לא שומעים!

אחד מדיוני המטא הנפוצים ביותר מאז התחילה מחאת האוהלים נסוב סביב השאלה – האם זו מחאה שמאלנית, או מחאה כלל ישראלית?  בקרב אלו המשיבים כי המחאה היא שמאלנית, יש שני זרמים שונים בתכלית:

א. אנשי ימין שטוענים שמדובר במחאה שמאלנית. ההאשמה הזו נעשתה בצורות היסטריות יותר (מירי רגב) או פחות (אורי רדלר), שקופות יותר (ישראל שלי) או פחות (אמממ… אין לי דוגמא. אני בטוח שיש שם בחוץ). אבל הרעיון הוא תמיד אותו רעיון: קריאה לאנשי ימין להתעלם מהמחאה, או "לא ליפול בפח שלה", משום שזו מחאה של שמאלנים, ומקומם לא ימצא עם הבוגדים/הזויים/קומוניסטים הללו.

ב. אנשי שמאל שטוענים שמדובר במחאה שמאלנית. (אמממ… אני, למשל). אלו טוענים שהשמאל צריך לשאת בגאווה את המחאה הזו ולנצל את התמיכה הרחבה בה כדי להרחיב את שורותיו ולהגיע לקהלים חדשים שעד כה נרתעו מהתווית "שמאל".

אני בטוח שלא יפתיע אתכם שאני מסכים עם עצמי וחושב שהמחאה היא שמאלנית. מה שעשוי בכל זאת להפתיע אתכם הוא שבו בזמן אני גם לא מסכים עם הימנים, וחושב שלא מדובר במחאה שמאלנית אלא במחאה כלל ישראלית.

אם כן, אני צבוע לא-עקבי שמסוגל להגיד דבר והיפוכו^[1], ולכן מוטב לא להקשיב לי בכלל. נכון? לא בדיוק. רגע, תנו לי להסביר.

הבעיה עם הדיון הזה היא שהוא עושה שימוש בשתי הגדרות שונות בתכלית של המושג שמאל – במשמעות אחת של המילה, המאבק הוא שמאלני לחלוטין. במשמעות אחרת, הוא מאבק כלל ישראל.

אנשים כמו אורי רדלר משתמשים במושג "שמאלנים" במובן של קבוצה סוציולוגית, הייתי אומר כמעט מהותנית. לתפיסתו, שמאלנות (וימניות) היא חלק מההגדרות המהותיות של אדם, כאלו שאינן משתנות. כמו להיות בלונדיני או מזרחי: אתה יכול לצבוע את השיער או לאמץ מבטא צפונבוני, אבל עמוק בפנים תמיד תשאר מה שאתה. כלומר, עבור רדלר מדובר במחאה של "שמאלנים".

לעומת זאת, אנשים כמוני משתמשים במושג "שמאל" במובן של אידאולוגיה, דבר שמטבעו ניתן לשינוי באמצעות שכנוע. במובן האידאולוגי, מובן שמדובר במחאה שמאלנית, משום שמדובר בנושאים שהם באופן קלאסי נושאים של שמאל. לא רק שזו מחאה שמאלנית, המחאה הזו היא במידה לא מועטה חזרה של השמאל לשורשיו האידאולוגיים, אחרי הרבה יותר מדי שנים שהוא התעסק רק בסוגיות המדיניות והזניח את הסוגיה החברתית.^[2] וזו בדיוק הסיבה שהקבוצה הסוציולוגית של ה"שמאלנים" אינה משקפת את המחאה הזו – משום שהקבוצה הסוציולוגית הזו מוגדרת בישראל בעיקר על בסיס עמדות מדיניות. במובן הזה, המחאה הזו היא כלל ישראלית: היא מכילה וכוללת הרבה אנשים שאינם מצביעי שמאל באופן כללי, והרבה אנשים שהעמדות שלהם בנושאים המדיניים מציבים אותם הרחק בימין. חלק מהסיבה שחשוב, לדעתי, להדגיש את השמאלניות של המחאה הזו היא בדיוק כדי להבהיר לאנשים שמקומם כן בשמאל, ושהעמדות המדיניות שלהם מנוגדות לאינטרס הכלכלי שלהם וליסודות האידאולוגיים שבהם הם מאמינים באופן אינטואיטיבי.

רדלר (ואחרים בימין) מסתכלים על הבסיס הארגוני של המחאה, ורואים ארגוני שמאל. מובן שארגוני השמאל יהיו הראשונים לתמוך במחאה – זו, הרי, אג'נדה שמאלנית קלאסית. ודוק: לא כל ארגוני השמאל יקפצו על המחאה הזו, כי חלקם מגבילים את עצמם רק לנושאים מדיניים ולא לנושאים כלכליים. אבל הקרן החדשה לישראל, הנוער העובד והלומד, המחנות העולים ושאר ארגונים שהסוגיה הכלכלית נמצאת בלב הפעילות היומיומית שלהם, מובן מאליו שהם ירוצו לשלוח אוטובוסים וסיוע למחאה. מובן מאליו גם שאנשים שפעילים בארגונים הללו, שחיים את האידאולוגיה הזו ביומיום, יעמדו בראש היוזמים והמקדמים שלה. כי זו האידאולוגיה שלהם. ומובן מאליו גם שארגוני ימין, כאלו שהאידאולוגיה שלהם מנוגדת לזו של השמאל, לא ימצאו את מקומם שם, למרות שהם מאוד היו רוצים לקחת חלק בתנועה ציבורית כה גדולה. כי ככל שאם תרצו וישראל שלי ירצו להציג את עצמם כארגונים חברתיים, הם לא. החברתיות עבורם אינה אלא פסאדה שמטרתה לחבב אותם על חלקים בציבור שהאידאולוגיה שלהם אינה מגובשת מספיק: הם תומכים באידאולוגיה לאומנית-ימנית כשמדובר בערבים, אבל הם תומכים באידאולוגיה חברתית-שמאלנית כשמדובר בעוני ומדיניות כלכלית. הקרב עליהם הוא קרב על גיבוש הקשר בין שני הצדדים הללו (מצד שמאל) או, מאידך, על השארת הבלבול על כנו כל עוד הסוגיה המדינית היא הקובעת עבור רוב המצביעים בבואם לקלפי (מצד ימין).

אבל זה שהארגונים והמארגנים מגיעים מהצד השמאלי של המפה (מבחינה אידאולוגית) אינו צריך להפתיע איש. השאלה שאנשי הימין מנסים להתחמק ממנה היא הזהות הסוציולוגית של המפגינים עצמם. וכאן צודקים אלו שטוענים שמדובר במחאה כלל ישראלית: מצביעי ימין ודתיים אינם חסרים בקרב תומכי המחאה. בכל זאת, עם למעלה מ-80% תמיכה לפי חלק מהסקרים, קשה לטעון שהמחאה הזו מוגבלת לקבוצה סוציולוגית מסוימת, לא כל שכן לקבוצה מצומצמת כמו השמאל האידאולוגי בישראל.

אז המחאה היא מחאה שמאלנית, אבל היא לא מחאה של שמאלנים. היא מחאה של כלל הציבור שמסכים כאן, לפחות בנושא הזה, עם העמדה השמאלנית. וזה, הרי, בדיוק מה שמפחיד את נתניהו, את רדלר, ואת שאר אנשי הימין שמנסים להלך אימים על מצביעי הימין שתומכים במחאה. הם מפחדים שאותם מצביעי ימין יחליטו שהפעם, הם מצביעים לא לפי מה רע לערבים, אלא לפי מה טוב להם עצמם. ואולי – רק אולי – הם יבינו שמה שטוב להם עצמם טוב גם לערבים, ולא צריכה להיות סתירה בין השניים. או אז, הימין בישראל יהיה בצרות אמיתיות.

כי עם כל השנאה ההיסטורית למפא"י ולשמאל, עם כל הטעויות החמורות שהם עשו בשנים בהן היו בשלטון, עם כל האנטגוניזם המוצדק כלפיהם, השמאל הותיר חותם עמוק על האתוס הישראלי. והאתוס הזה, בבסיסו, מתחת לשכבות של חרדת-פראייריות וזלזול בחלש, הוא אתוס אגליטרי, של ערבות הדדית ומדינת רווחה. הסיבה שהמחאה הזו מעוררת כל כך הרבה שמחה, כל כך הרבה תקווה, היא שהיא מגרדת את הקליפות הללו מעלינו, וחושפת את הטוב שידענו שנמצא שם, ושלא יכולנו לראות כבר כל כך הרבה זמן.

