לא שומעים!

כפי שרבים מכם יודעים, הוגשה לאחרונה תביעת דיבה נגד תומר פרסיקו על-ידי "הבודהה מאוריון", הידוע גם כשי טובלי. דיווחים בצינורות המקובלים מספרים לנו כעת שתביעתו של טובלי לצו זמני נדחתה היום, ואולי טובלי יבין את הרמז הגס של בית המשפט ויסוג מתביעתו. אלו, כמובן, חדשות משמחות, אבל לא הייתי רוצה להיות בנעליו של פרסיקו בימים האחרונים.

פרסיקו זכה לתמיכה מרשימה מצד קהילת הגולשים: בתגובה לבקשתו לסיוע כלכלי רבים רבים נרתמו למאמץ, ורבים אף הבטיחו להשתתף בתשלום הפיצויים שיגזרו על תומר אם יפסיד. משמח לראות הרתמות כזו למטרה חשובה, אבל המודל הזה אינו בר קיימא. לא לכולנו יש מטרות כל כך מעוררות אמפתיה כמו הבסתו של איש כמו טובלי. בלוגרים רבים, ואני ביניהם, עוסקים בנושאים יותר מעוררי מחלוקת או סתם אפורים, או שאינם זוכים לחשיפה רחבה, ושלא יסחפו רבים לסייע להם. בין כה וכה, עם הגידול בשימוש בתביעות דיבה כאמצעי להשתקה (SLAPP), גם התורמים הנלהבים ביותר ישחקו ויאבדו עניין.

אבל אי אפשר להשאיר עניינים כאלו ל"כוחות השוק". חופש הדיבור שלנו, זה שהאינטרנט הפך סוף סוף לאפקטיבי ומשמעותי באמת, מאויים על-ידי אנשים שהפרוטה בכיסם (או תואר העו"ד). חובה עלינו לפעול כדי להגן עליו בצורה מאורגנת. לשם כך יש להקים קרן שיתופית לסיוע משפטי להגנה על חופש הדיבור. קרן כזו, שתרכז תרומות לסיוע משפטי למי שמאויים על ידי תביעת דיבה אסטרטגית תתן לבלוגרים את החירות לכתוב באופן חופשי גם על בעלי ממון, בידיעה שעתידם הכלכלי לא יהיה נתון לאיום משמעותי רק מעצם התביעה עצמה.

האם אין מקום לחוקים למניעת הוצאת דיבה?

יש מקום לחקיקה שנותנת סעד למי שדיבתו הוצאה לרעה. חופש הדיבור אין משמעו שאפשר לומר כל דבר על כך אחד. הבעיה היא שהחקיקה הקיימת והמצב המשפטי הופכת את הגשת התביעה לקלה מידי, ועצם הגשתה הופכת לעונש על הנתבע, שנדרש לשלם שכר עורך-דין ולשחת את זמנו בדיונים בבית משפט. גם אם תדחה התביעה לגמרי, הפיצויים שיפסקו לנתבע בדרך-כלל רחוקים מלכסות על ההוצאות האמיתיות בהגנה על המשפט. המדינה צריכה לתקן את החקיקה באופן שיציב מחסומים על הגשת תביעות דיבה. למשל: מתן סמכות לבית המשפט לפסוק פיצויים עד כדי מלוא הסכום הנתבע כנגד התובע עצמו, אם יתגלה בבית המשפט שהתלונה הוגשה שלא בתום לב, מתוך כוונה לסתום את פיו של הנתבע על לא עוול בכפו.

עד שזה יקרה, המקסימום שאנחנו יכולים לעשות הוא להבהיר לתובעים פוטנציאלים שלבלוגרים יש גב והם לא יאלצו להתקפל בפני כל תביעה כדי להמנע מההוצאה הכלכלית הכרוכה בהגנה על עצמם בבית המשפט. לידיעה הזו, אולי, יהיה אפקט מצנן נגדי כנגד תובעים פוטנציאלים שמקווים להשיג את מטרותיהם בלי להגיע בכלל לבית המשפט.

עם זאת, הקרן השיתופית לא תסייע באופן אוטומטי לכל נתבע, אלא תקיים הליך בירור שבו יבחן תום הלב שבפרסום הדברים על ידי הבלוגר: האם הוא דבר אמת (או לפחות האמין באופן סביר שהוא דובר אמת) בזמן פרסום הרשומות? האם הוא פעל מתוך כוונה לפגוע במושא הפרסום, או מתוך דאגה כנה לעניין הציבורי בפרסום?

