לא שומעים!

לפני כשני עשורים הייתי מנוי על מגזין ילדים ונוער בשם "משהו" – מעין וריאציה על מעריב לנוער, אבל בלי "על בנים ועל בנות" ועם קומיקסים של מישל קישקה במקום אורי פינק. אין לי מושג למה, בעצם, הייתי מנוי כל כך הרבה שנים על העיתון הזה. הוא היה מלא בקשקושי מפורסמים שאת רובם כלל לא הכרתי. כל גליון הכיל דף מדבקות עם תמונות של כל מיני זמרי ולהקות פופ שעל רובם לא שמעתי (עניין במוזיקה לא פיתחתי פחות או יותר עד התיכון), אותן הייתי מדביק על הארונות בחדר שלי במגוון צורות גיאומטריות חסרות פשר. אני זוכר ספציפית מקבץ מרשים של בננרמה בצורת שמש. עד היום, עד כמה שאני זוכר, לא שמעתי אפילו שיר אחד של בננרמה.

כנהוג באותם זמנים עתיקים, בעיתון היה גם מדור של חברים לעט – ילדים שמחפשים ילדים אחרים להתכתב איתם. אחד הילדים שכתובתם התפרסמה שם כתב שהוא אוהב קומיקס. גם אני אהבתי קומיקס, אז בפעם הראשונה בחיי שלחתי מכתב לילד זר לחלוטין. כל מה שידעתי עליו הוא שהוא אוהב קומיקס, ושקוראים לו תומר חג'ג'. למעשה, לא הכרתי את השם חג'ג', אז חשבתי שקוראים לו תומר חגג.

בכלל, לא ממש הייתה לי מודעות לכל עניין העדות עד שלב מאוחר למדי של חיי.

אני לא זוכר בדיוק כמה חודשים ההתכתבות הזו נמשכה, אבל לא ממש אמרנו שום דבר אחד לשני. בשלב כלשהו התחלנו לשלוח דפים עם פחות או יותר רק ציורים. אני זוכר שהוא היה הרבה יותר מוכשר ממני. ובשלב כלשהו הפסקנו. שוב, אני לא זוכר מי לא ענה למי, אבל זה די נמאס.

אף פעם לא פגשתי אותו. אין לי מושג איך הוא נראה או מה הוא עושה. אין לי מושג אם הוא זוכר בכלל שפעם הוא התכתב עם מישהו עם שם משפחה נורא ארוך ומסובך. אני כותב את הרשומה הזו מתוך איזו תקווה מוזרה שאולי הוא יגגל את השם שלו וימצא את הבלוג שלי, ואולי יצור קשר מחדש. סתם, מתוך סקרנות.

–

לא, אין פואנטה.

–

אוסאמה בין-לאדן מת, אבל אין לי שום דבר להגיד על זה כרגע חוץ מאחלה, אז זהו.

The death of the party

Came as no surprise

Why did we bother?

Should have stayed away

 

השבוע הקרוב מכיל לו"ז מעניין לחובבי שיטות בחירות. מחר, השני במאי, יצאו אזרחי קנדה להצביע בבחירות הפדרליות במה שבמידה מסויימת משחזר את הארועים החריגים של הבחירות האחרונות בבריטניה. בבריטניה עצמה צפויה ביום חמישי הצבעה על שינוי שיטת הבחירות לשיטת "הקול האלטרנטיבי" (AV) – הצבעה שלא הייתה מתקיימת אילולא תוצאות הבחירות האחרונות שם. אמנם הבטחתי שלא להתעסק בספקולציות, לאור ניסיון העבר, אבל קשה לי להתאפק.

–

קנדה היא בסך הכל מדינה בעלת מערכת מפלגתית יציבה למדי. מאז היווסדה כיהנו בראשות הממשלה רק שתי מפלגות (על גלגוליהן השונים): הליברלים (גריטס) והשמרנים (טוריז). מאז מלחמת העולם הראשונה נוספו למערכת מפלגות שלישיות, רביעיות וחמישיות, מימין ומשמאל, אבל מאז ומתמיד אחת משתי המפלגות המרכזיות הייתה מפלגת השלטון, והשניה הייתה מפלגת האופוזיציה הרשמית.