1. צריך לתת פרס ישראל למי שכותב את הקומיקס הזה. [↩]
2. גילוי נאות: בצעירותי הייתי קפיטליסט בעמדותי, והיה לי מאוד נוח שהשמאל המדיני הוא גם ימין כלכלי. מאז זה עבר לי, במידה רבה משום שהבנתי שהדברים קשורים זה בזה שאי אפשר להיות ימין כזה ושמאל כזה (או להפך) בצורה קונסיסטנטית. [↩]

פוסט אורח של מ'

מדינת הרווחה של ישראל עברה לשטחים החל מסוף שנות ה-70. בצורה כזו הושגו כמה מטרות ברורות:

א. תחזוקת הכיבוש וביסוסו על-ידי מאגר מתמשך של מתנחלים לא אידאולוגיים מקרב השכבות המוחלשות שבלית ברירה עברו לשטחים והפכו במשך הזמן לימין נאמן: שם קיבלו בתים, עבודה במועצות מקומיות עשירות, שתקני ההעסקה  שלהן לא היו קשורים לתקני מדינת ישראל, מעון וגן בחינם ובית ספר עם ארוחות,  מים ללא סוף, קרקע, אמצעי ייצור ותאילנדים ופלסטינים בשפע, מס הכנסה מופחת, מענק מקום, מענקי פיתוח מסוגים שונים מהסוכנות, הממשלה וכיוב.

ב. השקטת הזירה הצבורית בישראל ומניעת התקוממות מעמדית: הפועלים היהודים והמוחלשים האחרים לרבות עולים חדשים (הרבה אתיופים ורוסים) הועברו לשטחים והובטחה השליטה על פועלים ערבים בישראל והפרדתם מהפלסטינים עם חסימת המעבר לפועלים פלסטיניים בהמשך הכיבוש.

ג. שיטת "החלוקה" הנאו-ליברלית כמו בימי הברון רוטשילד המובטחת עבור המגזרים הבטיחה שקט תעשייתי גם של החרדים המזרחיים וגם אלו האשכנזים בשטח מדינת ישראל והמשך הצמדותם לקואליצית הימין המקציבה את כספי החלוקה ומשאבי המדינה, בצד הפחדה בלתי פוסקת מטרור שמנעה דיון חברתי-כלכלי.

ה. הבטחת אוליגרכיה תומכת בשלטון שנהנית מניצול משאבי "האימפריה הגדולה".

ו. חונטה תומכת שלטון – הבטחת תקציב צבאי אין סופי להמשכת סדר היום המיליטריסטי והמגזר הבטחוני הנהנה ממנו – אנשי צבא ותעשיות בטחוניות וסוחרי נשק המהווים מאגר ל"מנהיגות" פוליטית נאמנה.

ואיך נולדה דווקא עכשיו בעיית הדיור האקוטית שקיימת כבר עשרים שנה? לדעתי אף אחד לא אומר מילה על אחת הסיבות המוסתרות לעלייה של מחירי הדיור:

מזה זמן הפסיקה הנהירה לשטחים, הדוגמה של מפוני גוש קטיף וצפון השומרון הבהירה שהפינוי יבוא, הוא יהיה קשה ושכרו הכספי לא יכסה על השבר. צעירים הפסיקו להתפתות לוילה בשטחים, בונים שם בלי הפסק אבל הביתים ריקים: מכר שלי קנה לא מזמן וילה חדשה בת 4 חדרים בקרני שומרון תמורת 280,000 בתשלומים בתוספת מענק מקום של 60,000 שקל כמדומני (ששימש לו עבור רכב חדש), הוא הציע לכל החברים לבוא גם-כן "כי יש מלא בתים חדשים ריקים וממשיכים לבנות" אבל אף אחד לא נענה. הקיץ היה אמור לעבור לגור שם אבל הוא כבר לא יעבור. הרכישה היתה קצת לפני השתרשות ההבנה הציבורית כי ספטמבר היא נקודת אל חזור.

צעירים כבר אינם עוברים לשטחים וגם לא משפרי דיור, והם לוחצים על שוק הדירות בישראל שבאופן מכוון לא נבנתה בו דירה ציבורית במשך שנים. הרי הממשלה אלופה בבנייה ציבורית – כל השטחים הם בנייה ציבורית מהירה ויעילה מאוד, בזרוע של החטיבה להתישבות שנמצאה קודם במשרד הבטחון ועתה עברה למשרד ראש הממשלה.

ואם צריך אז מיד יש קרוואנים על כל גבעה שהופכים אחר כך לבתי קבע מרווחים, לרבות כבישים מהירים, מנהרות, גני ילדים, בריכות שחייה, מתנ"סים, בתי ספר ועוד ועוד, הכל בבנייה מרווחת מחומרים משובחים בזיל הזול למתנחלים ובפריסה ארוכה. אז מי אמר שיש חסמי בנייה וביורוקרטיה? זה שקר מניפולטיבי. מה שעשו בשטחים ניתן לעשות גם כאן; יש הרבה מפעלים לבנייה טרומית.

אבל בארצנו הקטנה המתדרדרת כל נזקקי הדיור הציבורי נזרקים בכוח מדירות עמידר, הן נאטמות ונרקבות, וחוק הדיור הציבורי לא מיושם בכוונה.

ולמה הפלסטינים שותקים ולא מתקוממים כל השנים האלה? הם יודעים שדעת הקהל הבינלאומית לא תיתן לפוצץ הכל בשטחים כמו בגוש קטיף. למה היה צריך להרוס בתים וחממות ושדות? (אלה בתים וחממות של תושבי הנגב והשכונות שעברו לשטחים כי מדינת הרווחה בנגב התפוררה אז הם קיבלו אותה בחזרה במקום סמוך כקולוניאלים בגוש קטיף – השקעות עתק במבנים, אמצעי ייצור, בתוספת שטחים, מים ותאילנדים שעל גבם התעשרו חברות מקורבות לפוליטיקאים).

מדוע פוצצו הבתים בגוש קטיף? כדי ליצור ולבסס שנאה?

הפועלים הפלסטינים יודעים שהם בונים את מדינתם בשטחים, אלה יהיו בתים שהם יישבו בהם, כבישים שהם יסעו בהם, ומדשאות וגנים שהם יהנו מהם ויפה שעה אחת קודם. למה להם להפסיק את ההשקעות של ישראל בשטחים? את איזורי התעשייה והמפעלים? שמדינת ישראל תמשיך להשקיע מכספי המיסים שלנו בשביל הפלסטינים. למה לא? הם גם לא מחבלים בבתים עצמם בכלל, למרות שביכולתם לעשות זאת.

וכל אלה שהבינו שמדינת ישראל תהיה ללא השטחים, הסטודנטים, המוחלשים והצעירים, נפנו עתה להלחם על המדינה שלהם בתוך הקו הירוק. השיח החברתי-כלכלי שהושתק באופן מכוון על-ידי הפחדה בלתי פוסקת מטרור, ואיומים במלחמות וייזום מלחמות, חזר עתה והוא הכי מאיים על ההנהגה השלטת וגם על האוליגרכים המקיימים אותה. במשך שנים מנעו מפלגות הימין בכנסת חקיקת חוק זכויות חברתיות-כלכליות כנהוג במדינות מתוקנות וגם בעולם שלישי, והשמאל שלא היה כאן מעולם, המשיך לשתוק. החונטה כוחה בהפחדה ובמיליטריזציה הפנימית בתוך החברה ומחוצה לה בשטחים (לרבות דיכוי נשים, גם ברצח, וכן גם נשים יהודיות) אבל נוכח מאבק ממשי על זכויות כלכליות (במקום שיח ליברלי נאור על זכויות תרבותיות וזהויות בגיבוי האקדמיה) ומאבק על מדינת הרווחה שמחייבת חלוקה (כואבת) מחדש של משאבים – הם נערכים לגיוס כללי.

