרים מערכת שתאפשר מיקרו-תרומות לבלוגרים. כבר אז היו שהיפנו אותי לפלאטר (Flattr) אבל לא עשיתי עם זה כלום. כשהעליתי את הנושא שוב לפני מספר ימים בפייסבוק, שוב היפנו אותי לשם, והחלטתי לבדוק קצת יותר לעומק.

(איור ממגזין פאנץ', 1854)

(איור ממגזין פאנץ', 1854)

 

פלאטר (טוב, זה נראה רע בעברית. מעכשיו אני קורא להם "פרְגנוּ") — פרגנו היא חברה שוודית שמציעה שירות חביב למה שמכונה "יוצרי תוכן" ברשת: בלוגרים, יוטיוברים, פליקריסטים וכן הלאה. הרעיון הוא שמי שאוהב את אחת היצירות שלהם יכול לתת לה "פרגון". בסוף כל חודש אוספים את כל הפירגונים שחילק המשתמש, ומחלקים ביניהם את תקציב התרומות שהוא הגדיר עבור אותו חודש. אם המשתמש הגדיר תקציב של 10 אירו (כן, זה רק באירו) ונתן רק פירגון אחד, הם יעברו במלואם למפורגן המאושר. אבל אם הוא חילק 20 פירגונים, כל מפורגן יקבל רק חצי אירו. שזה עדיין נחמד.

מתאפשרת כך הרבה יותר שליטה על צד ההוצאות, אם כי במחיר של אובדן השליטה על כמה כל נתרם מקבל.

חדי העין שביניכם אולי הבחינו שהוספתי לאחרונה לבלוג כפתורי פרגון שכאלו. אבל כמובן שהמערכת לא שווה כלום אם אין לה הרבה משתמשים – גם מצד התורמים, אבל במיוחד מצד הנתרמים הפוטנציאליים. לכן בפוסט הזה אני רוצה בעיקר לנסות ולשכנע את קהילת הבלוגרים האוספים תרומות לנסות גם את המערכת הזו, לצד כפתור הפייפל הותיק שימשיך לשמש מי שמעוניין לתת תרומה גדולה. ברגע שתהיה אקוספירה משמעותית של מתרימי פרגנו בעברית, אני מאמין שיותר אנשים יאמצו את המערכת כתורמים, וכולנו נרוויח.

אז מה צריך לעשות? קודם כל, להציב את כפתורי הפרגון אצלכם בבלוג. שנית, לכתוב על המערכת ולהסביר אותה לקוראיכם – גם בבלוג עצמו, וגם ברשתות החברתיות. ושלישית, להפיץ הלאה, לבלוגרים אחרים שעשויים להיות מעוניינים להצטרף למערכת.

ואם אתם רוצים להתחיל להשתמש במערכת כתורמים, אתם כמובן מוזמנים להשתמש בבלוג שלי כניסוי הכלים הראשון שלכם. אהם.

אפרופו, התקבלה לאחרונה תרומה של ספר קינדל מאחת מקוראות הבלוג, ואני רוצה להודות לה מקרב לב. ועל הדרך להזכיר לכם שאם אין לכם מספיק דרכים לתרום לבלוג, אפשר גם להכנס לרשימת המשאלות שלי באמאזון ולבחור לי משם משהו, או אפילו סתם להפתיע אותי באיזה ספר קינדל שנראה לכם שאני אוהב. אני פתוח להצעות.

הלכה למקום טוב יותר*

לפני זמן מה יצאתי יחד עם משפחתי לטיול בירושלים. בסביבות קניון ממילא נתקלנו בקבוצת תיירים מודרכת על סגוויים (סגוויאים?). היה משהו מכמיר לב במראה הזה, לא רק כי כל אחד נראה קצת אהבל כשהוא רוכב על סגווי. (ומגיני הברכיים שנתנו להם לא ממש עזרו.)

16141829_d16e223352

כל אחד נראה קצת אהבל. (אילוסטרציה. תמונה: ruthieki, cc-by-nc)

 

אני מניח שרבים מכם זוכרים את ההייפ האדיר שסבב את ההכרזה של דין קיימן על כלי הרכב המוזר שלו – סטיב ג'ובס התנבא לגבי ההשפעה האדירה של ההמצאה העלומה על האנושות וכלי התקשורת התפוצצו מציפייה. אני מניח שרבים מכם גם זוכרים את האנטי-קליימקס שבחשיפה עצמה. רוב האנשים הסתכלו על הכלי המוזר ואמרו – זה? זה הביג דיל? היו אחרים ששמרו אמונים להייפ וניסו עוד לנבא גדולות לכלי הרכב החדשני שישנה את הדרך בה אנו נעים ממקום למקום. פה ושם צצו חברות שקנו סגוויים לעובדיהן שנדרשו ללכת הרבה (או לא באמת), אבל לא הרבה מעבר לזה. בסופו של דבר, הסגוויי מעולם לא חרג מרמת האטרקציה התיירותית. משהו שתנסה פעם אחת בשביל החוויה אבל לא תקנה לשימוש קבוע, כי מה אתה, דביל?