הקרן אינה בית משפט, ולכן היא גם תקשיב להחלטת בית המשפט. אם קבע בית המשפט באופן קטגורי שהנתבע פעל בחוסר תום לב ובמטרה לפגוע בתובע, תוכל הקרן לדרוש את הכסף שניתן לנתבע בחזרה. המטרה היא לעודד שיח פתוח ואמיתי, לא שילוח רסן.

למה שמישהו יתרום לקרן כזו?

בכל מאמץ שיתופי יש סכנה של טרמפיסטים (freeriders), או בתפיסה הישראלית – יש סכנה להיות פראייר. ניתן, לפיכך, להפוך את ההטבות של הקרן לתלויות בתרומה, אך דומני שבמקרה הנידון, הדבר אינו מומלץ: הוא יחתור תחת המטרות של הקרן לעידוד שיח ציבורי חופשי, ומצד שני לא ממש יעודד תרומות, שכן הוא יתפס כ"תעודת ביטוח" לדבר מה שהסיכויים להתרחשותו נמוכים מאוד וקיימת אפשרות פשוטה להמנע מנזק (הסרת הרשומות הבעיתיות). תרומות לקרן צריכות להיות בדיוק זה: תרומות, לא ביטוח נגד תביעות.

ובכל זאת, קיימת בעיה. מאגר התורמים הפוטנציאליים, בסופו של דבר, מורכב בעיקר מאנשים שיכולתם הכלכלית נמוכה למדי. גם עם הענות מרשימה, אפשר לתהות מה הסיכוי של קרן כזאת לאסוף מספיק תרומות כדי להפוך לגורם משמעותי. לפיכך, אפשר להציב מספר כללים שיהפכו את הקרן ליותר אטרקטיבית.

סיוע כלכלי ינתן על תנאי: נתבע שנפסקו לו החזרי הוצאות משפט שחרגו מעבר להוצאה האישית שלו על מימון הוצאות המשפט ידרש להחזיר את הכסף שניתן לו על ידי הקרן. כלומר, אם הקרן מימנה את מלוא ההוצאות המשפטיות של נתבע מסויים, היא תוכל לקבל לפחות חלק מהכסף חזרה במקרה שיפסק לו החזר הוצאות משפט.

ניתן להתנות תרומות ב"מדד שיתופיות": הקרן תתקיים בשקיפות מלאה לגבי סך הכנסותיה והוצאותיה. תורם יוכל להתנות את תרומתו בכך שהקרן תגייס סכום מסויים במהלך שנת פעילות. כך, למשל, אם אני אתרום אלף שקלים לקרן, אני אוכל לוודא שאני לא הפראייר היחיד על ידי הצבת תנאי של "רף מינימלי" של, נגיד, עשרת-אלפים ש"ח תרומות. כך, אם תוך שנה מיום התרומה שלי לא נאסף הסכום המינימלי מתורמים אחרים, הכסף יוחזר לי. אני מאמין שמנגנון כזה יעודד תרומות על-ידי ספקנים ויגדיל, בסך הכל, את סך ההכנסות של הקרן.

נשמע טוב. איך מרימים קרן כזו?

אין לי מושג. וגם אם היה לי, המיקום הנוכחי שלי לא בדיוק מאפשר לי לקדם דבר כזה. מכאן זה אתם. מישהו מרים את הכפפה? אני, מצידי, מתחייב לתרום, בלי התניה, מאה שקלים עם הקמת הקרן.

אם אתם כמוני יש לכם לא מעט חברים שמשתמשים בלינוקס, ואוהבים לציין, לפעמים, כמה שהם אוהבים להשתמש בלינוקס, וכמה שלינוקס יותר טוב מחלונות. אם אתם קצת פחות עצבניים ממני, יכול להיות שעדיין יש לכם כמה חברים שממש מנסים לשכנע אתכם לעבור ללינוקס ומספרים לכם על נפלאותיה של מערכת ההפעלה החופשית.

