לא שומעים!

שלשום האתר לא פעל במשך למעלה מ-24 שעות בגלל תקלה כלשהי באחד התוספים של וורדפרס. נדב, שמש העמים, צל הלאומים, ניסה לשכנע את החבר'ה בגו דדי שהכל טופל והם יכולים לחבר אותי חזרה למכשירים, אבל זה לקח יותר זמן מהמצופה. בלילה חלמתי חלום: בחלומי הייתי מושאו של ראיון במוסף של ידיעות אחרונות, ואלפי אנשים ניסו להכנס לבלוג שלי במהלך החג אבל לא הצליחו בגלל שהוא לא היה זמין. התעוררתי בסביבות שלוש בלילה, ולא הייתי בטוח האם היה ראיון או לא. ליתר בטחון קמתי למחשב כדי לבדוק אם האתר זמין ולראות אם במקרה היה זינוק משמעותי בסטטיסטיקות. האתר עלה, הסטטיסטיקות הראו תריסר כניסות מאז חצות. למחרת בבוקר עדיין הייתי חצי-משוכנע שהיה ראיון איתי בידיעות אחרונות.

סיפור אמיתי. ילדים: הזהרו מהתמכרות לסטטיסטיקות.

–

אחד הדברים המבאסים בלחזור לארץ הוא חוסר הזמינות של אמאזון. במהלך השהות בקנדה, אם רציתי ספר בדרך כלל לא הייתי חושב פעמיים – הייתי נכנס לאמאזון ומזמין את הספר, לפעמים זורק עוד אחד פנימה כדי לקבל משלוח חינם, וכעבור יומיים הספר היה אצלי. עכשיו פתאום יש חישובים של עלויות המשלוח, וגם אז מדובר על כמה שבועות עד שהספר יגיע, שזה – כאמור – מבאס לאללה.^[1]

אז החלטתי לנסות לפנות לטוב ליבם של קוראי הבלוג ולשכנע אתכם לתרום לקרן מלגה המחיה שלי (כפתור התרומה נמצא למעלה משמאל), בתמורה להבטחה: בכל רגע נתון אני אאסוף תרומות לרכישת ספר מסויים, ששמו יופיע מתחת לכפתור התרומות – כרגע מדובר בספרו החדש של פרנסיס פוקויאמה, The Origins of Political Order: From Prehuman Times to the French Revolution – ואני מבטיח לפרסם ביקורת על הספר חודשיים מרגע הגעתו למעוני. (למה חודשיים? ובכן, לפחות במקרה של הספר הזה, מדובר על למעלה מ-600 עמודים, אבל גם במקרים פחות קיצוניים, אני קורא די לאט.) ככה אני הורג שתי ציפורים במכה אחת – גם משיג ספרים שאני רוצה, וגם מכריח את עצמי לקרוא אותם, במקום לתת להם לשבת על המדף במשך שנים עד שאני נזכר בהם.

אם במקרה לא מעניין אתכם לקרוא מה יש לי להגיד על הספר הזה, אתם מוזמנים להכנס לרשימת המשאלות שלי באמאזון ולבדוק אם שם יש משהו שיעניין אתכם יותר. אם תקנו עבורי ספר כלשהו, אני מבטיח לסקור אותו. דיל?

1. טוב, זה לא מדויק – בטורונטו יש גם את אחת הספריות האוניברסיטאיות הטובות בעולם. אם רציתי ספר בדרך כלל המקום הראשון שהייתי הולך אליו זה שם, וכמעט תמיד היה להם הספר שרציתי. אבל אם במקרה רציתי לרכוש ספר, מסיבה כזו או אחרת, אז הייתי יכול ללכת לאמאזון בלי להתלבט. [↩]

אקיזמט^[1] מצא את הפנינה הבאה:

ווי קומען איר דאָנט האָבן דיין פּלאַץ וויעוואַבלע אין רירעוודיק פֿאָרמאַט? קען ניט זען עפּעס אין מיין נעטבאָאָק.

אני לא דובר יידיש, אבל גוגל מתרגם את זה כך:

How come you dont have your site vyevable in mobile format? Can not see anything in my netbook.

השאלה שעולה היא מה גרם לספאמר האוטומטי ששלח את המסר החשוב הזה (אליו צורפה, כמובן, כתובת של אתר כלשהו) לחשוב שהבלוג שלי הוא ביידיש, ולתרגם את המשפט דווקא לשפה זו. האם רק לפי סט האותיות? אני די בטוח שעברית יותר נפוצה מאשר יידיש ברשת, לא?

1. תוסף לוורדפרס שמסנן תגובות זבל. [↩]

שלא בטובתי נחשפתי לקמפיין החדש של משרד הקליטה שקורא לישראלים "לעזור ל[יורדים] לחזור לארץ". יניב גומס כבר ניתח כמה כשלים בסרטונים השונים בקמפיין, אבל הוא החמיץ נקודה בסיסית חשובה.

קמפיין משרד הקליטה סובל מאותה מחלה ממנה סובלת ההסברה הישראלית באופן כללי (הצעה לשם: הַסְבֶּרֶת, או בשמה הטכני: דיסוסיאציה אינפורמציונלית מופנמת). הסובלים ממחלה זו חושבים שהם מפנים מסרים חשובים לקבוצת יעד אחת (בדרך כלל חיצונית, בחו"ל), אך למעשה כל המסרים שלהם מופנים לקבוצת יעד אחרת (בדרך כלל הציבור הישראלי). הקמפיין הנוכחי, למשל, כלל אינו קמפיין שנועד להחזיר יורדים לארץ. זהו קמפיין להפחדת ישראלים פן ירדו מהארץ.

יש שתי סיבות עיקריות לכך, שמשלימות זו את זו. ראשית, מי שירד מהארץ ומעוניין לשמור על זהותו היהודית יודע, הרי, שהאיום באובדן הקשר ליהדות הוא איום ריק. כמעט בכל יעד סביר של היורד הממוצע תהיה קהילה יהודית ענפה, ולעיתים קרובות גם קהילה ישראלית לא קטנה. לא רק שהמשפחה הישראלית בחו"ל אינה מאבדת קשר עם היהדות, אלו הנוטים לכך אף עשויים לעבות את קשריהם עם הדת היהודית, להתחיל לבקר בבית כנסת (לאו דווקא אורתודוכסי, אמנם) ולציין את חגי ישראל באופן שבארץ אולי לא היו טורחים או אפילו נרתעים מלעשות.