המראה הזה הזכיר לי משהו אחר: מכונות ה"מציאת המדומה" שהופיעו באולמות ארקייד ברחבי העולם בשנות ה-90. גם המציאות המדומה גרפה המון הייפ. המילה "וירטואלי" הפכה למילה נרדפת ל"ממוחשב". אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי בפעם הראשונה שהזדמן לי להתנסות באחת המכונות האלו. אני גם זוכר את האכזבה הנוראית מהחוויה. כלומר, כן, היה בזה אלמנט של מגניבות, אבל הוא היה חבוי היטב מתחת להמון ערימות של פאתטיות עלובה. המגניבות הייתה שם בפוטנציאל בלבד. מכונות המציאות המדומה לא חרגו מגבולות האטרקציה. אנשים לא רוצים לדחוף את הראש שלהם לתוך קסדה כדי לקבל חוויה מציאותית של חבישת קסדה מאוד כבדה על הראש. אני לא יודע אם הן חלפו מן העולם לגמרי, אבל אני לא ראיתי אף אחת כבר הרבה מאוד שנים.

lawnmowerman

מציאות מדומה, סירקה 1992. וזה עוד pre-rendered… (מתוך "מכסח הדשא")

 

אני מספר את כל זה כדי להזכיר שלפעמים דברים שנשמעים בעלי פוטנציאל גבוה מאוד מאכזבים בסופו של דבר. יוזמות עסקיות קורסות לעיתים קרובות בקול גדול. זה מקור המילה "סיכון" ב"הון סיכון". זה מקור הטענה של בעלי הון שהם נוטלים עליהם סיכון, ולכן מגיע להם להנות מהרווחים. ((הטענה הזאת נכונה כאשר הכסף המושקע הוא אכן כספו של המשקיע, ולא מינוף שמאפשר לקונה, הלכה למעשה, לקנות את החברה בכספה שלה.)) יש סיכון בהשקעה ביוזמות חדשות. ההנחה היא שעל כל כמה וכמה חברות שיכשלו ויעלמו, תהיה אחת שתהפוך ליהלום נוצץ שיחזיר את ההשקעה בו עשרות מונים. הסיכון משתלם.

אבל אין שום סיבה לעלוץ כאשר יוזמה עסקית הגונה כושלת. כאשר תוכנית עסקית שנראתה טובה בתחילת הדרך פשוט לא מצליחה להתרומם. משהו לא עובד, והרבה אנשים מאבדים מקום עבודה פוטנציאלי, ומשקיעים רבים מאבדים הרבה כסף. אבל יש יוזמות עסקיות שטוב שיכשלו, ומוטב כמה שיותר מוקדם. יוזמות שלא בנויות על בסיס התוכנית העסקית של "נעשה מוצר מצויין ומגניב שהמון אנשים ירצו לקנות וככה נעשה מלאנתלפים כסף", אלא על בסיס התוכנית "נעשה מוצר בינוני ומטה, אבל ננצל את הקשרים שלנו בקרב השלטון כדי להבטיח שלא יהיו לנו מתחרים, וככה נעשה זיליונתלפים כסף. מוהאהא". כזו, בגדול, הייתה התוכנית העסקית של בטר פלייס.

בטר פלייס לא ניסתה לייצר א בטר פרודקט, אלא לדאוג שהמקום שבו היא תמכור את המוצר יהיה מקום טוב יותר — טוב יותר למכירת המוצר שלה, זאת אומרת. עם חסמים על תחרות שיבטיחו לה מונופול, ועם הגבלות שערוריתיות על הצרכנים שאיש לא היה מסכים להן בשוק תחרותי. בטר פלייס הייתה מקרה מובהק של הון-שלטון.

betterplace

אני לא אומר שאין מקום למעורבות ממשלתית במשק. אני לא אומר שהממשלה לא יכולה להתערב בשוק כדי לתת יתרון לחברה כלשהי שלהצלחתה תהיינה השלכות חיוביות על החברה. אבל במקרים כאלו לממשלה צריך להיות קול מובהק בהתנהלות העסקית של החברה. אם המדינה מסבסדת, ישירות או בעקיפין, את החברה, מן הראוי שהחברה לא תנסה לעשות רווחים מהירים על חשבון הציבור שבין כה וכה מממן אותה.

בטר פלייס מעולם לא ניסתה להיות תחרותית. היא לא התאימה את מחיריה לשוק, וכל מעייניה היו נתונים להתאמת השוק למחיר שהיא רצתה. על ההיבריס הזה היא שילמה בעצם קיומה, בכספם של המשקיעים ובמקומות העבודה של עובדיה (ובהרבה כסף של נושים ולקוחות לשעבר שנותרו עם גרוטאה יוקרתית). חברות אחרות אולי היו יודעות להוריד קצת פרופיל בשלב הזה ולפחות לשחק את המשחק עד שישיגו את מבוקשן מאת הממשלה. עלינו, הציבור, לעמוד על המשמר ולמנוע מקרים כאלו מלהתרחש. כאשר הממשלה מתערבת במשק, היא צריכה לעשות זאת למען הציבור, לא על חשבונו.

* לא, ברצינות, בשום שלב אף אחד לא ציין בפניהם שהשם שהם בחרו לחברה שלהם הוא יופימיזם למוות?