ובכן, לפני אי אלו חודשים, בעקבות קריאת כתבה על מהדורה חדשה של אובונטו ("לינוקס לבני אנוש"), החלטתי לנסות ולהתקין אותה. מה יכול להיות רע? הרי אובונטו יכולה בקלות להקים מערך אתחול-כפול לצד החלונות, שום דבר לא נאבד, הכל טוב ויפה. ואכן, ההתקנה עברה בצורה חלקה: קיבלתי תפריט אתחול עם 9(!) אפשרויות שונות – הראשונה היא האובונטו שאני אמור להפעיל, האחרונה שבהן חלונות, וכל הבאמצע אין לי מושג ואני לא רוצה לדעת.^[1] כמו שמבטיחים האנשים הטובים (באמת טובים!) של אובונטו, המערכת יוצאת עובדת מהקופסא. פרט להזנת הסיסמא של הויי-פיי שלי, בעצם, לא הייתי צריך לעשות כלום. טוב, הייתי צריך לקבוע סיסמת משתמש. ועוד אחת לצרור המפתחות שלי. אבל זהו, באמת. המארז בה יחד עם אופן אופיס – חבילת האופיס שאני משתמש בה בכל מקרה – ופיירפוקס (שבזמנו היה הדפדפן שאני משתמש בו בכל מקרה. מאז עברתי לכרום), ועוד כל מיני דברים טובים.

אפילו הצלחתי להתקין את גרסת הלינוקס של מנדליי, שהפך לכלי עבודה מרכזי עבורי מאז גיליתי אותו. עד מהרה גיליתי את נפלאות ריבוי הדסקטופס, וסידרתי לעצמי שיטה רציונלית ומגניבה. עוד הייתי זקוק לסיוע מכמה חברים טובי לב בטוויטר כדי לסדר כמה דברים, אבל שום דבר רציני, וזה לא שאני מעמיד פנים שמשתמש שנתקל בחלונות בפעם הראשונה ידע לעשות הכל מייד. הכל עבד יופי, עד שהוא לא. פתאום גיליתי שכשאני שולח את המחשב לשנת-חורף (מה שלינוקס קורא השעייה-לדיסק), הוא מתעורר רענן וטוב לב, עם אתחול נקי של המערכת, ובלי כל החלונות שהשארתי פתוחים. חיטוט ארוך ומעמיק ברחבי הפורומים השונים של אובונטו העלה סדרה של טקסי וודו לא ברורים שהייתי צריך לבצע בטרמינל, תוך שאני מקיש את הסיסמא הארוכה-להרגיז שנאלצתי להמציא לעצמי פעם אחר פעם. אומרים שאחת המגבלות של חלונות היא שהיא מאפשרת למחשב לעשות כל מיני דברים בלי לקבל אישור מובהק מהאדמיניסטרטור של המחשב. אבל בלינוקס, מי שרוצה לתפעל את המחשב שלו בלי לדעת מה הוא עושה צריך לעקוב אחרי אינספור הוראות שהוא לא מבין, ולסמוך על מי שכתב אותן שהוא לא יעשה שמות במחשב שלו. עד כמה שאני יודע נתתי למחשב שלי הרשאה לאכול את בני הבכור.^[2] הפוטנציאל להנדסת אנוש זדונית כאן הוא עצום, והסיבה היחידה שהבעיה הזו לא התעוררה באובונטו עד היום היא פשוט שמשתמשי חלונות לא עברו למערכת הזאת בהמוניהם.

העצוב באמת הוא שחרף אינספור אתחולי ניסוי, שום דבר לא השתנה, ושנת החורף מחקה לאובונטו את הזיכרון. בסופו של דבר הגעתי לדיון באחד הפורומים בו הובהר שבעצם, זו בעיה שאובונטו מעולם לא הצליחה לפתור, לכאורה משום שיש כל כך הרבה מפרטים שונים של מחשבים שונים. עכשיו, אני יודע שזו לא תשובה לגיטימית, אבל חלונות יודעת להתמודד עם המחשב שלי יופי, ולא אכפת לי אם זה בגלל המונופול של מיקרוסופט או בגלל אורות הצפון. זה עובד וזהו.

אז החלטתי לעזוב את אובונטו לבינתיים. או אז נזכרתי בתפריט האימתני שמופיע בכל הדלקה של המחשב – אותו תפריט שברירת המחדל שלו היא אובונטו. שוב צללתי לתוך הפורומים כדי לגלות איך משנים את ברירת המחדל.^[3] בסוף יצאתי עם הניצחון בין שיני, והשארתי את אובונטו להתמרמר על הכונן שלי תוך שאני מתעלם ממנו בבוז בכל אתחול.