יש לזכור כי המתרחש בארה"ב מתרחש גם אצלנו – מאבק מר של משתתפי מסיבת התה כנגד הדמוקרטים. האינטרסים שלהם משוריינים וזהו המאבק הקשה מאוד שעוד מצפה לכולנו בתהליך הזה, יותר מדי אנשים נהנו עד כה גם מהכיבוש וגם ממשטר האוליגרכיה – והחונטה הצבאית-כלכלית חזקה מאוד. אבל תודעה ביקורתית לא תשוב לאחור. אפילו אם הגל הראשון ייחלש הבאים אחריו יהיו חזקים יותר אחרי ספטמבר. מה שיקרה בספטמבר הוא לא בטחוני, הוא כלכלי – המדינה האם תאבד את הקולוניה (לטעמי מדינת ישראל היא לא קולוניה, אלא מדינת לאום ומולדת שבמשך שנים החזיקה קולוניה. התנועה הציונית היא תנועה לאומית לגיטימית כמו שיש לכל עם גם לארמנים וגם לפלסטינים).

בהצלחה לכולנו, מ'.

דיסקליימר קבוע: יש יותר משמץ של חוצפה בכך שאני יושב פה בטורונטו ב-24 מעלות  ומנכס לעצמי את המחאה שאנשים ממש מזיעים ומקריבים עבורה. אני מודע לזה, ומקווה שתסלחו לי. אני עפר לרגליכם, וכל הקרדיט הוא שלכם.

–

במהלך שהוא לא פחות ממדהים, הסכים האוצר היום להעלות את השכר לשוטרי ישראל הצעירים בעשרות אחוזים ל-7000 ש"ח.^[1] אלו חדשות מצויינות ומשמחות. מגיע לשוטרי ישראל לקבל משכורת מכובדת, ומגיע לישראל ששוטריה לא יהיה טרודים בדאגות כלכליות כדי שיוכלו לבצע את עבודתם נאמנה. אבל אי אפשר שלא להצביע על הציניות שבתזמון ההחלטה הזו. המטרה, בבירור, אינה לדאוג לרווחתם של שוטרי ישראל ואזרחיה, אלא לזרוק עצם קליינטליסטית למי שהשלטון תלוי בהמשך נאמנותו נטולת הסייג כדי למנוע מהמחאה להתרחב ולהביא לנפילת הממשלה המכהנת.

אני כולי תקווה ששוטרי ישראל יבינו מי מנסה לעשות עליהם סיבוב כדי לשמור לעצמו על התחת, ומי עומד לצידם ורוצה בטובתם ובטובת משפחתם, חבריהם וכלל אזרחי המדינה. אני כולי תקווה שהשוטרים יזהו שההעלאה במשכורת הזאת היא לא בזכות נתניהו, אלא למרות נתניהו. שהקרדיט להצלחה שלהם נתון כל כולו בידי אותם אנשים שהם הכו וזרקו לזינזאנות בעצרת לפני מספר ימים.

אינני קורא לשוטרים לערוק לשורות המפגינים. אינני קורא להם לנטוש את משמרתם. אינני קורא להם לאפשר הפרות חוק ובוודאי שאינני קורא להם להפר את החוק בעצמם. אבל אני קורא להם להכיר באינטרס שלהם ושל כולנו, ולהפעיל את האיפוק ושיקול הדעת הנתונים להם בכל עת כדי לאפשר את המחאה המוצדקת הזו, גם אם היא גורמת לאי נוחות זמנית לחלק מהאזרחים שדרכם נחסמת על ידי המפגינים.

ואני קורא למפגינים להזכיר לשוטרים בכל עת שאנחנו לא רואים בהם אויב, שאנחנו רוצים בטובתם ומאמינים שהם רוצים בטובתנו. הפנו את חיציכם לכתובת הנכונה.

ואם מישהו יכול להרים שלט בשמי באחד המאהלים, הנה מה שהייתי כותב עליו:

שוטרי ישראל היקרים: ברכותינו על ההעלאה במשכורת, ועל לא דבר.

1. תודה לניתאי על הקישור. [↩]

כרגיל בעניינים הללו, אני כותב על דברים כפי שהם נראים מכאן, אז תקנו אותי אם אני טועה.

אחד הדברים המעניינים המחאה הנוכחית הוא שאפשר לראות באופן ברור עד כמה ההתנחלויות הן לא באמת חלק מהקונצנזוס בחברה הישראלית. בזמן הדיון על חוק החרם אנשי ימין-מרכז מיהרו להגן על "זכותם" של המתנחלים שלא להיות מוחרמים על-ידי מי שמתנגדים לפרוייקט הזה. לכאורה, ניתן היה לחשוב שכל התומכים בחוק החרם רואים בהתנחלויות משהו שנמצא מעבר לויכוח הפוליטי – מציאות שהלגיטימיות שלה אינה מוטלת בספק.

אבל לכל אורך המחאה הנוכחית נשמעות כל הזמן קריאות של "לכו לפריפריה" או, מסיבה שטרם הובהרה שלי, "לכו ללוד" (מה מיוחד כל כך בלוד שכולם צריכים ללכת דווקא אליה?). מה שלא שומעים זה "לכו להתנחלויות". היחידים שקוראים למפגינים ללכת להתנחלויות הם המתנחלים עצמם. כל השאר נמנעים מכך. וזה לא טריוויאלי. לכאורה, לאור הדיון סביב חוק החרם ושאר המתקפות על השמאל, ניתן היה לחשוב שאין קל יותר מאשר להגיד ליושבי האוהלים "הנה, יש המון דירות זולות באריאל ובהתנחלויות אחרות. לכו לשם!", ואז, כשהם יסרבו, להצביע בשמחה ולהגיד – אלו שמאלנים, אלו רק עושים דה-לגיטימציה למדינת ישראל. אם העקרונות שלהם כל כך חשובים להם, אז שישלמו על כך.^[1] והרי לא חסרו גופים ואנשים שניסו להדביק תווית של "שמאל קיצוני" למחאה. גב' מירי ("דווקא") רגב, למשל, זכורה במיוחד בהקשר הזה. גם הסרטון שהופץ לאחרונה שקושר – כמה מדהים – בין המחאה החברתית המשמעותית ביותר בישראל בכמה עשורים האחרונים לבין הקרן החדשה לישראל, אחד הגופים החברתיים המשמעותיים ביותר בישראל, גם הוא מנסה לעשות זאת תוך שהוא סומך על כך שהישראלי המצוי כלל אינו יודע מה עושה הקרן החדשה לישראל ומאמין שהפעילות העיקרית שלה היא ייזום דו"חות או"ם אנטי-ישראליים. כלומר, הרצון לשייך את המחאה לשמאלנים בלבד קיים שם. ובכל זאת, איש לא מנסה להוכיח את הקשר הזה על ידי הצעת דיור זול בהתנחלויות. למה?

אם יורשה לי, אני רוצה להציע שהסיבה היא שדחייה של קריאה שכזו תתפס על ידי הרוב בישראל כלגיטימית לגמרי. כי גם בימין המתון אנשים יודעים שלגור בהתנחלות זה אקט פוליטי משמעותי, וחושבים שגם אם אין שום רע בכך שאדם יבחר לגור בהתנחלות, אי אפשר לכפות זאת על מי שאינו רוצה בכך. גם כך המדינה מסבסדת את המגורים בהתנחלויות, וכפי שכבר הראו לפני, הכיבוש בשטחים הפך לתחליף מדינת רווחה עבור חלקים ב"ישראל השניה" (וקיומו של התחליף הזה הוא אחד הגורמים שאיפשרו לימין הקפיטליסטי לרמוס את מדינת הרווחה עוד ועוד תוך שהוא משמר את נאמנותם של אותם אלו שתלויים במדיניות הרווחה יותר מכל) – והנה, עבור רוב גדול של אוכלוסיית ישראל, המגורים בהתנחלות רחוקים מלהיות אופציה קורצת.

יש הרבה סיבות לתקווה במחאת הדיור. הנה עוד אחת.

1. אמירה כזו, כמובן, תערער את הרציונל שמאחורי חוק החרם, אבל אנחנו לא מצפים לעקביות מפוליטיקאים, נכון? [↩]

מעמד הביניים שוב בכותרות, וכמו מאליה עולה שאלה מוכרת: מה זה בעצם מעמד הביניים? האם נהג המונית שרואה את האוברדרפט שלו תופח מדי חודש הוא מעמד ביניים? ומה עם ההייטקיסט במשרה הנוחה שיכול להרשות לעצמו חופשות בחו"ל בלי לנגוס בחסכונות? ומה עם המנהל הבכיר שמרוויח בחודש מה שהקודם מרוויח בשנה? האם יתכן שכולם מעמד בינוני?

