לא שומעים!

(תזכורת)

1. תמונה, שם, ציטוט

-

2. תמונה, שם, ציטוט

–

בלי קשר לשום דבר, ביום חמישי הקרוב אני אשתתף בכנס תלמידי מחקר במדע המדינה באוניברסיטה העברית. מי שרוצה מוזמן לבוא לצפות במעין עיבוד של הכיוון הנוכחי של התזה שלי, תחת הכותרת "Democracy in Motion".

קטסטרופות הן ארועים חריגים, כאלו המתרחשים אחד לפרק זמן ארוך, גובים מחיר גבוה ומושכים תשומת לב רבה. קטסטרופות הן בסיס גרוע להפליא למדיניות ציבורית.

בעקבות השריפה קוראים רבים להתפטרות האחראים למחדל. רבים מהמעורבים אכן ראויים לפיטורין, אך לא בגלל השריפה ותוצאותיה, אלא בגלל כל אותם מחדלים קטנים שעל קיומם ידענו עוד קודם לכן, וחוסר המזל שבעצם הקטסטרופה לא שינה דבר אודותיהם.

אין זה ראוי לפטר את האחראים בגלל הקטסטרופה, משום שהדבר יוביל לקטסטרופוקרטיה. אפשר לתאר שני זנים של קטסטרופוקרטיה – האקטיבית והפאסיבית. הקטסטרופוקרטיה האקטיבית, יותר אידאל מאשר משטר שאפשר לזהות אותו איפשהו, היא אותה מדינה שכל מעשיה מכוונים לתסריט הגרוע ביותר. כל תקציביה נשפכים על חיסונים מפני מגיפות פוטנציאליות, על סופר-טנקרים לכיבוי שריפות ענק, על בתי חולים ענקיים לטיפול בארועים רבי נפגעים ועל חיזוק בניינים שימנע נזק מרעידות אדמה בעוצמה 9 בסולם ריכטר. בקטסטרופוקרטיה האקטיבית אף אחד לא ימות אף פעם מקטסטרופה, אבל מדי יום אנשים מתים ממחלות רגילות שלא נשאר יותר כסף כדי לממן את התרופות להן, משריפות קטנות שאין כסף כדי לממן את הכבאיות הסטנדרטיות כדי לכבות אותן, מרציחות קטנות שאין די כוח שיטור רגיל כדי למנוע אותן, ומתאונות דרכים בנאליות שלא נשאר די תקציב תשתיות כדי לצמצם את נזקן.

הקטסטרופוקרטיה הפאסיבית היא זן נפוץ הרבה יותר – זו המדינה שתמיד נלחמת את המלחמה הקודמת. זו ארה"ב שבונה מערך עצום של בידוק בטחוני בנמלי תעופה כי פעם אחת קבוצה אחת ניצלה מטוסים כדי לעשות פיגוע; שמכריחה את כולם להוריד את הנעליים, כי פעם אחת מישהו ניסה להבריח חומרי נפץ בנעליים – עד שהם גילו שמישהו ניסה להבריח אותם בתחתונים, אז עכשיו בודקים גם אותם. זו מדינת ישראל שתמהר להשקיע עכשיו בצי של סופר-טנקרים כדי למנוע את הקטסטרופה הבאה, בתנאי שהיא תהיה אותה קטסטרופה בדיוק.

אלו שקוראים לפיטורי שרים וראשי ממשלה משום שלא מנעו את הקטסטרופה קוראים בעצם לקטסטרופוקרטיה. משום שקטסטרופות לא ניתן לחזות, הרי שמדובר בסוג של רולטה רוסית. ברולטה רוסית יש רק שתי אסטרטגיות שניתן לנצח איתן: להמר, או לא לשחק. להמר, משמעו לא להשקיע במניעת הקטסטרופות ולקוות שהן לא תתרחשנה בקדנציה שלך. לא לשחק משמעו להשקיע משאבים בלתי סבירים כדי למנוע קטסטרופה שהסבירות להתרחשותה נמוכה. אלו שתי האסטרטגיות היחידות שעומדות בפני שר שיודע שהעילה היחידה לפיטוריו היא קטסטרופה.