עבר זמן מה, יצאה גרסה חדשה של אובונטו, והחלטתי שוב לתת הזדמנות למערכת ההפעלה החופשית. אתחלתי את המערכת, עקבתי אחרי כל ההוראות כדי להתקין את הגרסא החדשה. את השינוי ניתן היה להרגיש מיד: עכשיו רשימת האופציות בתפריט האתחול כוללת 11 אפשרויות, ואפשרות ברירת המחדל שלי היא קללה בהונגרית. שוב לחפש את ההוראות איך לשנות את ברירת המחדל, לגלות מאוחר מדי שאפשר לצמצם את מספר האופציות באמצעות הסרה של קרנלים מיושנים, לשנות את ברירת המחדל חזרה, ולגלות — אלוהים, למה לא בדקתי את זה קודם — שעדיין אין שנת-חורף מתפקדת. בתסכולי כי רב החלטתי להסיר את הלינוקס לגמרי, אבל ציפור קטנה לחשה לי שתפריט האתחול משוייך ללינוקס, ושיש סיכוי שאם אני פשוט אסיר את המחיצה של לינוקס, המחשב שלי יחורב לחלוטין.

הודיתי בתבוסתי, ובמקום זאת צמצמתי את המחיצה של לינוקס למשהו שפחות יציק לי בעיניים – כמה עשרות ג'יגה בודדים. את היתרה הפכתי לכונן נוסף לחלונות, ואני ולינוקס נפרדנו לשלום כידידים שוב.

ואז, כחלוף מספר חודשים, אלוהים יודע למה, החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. נכנסתי לאובונטו, הפעלתי את מרכז העדכונים ואמרתי לו לעדכן הכל. אובונטו אמר שאין בעיה, וכעבור הרף עין הודיע לי שבעצם יש בעיה: אחת מהתוכנות שאני רוצה לעדכן אינה מורשית. באמת? איזו? מנדליי. מה מנדליי? למה אתה לא רוצה לעדכן את מנדליי? לא בא לי, השיב אובונטו, וסירב לעדכן. רק מתוך סקרנות הפעלתי את המנדליי וחיפשתי דרך לעדכן אותו משם, כמו בחלונות, אבל לא הייתה אפשרות כזו. לא הצלחתי לאתר שום דבר לגרום לאובונטו לעדכן את מנדליי (אני מרשה! באמת!), פרט להתקנה מחדש של התוכנה. חזרתי לאשף העדכונים ואמרתי לו "טוב, בסדר, עזוב מנדליי, תעדכן את השאר". אין בעיה! אמר המחשב, וכעבור הרף עין של רבע שעה הורדת עדכונים הודיע שבעצם יש בעיה: הוא לא מצליח להתחבר לרשת. אבל אתה מחובר לרשת, ניסיתי להסביר לו. הנה, אני גולש ממש עכשיו. נכון, השיב המחשב, ואני מצליח להתחבר לחלק מהרשת, אבל יש איזו חתיכה שלא עובדת לי עכשיו, ולכן לא תוכל לעדכן אף חלק מהתוכנה למרות שאני מסוגל להוריד 200 מגה מתוך ה-202 שדרושים לי.

אוקיי.

–

המדריך המלא להסרת אובונטואים מעצבנים

הפעילו את דיסק ההתקנה של חלונות 7 (אם לא קיבלתם דיסק התקנה, אפשר לייצר אחד מתוך מערכת ההפעלה על ידי כניסה ל-Control Panel -> System and Security -> Backup and Restore ובחירה בתפריט הצדדי ב- Create System Repair Disc. לחלופין, אפשר להקליק על "התחל" ולהקליד create system repair disc, כמובן).

אחרי שהדיסק מוכן, אתחלו את המחשב דרך הדיסק.^[4]

ביחרו את תצורת המקלדת שלכם. במסך שעולה, ביחרו ב"command prompt".

הקלידו את הפקודה הבאה (בלי מרכאות): "bootsect /nt60 c: /mbr" (אם מערכת החלונות שלכם משום מה לא מותקנת על c, ביחרו באות הרלוונטית. שימו לב: מרגע שניתנה הפקודה הזו, לא תהיה יותר גישה לחומר שבמחיצת האובונטו. דאגו לגבות כל מה שיש לכם שם מראש. (באופן כללי כדאי לגבות קבצים חשובים לפני שעושים דברים כאלה).

הפקודה הזו תמחק את GRUB, מערכת האתחול שהתקינה אובונטו, ותחליף אותה במערכת האיתחול של חלונות עצמה.

עכשיו הגיע השלב המהנה ביותר: גריסתה של מחיצת האובונטו. אחרי שאתחלתם מחדש את המחשב לתוך חלונות (לא לשכוח להחזיר את ההגדרות בביוס למצבן המקורי), הכנסו ל-control panel -> System and Security -> Administrative Tools -> create and format partitions.