מס ערך נגרע

דיסקליימר: אל"כ. ((אני לא כלכלן)) וגם הנגישות שלי לנתונים מוגבלת. יתכן בהחלט שאני טועה במשהו קריטי בניתוח שלי, ואשמח לשמוע הסברים היכן אני טועה, ואף אוסיף אותם לפוסט עצמו במקרה הצורך.

ככל הנראה, נכון לכתיבת שורות אלו, החל מהשבוע הבא אנחנו נשלם אחוז מס אחד נוסף על כמעט כל מה שאנחנו קונים. אם מישהו מחפש יציבות במערכת המס הישראלית, כדאי שלא יסתכל על המע"מ – שיעור המס הזה השתנה בממוצע אחת לשנתיים מאז תחילת שנות ה-2000. לא תמיד זה היה כך. הפעם האחרונה ששיעור המס שונה לפני 2002 הייתה ב-1993 (אז הוא ירד מ-18 ל-17 אחוזים).

מס ערך מוסף חביב על מתכנני התקציב משום שהוא מס שמגיב במהירות. היום החלטת על התיקון, מחר מתחילות לזרום ההכנסות הנוספות. אין המתנות מעצבנות ואין כל מיני בעלי הון שזועמים עליך בגלל שעכשיו שהם מרוויחים רק איקס מינוס אפסילון מיליוני שקלים, כבר אין להם יותר שום סיבה להשאיר את עסקיהם בישראל ושמישהו יחזיק אותם לפני שהם בורחים מכאן לאירלנד.

מס ערך מוסף שנוא על הציבור. ברמה הפשוטה ביותר, משום שזהו מס שאנחנו מרגישים באופן ברור, מיידי, בולט ויומיומי. אתמול משהו עלה 100 ש"ח, היום הוא עולה 101 ש"ח (למעשה, 100.9, אבל הסופר עיגל את המחיר, לנוחות הצרכן). אבל ברמה המתוחכמת יותר, כולנו גם יודעים שהמע"מ הוא מס רגרסיבי: שהוא משפיע יותר על העניים מאשר על העשירים. הסיבה לכך היא פשוטה: ככל שאתה יותר עני, כך חלק גדול יותר מהכנסתך הולך על צריכה. ככל שאת יותר עשירה, חלק גדול יותר מהכנסתך הולך לחסכון – ועל חסכון לא משלמים מע"מ.

יש, כמובן, אי דיוקים מסויימים בטענה הזו. עניים יוציאו חלק משמעותי יותר מהכנסתם על ירקות ופירות, עליהם אין מע"מ, אך אפשר להניח שההשפעה של זה היא זניחה. אבל הבעיה המרכזית עם האמירה הזו היא שהיא מניחה שהצרכנים ימשיכו לצרוך בדיוק באותה מידה אחרי העלאת המס. וכאן בדיוק טמונה ההרסנות של המע"מ. בניגוד למה שאוהבים לספר לנו בעלי ההון, מי שמייצר מקומות עבודה זה לא הם – זה אנחנו, הצרכנים. אף אחד לא פתח מפעל כי היה לו הרבה כסף. הוא פתח מפעל כי הוא חשב שיהיה מי שיקנה את המוצר שלו. אף אחד לא העסיק עובד נוסף בגלל שהרווחים שלו גדלו. הוא העסיק עובדים נוספים כי הביקוש למוצר שלו עלה על יכולת הייצור של כוח האדם הקיים.

אבל בעלי ההון עצמם לא יכולים לקנות הכל. צריך שיהיו עוד אנשים — אלו שמכונים "מעמד הביניים", בעיקר — שתהיה להם מספיק הכנסה פנויה כדי לרכוש מוצרים, כדי שבעלי ההון יצטרכו להעסיק עוד עובדים (שיוכלו להרשות לעצמם לקנות עוד מוצרים). כן, יש יצוא, אבל מדינה לא יכולה להתקיים רק על יצוא. כלומר, היא יכולה. אם היא דיקטטורה בסגנון סין. במדינה דמוקרטית הסידור הזה לא יחזיק מעמד לאורך זמן.

אז מה קורה כשמעלים את המע"מ? שלוש תגובות אפשריות. אלו שיש להם מספיק כדי לשים כסף בצד בסוף כל חודש ימשיכו לצרוך כרגיל. רווח נקי למדינה. אלו שנמצאים על הסף – גומרים את החודש, אבל עם הלשון בחוץ – יכולים להחליט להצטמצם, להקטין את הצריכה שלהם באותו שיעור של עליית המס, כדי להמנע מלהכנס לחוב או להגדיל חוב קיים. הפסד נטו לכלכלה, והמדינה לא הרוויחה גרוש. לחלופין, הם יוכלו להחליט להצטרף לקבוצה השלישית: העניים, אלו שגם ככה קוברים את עצמם באוברדרפט שהולך וגדל מדי חודש וכבר אין להם איפה לקצץ, יאלצו לקבור את עצמם בקצב קצת יותר מהיר. המדינה תקבל את ליטרת המע"מ שלה, והחברה הישראלית "תרוויח" יותר אנשים בעוני מרוד יותר.