אם אתם חושבים שהמונח "מעמד הביניים" הוא מבלבל, אתם בחברה טובה. גם מדעני החברה לא ממש סגורים על המשמעות של המושג הזה. ויש לכך סיבה טובה: מדובר במושג ארכאי שמוחזק בהנשמה בערך מאז מלחמת העולם השניה, וגם לפני כן הוא חרחר כמה עשרות שנים לפחות. מעשית, אין לו משמעות אמיתית, וזה מאפשר לאנשים לצקת לתוכו איזו משמעות שמתאימה למסר שהם מנסים להכתיב.

פעם היו שני מעמדות. היו להם כל מיני שמות לאורך ההיסטוריה, אבל בגדול קראו להם "המעמד העליון" ו"המעמד התחתון". לפעמים המעמד העליון היו האריסטוקרטיה, האצולה, או בעלי האדמות. לפעמים המעמד התחתון היה הצמיתים, מעמד העובדים או הפרולטריון. חדי העין הבחינו בחסרונה של קטגוריה אחת ברשימה הזו: בעלי ההון. בעלי ההון, מבחינה היסטורית, לא היו "המעמד העליון", אלא להפך, הם הם המעמד הבינוני. מעמד הביניים נוצר כאשר שכבה של "פשוטי העם" הצליחו לצבור ממון באמצעות מסחר והרפתקנות.^[1] עם השנים נוצרה מערכת של תלות של המעמד העליון בממונם של בני מעמד הביניים, ואלו האחרונים הצליחו לנצל את המצב הזה כדי להשיג לעצמם זכויות שהיו שמורות קודם לכן רק לבני מעמד האצולה. המהפכה המהוללת האנגלית (1668), אף שנסובה סביב סוגיה דתית, למעשה היא זו שגיבשה את המעמד הבינוני ככח המרכזי בפוליטיקה האנגלית ובעקבותיה נוסחו זכויותיהם של בני המעמד הזה ועוגנו בחוק.

כלומר, המעמדות נסבו לא רק סביב רכוש, אלא גם סביב זכויות. המעמד העליון נהנה מהכי הרבה זכויות, המעמד התחתון לא נהנה מאף זכות, והמעמד הבינוני נהנה מסט מסוים של זכויות. אבל בעוד שההבדל בין המעמד העליון למעמדות האחרים היה הבדל של סוג (אצולה לעומת פשוטי העם), ההבדל בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך היה הבדל של כמות: אם בן המעמד העליון ירד מנכסיו, הוא עדיין שמר על התואר. אם בן המעמד הבינוני איבד את כל רכושו, הוא חזר להיות בן המעמד הנמוך. ההבדל בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך, לפיכך, הוא שלמעמד הבינוני היה רכוש (ומכאן זכויות), ואילו למעמד הנמוך לא היה כלום^[2] (ומכאן גם לא זכויות).

אך מתן הזכויות לבני המעמד הבינוני התחיל תהליך מתגלגל של הרחבת הזכויות הללו, משום שהוא עיקר את הבסיס המוסרי של זכויות היתר של המעמד העליון, מצד אחד, ואת חוסר השיוויון של המעמד הנמוך מצד שני. כשם שהמעמד הבינוני הצליח למנף את מאזן הכוח המשתנה כדי להשיג לעצמו זכויות, כך גם המעמד הנמוך הצליח למנף את החשיבות העולה שלו להצלחתו הכלכלית של המעמד הבינוני (וגם, אין לשכוח, להצלחה הצבאית בעידן של מלחמת שוחות וצבאות המוניים) כדי להשיג לעצמו זכויות. לכך תרם, ללא ספק, האיום המתמשך במהפכה של הפרולטריון. המהלך המבריק של הקפיטליזם, מהלך שהראשון להתחיל אותו היה ביסמארק בגרמניה ושמרקס היה מראשי מתנגדיו, הוא מה שאנחנו מכירים כיום בשם סוציאל-דמוקרטיה ומדינת רווחה. משמעותו האמיתית של המהלך הזה הוא שהמעמד הבינוני מוותר על חלק מהונו ומעביר אותו למעמד הנמוך, ובכך הוא הופך בעצם את המעמד הנמוך לחלק מהמעמד הבינוני, על כל המשתמע מכך.

במקביל לכך, כמובן, גווע לו לאיטו המעמד העליון והפך לבלתי רלוונטי. תארי אצולה, אם המשיכו להתקיים, הפכו לחסרי משמעות פרקטית.

התוצאה היא חברה חד מעמדית: כולם (כמעט) הם בני המעמד הבינוני. משמע: לכולם (כמעט) יש רכוש, ולכולם יש זכויות שוות. ה"פינוקים" האלו, שמבקרי המאבק הנוכחי מאשימים אותנו בכך שאנחנו רוצים בהם? זה בדיוק מה שעושה אותנו למעמד בינוני. זה חלק מהפשרה שמאפשרת לקפיטליזם העולמי להמשיך לתפקד. לחם ושעשועים, החלום האמריקאי, החלום הבורגני – תקראו לזה איך שתרצו, זה מה שהמעמד הבינוני ההיסטורי הבטיח לכולם בתמורה לשימור השיטה שאפשרה להם לצבור ולהחזיק בהון שלהם. ובמשך הרבה שנים זה עבד יפה מאוד. העשירים המשיכו להיות עשירים, אבל קצת פחות, והעניים יכלו לחיות חיי רווחה, וכן, גם קצת מותרות, ואפילו לחלום להפוך לעשירים בעצמם, ולכולם היה שקט תעשייתי.

אבל בשנים האחרונות אחד הצדדים כבר לא ממש מקיים את החלק שלו בעסקה. מעמד הביניים הולך וחוזר להיות שכבה דקה בראש החברה, ובעצם הופך להיות המעמד העליון בשיטה דו-מעמדית חדשה – כזה שאינו יכול לאבד את מעמדו, כי מי שמפסיד כשהוא נכשל הוא הציבור כולו, בעוד שהאציל החדש שומר על הונו האישי לעצמו. אם הייתי מרקסיסט הייתי שמח, כי זה שם את המהפכה בחזרה על השולחן. אבל אני לא מרקסיסט, ואני לא רוצה מהפכה. אני רוצה, אם יורשה לי, את החלום הבורגני שלי חזרה.

–

כפי שחלקכם זוכרים, יש לי ידידה נורווגית פה, וכך יצא שחוויתי את הארועים האחרונים בנורווגיה בזמן אמת ודרך פריזמה מאוד אישית. אני לא יודע למה היא חזרה ופנתה אלי ביומיים האחרונים האלו שוב ושוב. אולי בגלל שהייתי זמין, אולי בגלל שהיא יודעת שיש לי נסיון מקרוב עם ארועים כאלו, להבדיל מרוב האנשים האחרים שהיא מכירה. ההזדהות שלי איתה עברה שינויים ניכרים ביומיים האלה. בתחילה, כשהאפשרות הסבירה ביותר עוד נראתה כעוד מקרה של טרור מוסלמי,^[3] חזרתי בזכרוני לפיגועי האוטובוסים של ראשית תקופת אוסלו. אבל ככל שהתבהר שהמפגע הוא בכלל נורווגי אתני^[4] כך עברתי לחשוב יותר על רצח רבין, על התחושה מוחצת הלב שהייתה לי בלילה שאחרי הרצח שמשהו מהותי השתנה, אובדן של תמימות כלשהי, וחשש תהומי מפני אויב שאי אפשר להבדיל בינו לבין כל אחד אחר. לא יכולתי לחלוק עימה יותר מאשר את התחושות הלא נעימות שעדיין מלוות אותי כל אימת שאני נזכר בימים ההם, ולראות איך הלב שלה נקרע, ולהזכר איך נקרע הלב שלי.

–

מדהים היה לראות איך הטבח בנורווגיה העלה אצל כל כך הרבה אנשים את אותם הסטריאוטיפים, אותה השנאה ואותו הפחד, שהניע, כפי שהסתבר, את הרוצח עצמו לבצע את המעשים הללו. זו, אם תרצו, האירוניה במיטבה. אם הייתי איש אופטימי הייתי אומר שאולי אנשים ילמדו לקח מהאופן שבו קפצו למסקנות ברגע ששמעו על פיגוע. אבל אני לא, ובמקרה הזה, אין ספק, הפסימיות הזו מוצדקת לגמרי.