בחלון שיפתח, הקליקו על המחיצה של לינוקס – שימו לב לבחור את המחיצה הנכונה. מחיקה של המחיצה הלא נכונה תגרום לאובדן מידע חשוב.

בתפריט הקליק-ימני ביחרו "delete volume".

עכשיו אפשר להגדיר את המחיצה כמחיצת חלונות חדשה, או להרחיב את המחיצה הקיימת כך שתכלול את כל שטח הכונן.

ברכותי! המחשב שלכם נטול לינוקס. לכו לכל החברים המעצבנים שלכם ותגידו להם שמערכת ההפעלה החופשית שלהם שווה לתחת.

1. משום מה האופציה האחת לפני אחרונה הייתה משהו עם ויסטה, למרות שמעולם לא הותקנה ויסטה על המערכת ואין לי מושג איך זה הגיע לשם. בטח באשמת מיקרוסופט. [↩]
2. sudo dev /our –firstborn [↩]
3. נותנים למחשב רשות למזמז את בת הזוג שלך: sudo grope S/O. [↩]
4. לשם כך תדרשו לשנות את הגדרות האתחול בביוס – בדרך כלל באמצעות הקשה על F2 במסך האתחול הראשון שעולה במחשב. [↩]

סדרה של חיפושים מוזרים הביאו אנשים לבלוג שלי בימים האחרונים – לצד חיפושים פחות או יותר לגימיטיים ("כל האמת על ריבנטרופ מולוטוב"! "רעיונות לתזה במשפטים" (באמת?) או "למה ילד משקר שהוא לא עשה קקי?") הופיעו כמה חריגים במוזרותם. ראשית היה האדם שחיפש "תמונות מצחיקות עם פטיש" (החיפוש הוביל לעמוד הראשי שלי, משום מה), "כל הסרטים שיצאו על סוקראטס וקריטון" (כולם! החיפוש הוביל לקטגוריות אלימות בבלוג), "מבנה אצבעות אצל הומוסקסואלים" (פופ!), והיום, כגולת הכותרת, נכנס חיפוש אחר ""Dubi Kanengisser" nude" (הוביל לפוסט על שייח ג'ראח). שזה קצת מחמיא לי, אני מניח, אבל בכל זאת.

בעקבות התייעצות עם הטוויטראטי, הגענו למסקנה שמדובר על מקור פוטנציאלי להכנסה. לפיכך, לאור דרישת הקהל, אני פותח את חנות הסקס של דובי: תמונות של דובי בתנוחות מפתות יהיו מעכשיו חלק ממגוון תכני הפרימיום שמספק הבלוג ללקוחות משלמים בלבד. אם חפצה נפשכם בתמונת עירום שלי, אנא השתמשו בכפתור התרומה שבראש הטור שמשמאל. כדי להגן על נפשותיהם הרגישות של תורמים תמימים, רק מי שיתרום בדיוק 111.11 ש"ח ויבקש במפורש את תוכן הפרימיום של האתר יחשף לזוועה הפוטנציאלית, כך שאתם יכולים לתרום בלי לדאוג שתקבלו ממני דוא"לים נפיצים בתגובה.

–

(כן, הפיגועים חזרו לרחובות ירושלים, רוחות של מלחמה מנשבות בדרום, חוק הנאכבה וועדות הקבלה, כסאו של אסד מתנדנד, קנדה הולכת למערכת הבחירות הרביעית שלה בשבע שנים, וגוגל שינו את הלוגו של כרום, ואני כותב על שטויות כאלו. תאמינו לי שאני סובל מזה יותר.)

סופר הילדים המצליח והאהוב ביותר בקנדה, ואחד החשובים שבהם בצפון אמריקה בכלל, הוא רוברט מאנש. מאנש כתב עשרות ספרים חינניים להפליא, מצחיקים גם עבור הילדים וגם עבור הוריהם, ובעיקר – כיפיים להפליא להקראה. הסיבה היא שמאנש הוא בעצם לא סופר אלא מספר סיפורים:^[1] כל סיפור מתחיל מאחד ממופעי סיפור הסיפורים שלו, שם הוא ממציא אותו מכלום (או, לעיתים קרובות, משיחה עם אחד הילדים בקהל), ואז ממשיך ומפתח ומעבד את הסיפור בהקראות חוזרות ונשנות לפני קהלים שונים. באחד הראיונות שלו סיפר שלוקח 200 הקראות כאלו בין המצאת סיפור ועד שהוא "מוכן". כל ספר כזה מלווה גם באיורים מקסימים של אחד מכמה מאיירים שעובדים איתו לאורך השנים.