הגידול הצפוי בהכנסות מתוספת המע"מ ינזק כתוצאה מהתהליך ההרסני שהעלאת המע"מ יוצרת: אנשים צורכים פחות, כתוצאה מכך אנשים מאבדים את מקום עבודתם, וכתוצאה מכך, אנשים צורכים עוד פחות וכן הלאה. הסיבה לכך היא שכלכלה ברמת המקרו היא לא כמו כלכלה של משק בית. במשק הבית אני מתאים את ההוצאות שלי להכנסות שלי. ברמת המקרו, ההכנסות שלי הן ההוצאות שלך, ולהפך. אם שנינו נאלצים פתאום לחסוך, החסכון של כל אחד יאיין את החסכון של השני. ((הפתרון ברמת המקרו הוא להדפיס עוד כסף. שזה משהו שמשק בית לא בדיוק יכול לעשות. זה פתרון זמני, כמובן, כי גם יותר מדי אינפלציה זה לא בדיוק רעיון טוב, אבל אם עושים אותו נכון הוא יכול להוציא את המשק מהמשבר.))

רציתי לבדוק איך נראית ההשפעה הזו במציאות, אז חיפשתי ומצאתי (בסיוע הקורא ירון דישון) את הדו"ח העדכני ביותר של מנהל הכנסות המדינה, ושאבתי משם נתונים לגבי שיעור המס והגבייה המעשית בשקלים. ((כאשר שיעור המס שונה במהלך השנה, חישבתי את שיעור המס הממוצע באופן יחסי לתאריך החלת השיעור החדש)) בהמשך איתרתי דרך אתר משרד האוצר את תקציב המדינה לכל השנים שהופיע בדו"ח של מנהל ההכנסות (2003-2009), ומשם הוצאתי נתונים לגבי הגידול הריאלי בגביית המס בכל אחת מהשנים הללו לעומת השנה הקודמת (למעט 2008-2009, שנתונים לגביהן מופיעים בדו"ח של מנהל ההכנסות). בבדיקה בסיסית גיליתי קורלציה די מדהימה של 0.68-. במונחים קצת יותר ברורים למי שלא הזדמן לו לעשות קורס בסטטיסטיקה (ואני ממש לא מתיימר להיות סטטיסטיקאי דגול), 45% מההסבר לשינוי בגבייה אפשר למצוא בנתון היחיד של השינוי בשיעור המס (עד כאן לא מפתיע יותר מדי) – והקשר ביניהם הוא שלילי. על פי נוסחת הרגרסיה שהוציא לי המחשב, על כל אחוז שינוי בשיעור המס ((לדוגמא, העלאת המס מ-17% ל-18% משמעה עליה של 6% בשיעור המס.)), תורגש ירידה של 0.68 אחוז בגידול הריאלי לעומת השנה הקודמת.

כדאי להבהיר בשלב זה שהתוצאות הללו אינן מובהקות לפי סטנדרטים אקדמיים מקובלים – המובהקות (p) של הרגרסיה היא רק 0.1, כאשר הרף המקובל הוא לא יותר מ-0.05. עם זאת, לאור המדגם הקטן מאוד (n=7), זו עדיין תוצאה מרשימה. ((עדכון: הגרף הוסר מכיוון שהוא ריכז אליו יותר מדי תשומת לב ובין כה וכה הניתוח המספרי הזה לא נועד לחרוג מרמת האנקדוטה. אם מישהו רוצה לקחת עליו לבצע מחקר רציני יותר עם נתונים ממדינות נוספות ותוספת של שלל משתני ביקורת, אני אשמח לשתף פעולה. היי, אולי נוכל לפרסם משהו!))

המע"מ בישראל הוא נמוך יחסית למדינות אירופה, שם הוא נודד בסביבות ה-20% ומגיע במקרים מסויימים אפילו ל-25%. אין בכוונתי לטעון ברשומה הזו שהמע"מ הוא מקור כל בעיותיה של ישראל, או לטעון שלעולם אין להעלות את המע"מ. יש מצבים שזה יכול להיות לגיטימי, כחלק ממהלך כולל של העלאת מיסים שכוללת חלוקה מחדש של ההון בחברה – ובהחלט ישנן תקופות שבהן ראוי לעצור ולהעביר חלק מהעושר שנוצר לטובת כיסוי חובות ויצירת עודפים תקציביים שישמרו ליום סגריר. אך התקופות הללו הן תקופות השפע, בהן השוק משגשג, האבטלה נמוכה והציבור נהנה מהכנסות גבוהות. לא זו התקופה בה אנו נמצאים כיום. אנחנו גם לא נמצאים בתקופה שמצריכה התרת כל רסן ויצירת גרעונות חדשים. הפתרון הזה שמור לתקופות של מיתון של ממש. אנחנו נמצאים כרגע במצב ביניים, מצב שבו צריך לעודד את המשק מחד, אך מבלי להגדיל את גרעונות המדינה מאידך. הדרך לעשות זאת היא על-ידי חלוקה מחדש של ההון באמצעות מיסוי חברות גבוה יותר, העלאה דיפרנציאלית של מס ההכנסה (ולא העלאה שטוחה כפי שמציע לפיד), כך שעל רמות הכנסה גבוהות יותר יהיה גידול גדול יותר במס, הטלת מס עזבון וכיו"ב. המטרה היא לצמצם את כמות הכסף שהולכת לחסכון, ולהעבירו באמצעים שונים, בין אם על ידי הממשלה בדמות תשלומי העברה ובין אם על-ידי השוק באמצעות הגברת הצריכה בקרב "המעמדות החוסכים", לצריכה.