1. פעם שני הדברים היו קשורים אחד בשני, למרות שבעצם גם היום מסחר, בעיקר בבורסה, מתבסס במידה לא קטנה על יצר הרפתקנות מפותח. [↩]
2. אין לכם דבר להפסיד פרט לשלשלאות שלרגליכם, כתב מרקס. [↩]
3. אם כי, בניגוד לטוקבקיסטים, לי היה ברור שגם אם זו אפשרות סבירה, אנחנו רחוקים מוודאות באשר לזהות המפגעים ועילת הפיגוע. [↩]
4. מעניין היה לראות כמה זמן לקח לטמקא לוותר סופית על הסיפור הנוח ההוא של "ארגון מסייעי הג'יהאד הגלובלי" – שעות רבות אחרי שהנורווגים כבר הכריזו בוודאות על זהות המפגע, בטמקא עוד הציבו סימני שאלה וניסו לטעון שיכול להיות שזה בכל זאת מוסלמים, כי איך אפשר אחרת?! [↩]

כבר הרבה זמן שלא הצטערתי שאני לא בארץ. להפך. אבל היום עקבתי אחרי ההכנות לעצרת, והחלטתי להשעות את הציניות שלי, והרשיתי להתלהבות ולהתרגשות לשטוף אותי מתל-אביב ועד טורונטו, ואפילו מבעד לציוצים הצלחתי לראות את העיניים המנצנצות. ואני מאמין – כי אני רוצה להאמין – שקרה היום משהו; שזה לא יגמר בזה.

קצת לא נעים לתת עצות מרחוק כשאני לא יכול להיות אתכם, לשמוע את הקולות, לדבר עם האנשים ברחוב, אז אני אגיד את מה שאני חושב, אבל בהרבה פחות בטחון מבדרך כלל.

העצרת הלילה הייתה המבחן הראשון, והמחאה עברה אותו בהצלחה יתרה. אבל עומדים לפניה כמה מבחנים נוספים. בעתיד הנראה לעין, שניים מרכזיים: ראשית, להמשיך את המחאה ולמשוך אנשים לבוא שוב ושוב. הבנתי שמתוכננת עצרת נוספת בשבוע הבא – תחריר-סטייל – וזה מצויין. אם זה יצליח, זה יהיה נפלא.

הדבר השני הוא להתחיל לגבש את המחאה הזו לתנועה פוליטית אמיתית. הרבה אנשים העירו שאחד הדברים היפים במחאה הזו היא כמה שהיא הטרוגנית, כמה שהיא ממש לא "עצרת שמאל" אלא משהו הרבה יותר גדול מזה. וזה נכון במובן הזה שהמחאה חורגת הרבה מעבר לקהל הטבעי של העבודה-מרצ-חדש. אבל זה לא נכון במובן העמוק יותר, והמבחן החשוב ביותר של המחאה הזו יהיה סביב השאלה אם הם יצליחו למחות את הטינופת מעל המילה "שמאל", ולשכנע אנשים שלא יגעו בשמאלני עם מקל שמה שהם רוצים זה בעצם אג'נדה שמאלנית. שמדינת רווחה זה משהו שאי אפשר לעשות דרך הליכוד וישראל ביתנו. אסור שהמחאה הזו תגמר כדרישה מהממשלה "לעשות משהו". זה לא עובד. אנחנו צריכים לעשות את המשהו בעצמנו. המבחן יהיה סביב השאלה אם הם יצליחו לשכנע את כל האנשים שנמשכו לתוך המחאה הזו שהכל קשור בהכל; שזה הכל או כלום. שאי אפשר לפתור את בעיית הדיור בלי לפתור את בעיית התחבורה, ואי אפשר לפתור את בעיית התחבורה בלי לפתור את בעיית הבריאות, ואי אפשר לפתור את בעיית הבריאות בלי לפתור את בעיית התעסוקה, ואי אפשר לפתור את בעיית התעסוקה בלי לפתור את בעיית הפנסיונרים, ואי אפשר לפתור את בעיית הפנסיונרים בלי לפתור את בעיית האפליה כנגד ערבים, ואי אפשר לפתור את בעיית האפליה כנגד ערבים בלי לפתור את בעיית האפליה כנגד הומוסקסואלים, ואי אפשר לפתור את בעיית האפליה כנגד הומוסקסואלים בלי לפתור בעיית תנאי ההעסקה, ואי אפשר לפתור את בעיית תנאי ההעסקה בלי לפתור את בעיית הדחיקה משוק העבודה של החרדים וכן הלאה וכן הלאה. המבחן יהיה סביב השאלה אם המוחים יצליחו להבין שהנושא האחד הזה שמטריד אותם עכשיו הוא חלק מהשקפת עולם רחבה יותר, ושכשם שהשקפת העולם של נתניהו מביאה גם למשבר בדיור וגם למשבר בדמוקרטיה וגם למשבר בבריאות וכו' וכו', כך השקפת העולם שתוכל לתקן את משבר הדיור תהיה רק זו שתוכל גם לתקן את שאר המשברים.

אז לא, בניגוד למה שיש מי שטוען, אסור להפריד בין המאבקים. אסור "לברור מאבקים", כי המשמעות של זה היא פילוג ופירוד השורות. כי אם תהיה לשמאל הזדמנות לבנות את עצמו מחדש, הרי היא פה, עכשיו: הזדמנות לבנות גשרים חדשים, לבנות קואליציה חדשה. הזדמנות להסביר למעטים שיסכימו להקשיב שאי אפשר לדרוש דיור בר השגה לזוגות צעירים אחרי צבא אבל לא להתנגד לפינוי תושבי שייח ג'ראח מבתיהם. וחשוב מכך: שאפשר להשיג מטרות משותפות ביחד; שכל הקבוצות השונות הללו, כל הקואליציה המוזרה הזו, יכולה לעשות משהו שיהיה טוב לכולנו. והמעטים הללו ילכו וישכנעו אחרים מתוך ה"מחנה" שלהם, כי לעזאזל, זה נכון. כי אי אפשר לבנות חברה על שנאה לאורך זמן.

—

בעלי הבתים הם לא האויב כאן. הם עושים מה שהם חושבים שנכון לעשות. הם דואגים לעצמם כי הם גילו שאף אחד לא ידאג להם. הם גדלו בשנים שמדינת הרווחה הלכה והתפרקה מנכסיה. הם גילו שאם הם לא ידאגו שיהיה לילדים שלהם, אף אחד אחר לא ידאג להם. והם כל כך דאגו לנו, שהם לא שמו לב שהם שותים את אותו הרעל שהכניס אותם לצרה הזו מלכתחילה. הם לא שמו לב שמרוב החלטות בודדות בשוק החופשי, הילדים שלהם כיום כבר לא יכולים לממן לעצמם קורת גג בלי עזרתם. הם שכחו שאפשר לעשות גם החלטות משותפות, ביחד, כחברה. ומה שנפלא כל כך במחאה הזו, היא שאנחנו, הילדים שלהם, יכולים להזכיר להם.

ואולי אני נאיבי, אבל אני מאמין שלא ייקח להם הרבה זמן להתעשת. כן, יש להם מה להפסיד, אבל זה לא הרבה, והם הרבה יותר קרובים אלינו מאשר אל אילי ההון שבאמת נהנים מהשיטה הזו. וככל שנצליח לשכנע אותם בכך מהר יותר, ככל שנעביר אותם לצד שלנו, כן ייטב.

כי הם טועים, החמדנות שלהם היא טעות, אבל אסור לנו לבקש נקמה – קוסמת ככל שתהיה. הרבה יותר חשוב להעביר אותנו לצד שלנו, לעזור להם להכיר בטעותם. לגייס אותם למען שינוי השיטה, למעננו – הילדים שלהם. אצלם נמצא המפתח, אותם שארים אחרונים של מעמד הביניים הישראלי. ברגע שהם יהיו איתנו, ניצחנו.

–

יש לי קטגוריה של פוסטים בנושא "יאוש". הפוסט הזה הוא הראשון אי פעם שמצאתי לנכון לסווג תחת הקטגוריה "תקווה".