הספר המוכר ביותר של מאנש, אולי, הוא "נסיכת שקית הנייר", מ-1980, שהפך למעין סמל פמיניסטי לכתיבה על ולילדות. בספר מצליחה נסיכה שהנסיך שלה נחטף על ידי דרקון (שגם שרף את כל בגדיה, מה שהצריך לבישת שקית נייר במקום בגדים) להערים על הדרקון כדי להציל את הנסיך שלה — אך לבסוף מתגלה שהנסיך הוא כפוי טובה שאינו מוכן להתלוות לנסיכה מכיוון ששערה פרוע והיא אינה לבושה כיאות לנסיכה, ובתגובה היא זונחת אותו.

מאז, כאמור, מאנש כתב עוד עשרות ספרים. רבים מהספרים נוגעים בסוגיות שסופרים אחרים היו מרגישים צורך להתעסק איתם בצורה דידקטית או לפחות ללוות אותם במוסר השכל. חלק מהקסם של מאנש, לעומת זאת, הוא שהוא אף פעם לא מרגיש צורך לספק מוסר השכל לסיפורים שלו, והערך החינוכי, אם יש כזה, הוא בעצם האגביות של דברים מסויימים בסיפור. כך, למשל, הסיפור "זום!" עוסק בילדה על כיסא גלגלים, אך עצם היותה ילדה שזקוקה לכיסא גלגלים לא מהווה עניין חשוב בסיפור – היא פשוט ילדה בכיסא גלגלים, בלי צורך להסביר או להציג אותה כראויה לרחמים. ילדה ככל הילדים וזהו. בסיפור אחר, "ממקום רחוק", שנכתב בשיתוף עם סאוסן אסקאר, מספר מאנש את סיפורה של אסקאר, שהיגרה עם הוריה ממדינה מוכת מלחמה (המדינה לא מזוהה, פרט לעובדה שהוריה של אסקאר הם בבירור מוסלמים, על פי לבושם). הסיפור עוסק ברגישות ובעדינות גם בנושא המלחמה וגם בנושא קשיי ההגירה של ילדים, וכל זאת בלי לנסות לגונן על הילדים הקוראים יתר על המידה. בעקבות הקריאה בסיפור בני יזם שיחה על מלחמה ולמה יש מלחמות ומה קורה בהן – נושאים לא פשוטים שמרבית ספרות הילדים כיום פשוט מעדיפה להמנע ממנו.

בגלל שכל הספרים התחילו את דרכם כסיפורים, יש דגש גדול על הדיאלוג ועל שימוש באינטונציות, מה שהופך את ההקראה להרבה יותר כיפית מהרבה מאוד ספרי ילדים שנכתבים כיום.

וכך באחד האמשים שוחחנו, אני ואשתי, ותהינו למה בעצם הספרים הללו לא תורגמו לעברית, ומאנש עצמו כלל אינו מוכר בארץ – אם הילד לא היה מספר לנו עליו, ומבקש ספרים שלו, כלל לא היינו מודעים לקיומו. בעקבות אותה שיחה שלחתי מכתב למאנש (מכתב ממש! באתר האינטרנט שלו יש כתובת דוא"ל, אבל מצויין שם שאם ממש רוצים תשובה, עדיף לשלוח מכתב פיזי, פשוט כי יש יותר מדי דוא"ל), ושאלתי מה אפשר לעשות כדי להביא את ספריו לקהל הישראלי.

אתמול קיבלנו מכתב תשובה: מסתבר שכמה מספריו כן תורגמו לעברית, אבל, כפי שהוא מסביר, הבעיה היא שהם לא זוכים להדפסות נוספות. בגלל שהוא גם, כנראה, האיש הכי נחמד ביקום, הוא גם צירף למכתב עותקים ש"היו לו במשרד" משניים מספריו (עליהם הוא חתם עם הקדשה לילד) בתרגום לעברית: נסיכת שקית הנייר (שתורגם ל"הנסיכה שלבשה שקית נייר", הוצאת ברירות) ו"אותך תמיד אוהב", (הוצאת ביתן "בשיתוף עם אדר הוצאה לאור" – אדר הוצאה לאור, יש להניח, קשורה לעובדה שהמתרגמת של הסיפור היא תמר אדר). הבחירה בנסיכת שקית הנייר היא מובנת, אבל הספר סובל מתרגום מנופח (של שלמה סבירסקי) שנוטל הרבה מהחן של הסיפור המקורי ושל אופי הכתיבה של מאנש באופן כללי. הסיפור השני, ורב המכר הגדול ביותר של מאנש, "אותך תמיד אוהב", הוא סיפור יפיפה על הורות, בתרגום עדין ואוהב. אבל בניגוד לרוב סיפוריו של מאנש, בסיפור הזה כמעט שאין דיאלוג, מה שהופך אותו לספר-לפני-השינה מצויין, אבל פחות "כיפי" מסיפורים אחרים שלו.