הסיבה השניה היא שהגירה היא לא תהליך קצר או פשוט או קל, ורוב מי שביצע אותו השקיע בכך מחשבה רבה. מרבית הסיכויים שהם כבר חשבו על שאלת הזהות של הילדים, ואם לא, הם יחשבו עליה די מהר אחרי שיגיעו לשם. כן, רוב מי שיחזור לארץ יעשה זאת מטעמים סנטימנטליים (אם כי לאו דווקא אלו שמופיעים בקמפיין), אבל לא קמפיין הוא מה שיעיר את הרגשות הללו, ולא אלו שנוטים להגיב לרגשות הללו צריכים להיות היעד של קמפיין החזרה, כי הם יחזרו בכל מקרה, בלי קשר לקמפיין כזה או אחר או להטבות עלובות כאלו או אחרת שמשרד הקליטה יכול להציע להם. מי שישראל צריכה לשאוף להחזיר, אם בכלל, הם בדיוק אלו שכבר הסכינו להקרבה הזו (אלו שאינם רואים בכך כל הקרבה, סביר להניח, הם מקרה אבוד. אלא אם במקרה אשתם דווקא כן. אהם).

אותם זה לא ירתיע לגלות שהילד חושב שעכשיו כריסטמס ולא חנוכה,^[1] ובטח לא יטריד אותם שהילד מדבר אנגלית – אחרי הכל, אם הם היגרו לחו"ל, הם רוצים להתערות בחברה המקומית, ותנאי ראשון להתערות הוא יכולת לדבר בשפה המקומית.

במיוחד מרתיח התשדיר שמתריע ש"בני הזוג לא תמיד יבינו מה זה אומר" להיות ישראלי. זהו תשדיר שכל כולו בדלנות. שימו לב שאפילו בן-זוג יהודי אינו מספיק טוב כאן עבור כותבי התשדיר, כי גם הוא לא יהיה שותף לתחושת האבל של יום הזכרון לחללי צה"ל. רק ישראלי שורשי הוא זיווג טוב מספיק לבנות ישראל הנאוות!^[2] העניין הוא שלמיטב הבנתי, בני זוג מסוגלים לדבר אחד עם השני, ולהסביר כל מיני דברים עליהם. הגישה המובעת בתשדיר הזה מציגה כל קשר זוגי בין תרבויות כבלתי אפשרי. למה רק ישראלית עם לא-ישראלי זה רע? אולי גם אשכנזי ומזרחית זה רע? אולי לא כדאי לישראלים ותיקים להכנס לקשר זוגי עם עולי ברה"מ?

בארבע שנותי בקנדה ראיתי הרבה זוגות, רבים מהם שילבו בני זוג מתרבויות שונות בעליל, ומעולם לא הבחנתי בבעיות שנבעו מההבדל הזה ביניהם. בעיות זוגיות נובעות מהבדלים בהעדפות אישיות, לא מהבדלים בחגים וימי אבל. אם בן הזוג שלך רואה אותך עצובה ביום הזכרון וחושב שאת מתכננת לילה פרוע במיטה, הבעיה היא לא בהבדלים התרבותיים ביניכם, אלא בזה שהחבר שלך הוא שמוק חסר רגישות.

כל האזהרות הללו נועדו לנגן על מיתרי ליבם של ישראלים שחושבים להגר, לא על אלו של מי שכבר עזבו את הארץ ומסתדרים עם זה.

–

ההטבות שישראל מציעה לתושבים חוזרים הן בדיחה. וזה בסדר – לא צריך להציע הטבות נרחבות לתושבים חוזרים, כי אף מהגר שפוי בדעתו לא יחליט לחזור לארץ בגלל שנותנים לו הטבות כלשהן. לעבור מדינה זה תמיד תהליך מייגע, יקר ומעיק. ההטבות נמצאות שם, לכל היותר, כדי לעזור למי שכן מעוניין לחזור לעשות כן מבלי להרתע מההוצאה הכספית הכרוכה, למשל, בתשלום מכס על יבוא חפציו לארץ או לחלופין רכישת תכולת דירה שלמה מאפס.^[3]

אם ישראל רוצה להחזיר לארץ את המוחות הבורחים, צריך להשקיע יותר באקדמיה הישראלית; צריך להענות לדרישות תנועת המאהלים ולאפשר רווחה גדולה יותר למעמד הביניים; צריך להשקיע הרבה יותר בחינוכם של אותם ילדים שאתם לא רוצים שיחשבו שחנוכה זה כריטסמס – בין השאר, למשל, אפשר ללמד עוד כמה דברים חוץ מחגי ישראל, מורשת ישראל, תורת ישראל, היסטוריה של עם ישראל, תגבור לימודי יהדות, ולימודי-לאומנות-במסווה-אזרחות. בקיצור, צריך להפוך את המקום הזה למקום שגם אנשים שלא מוכנים לגור בו בכל מחיר בגלל סיבות סנטימנטליות ירצו לגור בו. כן, אני יודע, זה לא מאוד פטריוטי, ומי בכלל רוצה את המכוערים האלה, ואם לא טוב להם פה שילכו. אני מבין. אבל אם אתם עד כדי כך לא רוצים אותם, אז בבקשו אל תגידו להם לחזור למדינה שלא מוכנה לנקוף אצבע כדי שהם ירצו לגור בה.