אין לי מושג מה הסטטיסטיקות לגבי נזק משריפות בישראל – לא הצלחתי למצוא נתונים על פני זמן בשום מקום – אבל לאור מצבם המדולדל של שירותי הכבאות, אפשר רק לשער שהדפוס אינו חיובי. אבל אין מי שיספר לנו על זה, כי אף אחד בכלי התקשורת לא חושב שזה מספיק חשוב. ואין מי שיפעל על בסיס המידע הזה, כי גם כשהכבאים שבתו, לאף אחד מאיתנו לא היה אכפת, ובטח שאף אחד לא קרא להתפטרותו של אף אחד. אבל לכל אחד מאיתנו יש הרבה יותר סיכוי להפגע מסתם שריפה קטנה בתוך העיר מאשר מקטסטרופה בכרמל. גם בשריפה הזו, הרי, רובם המוחלט של ההרוגים הם תוצאה של מזל רע, ולא דבר מה שהיה מחוייב המציאות בשל השריפה. האם בלא ההרוגים באוטובוס עדיין היינו דורשים את ראשו של ישי על מגש? ואם לא – למה לא? שהרי מה שצריך להנחות אותנו הוא טיב המדיניות, ולא מזלו הטוב או הרע של השר האחראי.

יש הרבה סיבות לדרוש את התפטרותו של ישי, ויש הרבה סיבות טובות לרצות בנפילתה של הממשלה הנוכחית. אף אחת מהן אינה קשורה ישירות לקטסטרופה. אף אחת מהן לא השתנתה בעקבות הקטסטרופה. וחשוב מכך: אם העילה להתפטרות הממשלה תהיה הקטסטרופה, הרי שבסיבוב הבא נקבל את אותה הממשלה בדיוק, שהרי הבעיה לא הייתה במדיניות, אלא בחוסר המזל. אם המבקשים את ראשו של ישי לא יצליחו — ואיך יצליחו אם מעולם לא ניסו? — לשכנע את המצביע שהמדיניות עצמה היא בלתי ראויה, שהבעיה אינה בקטסטרופה אלא ביום-יום, הרי שכל שישיגו בהתפטרות הממשלה יהיה בזבוז כספי משלם המיסים על מערכת בחירות חדשה ומיותרת שלא תביא לכל שינוי.

ואן-דר-גראף אחותך עשתה היום מעשה שלא יסולח: היא שלחה אותי לקרוא את הטקסט הזה של יעל משאלי. לפני שאתם לוחצים על הקישור, אני מבקש להסיר ממני כל אחריות על הנזק הנגרם לכם כתוצאה מקריאת הדברים.

אלו מכם שעשו בחוכמה ולא לחצו על הקישור בוודאי שואלים עצמם מה כבר יכול להיות כל כך נורא במאמר דעה של יעל משאלי. כלומר, יחסית לשאר התוכן של "טמקא מתנחליםיהדות". אולי יעזור אם אומר לכם מה כותרת המאמר: "אז מי רוצה שכן ערבי?" לא, זה לא מספיק. אולי כדאי להביא את ההגדרה של משאלי ל"ערבים": ""ערבים" במובן הרחב יותר של המושג. במובן של גויים, של לא-יהודים." לא, עדיין אין כאן שום דבר מפתיע. בואו ננסה את זה: "אנחנו לא רוצים לגור בין אנשים שהחזון הציוני לא חשב עליהם כתשתית המדינה היהודית." הו-הו! החזון הציוני! עדיין לא מספיק? טוב, טוב. הנה: בנוגע לשאלה "בשביל מה ובשביל מה הקמנו את המדינה הזו?" מציינת משאלי ש"הרבה אנשים בין גדרה לחדרה מנסחים את תשובתם מדי בוקר ממש, כשהם מאכילים ומשקים ומטפחים את המסתננים מכל העולם להגיע הנה". מרגישים את תחושת המחנק הזו?

כי על פי הרציונל של משאלי, הבעיה היא לא רק ה"גויים", אלא גם אלו שנותנים לגיטימציה לשהותם כאן. כי אם השמאלנים, שלא לדבר על הפוסט-ציונים, "מאכילים ומשקים ומטפחים את המסתננים", ואם אנחנו לא רוצים את המסתננים בקרבתנו, הרי שגם את השמאלנים איננו רוצים בקרבתנו. גם השמאלנים הפוסט-ציוניים, הלא, אינם בין אותם אנשים ש"החזון הציוני חשב עליהם כתשתית המדינה היהודית".

כי הדרך מ"אל תשכירו נדל"ן לערבים" (במשמעות הרחבה של המילה) ועד ל"אל תמכרו נדל"ן לשמאלנים" היא מאוד קצרה – לך תדע למי ישכיר השמאלני הזה את הנכס שלו? בסוף תגרום לפגיעה בצביון היהודי של מדינת ישראל!

כי ברגע שאנחנו מסכימים ששוויון אינו ערך, אין שום מגבלה על מי יכלל בצד ש"שווה פחות".