כלומר, עד 1993. ב-1993 נפלה ממשלתו של בריאן מלרוני, ראש המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית^[1] באחת ההתפרקויות המדהימות ביותר של מפלגה בהיסטוריה. ההצלחה האלקטורלית המרשימה של המפלגה לאורך שנות ה-80 הייתה בנויה על קואליציה מוזרה של המערב מחד וקוויבק מאידך. ב-93 הקואליציה הזו התפרקה למרכיביה. הבלוק הקוויבקי השתלט על כל המושבים במחוז הפרנקופוני והפך לאופוזיציה הרשמית. המערב נתן את רוב מושביו למפלגת הרפורמה החדשה מימין. עלייתן של שתי המפלגות הללו רק מדגיש עד כמה הקואליציה של השמרנים הייתה בלתי סבירה. הבלוק תומך במדיניות סוציאל-דמוקרטית ומתקדמת מבחינה חברתית, לצד תמיכה בריבונות עצמאית למחוז. מפלגת הרפורמה עלתה במידה רבה על בסיס מצע שביקש לבטל את האחיזה הקוויבקית בפוליטיקה הקנדית כפי שזו באה לידי ביטוי מהמהפכה החוקתית של טרודו בראשית שנות ה-80. המפלגה השמרנית נפלה מרוב מוחץ של 169 מושבים בפרלמנט (מתוך 295)^[2] לשני(!) מושבים בלבד, מה שגרם לה אף לאבד את מעמדה כמפלגה רשמית – תואר ששמור למפלגות שזכו לתריסר מושבים לפחות.

המפלגה לא הצליחה להתאושש מהמכה. בבחירות הבאות הצליחה לטפס חזרה למעמד של מפלגה רשמית, בעוד שמפלגת הרפורמה הופכת לאופוזיציה הרשמית. ב-2004 שתי מפלגות הימין מתאחדות ל"מפלגה השמרנית של קנדה", ומצליחות ביחד להחליש את המפלגה הליברלית שמקימה ממשלת מיעוט. בשתי מערכות הבחירות שנערכו מאז, ב-2006 ו-2008, זכתה המפלגה השמרנית החדשה למספר המושבים הגדול ביותר, בעוד שהשמאל-מרכז מפולגים בין הליברלים, הקוויבקיסטים והמפלגה הדמוקרטית החדשה, והקימה ממשלות מיעוט.

לפני מספר שבועות הוכרז סיבוב חדש של בחירות כאשר סטיבן הרפר, מנהיג השמרנים, מאמין שהוא יצליח סוף סוף להשיג את הרוב הנכסף. ואכן, רבים האמינו שהרוב נמצא בהישג ידו. הקמפיין השלילי נגד איגנטייף, מנהיג הליברלים, הצליח לדרדר עוד יותר את התדמית האפרורית-ממילא של איגי, שנתפס כיהיר ומנותק מהציבור. אבל לתדהמת שתי המפלגות הקולות לא זרמו לשמרנים, אלא דווקא שמאלה, אל ה-NDP.

המפלגה הדמוקרטית החדשה, ה-NDP, היא מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית שדומה מהרבה בחינות לבלוק הקוויבקי בכל האמור בעמדות כלכליות וחברתיות. עיקר הבסיס האלקטורלי שלה עד כה היה במערב וקצת באזורים אורבניים באונטריו (למרות שברמה המחוזית הם גם אוחזים בראשות הממשלה בנובה סקושיה שבמזרח). למרבית ההפתעה, הזינוק של המפלגה בבחירות הנוכחיות התחיל דווקא בקוויבק, שם לא הייתה למפלגה כמעט שום נוכחות. ג'ק לייטון, ראש המפלגה מזה שמונה שנים, שם לעצמו למטרה לבסס את המפלגה בקוויבק, ונראה כאילו השנה היא השנה בה יצליח לעשות זאת. הסקרים מצביעים על המפלגה הדמוקרטית כמפלגה החזקה ביותר במחוז עכשיו, בעוד שהמפלגה הקוויבקיסטית איבדה את רוב כוחה האלקטורלי. הצלחה שכזו, משמעה בנייה מחדש של הקואליציה של השמרנים משנות ה-80, בין קוויבק למערב.