ובכל זאת – מדוע הספרים הללו נכשלים כל כך בשוק הישראלי עד כי אינם זוכים להדפסות נוספות? האם זה בגלל השוק המוצף בספרים, חלקם הגדול גרועים? האם היה כשל בשיווק? האם ההורה הישראלי שמרן, ונרתע מהסגנון המטורף של מאנש? או שאולי הורים ישראלים באופן כללי מעדיפים ספרות מקור לילדים על פני תרגומים? באמת שאינני יודע, אבל התחושה שלי היא של אובדן כלשהו לעולמם התרבותי של הילדים. לא בגלל שספריו של מאנש הם ספרי חובה שכל בן תרבות צריך, אלא משום שהם שער כניסה מצויין לעולם הקריאה, קצת כמו ד"ר סוס.

מה שאני רוצה לשאול, בסופו של דבר, הוא מה צריך לעשות כדי להביא עוד ספרים של מאנש לקהל הישראלי, ולשווק אותם בהצלחה? יש מישהו בקהל שמצוי בעסקי ההוצאה לאור בישראל?

1. אפשר לשמוע הקלטות של רבים מספריו מוקראים על ידי מאנש עצמו באתר הבית שלו. [↩]

שלום בוגוסלבסקי ביקש לפני מספר ימים מחילונים להגדיר מה הופך אותם לחילונים. ברמה העקרונית התרגיל כבר הסתיים^[1], אבל הרגשתי שהנסיונות שלי להשיב בתגובות שלי לרשומה המקורית שלו לא מתארות במלואה את הגישה שלי, אז אני אנסה שוב כאן.

I Love Your Hair – Imani Coppola

אם נחלק את העולם ל"קודש" ול"חול", הרי שהחילוני הוא מי שעוסק בכל עת ביומיומי, בארצי, בסתמי. כלומר, בניגוד לתלונה שהעלה בוגוסלבסקי כנגד בני הנוער החילונים איתם דיבר, כאילו העיסוק שלהם ב"פייסבוק ופלייסטיישן"^[2] הופך את ה"טרטור" שלהם על חופש למשהו סתמי, הרי שעצם הסתמיות והיומיומיות של – ובכן – היומיום שלהם, היא בדיוק מה שעושה אותם לחילונים. מה שמייחד את החילוני מהדתי הוא בכך שבחייו של החילוני אין הקדשה של זמנו לקידוש השם, אין "קודש". במובן זה, מה שבוגוסלבסקי מגדיר "דתי עצלן" הוא בדיוק החילוני (או, בכל אופן, הוא חילוני בדיוק כמו זנים אחרים של חילוניות, כאלו שדוחים את הדת מכל וכל).

אבל הדיכוטומיה-לכאורה הזו בין קודש לחול היא שקרית. אלו לא שתי האפשרויות היחידות. יש עוד דברים. ואלו הדברים שכל המשיבים לבוגוסלבסקי דיברו עליהם, ערכים הומניסטיים, רציונליסטים, מודרניסטים או פוסט-מודרניסטים. אפשר לקרוא לערכים הללו דתות, או דתות אזרחיות, אבל אני לא רואה שום תועלת בכך, משום שבכך אנחנו רק מבלבלים מושגים שונים כדי לשמור על דיכוטומיה כוזבת. מה שכן אפשר להגיד הוא שכל מערכות המוסר הללו, הפילוסופיות^[3] הללו עוסקות בנשגב – ולצורך העניין, גם רוח האדם, או ערך החיים, או מה שלא יהיה, נכללים ב"נשגב" – ובכך הן עומדות כהפך של ה"חילוניות", שעוסקת כל כולה ב"סתמי".