זו הסיבה שהצעדים שמתווה משרד האוצר תחת לפיד הם חצי צעד בכיוון החצי נכון. טוב שיש העלאת מיסים (למעט המע"מ) – וחבל שאין עוד – ורע שצומצמו תשלומי ההעברה למיניהם (למשל קצבת ילדים) שברובם עוברים ישירות לצריכה ומחזקים את הכלכלה. כשהכלכלה תתחזק, וחלוקת ההון בציבור תתאזן קצת, אז ניתן יהיה להעלות את המע"מ לקצץ בהוצאות מסוימות של הממשלה כדי לכסות על החובות ולהתחיל לחסוך לפעם הבאה.

כל זה, כמובן, לא רלוונטי לחלוטין לכך שיש מקומות שבהם אפשר לקצץ (תקציב הבטחון) וראוי לעשות זאת, בלי קשר למצב הכלכלי.

בעקבות הבלוג "דגל אדום" של אלון ניסר, גם אני אמליץ לכם לקרוא את הטור המאלף והמחכים של פול קרוגמן בניו יורק ריוויו אוף בוקס, שעוסק בתנועת הצנע בקרב מקבלי ההחלטות הכלכליות בעולם, ולמה הם טועים טעות נוראית. אם אין לכם כח לקרוא הכל, אלון סיפק תקציר בעברית בפוסט אצלו.

ההימור של לפיד

קרלוס מנם, אלברטו פוג'ימורי וקרלוס אנדרס פרז הם שמותיהם של שלושה נשיאים של מדינות דרום אמריקאיות שנבחרו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. המשותף להם, ולעוד תשעה נשיאים דרום אמריקאיים מאותה תקופה, הוא שהם התמודדו על מצע שנע בין הסוציאליסטי לפופוליסטי, אבל מיד עם הבחרם התחילו ליישם מדיניות ניאו-ליברלית קשוחה. הם הגדירו את המדיניות הזאת ככורח, כבלתי נמנעת. חלק מהם אפילו הודו בחצי פה, מאוחר יותר, שהם ידעו מראש שזו המדיניות שיישמו מיד עם הבחרם, אבל הם גם ידעו שהם לא יצליחו להבחר על מצע שכזה. במילים אחרות, הם שיקרו לבוחרים שלהם, וזכו מההפקר.

מבין השלושה, פרז כשל בהובלת כלכלת ונצואלה חזרה לשגשוג, ונענש קשות על כך: הוא הודח מנשיאותו במהלך הקדנציה, ומפלגתו ספגה מפלה קשה – מ-53% תמיכה ל-24% בלבד. אך בשני המקרים האחרים הצנע שהנהיגו נשיאי ארגנטינה ופרו הצליח לגאול את המדינות מרצף של אסונות כלכליים שפקדו את המדינות. נישאים על פני גלי תמיכה של אזרחים מרוצים – ולפעמים גם תוך פגיעה ישירה ומכוונת במוסדות הדמוקרטיים שהפכו לאויבי העם – הם הצליחו להבחר בשנית חרף הפרת ההבטחות הבוטה שלהם. ((Susan C Stokes, Constituency influence and representation, Electoral Studies, Volume 17, Issue 3, September 1998, Pages 351-367.))

במחשבה המדינית מתקיים דיון שימיו כמעט כימי הדמוקרטיה המודרנית בין אלו הרואים בנבחרי העם כנציגיו, שצריכים לפעול בהתאם לרצונו המוצהר של הציבור, לבין אלו – ואדמונד ברק הבריטי בראשם – הרואים בגישה זו החמצת המשמעות של מנהיגות. "הנציג שלכם," אמר ברק לבוחרים בבריסטול לפני למעלה ממאתיים שנה, "חב לכם לא רק את פעלתנותו, אלא אף את שיקול דעתו; והוא בוגד בכם, במקום לשרתכם, אם הוא מקריב אותה בעבור דעותיכם". המנהיג אליבא דברק הוא זה אשר פועל באופן שהוא מאמין שישרת את טובת הכלל באופן הטוב ביותר, והוא נמצא במקום המוצלח ביותר כדי שיהיה לו את מירב המידע לקבוע מהו אתו דבר שישרת את טובת הכלל. בבואנו לבחור מנהיגים, לפיכך, עלינו לבחור באלו בעלי שיקול הדעת הטוב ביותר, ולאו דווקא באלו שקרובים לעמדותנו יותר מכל (אם כי, כמובן, אנחנו לרוב נניח שמי שיש לו שיקול דעת טוב יסכים עמנו בסוגיות המרכזיות).

אך ספק אם ברק כיוון את דבריו למנהיגים כמו מנם, פוג'ימורי ופרז. התנהגותם שלהם מזכירה יותר הוגה אחר – מאקיאוולי, שנודע לשמצה כמי שבספרו "הנסיך" יעץ למנהיג הצעיר לשקר ולרמות, להתעלל ולהטיל אימה – והכל בשם היציבות השלטונית שעומדת בראש מעייניו. אך הנה, במבחן התוצאה מסתבר שהבוחרים כלל אינם מענישים את מי ששיקר להם, כל עוד השקר שירת את כולם. מסתבר שכמצביעים לא ממש אכפת לנו שמשקרים לנו בפרצוף כל עוד מסתבר שטעינו בעצמנו ודווקא השקרן צדק.