–

קנדה היא מדינת הגירה. היא משקיעה תקציבים אדירים בלשכנע אנשים שאין להם שום קשר לקנדה שהם רוצים להגר לשם ולגור שם. היא מספקת סיוע כלכלי בתחילת הדרך, אבל זה לא העיקר. היא בעיקר משקיעה תקציבים נרחבים בהפיכת קנדה למקום שטוב לחיות בו, והיא עושה זאת בהצלחה לא מועטה. ההצלחה הזו מתרגמת להגירה משמעותית של בעלי מקצוע והשכלה למדינה. ישראל, לעומתה, מדגישה בקמפיין הזה ובנסיונותיה העלובים האחרים להחזיר יורדים שישראל זה מקום שרע לחיות בו, שאנשים מתים בו במלחמות, שאי אפשר למצוא בו עבודה רווחית, ושגם אם כן, קשה להתקיים ממנה בכבוד. שזה נכון, כמובן. אבל השקעה נאותה יותר של תקציב המדינה תהיה בלשנות את המציאות הזאת, לא בלהפוך אותה לבסיס זהותנו.

כבונוס, גם אלו שכבר חיים בארץ ירוויחו מזה. אבל מאיתנו אני מניח שלא אכפת לכם.

1. אגב, לא יודע איך זה בארה"ב, אבל בגן של הילד שלנו, לא רק הוא ידע שחנוכה עכשיו, אלא כל הילדים. אפילו צמד הליצנים שבאו לעשות להם הופעת כריסטמס קטנה שילבו במופע גם שירי חנוכה. [↩]
2. את מישהו זה הפתיע שה"מתבוללת" היא אישה ולא להפך? עזרו לנו להגן על הואגינה היהודיתישראלית! [↩]
3. אפרופו: ברצינות? רק שני מחשבים למשפחה? הגיע הזמן לעדכן, במיוחד אם אתם רוצים למשוך חזרה אקדמאים. [↩]

אחד הדברים שהפחידו את המוחים כשתנועת המאהלים התחילה לתפוס תאוצה הייתה האפשרות שהממשלה תנסה לפזר פרורים כדי לפלג את המחאה. היו נסיונות עלובים כלשהם לתת אתנן קטנטן לסטודנטים כדי לסכור את פיהם, אבל זה היה מעט מדי אפילו בשבילם.

מה שמפתיע באמת, בעיני, הוא עד כמה הממשלה אפילו לא ניסתה לטפל בבעיות פרטניות של יושבי המאהלים כדי להביא לפירוקם. הדוגמא הבולטת ביותר, במיוחד כיום, היא שאלת מחוסרי הדיור – אלו שהגיעו למאהלים לא מתוך מחאה אלא מתוך חוסר ברירה.

קחו למשל את מאהל לוד – אותה עיר אליה נשלחו כל יושבי המאהלים בגוש דן אחרי שהואשמו בהתפנקות מיותרת. המאהל מאוכלס כיום ב-20 משפחות מחוסרות דיור. חלקן זכאיות לדיור ציבורי אך טרם שוכנו בדיור שכזה, חלקן אינן עומדות בתנאים הספרטניים הדרושים כדי להיות זכאים לאין-דיור הציבורי. לכאורה, לא היה קל יותר לפרק את המאהל בלוד. תושבי המאהל הזה, הרי, אינם מעוניינים ב"צדק חברתי" או ב"מדינת רווחה". אלו מושגים גדולים מדי בשביל הצרכים המיידיים שלהם. הם רוצים קורת גג. אבל מדינת ישראל ועיריית לוד אינם מוכנים לעשות אפילו את המעט הזה כדי לסייע להם.

התמונה באדיבות יונתן ברזילי

כך היה שבשבוע שעבר צעדו תושבי המאהל יחד עם פעילים אחרים למעון עולים נטוש בעיר, בבעלות משרד הקליטה והסוכנות היהודית. צמד הבניינים, שעומד בלתי מאוכלס, מכיל 80 דירות שהיו יכולות בקלות לתת מענה לתושבי המאהלים, גם אם באופן זמני עד למציאת פתרון קבע. זה, הרי, מה שעשתה הממשלה בראשית שנות ה-90, אז התרגשה על ישראל מחאת דיור אחרת: המדינה שיכנה את המוחים בקרוואנים כפתרון זמני, וסייעה להם למצוא דיור קבע בהמשך הדרך. אך במקום שהסוכנות תפתח בפני מחוסרי הדיור הללו את הדלת, תברך אותם לשלום ותביע את שמחתה על יכולתה לסייע לנזקקים, המתינו במקום שוטרים ומנעו מהמפגינים להכנס למבנים.

מדובר באיוולת מכל בחינה שהיא. אם אפשר היה לצפות שמחאת המאהלים תגווע מעצמה עם פרוס ספטמבר, הרי שבסירובה לסייע למחוסרי הדיור, לתושבי מאהלי האין-ברירה, מונעת הממשלה את גוויעת המחאה. אולי הם רוצים לעשות לנו טובה. אולי הם מנסים להזכיר לנו מול מי אנחנו מתמודדים. "שלח את עמי!", קראו מנהיגי המחאה אל נתניהו, אבל הוא הקשיח ליבו וסירב – לא רק לדרישות הגדולות והמשמעותיות, אלא גם לקטנות ולאישיות שבדרישות.

אפשר, וצריך, להעריך את נתניהו על דבקותו בעקרונותיו הכלכליים. אני מתאר לעצמי שהרבה ראשי ממשלה אחרים היו כבר מזמן מעדיפים לפרוץ את מסגרת התקציב ולא לסכן את כסאם. אבל מצד שני חובה עלינו להביט על הדברים ולהבין שמנתניהו לא תבוא הישועה. זוהי דרכו, ואין שום סיבה לתלות תקוות בכך שישנו את דעותיו ויענה לדרישותינו. הוא פשוט לא מסכים איתנו.

דווקא בשל כך דרושה התארגנות פוליטית אמינה, כזו שהאזרחים ידעו שהיא אינה מבוססת על אופורטוניזם דל-רוח. לצורך העניין, הן יחימוביץ' והן פרץ היו יכולים להיות מנהיגים מוצלחים, אילולא המפלגה שהם סוחבים מאחוריהם. אבל איזו אלטרנטיבה כבר יש לנו?

הלם ואימה

באמת תהיתי כמה זמן ייקח עד לחוויה הישראלית האותנטית הראשונה. משרדי הממשלה עברו כולם בנעימים ובשירותיות ראויה לציון. רכישת המוצרים השונים עברה ללא תקלות, אינטרנט וטלפון הותקנו בזריזות ולשביעות רצוני. תהיתי האם באמת יתכן שישראל שינתה פניה.