איך לייטון הצליח במשימה? כאמור, מרוב הבחינות המפלגה שלו הייתה קרובה עד מאוד למפלגה הקוויבקיסטית. אך סוגיית הריבונות של קוויבק מנעה מהמפלגה את קולות הלאומנים בקוויבק. השנה החליט לייטון ללכת על כל הקופה והתחיל להכריז על שאיפתו לפתוח מחדש את החוקה הקנדית, שמעולם לא אושררה על ידי קוויבק, כדי להכניס את קוויבק לתוך האיחוד בצורה הוגנת יותר לדידם. לייטון הצהיר על הכרתו בקוויבק כתרבות עצמאית ונפרדת במדינה, וקרא לשורה של צעדים שיחזקו את יכולתם של הפרנקופונים להגן על מעמדם. לראשונה מזה זמן רב, לקוויבקים הייתה חלופה אמיתית לבלוק. הם הפנימו כבר שאת המאבק להכרה לאומית שלהם לא יוכלו לנהל מאוטווה, בירת קנדה, וכי מוטב להם להשפיע על הפוליטיקה הפדרלית דרך — ובכן — השפעה על הפוליטיקה ברמה הפדרלית.

אבל בעקבות עלייתו הפתאומית של לייטון בסקרים, ארוע שהתרחש רק בשבוע האחרון של הקמפיין, התחילו מצביעים אחרים, במחוזות אחרים, להסתכל על המנהיג המשופם כאלטרנטיבה אטרקטיבית לאיגנטייף.^[3] הקהל הגדול שמצביע "רק לא הרפר" מצא גיבור חדש בלייטון, ונותן לו, לפחות לפי הסקרים, כוח שחורג מעל ומעבר לכל מה שמפלגתו השיגה בעבר, ולמעמד מפלגת האופוזיציה הרשמית. האם הליברלים בדרך לגורלם של השמרנים-הפרוגרסיבים?

הפיצול המתמשך בשמאל הקנדי אינו טבעי למערכת רובנית. הוא השתמר שנים רבות כל-כך רק משום שעד שנות ה-2000, הפיצול לא הפריע למפלגה הליברלית להיות מפלגת השלטון הכמעט-קבועה, ששלטה במשך למעלה מ-60 שנה מתוך 90 השנים האחרונות.^[4] עיקר כוחה האלקטורלי של הדמוקרטית החדשה היה במחוזות בהם השמרנים בין כה היו חלשים, כך שהמפלגה הליברלית הצליחה לזכות במקום הראשון חרף הפיצול בקולות השמאל.

כעת, כשהמפלגה הליברלית בשפל, הנכס הכי חשוב שלה נגוז: ההצבעה האסטרטגית. אם מצביעים בעבר העדיפו לתת את קולם לליברלים כדי שלא לבזבז את קולם על הדמוקרטית החדשה, עכשיו רבים שוקלים מחדש אם הליברלים הם באמת ברירת המחדל של הבחירות הללו. המשמעות היא תגובת שרשרת שמחלישה את הליברלים מסקר לסקר ומחזקת את הדמוקרטים החדשים.

–

אחת ההצלחות הגדולות של הרפר בקמפיין החדש היא החדרת הטענה כאילו קואליציה היא דבר אנטי-דמוקרטי. זה מדהים שהקנדים נפלו לטריק הזה, לא רק בגלל שזו שטות אטומית, לא רק בגלל שהרפר עצמו שקל להקים קואליציה בזמן ממשלת המיעוט של הליברלים ב-2004, אלא בעיקר משום שאם יש משהו שלהרפר בבירור לא אכפת ממנו, הרי זו הדמוקרטיה הקנדית. הרפר השעה את הפרלמנט פעמיים במהלך כהונתו הקצרה. בשני המקרים עשה זאת מפני שחשש שהפרלמנט עלול להפיל את ממשלתו. הוא ראש הממשלה הראשון שמשתמש בהליך הזה שלא מסיבות טכניות כבר למעלה ממאה שנה. הוא ראש הממשלה הראשון שנמצא אשם בביזוי הפרלמנט – הליך שמבחינתו, כפי שהבהיר במהלך הדיבייט האחרון, הוא חסר כל משמעות. כפי שמבהיר פיטר ראסל, איש מדע המדינה שמתמחה בחוקות, הרפר מבזה את הדמוקרטיה הקנדית, חד וחלק.