זה הסיכון שיאיר לפיד נוטל כעת. מי שהצביע כמוני בבחירות ראה את השקר הזה מקילומטרים. התרענו במשך חודשים שלפיד הוא לא נציג המחאה ומפלגתו לא תעשה את מה שאנחנו דורשים. הצבענו שוב ושוב על כך שמעגל החברים של לפיד אינו מונה את בני מעמד הביניים, אלא את בני המעמד העליון. אך הציבור, או לפחות חלק גדול ממנו, הלך שבי אחר ההבטחות היפות של לפיד.

אני מודה שיש מידה של הנאה מסוג שמחה לאיד בצפיה במתקפה רבתי של תומכי לפיד לשעבר שהפכו לשונאיו במחי תקציב. אבל אני מאמין שלפיד ציפה לזה. אפילו הוא לא יכול היה לחשוב שהכריזמה שלו תספיק כדי להשכיח מליבם של תומכיו את סטירת הפנים הזו. אבל הוא מאמין שהמדיניות שהוא מקדם היום באמת תשיג את המטרות שהוא מצהיר עליהן. והוא סומך על הבוחר הישראלי, כנראה בצדק, שעוד ארבע שנים נסלח לו על שקריו אם יסתבר שהוא צדק.

אבל לפיד, כמו לפיד, בכל זאת מתקשה להתמודד עם גל השנאה הציבורי שקם כנגדו. בהודעה ששיגר לתומכיו (כי שאר הציבור הישראלי לא מעניין אותו, מסתבר. בדיוק כשם שהכנסת לא מעניינת אותו…) ניסה למרות הכל להסביר את מהלכיו ואת החלטותיו מהימים האחרונים. והאמת – הוא די משכנע. מי שיאזין רק לדבריו של לפיד ולא ינסה להתעמק יותר בפרטים שהוא מסתיר או מתעלם מהם, בהחלט יכול להתרשם שלפיד עשה כל מה שאפשר בתנאים הקיימים, ושהשיפור בוא יבוא בסיבוב הבא.

אבל יש טענה אחת מרתיחה שחושפת את השקר של לפיד: הטענה שפשוט לא היה מספיק זמן, שהיה צריך להעביר את התקציב עכשיו, ואחרי שנעביר את התקציב הזה, נוכל להתפנות בניחותא לדון ברפורמות ובתיקונים הנרחבים שדורשים זמן רב יותר כדי לנסחם. זה לגמרי נכון, כמובן. וזו בדיוק הסיבה שאסור היה לתקציב הנוכחי להיות תקציב דו שנתי. אין שום הצדקה לדבקות הזו ברעיון המיותר של נתניהו לעשות כל תקציב לשנתיים. יכול היה לפיד להגיד – חצי שנה כבר הפסדנו, שנת 2013 כבר נשרפה מבחינתנו. בואו נעשה מה שאפשר עם התקציב של 2013, ואחר כך נוכל לשבת חצי שנה של ישיבות קדחתניות כדי לדאוג שב-2014 כבר יהיה לנו תקציב חדש, ברוחי ובדמותי, תקציב של שינוי ותקווה אמיתיים.

אבל זה לא מה שהוא עשה. הוא החליט להעביר בחופזה תקציב לשנתיים – אותו תקציב שנתניהו הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להציג אותו לציבור לפני הבחירות, ובכך הראה שמעולם לא הייתה לו שום כוונה להביא שינוי אמיתי. הוא מהמר שנתניהו צדק, שרק צריך עוד שנה-שנתיים-שלוש והכל יהיה, כדבריו, דבש. אני מקווה בשבילו שהוא צודק. לצערי, אני מאמין שהוא לא, ושלפני שנוכל להעניש אותו על כך, אנחנו נספוג עוד הרבה מלקות על גופנו שלנו.

מהומה רבה

דוד רותם הגיש את ההצעה שלו לשינוי שיטת הממשל בישראל, בתמיכת אביגדור ליברמן ותמיכה מרומזת של נתניהו, וכולם קפצו לגנות את ההצעה הבלתי דמוקרטית. אפילו יש עתיד הסתייגו בזהירות וטענו שצריך לשקול יותר לעומק כל שינוי בשיטת הממשל. מאורות גדולים של הדמוקרטיה הישראלית כמו אלי ישי יצאו במילים קשות: "הצעת החוק הייתה מתקבלת בברכה בחלק ממדינות דרום אמריקה. היא רק ממחישה את הצורך בהצעות אי אמון ואת חובת הכנסת להציע לחלק מחבריה לעבור קורסים במבוא לדמוקרטיה ואזרחות," בעוד אחרים מיהרו להשוות את ליברמן לפוטין.

קצת קשה לי להבין את ההמולה הזו, לאור העובדה שההצעה הזו הרבה פחות קשה מהרבה מאוד מהדברים שהתרוצצו פה בעבר וזכו לתמיכה מקיר אל קיר.