ומצד שני, אולי יש משהו חיובי בקאמבק של ה"דמוקרטיה המתגוננת". אולי יש בכך לפחות הכרה מצד אותו צד של המפה הפוליטית בנחיתות האוטומטית של הצד שניצב כנגד המחנה הדמוקרטי. כלומר, כן, הם מנסים לרוקן את הדמוקרטיה מתוכן, אבל לפחות הם מכירים בכך שהדמוקרטיה היא ערך חשוב עבור מספיק אנשים. כן, הם מעוותים לדמוקרטיה את הצורה, אבל לפחות הם מכירים בכך שהם לא יכולים לקדם את האג'נדה שלהם בלי להכיל איזשהו סוג של דמוקרטיה בתוכה.

רק לפני כמה שנים אחד ממושגי המפתח של ארגוני ימין שונים היה שבישראל יש "יותר מדי דמוקרטיה". אולי זה רק אני – ומן הסתם אני לא מחובר כמו שהייתי פעם – אבל נראה לי שהשימוש בביטוי הזה פחת בשנתיים-שלוש האחרונות. האם יתכן שהימין הבין שמי שמציב את עצמו כמנוגד לדמוקרטיה בהכרח יפגע? או שמא מדובר בעוד מהלך במסע של הימין המשיחי למעמקי המיינסטרים?

לתחושתכם, האם חלה ירידה במפלס טיעוני ה"יותר מדי דמוקרטיה" מצד ארגוני הימין? ואם כן, איך אתם מסבירים את זה?

–

אגב, לאחרונה התקבלה תרומה למלגת המחיה שלי. תודה לתורם, והלוואי ולעולם לא תהיה לך יותר מדי דמוקרטיה.

בשיעורי האזרחות בתיכון למדתי שישראל היא דמוקרטיה מתגוננת – משמע, דמוקרטיה שהיסודות הדמוקרטיים שלה נמצאים תחת מתקפה על ידי גורמים מבפנים, ועל כן עליה להגביל את זכויות האדם במידה מסויימת כדי להבטיח את המכלול הדמוקרטי. אף פעם לא אהבתי את הרעיון הזה. הוא תמיד נשמע לי מסריח קצת, אבל עברו הרבה שנים עד שהצלחתי לנסח לעצמי בדיוק למה.

יש בדיוק שתי מדינות שהרעיון של "דמוקרטיה מתגוננת" הוא חלק מהאתוס הדמוקרטי שלהן: ישראל וגרמניה.^[1] בגרמניה המושג אומץ על תקן לסגור את האורווה אחרי שהסוסים כבר ברחו, כתגובה לזוועות להן גרמה עליית הנאציזם. ספק, עם זאת, אם היה באמת צורך אי פעם בדמוקרטיה המתגוננת הגרמנית כדי למנוע עליה-מחדש של הנאצים או גורמים אנטי-דמוקרטיים אחרים בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השניה. על פניו, אם תוצאות המלחמה ההיא לא מספיקות לעם הגרמני כדי לברוח מכל מי שמציע להם משהו דומה שוב, לא ברור למה כמה סעיפים חוקתיים כן יעזרו.

כי הנאצים לא עלו לשלטון בגרמניה בזכות הדמוקרטיה. להפך: הם עלו לשלטון משום שהדמוקרטיה בגרמניה של וואימר הייתה דמוקרטיה על הנייר בלבד. וואימר היא יום הדין של המוסדתנות הישנה בדיוק משום שמי שיצר אותה האמין שניתן להנדס את הדמוקרטיה המושלמת באמצעות כתיבת החוקה המושלמת. ואכן: חוקת וואימר הייתה פאר היצירה, תוצר של מאות שנות מחשבה ליברלית ודמוקרטית. אבל, אם להשתמש בשפה ציורית, חסרה לה הנפש הדמוקרטית. לגרמנים של בין שתי מלחמות העולם חסר המרכיב הקריטי ביותר להצלחתו של כל תהליך דמוקרטיזציה: נאמנות ודבקות ברעיון הדמוקרטי – ומכאן, לגיטימציה לשלטון הדמוקרטי.

המשטר הדמוקרטי הוא מיוחד בין כל שיטות המשטר מכיוון שהוא המשטר היחיד שלא ניתן לשאת אותו על כידונים. אם האזרחים אינם מעוניינים בדמוקרטיה, אין דבר שהמשטר יוכל לעשות כדי למנוע את החלפתה במשהו אחר. ואם האליטה אינה מעוניינת בדמוקרטיה והאזרחים אפאתיים כלפיה, גם אז הדמוקרטיה תיפול, או ליתר דיוק – תשקע לאיטה ותתחלף כמעט מבלי משים במשהו שהוא לגמרי לא דמוקרטיה. ועד שהאזרחים יגלו ששמטו להם את הקרקע מתחת לרגליים, כבר לא יהיו להם הזכויות הדמוקרטיות שמאפשרות להם להלחם כנגד אותן אליטות.

(יש ספר נפלא של כריסטופר בוהם, Hierarchy in the Forest, עליו ביססתי עבודת סמינר בעייתית משהו בתואר הראשון, שמנסה להסביר כיצד התפיסה שלנו את המערכת החברתית האנושית כהיררכית בהכרח למעשה מבוססת על תפיסה שגויה של הפרה-היסטוריה האנושית. לטענתו, בגלל היכולת לתקשר וליצור קנוניות, מערכות אנושיות קדומות היו הרבה יותר שיוויונית מאשר אלו המאוחרות יותר, והשלטון הקבוצתי בהן במידה שהוא קיים, מבוסס על לגיטימציה של השלטון על בסיס עקרונות ערכיים. רק התפתחויות טכנולוגיות כמו פיתוח החקלאות, נתנו כוח בידי פרטים מסויימים להפעיל דיכוי כנגד חברים אחרים בקבוצה וליצור חברה היררכית. הטענה שניסיתי לקדם, בצורה גמלונית עד כדי שעשוע במבט לאחור, באותה עבודת סמינר שלי היא שניתן להתבסס על אותו ניתוח כדי להסביר כיצד החברה המודרנית הצליחה להחזיר את המטוטלת לכיוון שיטה אגליטרית יותר באמצעות התפתחויות טכנולוגיות נוספות שאפשרו לנו לחזור לחברה שהשליטה בה מבוססת, במידה מסויימת לפחות, על לגיטימציה ולא על כוח.)

הגרמנים של אחרי מלחמת העולם השניה – לפחות אלו של מערב גרמניה, פיתחו על מהרה דבקות אמיתית בעקרונות הדמוקרטיים, ולו משום שהם נחשפו לחלופה בצורתה הקיצונית ביותר. אבל גם הסביבה הבינלאומית בה התפתחה מערב גרמניה הייתה חשובה כאן, והתבונה העילאית שהפגינו ארה"ב, בריטניה וצרפת בכך שנמנעו מנקמנות כנגד העם הגרמני, וויתרו עד מהרה על תהליך הדה-נאציפיקציה ההרסני. תחת זאת, הבינו בעלות הברית שבניית הלגיטימציה הדמוקרטית בקרב הגרמנים היא היא הערובה הטובה ביותר למניעת לוחמנות נוספת מצד גרמניה.

מה שחשוב לזכור לגבי הדמוקרטיה המתגוננת בגרמניה היא שמי שמתגונן בה היא הדמוקרטיה עצמה. האמירה הזו אינה נכונה לגבי הדמוקרטיה המתגוננת בישראל. בישראל, בעיקר בהשפעת כתיבתו ופסיקתו של השופט יואל זוסמן, המשמעות של הדמוקרטיה המתגוננת עוברת טרנספוזיציה עדינה: מי שמתגונן עכשיו היא המדינה (שהיא דמוקרטית). ההבדל הזה הוא משמעותי מכיוון שעכשיו המטרה היא כבר לא להגביל את הדמוקרטיה כדי לשמור על הדמוקרטיה, אלא להגביל את הדמוקרטיה כדי לשמור על המדינה. פתאום עקרונות הדמוקרטיה המתגוננת רלוונטיים לא רק כנגד ארגונים שרוצים לנצל את הדמוקרטיה כדי לבטל את אופיה הדמוקרטי של המדינה, אלא גם נגד אלו שסתם רוצים לפגוע במדינה. הגדילו ועשו הורוביץ וליסק כאשר הגדירו את הדמוקרטיה המתגוננת בספרם החשוב "צרות באוטופיה", ככזו שמתגוננת מפני ארגונים שמבקשים לסכן את המדינה, את משטרה ואף את הקונצנזוס הלאומי שלה.