ואז הגיע הזמן לדבר עם חברות הסלולר.

מאז סוף שנות ה-90 היה לי חשבון בסלקום. אבא שלי תמיד שילם את החשבון, ובכל מקרה מספר הדקות החודשי שלי הוא כל כך זעיר עד שהחשבון שלי לעיתים רחוקות הגיע למאה שקלים. כשעזבנו את הארץ, המספר נשאר פעיל ללא תוכנית, ויכולנו להשתמש בו בחופשות. אחרי שחזרנו הפעלנו מחדש את מכשיר הנוקיה הותיק שלי – זה שרכשתי מתישהו לקראת אמצע העשור הקודם, והורי תרמו עוד כרטיס סים שישב חסר מעש ונטול חיובים אצלם, והוא נכנס ישירות לתוך הטלפון הלא-מי-יודע-מה-חכם של אשתי. כך יצא שיש לנו שני מספרים ברשת סלקום, שניהם ללא תוכנית.

רצינו, לפיכך, לבדוק את האופציות שלנו. קפצנו חיש קל למרכז השירות של סלקום ברחובות ושוחחנו עם איש המכירות החביב באשר לאופציות שלנו. ראשית, שאלנו כמה אנחנו משלמים עכשיו לדקה. הסוכן ועוד עובדת במקום רכנו על המחשב שמולו ועל פרצופם נמרחו חיוכים משועשעים – אתם משלמים כמעט שקל לדקה! סיפרה לנו הבחורה בהפתעה משולבת בגועל.^[1] אוקיי, השבנו, זה אכן הרבה כסף. מה יש לכם להציע לנו?

ובכן, אמר הסוכן – על כמה דקות אנחנו מדברים? האם אתם משוחחים בטלפון מעט, בסביבות ה-500 דקות, או הרבה, בסביבות ה-1000? הבטתי בו כלא מאמין. אמממ… כחכחתי – אנחנו מדברים בסביבות ה-100 דקות. למעשה, בקנדה היינו בתוכנית שנתנה לשנינו במשותף 150 דקות, כולל שיחות נכנסות, ומעולם לא הגענו לכמות הזו. עכשיו היה תורם של השניים מולנו להביט בנו בתדהמה. המשפט "does not compute" חלף במוחי באותו הרגע.

לבסוף התעשת סוכן המכירות והתחיל להציע לנו שלל מסלולים שבבירור לא היו דומים בכלל למה שחיפשנו, כולם יקרים הרבה יותר ממה שהיינו מוכנים לשלם. לבסוף התייאש והציע לנו מסלול "הכי פשוט" (זה שם המסלול. או משהו בסגנון, בכל אופן) – במסלול זה, אנחנו נדרשים לשלם 30 ש"ח תמורת הזכות לשלם לשלם לסלקום רק 69 אג' לדקת שיחה. בחישוב זריז, ועל בסיס ההנחה הבלתי-מבוססת שאנחנו כעת משלמים שקל לדקה, הגעתי למסקנה שכל אחד מאיתנו צריך לדבר לפחות מאה דקות כדי להתחיל לחסוך כמה אגורות במסלול הזה. הסברתי לסוכן את האבסורד, אבל הוא משך בכתפיו: זה מה יש.

תזכרו את זה בפעם הבאה שמישהו יגיד לכם שאם אתם רוצים לחסוך, אתם צריכים להפסיק לצרוך כל כך הרבה.

עם אורנג' דיברנו בטלפון, והתוצאות היו זהות באופן מטריד. איה התחרות ירום הודה?

שומרים על החיוך

אבל אז – הו, אז! – אז דיברנו עם פלאפון, ופלאפון הפתיעו אותנו לטובה. בתשלום של 20 ש"ח לחודש בלבד, נזכה לזכות לשלם רק 39 אג' לדקה. הנה לנו חסכון משמעותי. "ואין התחייבות?" שאלתי את הנציג בטלפון. "לא", הבטיח זה האחרון. "ואנחנו לא צריכים לשלם שום דבר על הסים?" שאלתי, בזוכרי כיצד אורנג' דרשו 99 ש"ח תמורת הכרטיס. "לא," השיב הנציג, אחד גל סבג.

נפלא! השבתי, ומיד הסכמתי לתוכנית. כעבור זמן קצר חזר אלי גל וסיפר לי כי שליח עם צמד הסימים שלי יגיע אלי מחר בשעות הבוקר. "אה, ודרך אגב, הסימים יעלו לכם 80 ש"ח כל אחד," הוא התנצל. טעות, חשבתי. קורה. הוא התנצל, הוא אמר לנו מראש, וזה עדיין יותר זול מהמתחרים. על טעות קטנה כזו לא מבטלים עסקה.

ביום שישי הגיעו צמד שליחים ובאמתחתם סימים וערימת ניירות. ובראש הערימה – צמד הדפים שחברות הסלולר מחוייבות לספק על פי ההוראות החדשות של משרד התקשורת.^[2] עיינתי בזריזות בדפי עיקרי התוכנית ומיד צד את עיני פרט מטריד: 18 חודשי התחייבות. "מה זה זה?" שאלתי את השליח בעברית צחה. זו תקופת ההתחייבות, הסביר השליח לפגוע המוחין שישב מולו. אבל אני ביקשתי במפורש תוכנית בלי התחייבות. מיהר השליח להתקשר למרכז השירות. אני הסברתי לאחמ"שית הנחמדה שאני לא מוכן לחתום על שום התחייבות, והיא הסבירה שגל סבג אינו היום, ולכן אי אפשר לברר את הנושא. לבסוף הגענו לפשרה – אני אקבל את הסימים, אבל לא אחתום על החוזה, וביום ראשון נברר את הנושא ויוציאו לי חוזה חדש. אם לא נגיע לעמק השווה, הם ישלחו שליח כדי לקחת את הסימים. לגיטימי.