לכלול את כל האנשים הללו בהגדרה של "חילונים" לפיכך, היא זו שכופה על מושג הזה להיות מוגדר במונחים שליליים – החילוני הוא מי שאינו דתי, כשם שהאוטוקרטיה היא צורת המשטר שאינה דמוקרטית, ואין בכך כדי לרמוז שכל החילונים אותו דבר או כל האוטוקרטיות אותו דבר. אם אנחנו מסכימים לחלוקה של כל בני האדם ל"דתיים" ו"חילוניים", אזי ברור של"חילוניים" אין הגדרה אחרת פרט ל"לא דתיים". אבל אם נקבל שבנוסף לשתי אלו יש עוד קטגוריות – "פילוסופים", "הומניסטים", "ציניקנים" (במשמעות המקורית של המילה, לא במשמעות המודרנית שלה) – אם נפרק, במילים אחרות, את הקטגוריה "חילונים", נוכל בצורה ברורה יותר להגדיר את אלו שישארו בלי אף מילה אחרת פרט ל"חילונים" כאלו שכל חייהם מוקדשים ליומיומי.

והנה אנו מוצאים שאין כל רע ביומיומיות הזו. הרי גם בוגוסלבסקי עצמו מודה שהחיים הם בדיחה קוסמית, שאין משמעות לשום דבר שאנחנו עושים, ב-grand scheme of things. שאין, בעצם, grand scheme of things. ואם כך, הרי כל עיסוק בנשגב הוא ניסיון נואש לעשות שקר בנפשנו. להכנע לדחפים בלתי-רציונליים למצוא סדר ומשמעות היכן שהם אינם קיימים. החילוני המושלם, ה-"true neutral", זה שמתרכז בפייסבוק ופלייסטיישן, באח הגדול ובתאוריית המפץ הגדול (הסיטקום, לא התאוריה המדעית), שקורא ספרים סתם כי זה מעניין וכיף בלי להזדקק להעמדת פנים של איזו הארה או תועלת נשגבת מהקריאה הזו, או שלא קורא ספרים כי זה לא מעניין אותו, ואין לו שום צורך להעמיד פנים של אינטלקטואל – החילוני הזה מצליח לעשות את מה שהחילוני-המתפלסף יודע שנכון אך אינו מסוגל להביא עצמו לעשות. החילוני-המתפלסף הוא שנכנע לרטוריקה הדתית של "העגלה הריקה" ומנסה להוכיח שהעגלה שלו לא ריקה, במקום להודיע לדתי המתווכח שכל העגלות ריקות, וההבדל הוא רק בין מי שמעמיד פנים שהעגלה שלו מלאה, לבין מי שנהנה מכך שהוא לא צריך לסחוב עגלה מלאה בדברים בלתי נחוצים, כי החיים קצרים וחסרי משמעות בין כה וכה.

אז מה עושה אדם לחילוני? זה שהוא מבלה את זמנו בפעילויות שהוא מוצא בהן הנאה – "פייסבוק ופלייסטיישן" – ולא מוצא עניין להתעסק ב"קודש" או ב"נשגב". לא מתוך שלילה שלהם, אלא מתוך חוסר עניין מוחלט בהם, והכרה, במוצהר או שלא, בחוסר התוחלת שלהם.

–

ואם כבר פתחתי עם שיר של אימאני קופולה, הנה עוד אחד, בלי קשר לכלום, גם הוא מתוך האלבום המצויין השחור-ולבן שלה.

(האמת שרציתי לשים את השיר "ג'ון לנון הוא סימן רשום של יוקו אונו", אבל לא מצאתי ביוטיוב. לא נורא, גם זה אחלה.)

–

אגב: לפני זמן מה נכנסה תרומה לבלוג. אני מודה לתורם שעומד לצידי גם בתקופות שחונות כאלו.
עוד אגב: אם במקרה אתם במונטריאול בשבוע הבא, אני מציג בכנס השנתי של ה-International Studies Association. לאו דווקא הפייפר הכי מבריק שכתבתי בחיי, אבל זה מה יש.

1. ממליץ לכם במיוחד לקרוא את התגובה של נמרוד. [↩]
2. אלוהים אדירים, הוא נשמע כמו איזה רזי ברקאי זקן ונרגן כשהוא כותב ככה. [↩]
3. ואולי אין זה מפתיע שלעיתים קרובות אנשים קוראים לדתות מזרחיות "פילוסופיות מזרחיות" – מה שמאפשר להם לחשוב שהם עדיין יהודים או נוצרים למרות שהם מערבבים אלמנטים של עבודת אלילים לתוך מערך האמונות שלהם. [↩]