בכך הצדיקו (בדיעבד) הורוביץ וליסק את התיקון לחוק יסוד: הכנסת שהתיר פסילת מפלגות השוללות לא רק את אופיה הדמוקרטי של המדינה, אלא גם כאלו השוללות את עובדת היות המדינה מדינתו של העם היהודי. בכך בעצם רוקן המושג "דמוקרטיה מתגוננת" כמעט מכל תוכנו, והפך ליופימיזם ל"בטחון לאומי". שהרי חקיקה ופסיקה כנגד מי ש"מסכן את המדינה" ניתן להצדיק באותה מידה על-ידי פנייה לצורך בסדר ציבורי ובבטחון לאומי. אבל הצמדת ההצדקה הזו למילה "דמוקרטיה" הוסיפה נופך של לגיטימציה מוסרית שאפשר פגיעה רחבה הרבה יותר בזכויות יסוד דמוקרטיות.

אין לי הוכחה לכך (ואולי זה משהו שאנסה לעשות במסגרת התזה שלי), אבל הניחוש שלי הוא שבין שנות ה-60, אז ניסח השופט זוסמן את משנתו בנושא הדמוקרטיה המתגוננת, ועד עליית כהנא באמצע השנות ה-80, חלה ירידה משמעותית בשימוש במושג דמוקרטיה מתגוננת, במקביל לירידה המתמשכת בבולטות הפן הבטחוני ביחסים בין המדינה לבין ערביי ישראל. גם עם חזרתו של הביטוי למרכז הבמה הדיסקורסיבית, הדבר היה בעיקר בהקשר המקורי של המונח – הגנה מפני גורמים שמבקשים לערער על המשטר הדמוקרטי – ולא בהקשר המורחב כפי שניסחו אותו זוסמן והורוביץ וליסק.

אך מאז סוף שנות ה-90, וביתר שאת בכמה שנים האחרונות, עשתה הדמוקרטיה המתגוננת קאמבק מלא. כך, יכול שר החוץ של ישראל להצהיר כי "אנחנו דמוקרטיה מתגוננת נגד ניסיונות דה-לגיטימציה במישור הבינלאומי".^[2] שימו לב שעכשיו הדמוקרטיה המתגוננת אפילו לא מתגוננת מפני גורמים פנימיים בהכרח. הו אירוניה נפלאה – בעת שהדמוקרטיה הגרמנית המתגוננת נסמכה על הקהילה הבינלאומית הפרו-דמוקרטית, הדמוקרטיה הישראלית משום מה צריכה להתגונן מפני אותן דמוקרטיות מערביות שרוצות, משום מה, להזיק לה. מעולם המילה "דמוקרטיה" ב"דמוקרטיה מתגוננת" לא הפכה לכל כך חסרת משמעות. המעגל הושלם: מדמוקרטיה שמתגוננת מפני מי שרוצה להזיק לדמוקרטיה, המושג הפך למדינה שמתגוננת מפני מי שרוצה להזיק למדינה או למשטר שלה, ומשם הפך עכשיו למדינה שמתגוננת מפני הדמוקרטיה שלה.

אם מישהו רוצה לאתר את שורשיו של הגל האנטי-דמוקרטי העכור ששוטף את ישראל כבר כמה שנים, הרי שהוא שם, באימוץ המושג "דמוקרטיה מתגוננת" ובעיוות המתמשך שלו לכיוונים אפילו יותר בעיתיים מהמקור. דמוקרטיה אינה יכולה להתגונן מפני אלו המבקשים את נפשה באמצעות החלשתה היא. דמוקרטיה יכולה להתגונן רק באמצעות חיזוק הבסיס החברתי והמוסרי שלה, באמצעות ביסוס המחוייבות לדמוקרטיה בקרב האזרחים והמנהיגים כאחד. זה התפקיד של החברה האזרחית בישראל היום, ובכך תלוי גורלנו.

—

ברשומה שלי על חוק החרם שכחתי לכלול פרק קצר שעוסק באותם רבים וטובים שמתנגדים לחוק הזה בשל מחוייבותם הכנה לדמוקרטיה, אך בו בזמן אינם תומכים בחרם על התנחלויות או אף אחד אחר. מדברי השתמע כאילו להם אין מקום במחאה, ואני מודה למגיב הפלוני שהזכיר לי שאסור להדיר אותם מהמאבק.

כן, גם אם לא בא לכם להחרים, גם אם אתם תומכים במפעל ההתנחלויות, עדיין יש לכם מקום במאבק כנגד חוק החרם, כי השאלה כאן אינה כן כיבוש לא כיבוש, אלא שאלה הרבה יותר בסיסית: כן דמוקרטיה או לא דמוקרטיה. חובה עלינו להשאיר מקום מרכזי במאבק שלנו גם לאלו שאינם רוצים להחרים. המאבק הוא שלהם לא פחות משהוא שלנו. למעשה, הם כנראה חשובים יותר מאיתנו – אלו הם אותם מתי מעט שרואים כי גם אם כיום הם אינם נפגעים ישירות מהחוק, הרי שהנתיב שהוא מתווה יפגע גם בהם בעתיד. חשוב להפריד בין מחאה בדמות התנגדות אזרחית לחוק ע"י הפרתו, לבין מחאות שיכולות להכיל גם את מי שאינו מעוניין להפר את החוק פשוט משום שהוא אינו מעוניין להחרים התנחלויות.

אין לי חלק, כיום, בהתארגנויות מחאה שונות, אבל כולי תקווה שאלו שמארגנים מחאות כאלו ידאגו לשמור מקום למתנגדי החוק מימין. מי שיודע על אפשרויות נוספות לאנשי ימין להתנגד לחוק מבלי ממש לקרוא לחרם, מוזמן לשתף אותן כאן בתגובות.

1. קבלו תיקון: הערך העילג של וויקיפדיה באנגלית מוסר שגם בדרום קוריאה, שביססה את החוקה שלה על זו של מערב גרמניה, אימצו את המושג. [↩]
2. כפי שהערתי כבר בגוגל+, אפשר לעשות משחק שתיה על בסיס השימוש של ליברמן בביטוי "דה-לגיטימציה". הוא גם התלונן שעושים דה-לגיטימציה ליוזמת ועדת החקירה של המפלגה שלו — הנה עוד ביטוי שעשה דרך חתחתים וכיום מצליח איכשהו להיות רלוונטי לכל דבר. אני לא מתנגד למדיניות של ליברמן, אני "עושה דה-לגיטימציה למדיניות שלו". הבחורה שניסית להתחיל איתה לא שלחה אותך לחפש את החברים שלך, היא "עשתה לך דה-לגיטימציה". המרצה לא נתן לך ציון נמוך, הוא "עשה דה-לגיטימציה למבחן" שלך. נסו ותהנו! [↩]

ועכשיו ברצינות.

זה הפך כבר לריטואל. מישהו מציע חוק חדש שעושה צחוק מהדמוקרטיה, השמאל גונח, כל הבלוגרים עושים תחרות של מי יהיה יותר חד לשון, החוק עובר, ואנחנו עוברים להפסיד בקרב הבא. מקסימום מישהו מגיש איזו עתירה לבג"צ שבמקרה הטוב תתברר עוד עשור, ובזה נגמר העסק.

אבל הפעם זה צריך להיות שונה. עד היום החוקים היו די אבסטרקטיים – היה אפשר למחות עליהם, אבל הם לא השפיעו על רובנו באופן ישיר. הפעם החוק הוא כזה שאנחנו יכולים לעבור עליו פשוט בכך שנמשיך לעשות משהו שעשינו עד היום. לא צריך לנסוע לבילעין כדי לעבור על החוק. צריך רק לשבת בבית מול המחשב או לעמוד בחוץ עם שלט, ולקרוא לחרם על ההתנחלויות.