בתגובה, איגנטייף הבטיח שלא ילך לקואליציה עם ה-NDP והקוויבקיסטים. המשמעות הייתה שמבחינתו, הבחירות הן בינו לבין הרפר – בין המפלגה הליברלית לבין המפלגה השמרנית. המצביעים, ככל הנראה, חשבו אחרת.

לייטון, כמובן, אינו מחוייב להבטחות של איגי. אם הליברלים יגמרו במקום השלישי בבחירות, איגנטייף יאבד את ראשות המפלגה, ויש סיכוי שהליברלים יסכימו ללכת לקואליציה תחת ה-NDP. אך יש להודות שמדובר על תסריט דחוק. מהלך כזה הוא התאבדות סופית של המפלגה, שלעולם לא תוכל לצאת ממעמדה כמקום שלישי, וסופה בהכרח להטמע לתוך ה-NDP. עדיף לליברלים לתת ל-NDP להתקרר קצת על תקן הקואליציה הרשמית. עד הבחירות הבאות, יש להניח, הרבה מהקסם של לייטון יאבד. עשרות ה"גמדים" שנכנסים לפרלמנט מאחורי גבו בהחלט עשויים לעשות לו מספיק בושות כדי להחזיר את המפלגה למימדיה הרגילים. זאת צריך לזכור: המפלגה לא ציפתה להצלחה הזאת, וספק אם השקיעה הרבה מחשבה במועמדיה ברבים מאזורי ההצבעה. כך, למשל, מועמדת אחת בקוויבק בילתה מחצית מהקמפיין בעבודתה הרגילה בפאב, ובשבוע האחרון שלו אף יצאה לחופשה משפחתית (שתוכננה מראש, הדגיש לייטון) ללאס-וגאס. הביקורת הרבה לה זכתה המועמדת העמידה את המפלגה כולה באור שלילי, במיוחד לאחר שנודע שהמועמדת, שהתמודדה באזור פרנקופוני לחלוטין, בקושי מדברת צרפתית. מועמדים רבים אחרים של המפלגה הם אלמונים גמורים, והקולות שיקבלו יהיה קולות ללייטון, לא למועמדים עצמם. כאמור, זה עוד עלול להתנקם בו.

–

מה שבטוח לגמרי שלא יקרה הוא מה שקרה בבריטניה: המפלגה הליברלית-דמוקרטית זכתה להצלחה נאה בבחירות האחרונות (אם כי לא חריגה כפי שרבים ציפו), והלכה לקואליציה עם השמרנים. במסגרת הסכם הקואליציה, המפלגה הנהיגה משאל עם בניסיון לשנות את שיטת הבחירות מהשיטה הרובנית הקלאסית לשיטת "הקול האלטרנטיבי". בשיטה זו, במקום להצביע למועמד אחד באזור חד-נציגי, המצביעה נדרשת לדרג את המועמדים שלה: מי ההעדפה הראשונה, מי השניה וכן הלאה. כאשר נספרים הקולות, נספרות קודם כל ההעדפות הראשונות. המועמד עם הכי פחות קולות בשלב זה נמחק, וקולותיו מפוזרים בין המועמדים האחרים על פי ההעדפה השניה שלהם וכן הלאה. המועמד הראשון שעובר את סף 50% זוכה במחוז. השיטה הזו שימושית מאוד כדי לנטרל שיקולים של הצבעה אסטרטגית, וכך מגדילה את סיכויי המפלגות הקטנות לזכות במושבים. כמובן, היא עדיין רחוקה מלהיות שיטה יחסית הוגנת במיוחד, אבל לפחות היא מונעת אפשרות שמועמד שהיה מפסיד בכל התמודדות אחד-על-אחד מול המועמדים האחרים מרוויח מפיצול הקולות ביניהם וזוכה במושב עם מיעוט של המצביעים במחוז הבחירה שלו.

כל הסקרים מצביעים על כך שהבריטים ידחו ברוב דו-ספרתי את השיטה החדשה. זה לא ממש מפתיע. לאף אחד אין סיבה לתמוך בחוק הזה אם הוא תומך בלייבור או בשמרנים – שתי המפלגות שמחזיקות ביחד ברוב מכריע של המצביעים בבריטניה. יתר על כן, גם אם נתעלם משיקולים תועלתניים שכאלו, גם תומכי הלייבור וגם תומכי השמרנים חוששים ששיטה שכזו תשרת דווקא את מפלגות הימין הקיצוני (שמורכב מימין קיצוני-סתם וימין קיצוני-מטורלל לאללה).