יום ראשון היה נאיבי

הסימים נשארו בכרטיסי הפלסטיק שלהם – כל עוד אין לי חוזה, כמובן, אינני רוצה להשתמש בכרטיסים. ביום ראשון התקשרנו בחדווה לפלאפון (המספר שמר סבג נתן לי לא עבד, אז התקשרנו למספר הרגיל של מוקד המכירות). הסברנו לנציגה את המצב, והיא אמרה לי – אבל זה לא מכירות. מה זאת אומרת? אני עוד לא קניתי כלום, אז מן הסתם אתם צריכים למכור לי את זה. אבל אתה כבר לקוח שלנו, אז עכשיו זה שירות לקוחות. איך לקוח שלכם אם עוד לא חתמתי חוזה?

אבל היה ברור לי שלא יצא כלום מהדיון האקזיסטנציאלי הזה, אז ביקשתי שתעביר אותי לשירות לקוחות. שוב הסברתי את הסיפור, והנציגה אמרה שהיא תפתח קריאה להאזנה לשיחה המקורית, כדי לוודא שאכן הנציג הבטיח ללא התחייבות, ואם כך היה, יחזרו אלי וימצאו פתרון. זה כבר נשמע לי חשוד – ואם, נניח לרגע, לא הובטח לי חוזה ללא התחייבות, ועכשיו החלטתי שכזה אני רוצה, אז לא יימצא פתרון? אבל בסדר, יאללה, נחליק את זה.

לפני שנותקה השיחה נזכרתי לוודא – ברחל בתך הקטנה – שאני לא אחוייב על הימים שהסים יושב לי על המדף בכרטיס הפלסטיק שלו ללא שימוש. בודאי שאני מחוייב, הסבירה לי הנציגה. מה זאת אומרת? אבל לא חתמתי על חוזה. לא משנה, היא המשיכה, ברגע שהסכמתי טלפונית להפוך ללקוח, מיד הפכתי ללקוח של פלאפון, ומיד התחיל לדפוק המונה. מה, שאלתי, אפילו לפני שקיבלתי את הסימים עצמם? כן, ענתה לי. מרגע שקיבלתי את העסקה. אבל לא קיבלתי את העסקה! לא חתמתי על שום חוזה! בשלב זה ביקשה הנציגה להעביר אותי במעלה ההיררכיה הארגונית. יאללה, לכי על זה.

שוב לספר את הסיפור, שוב לפתוח בקשת האזנה. שוב השאלה. "תראה," הסבירה הנציגה הבכירה, "אתה עכשיו לקוח שלנו, ואתה בתוכנית עם התחייבות. אני אפילו לא יכולה להעביר אותך לתוכנית אחרת, כי אז תצטרך לשלם קנס על יציאה לפני סיום ההתחייבות." ?!?! "אבל לא חתמתי על שום חוזה! איך אני יכול להתחייב אם בפירוש דחיתי את החוזה עם ההתחייבות?" "ככה זה."

טוב, התייאשתי. לא רוצה שתבדקו את השיחה. בואו קחו את הסימים. "מה פתאום? אתה צריך ללכת למרכז השירות שלנו ולהחזיר אותם." כן, למרבה התדהמה, עוד פעם שיקרו לי. אני יודע, גם אני הייתי מאוד מופתע. ומיואש. בסדר, בסדר. איפה מרכז השירות? "מתחם כך וכך." איפה? "מתחם כך וכך, מה אתה לא מכיר?" אפשר כתובת? "כן." תודה.

נכנסנו לאוטו ונסענו לקניון נטוש בשולי רחובות, בו היה סופרמרקט, חנות פרחים, חנות בגדים ושלט גדול ומאוד לא מקצועי של "עולם הילדים". ומרכז השירות של פלאפון. וזהו – כל השאר, עזובה.

נכנסים פנימה מנופפים בכרטיסי הפלסטיק והסימים עדיין בתוכם. שלום! באנו לבטל עסקה! ביקשה הבחורה בכניסה את מספרי הטלפון שלנו, ואז אמרה – "אבל לא קיבלתם אישור." למה אני צריך אישור? "כתוב פה שביקשתם לדבר עם גל סבג." אני מבטיח לך בהן צדק שאין לי כל רצון לשמוע את השם גל סבג עד יום מותי. "לא משנה, צריך אישור." למה אני צריך אישור כדי לבטל חוזה שאני בכלל לא חתום עליו יומיים אחרי שלא חתמתי עליו? "צריך. שבו ותמתינו." טוב. מפעם לפעם ראינו את הנציגה מנסה להשיג את מר סבג החמקמק בטלפון. לבסוף, היא דיברה עם האחראית שלו. שיחה קצרה בין הנציגה לבין האחראית. "את רוצה לדבר איתו?" אבל אני לא רוצה לדבר עם אף אחד. אני רוצה שיבטלו את העסקה. בסופו של דבר הועבר אלי אחר כבוד הטלפון ושוחחתי עם האחראית, סיוון. הסברתי לה שנמאס לי, שאני לא אוהב שמשקרים לי, ושאני לא רוצה שום תוכנית בהתחייבות, וכרגע אני גם לא רוצה שום תוכנית אחרת. קחו את הסימים שלכם ותעזבו אותי בשקט. נאלצתי לחזור על ההסבר הזה עוד מספר פעמים, ולבסוף סיוון נכנעה. הידד!

הטלפון הוחזר לנציגה, שאמרה לתוכו "אז לקודד אותו?" כאילו לדעה שלי בנושא אין שום משמעות. "בסדר". הקלידה כמה אותיות על המסוף, ואמרה לנו "טוב, בוטל." מצויין. אפשר אישור בכתב על הביטול? "לא, אתם יכולים לראות על המסך שהכל בוטל." זה באמת יופי, אפשר אישור בכתב? "לא, אני לא ישות משפטית [?! כך!]." עוד כמה דקות התעקשות, הנציגה הולכת לדבר עם המנהל, חוזרת, אומרת שאי אפשר. אני מבקש לצלם את המסך עם האישור. היא אומרת שאי אפשר. שוב התעקשות ("אל תזלזל באינטיליגנציה שלי!"), שוב מנהל. בסוף המנהל מסכים שהנציגה תתן לנו פתק עליו כתוב "בוצע ביטול עסקה" עם מספר הפניה. ובזאת הסתפקנו.