אחוז חסימה של 4%: לא משהו חדש. המספר הזה הופיע כבר בהסכם הקואליציוני עם יש עתיד, וחזר לעיתים קרובות בהצעות אחרות שהועלו בעבר (אם לא למעלה ממנו). כבר כתבתי שאני חושב שזה מהלך נוראי, אבל לא בגלל מה שמציעי ההצעה חושבים שהיא תעשה, אלא בגלל שהיא תשיג בדיוק את ההפך: היא תחליש עוד יותר את המפלגות הגדולות, כי למפלגות הקטנות יהיה פתאום הרבה יותר חשוב לגנוב מהן קולות. כ"בונוס" נקבל גם סיכוי להחרמה רבתי של הבחירות על ידי הציבור הערבי, שרבים בישראל אולי יחשבו שזה אחלה, אבל יגביר את הניכור בין המיעוט הערבי למדינה, ויחריף את מערכת היחסים בין הקבוצות הלאומיות בישראל; ועם קצת מזל אולי מציעי ההצעה יצליחו גם להעיף את מרצ מהכנסת. אין ספק: אלו המפלגות שגורמות לחוסר היציבות והסחטנות הקשה בפוליטיקה הישראלית.

האמת היא שהדבר העיקרי שההצעה הזאת תעשה יהיה לצמצם עוד יותר את הסיכוי של קולות חדשים להכנס לפוליטיקה. זה אמנם לא מעניין אף אחד שנמצא כבר בפנים, אבל היכולת של מפלגות חדשות להוות איום אמיתי על המפלגות המכהנות מהווה שסתום חשוב בשיטה הדמוקרטית שלנו, והפגיעה בו תגביר את חוסר האמון של הציבור בפוליטיקאים.

שלילת מימון ממפלגות שלא עברו את אחוז החסימה: אם תשאלו אותי, זה עוד יותר גרוע מהרף של 4% – המדינה יוצרת תמריץ כלכלי שלילי כדי שאנשים לא יעמידו מפלגות להתמודד בבחירות (כיום מפלגה שזוכה לאחוז אחד מהקולות מקבלת יחידת מימון). הייתי רוצה להאמין שמישהו מהמבקרים התרעם על הסעיף הזה, אבל איכשהו נראה לי שלאף אחד מהם לא אכפת.

הגבלת מספר השרים וסגני השרים: למי אכפת? בכל מקרה יתקנו את זה בפעם הראשונה שזה יפריע לראש ממשלה להרכיב את הקואליציה שלו.

ביטול מוסד אי האמון: על הסעיף הזה יצא עיקר הקצף. לקחו לח"כים את הצעצוע שלהם. איך האופוזיציה תוכל לאונן בחוסר אונים על דוכן הכנסת אם לא יאפשרו להם להגיש הצעות חסרות כל סיכוי או משמעות שכל כולן פופוליזם, והערך היחיד שלהן הוא הערך הבידורי שבהצעות שכוללות את מוחמד ברכה כמועמד החלופי לראשות הממשלה? על פי הסעיף הזה, ניתן יהיה להגיש הצעות אי אמון  רק אם אלו נחתמו מראש על ידי 61 חברי כנסת, כלומר רק אחרי שהתגבש רוב חלופי לממשלה. התגובות לסעיף הזה מעצבנות אותי בגלל שהסעיף הזה מהווה אפס שינוי מהותי לעומת המצב שקדם לו, והוא הרבה יותר טוב מחלק מההצעות שעלו בשנים האחרונות – הצעות שרצו שהצעת אי אמון תכלול גם את שמות השרים החדשים בממשלה, או, גרוע מכך, הצעות שדרשו רוב מיוחס (כלומר, תמיכה של מספר גדול מ-61 ח"כים, למשל 65, או אפילו 70) כדי להפיל ממשלה מכהנת. אלו היו הצעות עוועים שביקשו לשמר ממשלות מיעוט בכח. ההצעה הזו היא פרווה. היא שינוי קוסמטי. השינוי היחיד שהיא תגרום לו הוא שתשלל מהכנסת הזכות להתעלל בגופתו של מוסד אי האמון מדי שבוע בשבוע עם הצעות מיותרות וחסרות סיכוי או משמעות. לא זה היה מטרתו של מוסד אי האמון, ולא זה היחס שהוא זכה לו לפני שעוקר לחלוטין בשנות ה-90. אבל במקום לאפשר לו למות בשקט ובכבוד, כשגופתו הנרקבת משמשת כאיום תמידי על כל ממשלה שאולי – רק אולי – יום אחד היא תהפוך למיעוט בכנסת, ולו לזמן קצר, ואז – הו הו! – אז הוא ישלף מהארון ויביא להחלפתה; במקום זאת, גררו חברי הכנסת את הזוועה המדוללת הזאת מדי שבוע לדוכן הכנסת ונפנפו בה לכל עבר. זה מביש, זה מטופש, ואין לזה שום ערך. אז אתם יודעים מה? אני בעד התיקון המוצע בחוק. אין הצעות אי אמון. כשהאופוזיציה תתגבש לכדי רוב, אז הם יוכלו להחליף את הממשלה המכהנת בלי לפזר את הכנסת. עד שזה יקרה, שיעסקו בביקורת אמיתית ולא במציאת שמות יצירתיים להצעות אי האמון שלהם.