לשיטה החדשה יש עוד בעיה אחת: התומך המרכזי בה הוא ניק קלג, מנהיג הליברלים-הדמוקרטים. מי שזכה להערצה כה רבה לפני הבחירות, הפך בעיני רבים במחנה הליברלי (שכולל גם פלגים מסויימים מהדמוקרטים) לבוגד עם הליכתו לקואליציה עם השמרנים. מפלגתו של קלג, אפשר להניח, כבר לא תחשב הפתעה פוטנציאלית בבחירות הבאות, ואם מישהו קיווה שמשהו מהמומנטום של הליברלים יתגלגל לבחירות הבאות, היום כבר אפשר להיות בטוחים שלא. הליברלים ישקעו חזרה לעמדת המפלגה השלישית הבלתי חשובה בעליל של הפוליטיקה הבריטית.

–

מה שמביא אותי לרעיון שהפכתי בו בזמנו, כשחיפשתי נושא לתזת MA. השאלה שרציתי לשאול (במידה מסויימת, יש להודות, בהשראת הציטוט שבפתיחת הפוסט) היא מתי מפלגות מתות. כלומר, מתי מפלגה שנחשבת מפלגת שלטון מתערערת והופכת למפלגה קטנה, או אף נעלמת כלל.^[5] ההשערה ששקלתי להעלות אז היא שמפלגות חדשות יכולות לצמוח ולהחליף מפלגות שלטון רק כשהן מגיעות מהשוליים הפוליטיים, ולא כפי שהפוליטיקאים מסויימים נוטים לחשוב, מהמרכז החוצה. הדוגמא הראשית שהייתה לי בראש הייתה מפלגת המרכז בישראל. הניסיון לצמוח על ידי נטילת קולות משתי המפלגות הגדולות נידונה לכשלון משום ששתי המפלגות מחצו את המפלגה במקום שהיא תתגבר עליהן. גם שינוי ניסתה להצליח כך (למרות שאפשר לטעון ששינוי באה מהשוליים על מימד הדתיות-חילוניות של הפוליטיקה הישראלית) וכשלה. ההצלחה של מפלגת הרפורמה להכריע את המפלגה השמרנית, והצלחתה של ה-NDP, אם אכן תצליח, הן דוגמאות נוספות לתזה הזו, בעוד שהכשלון של הליברלים-הדמוקרטים בבריטניה מהווה דוגמא מהכיוון השני.

מאז, כמובן, קרו כמה דברים. בעיקר "קדימה". אבל כל הסיפור של קדימה, כמובן, הוא בעייתי. האם היא בכלל מפלגה חדשה, או שהיא פשוט החליפה את הליכוד למערכת בחירות אחת? האם בשלב הזה אפשר באמת היה לקרוא למפלגת העבודה "מפלגה גדולה", או שהמערכת הפכה למערכת עם מפלגה דומיננטית בבחירות 2003? יום אחד, אני מקווה, אני עוד אחזור לשאלה הזו. אני מאמין שיש כאן נושא שראוי להבהרה.

–

הערה אדמיניסטרטיבית: לאחרונה התקבלה תרומה נדיבה למלגת המחיה שלי (ראו בטור משמאל למעלה אם אין לכם מושג על מה אני מדבר). אני מודה לתורם ומאחל לו בנים זכרים ובנות נקבות, או להפך, בהתאם לנטייה המינית המועדפת עליהם.

1. כן. [↩]
2. ב-1984 היא החזיקה ב-211 מושבים. [↩]
3. אפרופו, גם איגי וגם לייטון הם דוקטורים למדע המדינה – עוד סיבה למה קנדה היא מדינה נפלאה. הרפר, אגב, אוחז בתואר שני בכלכלה, אותו השלים בשנות ה-90, במקביל לעלייתו לגדולה במפלגת הרפורמה. [↩]
4. ממשלתו של מלרוני היוותה את פרק הזמן הארוך ביותר של ממשלה שמרנית מאז מלחמת העולם הראשונה – תשע שנים רצופות. [↩]
5. לצורך העניין אני מתעלם ממפלגות כמו המפלגה הנוצרית-דמוקרטית באיטליה שהתפרקה בעקבות סדרה של שערוריות שחיתות חריגות אפילו בשביל המדינה הזו. [↩]