כאן אנחנו, השמאל, תומכי הדמוקרטיה, נמדד. דווקא כאשר אנחנו מאויימים באופן הישיר ביותר. גורביץ כתב שהאיום שבכמה ימים בכלא הוא משהו שרבים מוכנים להתמודד איתו בשביל האידיאלים, אבל חוק החרם מאיים במשהו הרבה יותר גרוע: בטרטור אינסופי למשפטים אזרחיים, ואולי ברישוש מוחלט באמצעות תביעות חוזרות ונשנות וחוזרות ופיצויים ללא צורך להוכחת נזק. והוא צודק: זה מפחיד. אבל כאן יום הדין שלנו. פה אנחנו חייבים לשים את הגבול ולהגיד שלא ניסוג ממנו.

גורביץ גם צודק שצריך להפסיק עם הפניה האוטומטית לבג"צ בכל פעם שהכנסת מחרבנת עלינו עוד קצת. הטקס הקבוע הזה רק הולך ומדרדר את ישראל עוד ועוד לתהומות האנטי-דמוקרטיים, כי בג"צ מתמודד מול חרב פיפיות: אם יאשר את החוק, הוא חותם על בקע נוסף בבסיס הדמוקרטי של ישראל; אבל אם יבטל את החוק, הרי שהוא מערער את עצם יסודותיו שלו – והנה, כבר קפץ מי שחוזר להצעות לפוליטיזציה של בחירת השופטים בישראל.

אבל התופעה הזו היא אשמת אותם אלו שהטילו את מלוא יהבם בבית המשפט העליון, שהגנו על האקטיביזם השיפוטי וראו בו כלי יומיומי לפיקוח על הכנסת. בגליון האחרון של כתב העת המוביל במדע המדינה, ה-American Political Science Review הופיע מאמר מאת פוקס וסטיבנסון^[1] בו הם בוחנים את ההשפעה של ביקורת שיפוטית על התנהגותם של מחוקקים. המודל שלהם מצביע על תהליך שיוצר שיווי משקל: "תעודת הביטוח" שנותנת הביקורת השיפוטית מאפשרת למחוקקים לחוקק חוקים פופוליסטיים שאינם עומדים בתנאי הסף החוקתיים, תוך ידיעה שהם יפלו בין כה וכה בבית המשפט, אך מאידך, פסילת חוקים על-ידי בית המשפט תיידע את המצביעים על ההתנהגות משולחת הרסן של המחוקקים. כתוצאה, על פי המודל, שני הצדדים ירסנו את עצמם ושיווי המשקל יהיה כזה שבו חוקים פופוליסטיים יהיו, אבל בתכיפות נמוכה, ומצד שני גם בית המשפט יעדיף לא להתערב ברוב המקרים, כל עוד ברור שמדובר בארוע נדיר.

המודל הזה, אם מנסים ליישם אותו לגבי ישראל, תופס לגבי התנהגות בית המשפט: בג"צ הפעיל את הסמכות שהעניק לעצמו לבטל חוקים במספר מאוד מצומצם של מקרים, והסתמך רוב הזמן על אפקט הצינון של חוות דעת משפטיות לפיהן חוק כזה או אחר "לא יעמוד בבג"צ". אבל הכנסת הנוכחית חשפה את הבלוף הזה, ואגב כך גם את הכשל של פוקס וסטיבנסון: הנחת היסוד שלהם היא שהציבור ניצב לצד בית המשפט. אבל אין שום סיבה להניח זאת. הסיבה שהחוקים הפופוליסטיים הם פופוליסטיים היא שהציבור אוהב אותם. אבל אם בארה"ב עוד יש להם נאמנות כמעט דתית לחוקה, וזכותו של בית המשפט להתערב מעוגנת אצלם היטב בתודעה, הרי שלישראל אין חוקה כלל, וזכותו של בית המשפט להתערב היא מפוקפקת למדי. לבית המשפט אפילו לא עומדת הלגיטימציה החוקית! איך תעמוד לו לגיטימציה ציבורית?

וכך היה שההתבססות הזו על בג"צ כגננת לכנסת גרמה לאינפנטיליזציה של המחוקקים, ועכשיו כולם מופתעים שכשהילדים גילו שבעצם למבוגר האחראי אין שום כוח עליהם, ישראל הופכת לאדפטציה גרוטסקית של בעל זבוב.

החוקים נגד ערביי ישראל, כמו חוק הנאמנות, היו לא יותר מבלון ניסוי. ומרגע שהניסוי הצליח פנתה הכנסת הימנית ביותר בתולדות ישראל – זו, כפי שטרח לציין ראש ממשלתנו הנערץ, בה יש לימין רוב מוחץ – להבטיח את המשך הרוב שלה באמצעות פגיעה באיום האמיתי על הרוב הזה: השמאל. כי קל ללעוג לשמאל הזערורי בישראל, אבל לשמאל היהודי לפחות יש את היתרון שיש לו את הדם הנכון, ולכן הוא יכול באמת לנסות ולשכנע ולפעול כדי להפוך ממיעוט לרוב, דבר מה שנמנע מערביי ישראל. ולכן סדרת החוקים הנוכחית נועדה למחוק אחת אחת את האפשרויות הפתוחות בפני השמאל היהודי בישראל לפעול כדי לשכנע את האזרחים.

האירוניה, כמובן, היא שמזמן כבר ויתרנו בעצמנו על רוב הכלים הללו. וכאן אנחנו חוזרים לטעות של גורביץ. נכון, לא צריך לפנות לבג"צ בעקבות חוק החרם. אבל זו תהיה טעות באותה מידה להכנע לאינסטינקט הפבלובי השני של השמאל – פניה לעולם, לאיחוד האירופי, לאו"ם.

הגיעה העת להקריב. אם חפצי חיים ודמוקרטיה אנחנו, עלינו לפעול כנגד החוק הזה וחוקים דומים לו באמצעות הפרתו בראש חוצות ונכונות להתמודד עם התוצאות. צריך לקרוא לחרם תחת כל עץ רענן, באופן ישיר ובלי התחכמויות. לא להגיד "אנחנו לא קוראים לחרם, אבל הנה רשימה של מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות, נאדג' נאדג', ווינק ווינק". לא להגיד "יינות רמת הגולן לא טעימים, אל תקנו אותם." להגיד בגאווה ובמופגן: אני מחרים מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות כי אני מתנגד למפעל ההתנחלויות, וגם אתם צריכים לנהוג כך. צריך לפעול בכל הכלים הדמוקרטיים – גם הכלי שנאסר עלינו כעת להשתמש בו – כדי לשכנע את הציבור בצדקת דרכנו, בחשיבותה של הדמוקרטיה להמשך קיומנו כמדינה וכפרטים עצמאיים. עם קצת מזל, אולי בתי המשפט יקרסו תחת התביעות האזרחיות. אבל אולי לא. אולי נצטרך לסבול תקופה של אי נוחות ואפילו פגיעה כלכלית. אולי זו גם לא תהיה תקופה קצרה. אולי מדינות העולם תראינה אותנה בסבלנו ותפעלנה בכלים שלהן כדי ללחוץ על הממשלה לחזור לדרך המוטב. אולי לא. אבל אסור לנו לוותר פה. חברי הכנסת גילו שאין להם בעיה לקפל את בית המשפט, אסור שיגלו גם שהיריבים הפוליטיים שלהם אינם מוכנים להגן על זכויותיהם הבסיסיות, כי אחרת זה לא יגמר באיסור חרמות. אחר כך תאסר כל ביקורת על המדינה, והבעת תמיכה במפלגות שאינן מצדיעות לדגל כל בוקר. ועד שנתעורר כבר לא יהיה את מי לשכנע כי הילדים שלנו כבר עברו כולם שטיפת מוח לאומנית.

זהו הקרב האחרון. אם אנחנו מפסידים פה, ישאר לשוחרי הדמוקרטיה בישראל רק כיוון אחד: החוצה.

–

אני מחרים מוצרים המיוצרים בהתנחלויות בגדה המערבית, וקורא לאחרים לנהוג כמותי.

1. Fox, Justin, and Matthew C. Stephenson. 2011. Judicial Review as a Response to Political Posturing. American Political Science Review 105, no. 02 (May 27): 397-414. [↩]

מדינת ישראל ממשיכה להשאיר את הדמוקרטיה מאחוריה ולדמיין שהבעיה שלה היא שלשמאלנים בישראל יש יותר מדי כח. יש אנשים שאומרים דברים נכוחה. יש כאלו עם הצעות פרקטיות. אני? אני רק מראה שאפשר.

(התנצלותי ליוסף אל-דרור.)