באחד הערבים, כשבאתי לאסוף את הילד מהגן, הגננת עצרה אותי ושאלה אם נסכים לבוא במהלך חג החנוכה כדי לספר לילדים על החג. ככה זה עם הרב-תרבותיות, יום שני חנוכה, יום שלישי קוואנזה, יום רביעי כריסמס. בשנה שעברה, על הדף החודשי שמחולק להורים סיפרו שבחנוכה היהודים מציבים בביתם "שיח חנוכה". השנה היה כתוב שם שמדובר בחג בו מציינים את נצחון חופש הדת. הסכמתי ולו כדי לצמצם את מידת הדיסאינפורמציה שהילדים יספגו שם.

בבוקרו של היום המיועד נכנסתי ללחץ: איך מספרים לקבוצת ילדים גוים, רובם נוצרים, אחד מוסלמי, אחד חצי יהודי חצי סיני, על חג החנוכה? חיפוש בגוגל העלה כמה אתרים יהודיים שמנסים להסביר את החג לילדים, כולל אתר אחד שכלל בתיאור אנטיוכוס הרשע גם הפניה לטקסט המדהים של סיפור חנה ושבעת בניה לילדים. קריאת חובה לפני השינה.

ניסיונות להתייעץ עם אומת הטוויטר לא הועילו – עם כל הרצון שלי לספר את הסיפור מנקודת המבט האתאיסטית שלי, לא בשביל זה הזמינו אותי לשם, וחשוב מכך, הילדים לא בדיוק במצב להבין את הגישה הביקורתית. מצד שני, לך תספר את סיפור חנוכה בלי נקודת מבט יודוצנדטרית.

גמרתי אומר להפוך את הצדדים בסיפור לגנריים – לא יהודים נגד יוונים אלא "הטובים נגד הרעים". הנה משהו שילד בן ארבע יכול להתמודד איתו בקלות.

כשהגעתי לגן שמחתי במיוחד על ההחלטה: לקבוצה הצטרפה גננת אחרת, שהיא לגמרי במקרה יווניה. למעשה, הילדים יודעים שהיא יווניה, והיא אפילו לימדה אותם כמה מילים ביוונית. לך תספר לילדים האלה עכשיו שהיוונים הם הרשעים.

לפני שהתחלנו את השיחה, הספקתי להחליף כמה מילים עם הגננת הרגילה של הילד וחלקתי איתה את הדאגה שלי. ברמה הבסיסית, הסברתי לה ע"י אותה שנינה של וודי אלן, חנוכה הוא כמו כל חג יהודי אחר: רצו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל. הגננת נחרדה, ובחיוך מאולץ אמרה שאנחנו מעדיפים להמנע מענייני ה-K-I-L-L-I-N-G. חייכתי בהבנה.

אחרי שהילדים נרגעו והתיישבו סביב, הצגתי להם את החנוכיה שהבאתי מהבית, הסברתי להם איך קוראים לזה, וביחד ספרנו כמה נרות יש בה. אמרתי שהנר הכי גבוה נקרא השמש, ושכל יום במשך שמונה ימים מדליקים את השמש ועוד מספר הנרות כמספר ימי החנוכה. כששאלתי את הילדים אם הם יודעים איך קוראים לחנוכיה, ואחת הילדות אמרה "דריידל". אז ביקשתי מהמורה להביא סביבון של הגן, והסברתי להם על ארבע האותיות שכתובות עליו.

אחד הילדים התקיל אותי בשאלה – מה היה הנס הגדול? עצרתי רגע לחשוב. רציתי להמנע מהסיפור האמיתי של החג, ונס פך השמן, יש להודות על האמת, הוא נס די מעאפן. אבל הלכתי עליו בכל מקרה. סיפרתי לילדים שפעם, לפני הרבה שנים, היה מקום בשם המקדש בעיר ירושלים (שתבליט שלה מופיע על החנוכיה שלנו, מה שתרם אלמנט ויזואלי לסיפור), ובחג החנוכה הם רצו להדליק אור במקדש, אבל הם היו צריכים שמן, ונשאר להם רק פך שמן אחד קטן. את היתר אתם יכולים להשלים. הילדים לא התרשמו במיוחד, אבל קיבלו את ההסבר.

ילד אחר שאל אם אנחנו נדליק את הנרות, אז הדלקנו אותם. ללא ספק החלק החביב על כל הילדים. לפני שהילדים עברו לשולחן האוכל לאכילת לאטקעס שהם הכינו בעצמם, סיפרתי להם שיש עוד דבר אחד שעושים בחנוכה: נותנים דמי חנוכה – וחילקנו מטבעות שוקולד לילדים.

ובכך נסתיים הסיפור. כשם שחג המולד רודד מכל משמעות דתית עבור הילדים הללו, כך גם חנוכה נשאר לא יותר מאשר אוסף מנהגים נטולי קשר או הקשר. וככה, אם תשאלו אותי, הכי טוב.