ספוילרים ספוילרים ספוילרים ספוילרים. אם לא ראיתם את צמד הפרקים הראשון של העונה השישית של דוקטור הו, אל תקראו את הפוסט הזה. תשמרו אותו לאחרי שתצפו בהם, או משהו. אני לא הולך לחסוך בפרטים. מצד שני, אני גם לא הולך להגיד שום דבר מעניין. רק מתדיין ביני לבין עצמי לגבי הסיפור הראשון של העונה, כי אף אחד אחר לא מוכן לדבר איתי על זה.

..

כולם הלכו? יופי.

..

סטיבן מופאט עשה לנו זובור רציני. הדקות הראשונות של העונה נפתחו בארוע שכל כולו שאלות מפה עד הודעה חדשה: מי האסטרונאוט הבלתי-אפשרי? למה הוא הרג את הדוקטור? למה הדוקטור זימן את כולם כדי לצפות בארוע, ואת עצמו כדי לחזור אחורה בזמן ל-1969? הדקות האחרונות של הפרק הראשון גרמו לנו לחשוב שהכל הולך להפתר בפרק השני. שסיפור הרקע של העונה יעסוק בהריון של איימי, ואולי בהתבגרות שלה.^[1] אבל לא.

הפרק השני פתר את כל הדברים שלא עניינו אותנו בכלל. שזה מוזר, לאור העובדה שנבואות על "הדממה" פוזרו בנדיבות על פני כל העונה החמישית – למן הפרק הראשון שלה, למעשה. הפרק החדש, לכאורה, פותר את הסיפור הזה מתחילתו ועד סופו: הדממה חדרו ליקום דרך הסדקים בזמן, השתלטו על ההיסטוריה האנושית וגרמו לה — ובכן, להיות בדיוק מה שהיא הייתה מאז ומתמיד. או אולי הם לא קשורים לסדקים והם סתם תמיד היו שם. לא ממש משנה. הדוקטור התחכם להם, המין האנושי יקום על כובשיו וישתחרר מעולו, הכל טוב ויפה. כן, כן, הם יחזרו – מופאט לא מסוגל להתאפק, אפילו כשהוא הורס את יציר כפיו במו ידיו (מישהו אמר "זמן המלאכים"?), אבל המסתורין שנבנה על פני עונה שלמה, בסך הכל, נפתר. ועכשיו נשארנו עם כמה מסתורינים חדשים לגמרי. ההריון השרודינגרי של איימי, ומה שנראה כמו שובה של הבת של הדוקטור. אה, כן, והשאלה הקטנה של מותו בעוד מאתיים שנה.

–

הדממה

כפי שכבר ציינו לפני, מופאט אוהב דברים מפחידים שאסור להפסיק להסתכל עליהם. המלאכים הבוכיים יהרגו אותך אם רק תמצמץ יותר מדי בנוכחותם^[2]. אבל אפילו יותר מדברים מפחידים שאסור להוריד מהם את העיניים, מופאט אוהב לשחק על החרדה שלנו שאנחנו מפספסים משהו מאוד חשוב – דלת נוספת בבית שאיכשהו שכחנו שהייתה שם; הקומה השניה של הבניין שאיכשהו שכחנו שבעצם לא קיימת^[3]; החבר שאיכשהו שכחנו לגמרי שהיה לנו; למה לעזאזל אנחנו מתנשפים ומזיעים כאילו ראינו מפלצת לפני שניה, למרות שאנחנו לא זוכרים כלום?

הדממה אינם מפלצת נהדרת. אני יודע שהרבה אנשים לא יסכימו איתי, אבל אם יש משהו שלמדתי מכל עניין המלאכים, הוא שמפלצות כאלו אינו מפלצות כלל – הן טריק עלילתי. טריק עלילתי משובח, ללא ספק, אבל בכל זאת, טריק עלילתי ולא יותר מכך. אין שום דבר מעניין להגיד על הדממה, בגלל שאין בהם שום דבר פרט לעובדה ששוכחים אותם ברגע שמורידים מהם את העיניים. הם מאפשרים רגעים מדהימים כמו זה שעל הטארדיס, כשלרגע אחד אנחנו חווים את העולם כפי שקנטון חווה אותו, כשהוא שוכח שלפני שניה הוא ראה תמונה של הדממה.^[4] אבל הם לא יסחבו עונה שלמה בעצמם.