ישנו סעיף אחד שטרם תהיתי על קנקנו באופן מספק. הסעיף קובע שראש הממשלה יכול לפזר את הכנסת ואינו זקוק להסכמת הנשיא. מדובר בביטול של הליך פורמלי, אך הוא יכול לשמש לדברים שליליים. האפשרות הכי בולטת היא מצב שבו מתגבשת קואליציה חלופית, ובעת שזו מתכוננת להגיש הצעת אי אמון ולהחליף את ראש הממשלה, הוא ימהר ויפזר את הכנסת. פעולה ממין זה עלולה ליצור משבר חוקתי, ומוטב שתמנע מראש (למשל, על ידי מתן סמכות לכנסת לבטל את החלטת ראש הממשלה אם תחליט כך, או באמצעות קביעה שאם הצעת אי אמון עוברת תוך 30 יום מיום פיזור הכנסת על ידי ראש הממשלה, פיזור הכנסת יתבטל) – אבל באמת שהכי פשוט להשאיר את המנגנון הקיים שיאפשר לנשיא, אם יראה שימוש בעייתי בסמכות לפיזור הכנסת, לעכב אותו עד להתבהרות המצב. אני אוהב מנגנונים גמישים בדמוקרטיה.

אז האם באמת מדובר בהצעה איומה ונוראה? היא יותר טובה מהצעות אחרות שהועלו. היא בודאי מיותרת ברובה ותגרום יותר נזק ממה שתועיל, ואין ספק שהיא תשיג תוצאות הפוכות מהרבה מהמטרות המוצהרות שלה. אבל מכאן ועד חלק מהתגובות הפרועות של חלק מהמבקרים, הדרך ארוכה ותמוהה. הרפורמה הזו תפגע בדמוקרטיה הישראלית, שלא תבינו אותי לא נכון, אבל היא אינה צעד ראשון וגם לא חצי צעד לכיוון ביטולה של הדמוקרטיה הזו. זו אינה רפורמה פוטיניסטית. זו רפורמה שתהפוך את הדמוקרטיה המקולקלת של ישראל לדמוקרטיה קצת יותר מקולקלת – אבל היא לא תעשה אותה דומה בדבר ובחצי דבר למדינות דיקטטוריות.

יש לך אלף שקל לסיגריה?

פעם הייתה לי קטגוריה של "קצרצרים" כשהיה לי משהו להגיד שלא הצריך אלפיים מילה, אבל בעת האחרונה, יותר מדי מהקצרצרים האלו מגיעים לפייסבוק ונותרים שם, בעוד שהבלוג נותר בודד ושומם. אז היום החלטתי להציל קצרצר אחד ראוי מהגורל הזה, והנה הוא גם פה בבלוג.

נרג ביקשו לחשב כמה יעלו לנו הגזרות החדשות והגיעו לממוצע 780 ש"ח בחודש. בואו נפרק את זה קצת. מה זה ממוצע? ובכן, קודם כל מסתבר שנרג אימצו את ההגדרות של שר האוצר. התיאור שהם נותנים הוא של ריקי כהן: זוג עם שלושה ילדים שמרוויחים 20,000 ברוטו ומוציא 15.8 אלף ש"ח בחודש. או, כמו שקוראים להם בלמ"ס: עשירון שביעי. אבל יאללה, נרוץ עם זה.
קריאה מרפרפת על רשימת העלויות הקפיצה אותי (טוב, למעשה היא הקפיצה את נדב, אבל אל תהיו קטנוניים): ייקור הסיגריות והמשקאות האלכוהוליים בעשרה אחוז צפוי להעלות את ההוצאה החודשית שלהם ב-120 ש"ח. תנו רבנן: וואט דה פאק? 1,200 ש"ח לחודש על סיגריות ואלכוהול? בממוצע? כשרק כרבע מהאוכלוסיה בכלל מעשנת, על פי נתוני משרד הבריאות? המשמעות היא שהמעשן הממוצע צריך להוציא בערך 2,400 ש"ח לחודש רק על סיגריות, ומשפחה עם שני מעשנים תגיעה קרוב ל-5,000 ש"ח לחודש רק על מקלות הסרחון האלו. שזה אחלה, אני בעד, אבל לא נשמע לי ריאלי.
אז שאלתי את ידידי הטוב הלמ"ס מה עמדתו בנושא, והוא אמר לי שההוצאה הממוצעת בכלל האוכלוסיה הישראלית על סיגריות ואלכוהול בחודש עומדת על כ-160 ש"ח לחודש. בעשירון השביעי קצת יותר: כ-196 ש"ח לחודש, או עליה של קצת פחות מעשרים ש"ח בהוצאות משק הבית כתוצאה מהעליה.

אין לי כוח לבדוק את שאר הנתונים, אבל מכיוון ש-120 ש"ח הם לבדם שישית מכלל הסכום שמעריב נוקבים בו, הרשו לי לא לתת יותר מדי אמון בנתונים הללו.

אז זה לא שאני תומך בקיצוצים המוצעים או משהו, אבל ראבק – קצת יותר קרבה למציאות יהיה נחמד.