–

קשה, באמת קשה, אחרי החזרה מקנדה, להתמודד עם שירות מחריד שכזה, רצוף שקרים והטעיות. שלא תבינו לא נכון – אני לא אומר שהחברות המתחרות יותר טובות. הבעיה היא בדיוק שכולן אותו חרא. ואני יודע שאתם יודעים את זה, אבל צריך להזכיר את זה שוב ושוב. כי בעוד שהשירותים במשרדי הממשלה דווקא השתפרו פלאים בשנים האחרונות, דווקא השירות בחברות מסחריות ממשיך ומתדרדר מדחי אל דחי.

אין שום הצדקה להמשך ההגנה על החברות הסלולריות. אם משרד התקשורת צריך להאבק בזכייניות הסלולר שוב ושוב – ללא הצלחה – כדי שלא תעשוקנה את הלקוחות, המשמעות היא שאין שום סיבה שמשרד התקשורת ירגיש מחוייב אליהן. את השוק הזה צריך לפתוח. הרבה לפני שפותחים את שוק החלב לתחרות מחו"ל, צריך לאפשר תחרות אמיתית בתחום שמתעמר בלקוחותיו עד בלי די.

ולפלאפון: אני יודע שאני לא לקוח רווחי במיוחד, אבל הפסדתם אותי בכל זאת. אני מאחל לכם הפסדים נוספים בעתיד.

ולסלקום: זכיתם מן ההפקר. אני מצפה בכיליון עיניים ליום שבו אוכל להחליף אתכם בספק סלולרי הגון שנותן מענה גם ללקוחות כמוני. במהרה בימינו, אמן.

1. מאוחר יותר נזכרנו שבעצם לא אמרו לנו כמה אנחנו משלמים בדיוק, אבל ניחא. [↩]
2. אם אתה פוליטיקאי צעיר ואתה רוצה לשדרג את הפופולריות שלך, אני ממליץ להפוך לשר התקשורת. זו המשרה הקלה ביותר לריצוי הציבור. כל מה שצריך הוא אחת לכמה זמן להוציא רגולציה חדשה שעיקרה קביעה שחברות סלולר לא צריכות להיות חלאות. הציבור יריע, חברות הסלולר ימצאו דרך חדשה להיות חלאות בלי לעבור על התנאים שפורטו בהוראות, וכולם יהיה שמחים. [↩]

היום הלכתי לעשות משהו שיותר מכל החוויות בחיי הזכיר לי יותר מכל את עבודות הרס"ר בצבא, למרות שמבחינה מהותית, הרגשתי שאני הופך בעצם המעשה הזה לחלק ממשהו הרבה יותר גדול: עזרתי לנקות ולסדר את המאהל ברוטשילד. פרוייקט התחדשות המאהל היה יוזמה של רוני גלבפיש ואחרים, כשהמטרה היא לצמצם את הנזק הסביבתי שקיומו של מאהל נטול שירותים (תרתי משמע) גורם לסביבה העירונית. דיירי רחוב רוטשילד, אחרי הכל, אינם אשמים במצב במדינת ישראל ואין סיבה שהם ישאו בנטל המחאה בצורה כה חסרת פרופורציות. אז ניקינו את השדרה מבדלי סיגריות ודברים עוד פחות נעימים, עברנו בחצרות ודאגנו לפנות את מה שאחרים השאירו, ובמקום השארנו מכתב ועציץ עם פרח^[1], סילקנו אוהלים שנשברו בפעולות הפינוי של המשטרה ועזרנו להקים מחדש כאלו שהופלו אך נותרו שמישים. היינו כמה עשרות אנשים, בספירה נדיבה, שבאו לעשות עבודה שהעירייה סרבה לסייע לה, למען טובת הכלל.

במילים אחרות, התנדבנו להיות הפראיירים. ההרגשה הזו, יש להודות, הועצמה קצת כאשר אני ניקיתי סביב אוהלים שיושביהם נמנמו בתוכם – או גרוע מכך, כאשר הם ישבו וצפו בנו והתעלמו מהזמנתנו להצטרף ולעזור. זה הרגיז, אין ספק. זה בהחלט גרם לי לרצות להמנע מלנקות באזורים בהם ישבו אותם אנשים.

אבל אז חשבתי על זה עוד קצת, והגעתי לכמה מסקנות. ראשית, האנשים הללו עושים למען המחאה הרבה יותר משאני עשיתי עד כה – הם, בגופם, מהווים את המאהבלק^[2] ונמצאים שם בחום בזמן שרוב הזמן אני מתחבא במזגן. כן, זה היה נחמד אם אנשי כיכר הלחם התמוהים משהו לא היו צועקים עלינו שאנחנו חצופים או משהו כזה כאשר שאלנו אותם אם הם רוצים להצטרף^[3], אבל זה מה יש, והמחאה הזו לא נועדה רק לאנשים נחמדים.

שנית, כך חשבתי, אולי עכשיו הם לא עושים כלום, אבל הם יהיו שם גם עוד כמה שעות, כשעומס החום ירד קצת, ואולי אז הם יראו שהמאהל הנקי נעים יותר לכולם, ויעשו מאמץ לשמור עליו כך גם להבא. אולי, שווה לנסות. ולבסוף, כך חשבתי, הרי זה הכל חלק מהמטרות הרחבות יותר של התנועה שאנחנו מנסים ליצור כאן – כן, גם לחנך אנשים לנקות אחריהם, ליצור רוח חדשה בישראל שתעודד אנשים לא להדחף באוטובוס, שתגרום להורים לא ללמד את הילדים שלהם להחזיר כשמרביצים להם, אלא ללמד אותם לא להרביץ מלכתחילה. במילים אחרות, אנחנו שואפים לאוטופיה. או, מהזווית האישית שלי, אני רוצה שישראל תהיה קנדה.