מצד אחד, טוב לדעת שהעונה כנראה לא תהיה עליהם. מצד שני, אם העונה כן תיסוב סביב מותו העתידי של הדוקטור, יש לכך רק משמעות אחת: עוד פרדוקסים גדולים. ואם לומר את האמת, נמאס לי מהפרדוקסים של מופאט.

–

האסטרונאוט הבלתי-אפשרי

מופאט אוהב פרדוקסים. וויבלי-וובלי טיימי-וויימי זה הדבר הכי קרוב שהוא מוכן לספק לנו כתחליף טכנו-באבל, לפחות מאז ההסבר הפסאודו-מדעי האינפנטילי של "הילד הריק". ההיסטוריה נכתבת ונמחקת בקצב מסחרר אצל מופאט, הזכרון האנושי הופך לצעצוע, הן עבור הדוקטור והן עבור יצורים אחרים שעושים בו כבשלהם. אצל ראסל טי. דיוויס, אובדן הזכרון של דונה היה טרגדיה עצומה, וגם כאשר כולם שמחו לשכוח את ארועי "אחרון אדוני הזמן", הוא דאג שמארתה ומשפחתה תזכור גם תזכור. אצל מופאט אנשים שוכחים דברים כל הזמן – הם שוכחים דברים שהיו, זוכרים דברים שאינם, ולפעמים גם שוכחים דברים שמעולם לא קרו מפני שהם נמחקו רטרואקטיבית.

האסטרונאוט שעלה מן הים הוא, בוודאות גבוהה, פרדוקס. הדוקטור שולח את עצמו ואת חבריו למסע שתחילתו במיגור הדממה, וסופו בהצלתו שלו מפני מה שזה לא יהיה שגרם לאסטרונאוט להרוג אותו. אם בסוף הפרק הקודם חשבנו שהאסטרונאוט מכיל ילדה, עכשיו אנחנו כבר יודעים שהילדה כבר לא שם, וחליפת האסטרונאוט יכולה לנוע בעצמה. אם יש שמץ של רמז בפרק הזה על מקור האסטרונאוט, אני לא ראיתי אותו. למעשה, בעוד שהפרק הקודם היה כולו בסימן מותו הקרב ובא של הדוקטור, הפרק השני כמעט ומתעלם מכך. פרט לתזכורת קצרצרה למעטפות בכחול-טארדיס, אין בעצם התייחסות לדבר. קפיצת הזמן הקטנה והנוחה בתחילת הפרק ל"שלושה חודשים אחר כך" חוסכת מאיתנו את הרגע שבו הדוקטור שואל את איימי למה היא התכוונה כשאמרה שהיא מצילה אותו בעת שירתה בילדה בחליפת האסטרונאוט. האם הוא לא שאל אותה? שאר הפרק היה יכול להתנגן באותה הצורה בדיוק, ככל שאני מצליח לראות, אם סיפור מותו של הדוקטור מעולם לא היה מסופר.

–

איימי, ריבר והילדה

הדמות היחידה שמופאט יצר ומצליח להחזיר בצורה מכובדת היא ריבר סונג. סיפור האהבה הטראגי שלה, שאנחנו חווים לאחור, הוא יצירה קסומה מצד מופאט, שאלמלא אודרי ניפנגר הקדימה אותו בכמה שנים, הייתי גם מכתיר כמקורי להפליא. אני אוהב שמופאט יצר כאן דמות שתוכל ללוות את הדוקטור לאורך שנים רבות (אם כי, בשלב מסויים, אני מניח שהעובדה שאלכס קינגסטון אינה בנג'מין באטן יתחיל להפוך לבעיה). מעין אלטרנטיבה מודרנית לבריגדיר של הסדרה הישנה. סונג גם שימושית כדי להפיג חששות מתמשכים של מעריצים מסויימים – למרות הכל – שאיימי תהפוך למושא אהבתו של הדוקטור. וחייבים להודות על האמת – סונג הרבה יותר מתאימה לתפקיד מאיימי או רוז.

..

אז איימי בהריון. או שלא. משהו באמצע. תינוקו של שרודינגר. ולא רק זה: איימי גם ראתה את תמונתה שלה אוחזת בתינוק בבית יתומים נטוש ב-1969.^[5] מה הולך פה? אין לי מושג. והאם לתינוק יהיה ראש-זמן?

..

יש שתי אפשרויות לגבי הילדה. או שהמאסטר התגלגל לגופה של ילדה קטנה וצפוי לחזור לחיינו בקרוב – אפשרות מעניינת, אם כי זו תהיה הפעם השניה בסדרה המחודשת שאנחנו פוגשים את המאסטר דרך דמות שאינה מזדהה בשם הזה. וחוץ מזה, איכשהו קשה לי לראות את מופאט מחזיר את המאסטר שוב כל כך מוקדם. האפשרות השניה היא שהוא מחזיר את בתו של הדוקטור, זו ששוכפלה ממנו לפני שתי עונות על כוכב הלכת מסאלינה. ואולי זה משהו אחר, שקשור איכשהו לבתה העתידית של איימי? על דיוויס עוד הייתי מאמין שהוא יבנה סיפור שבו הדוקטור מכניס את איימי להריון (בלי סקס, כמובן, כי יש גבול). על מופאט? לא כל כך. אז מי הילדה הזו? לא ברור. מה היה תפקידה בסיפור שהסתיים היום? גם לא ברור.

–

אז זה פרק טוב או לא?

למעשה, מה שהכי מעצבן בפרק הזה הוא שלא ברור אם הסיפור הסתיים או לא. לכאורה, הדוקטור ניצח שוב, כל יצורי הדממה על כדור הארץ יושמדו על-ידי בני אדם אם רק ינסו ליצור קשר איתם. אבל ברור לכולנו שזה לא סוף הסיפור. לא יתכן שזה סוף הסיפור.

אחרי הפרק הראשון בעונה אמרתי שאני כבר לא סומך על מופאט, ושאני רוצה קודם לראות איך הוא סוגר את הקצוות שהוא פרם בחלקו הראשון של הסיפור לפני שאני מחליט אם זה פרק מצויין או פרק מאכזב. לזכותו של מופאט אני יכול להגיד שבגללו עכשיו אני אצטרך לחכות עד סוף העונה כדי להכריע האם הפרק הראשון היה מצויין או מאכזב. גם זה סוג של הישג, אני מניח.

ובעצם, מי אמר שבסוף העונה הכל ייסגר? אף אחד לא הבטיח שום דבר, נכון?

..

עכשיו אפריל. אם נניח איזושהי הקבלה בין זמן-סדרה לזמן אמיתי, הלידה של איימי, אם תהיה כזו, צריכה להיות באזור חג המולד. עד היום פרקי חג המולד היו מנותקים לגמרי מסיפורי המסגרת של כל עונה. האם השנה יחרוג מופאט ממנהג זה? גם כך העונה הרשמית מחולקת לשתי מיני-עונות, באביב ובסתיו – מי אמר שאין זו בעצם עונה בשלושה חלקים, כשהפינאלה האמיתית תגיע רק בחג המולד?

1. קוראים בעלי זכרון טוב משלו יזכרו שטענתי בעבר שהחתונה של איימי היא היא הסממן להתבגרותה. למה צריך גם הריון? [↩]
2. למעשה, הם לא יהרגו אותך, הם ישלחו אותך אחורה בזמן ויזונו מהאנרגיה הפוטנציאלית שלך. אבל מופאט שכח את הקטע השולי הזה כשהחזיר את המלאכים בעונה חמש. הוא גם שכח שאסור להם להסתכל אחד על השני. כבר אמרתי שאני שונא את זה שמופאט החזיר את היצירה המפעימה שלו רק כדי להרוס אותה מן היסוד? [↩]
3. אפרופו, השחקן שגילם את בעל-הבית של הדוקטור צפוי לחזור בעונה החדשה. מכיוון שהספינה שהשתכנה על הבניין שלו הייתה שייכת לדממה, סביר להניח שהדברים קשורים. [↩]
4. גם זו וריאציה על המלאכים: אצלם, כל תמונה יכולה להפוך למלאך אמיתי. [↩]
5. אגב, מופאט אוהב ילדים קריפיים, אבל בית יתומים ריק מילדים, מסתבר, זה הרבה יותר קריפי. [↩]