והתנאי הראשון שאנחנו צריכים לעמוד בו כדי להצליח, הוא ללמוד להיות פראיירים לפעמים. ללמוד שגם במדינת היהודים אפשר, לפעמים, להפנות את הלחי השניה. להסכים להיות זה שמנקה בזמן שאחרים יושבים כי אני יודע שאם אני ושכמותי לא נעשה את זה, זה לא יעשה אף-פעם. לדעת לברור את הקרבות שלנו. כן, זה מעצבן כשהאברך שלא עשה צבא ולא עובד מקבל קצבאות מהמדינה בזמן שאני לא מקבל כלום – אבל האברך הוא לא האויב שלי, אלא הפוליטיקאים שפועלים למען מטרות צרות. גם אני וגם האברך יכולים לחיות חיים טובים יותר אם נשנה את סדרי העדיפויות פה, אם האברך יורשה לעבוד גם בלי לשרת בצה"ל (שלא באמת צריך אותו) ואם מי שמשרת בצה"ל יתוגמל ברמה ראויה ולא יתייחסו אליו כעובד כפיה. אני אהיה הפראייר של האברך הקטן הזה, כי רק ככה נוכל כולנו שלא להפוך לפיונים של בעלי הכוח והשררה שמסיתים אותנו אחד כנגד השני ודופקים את כולנו בבת אחת. אני אהיה הפראייר של המורה הגרועה שתקבל משכורת גבוהה למרות שהיא מלמדת ילדים להיות חיות פרא עילגות, כדי שמקצוע ההוראה ככלל ימשוך אנשים איכותיים יותר שילמדו את הילדים להיות אזרחים מועילים ופעילים בדמוקרטיה הישראלית. אני אהיה הפראייר של המאנייק שהצליח לעבוד על ביטוח לאומי ולקבל מהם כספים במרמה, כדי שאנשים שבאמת אין להם לא יגיעו לפת לחם כי ביטוח לאומי עסוק יותר בלחקור חשדות על רמאות מאשר לטפל במקרים שזקוקים לעזרה. ומצד שני, נמשיך להאבק – וביתר שאת – כנגד הגופים הגדולים שהופכים אותנו לפראיירים בעל כורחנו, שמנצלים את ממונם ואת המחסור שלנו בזמן, בכסף ותשומת לב, כדי לגזול את כבשת הרש שלנו.

כשנלמד להיות פראיירים, נתחיל לסמוך אחד על השני, לתת אמון זה בזה, ולאט לאט, נתחיל גם להצדיק את האמון הזה שאחרים נותנים בנו. אז גם נגלה את הכשל המובנה בגישה של "אם אין אני לי, מי לי?" ונגלה שהתשובה היחידה חייבת לבוא מערבות הדדית, ממדינת רווחה אמיתית, ומתפיסה של "אם אין עמי לי, מי לי?"

–

זה מספר שנים שאני מטיף כנגד רעיונות להקמת מפלגות חדשות. היאוש ממפלגות קיימות ותליית יהבם של המציעים במפלגה חדשה ו"נקייה" תמיד נראה לי מבוסס על תפיסה יותר מדי "קמפיינרית" של הפוליטיקה – כאילו מפלגה היא באמת אבקת כביסה שאפשר למכור עם כמה פרזנטורים נאים וסלוגן מוצלח, ולא משהו עם בסיס איתן בחברה שצריך להבנות בפעילות ארוכה ועמוקה. אבל היום, אני חושב שהמצב שונה. צדקה יונית כשאמרה^[4] שהמאבק הזה צריך להתנהל לא כגוף אחד מונוליטי אלא כעשרות ומאות התארגנויות שונות שיוצרות שוק אמיתי של רעיונות. חלק מההתארגנויות מן הסתם תתפוררנה במהרה, חלקן תשארנה לעד קטנטנות, בעוד שאחרות תגדלנה ותהפוכנה לתנועות המונים. אבל לפחות אחת מההתארגנויות שיוצאות מהמחאה הזו – ואולי יותר – צריכה להיות מפלגה. לא "מפלגת המאהלים הרשמית", אלא מפלגה שתצא מתוך המעגלים, הדיונים, הפוסטים בבלוגים, ההפגנות והרעיונות שמתגלגלים בכל מקום. יכולה להיות יותר ממפלגה אחת – אין אחדות דעים במחאה הזו, וזה בסדר גמור ולגיטימי ולא עדות לא לשבר ולא למשבר, בניגוד למה שכלי התקשורת מנסים להציג שוב ושוב. אפשר גם שמפלגות קיימות ינסו לפרוש את חסותן על דרישות המוחים ולהציע פתרונות.

אבל מה שחשוב הוא שכל המהלך הזה יהיה בנוי על רעיונות. על מצעים ועל כוונה אמיתית ליישם אותם. לא עוד מפלגות שהנקודה העיקרית לזכותן היא שהחברים בהן "נקיים" או "צעירים". די לפרסונליזציה של הפוליטיקה בישראל – דרושות לנו מפלגות של רעיונות ושל שטח. מפלגות שתצאנה ותעשנה לעצמן שם בקרב הציבור. מפלגות שבבסיסן תמיכה ציבורית שמבוססת על הבנה והסכמה עם הרעיונות שהן מקדמות.

איש אחד במאהל עצר לשתות מעט מים ושאל את האוהל באופן כללי אם כבר התעוררנו מהחלומות שלנו שנוכל לעשות משהו בלי להפוך שולחנות. "אתם חייבים לבחור צד", הוא הסביר לי, כשאמרתי לו שהמחאה הזו אינה אלימה ותשאר בלתי-אלימה. "אנחנו לא צריכים לבחור צד," השבתי לו, "אנחנו צריכים שאחרים יבחרו בצד שלנו".

זה לא קל; ממש לא.  אבל אם זה יצליח, זה יהיה עוד דבר גדול אחד שהמחאה עשתה. אם הקמת "קדימה" הייתה המפץ הגדול של הפוליטיקה העסקנית בישראל, הרי שמפלגה חדשה שתצא מתוך המאבק ותסחוף מאות אלפי מצביעים תהיה המפץ הגדול של הפוליטיקה המהותית בישראל. לא "מהפך" שבו מפלגה אחת מתחלפת בתאומתה האידאולוגית, אלא מהפכה אמיתית בסדר היום הפוליטי, גם במהות וגם בצורה.

–

בפנטזיות שלי אני רואה עצמי כמועמד של מפלגה כזו, כחבר-כנסת מטעמה, אולי אפילו כשר (החינוך, כמובן). לפעמים, אני אפילו מרשה לעצמי לדמיין את עצמי כראש ממשלה. מעשית, אני לא חושב שאני בר-בחירה במיוחד, ואני בטוח שגם אם אהיה מועמד ברשימה של מפלגה כזו, אני לא אהיה בשורה הראשונה של המועמדים. ובכל זאת, יש בי להט גדול להכנס לפוליטיקה ולהשפיע מבפנים. אם אתם חושבים כמוני, אם אתם מאמינים שאפשר וצריך לשנות את סדר היום הפוליטי במדינה גם מתוך הכנסת ולא רק מהרחוב – ובעיקר, אם כבר התחלתם התארגנות מפלגתית שכזו ברמה כזו או אחרת ואתם מעוניינים את סיועי כיועץ (או כמועמד, אם ממש בא לכם), רק תגידו ואני אבוא. במינימום, אני יכול לאסוף בדלי סיגריות אחרי הישיבות שלכם.

—-

* יש לי רתיעה אוטומטית משימוש במילה "עם" בהקשרים כאלו, בגלל החשש שהדברים יתפרשו כהדרה של הציבור הערבי מהקבוצה שאני מנסה לתאר. למקרה שלא היה ברור – זו ממש לא הכוונה. העם שלי, לצורך העניין, הוא כלל הציבור שאני חי בקרבו במדינה שלי.

1. קצת כמו השוטרים שבאו לפנות אנשים עם פרחים, רק שהם באו לפנות את האנשים, ואנחנו באנו לפנות בשבילם. [↩]
2. [TM] [↩]
3. ולא, מר איש בחולצת כיכר הלחם, ישראל טוויטו לא היה קורע לנו את הצורה אם היה רואה אותנו. יצא לי לדבר פעם אחת עם טוויטו, זכרו לברכה, ואני די בטוח שהוא היה מאושר לראות את המחאה הזו כפי שהיא, והיה עומד לצידה של דפני ליף ולא שם רגליים למי שמנסים לקדם את המחאה. למעשה, אני גם די בטוח שהוא היה מתבייש בכם על התנהגותכם. [↩]
4. כן, זו הפעם השניה בפוסט הזה שאני מקשר לרשומה המצויינת הזו. עוד לא קראתם אותה? [↩]

ספויילרים חופשי לפרק האחרון של הדוקטור, ראו הוזהרתם.

–

כבר הרבה זמן אני מנסה לנסח לעצמי מה אני לא אוהב בעונה הנוכחית של דוקטור הו, ואני חושב שהצלחתי. בעונות הראשונות זה היה קל: מה ששנאתי היה הנטייה של רט"ד לסיפורים עצומים – הדוקטור הציל את העולם שוב ושוב ושוב, הוא השמיד את הדאלקים שוב ושוב ושוב. כל איום היה צריך להיות מוחלט. כל נצחון היה חייב להיות טוטאלי. אפשר לראות את הנטייה הזו בשתי העונות האחרונות של טורצ'ווד^[1] – כל העולם בסכנה, ועכשיו שנתנו לרט"ד לשחק גם עם אמריקה (ואוי, כמה שהם גרועים בלכתוב דמויות אמריקאיות! שמתם לב איך הפרק הטוב ביותר עד כה היה זה שבו כל הדמויות היו ארופאיות?) זה נהיה עוד יותר גרוע מתמיד. היו מעט מאוד סיפורים קטנים, ואלו דווקא הסיפורים שהפכו את דוקטור הו למה שהיא. בעונה חמש של הדוקטור כמעט לא היו סיפורים גדולים כל כך (עד שהגיע סיפור הסיום שבו הדוקטור הציל לא רק את העולם אלא את כל היקום והזמן, וקצת הרס).

אבל זו לא הבעיה עם העונה הנוכחית. למעט הסיפור הפותח, בעצם, לא היו ממש סיפורים "גדולים" בפני עצמם. אבל מה שכן יש הוא סיפור אחד גדול מדי שנמתח על פני כל העונה המפוצלת הזו. אין כל כך סיפורים שמנותקים מסיפור המסגרת, וזה אומר שכל דבר שקורה הוא חלק ממשהו גדול יותר. ובמקום להנות מדוקטור הו הישנה והטובה, התוכנית הופכת למשחק בילוש שבו הצופה צריך לאסוף רמזים ולזכור הכל מפרק לפרק כדי להבין מה השאלות שמאוחר יותר יסופקו להן תשובות.

הפרק האחרון, שנכתב על-ידי מארק גאטיס, הוא בדיוק סיפור קטן כזה, שלפחות לבינתיים נראה כאילו הוא מנותק לחלוטין מהמסגרת החיצונית של העונה (למרות ששיר הילדים בסוף החזיר אותנו אל מותו הקרב של הדוקטור) — וכאילו ברמיזה לכך, הדוקטור מכריז בתחילת הפרק "זה משהו שמזמן לא עשיתי!". הפרק מזכיר מאוד את "Fear Her" שנחשב, משום מה, לאחד הפרקים הגרועים בהיסטוריה החדשה של התוכנית.^[2] למעשה, זה די מטריד כמה שהפרקים הללו דומים, אף כי ה"פתרון" שונה בעליל, והוא הרבה יותר… נקרא לזה "מוזר" ב"ביעותי לילה".

אני מניח שהרבה מעריצי דוקטור הו לא יאהבו את הפרק הזה מסיבות דומות לכך שלא אהבו את "לפחד ממנה", אבל אני דווקא אוהב את הסיפורים הקטנים הללו, שמחזירים את דוקטור הו להיות סדרת ילדים שעושה דבר אחד ועושה אותו טוב: מפחידה ילדים.

–

כן, אני בארץ. חם.

1. עוד לא ראיתי את הפרק האחרון, אז בלי ספויילרים. [↩]
2. טריוויה: Fear Her החליף פרק שאמור היה להכתב על ידי סטיבן פריי, אבל מעולם לא הופק. [↩]