לא שומעים!

בפוסט זה: "כולם" משמעו אף אחד חוץ משלושה אנשים שמסכימים עם כל מילה שיוצאת מהפה שלי, וגם זה בערבון מוגבל כל עוד לא גיליתי שהם חולקים עלי באיזו נקודה אזוטרית כלשהי בתפיסת העולם שלי. כל השאר פסיכים.

קוראי הנאמנים, שבניגוד אלי אינם סנילים, זוכרים בוודאי שאני שונא את המילה "הזוי". היום אני רוצה לדבר על אחותה-המתחרזת "שפוי", ולמה גם אותה, ובעיקר את השימוש שלה בשיח הפוליטי, אני שונא. הטריגר לפוסט, כמובן, היא העצרת המבדרת של ג'ון סטיוארט, בה צפיתי בזמן שאתם השתעממתם מרות גביזון בכיכר רבין. סטיוארט כינס את העצרת כדי "להחזיר את השפיות". אבל הצורה בה סטיוארט השתמש במילה הזו שונה באופן מהותי מהמשמעות שבדרך-כלל מיוחסת לה בשיח פוליטי. שפיות, עבורו, היא מהוגנות והגינות. מדובר על סוג של תרבות דיבור ודיון, ולא על תכונה שבהכרח קיימת או לא קיימת באדם באופן כולל.

היו שחששו שהעצרת הזו תעלה לסטיוארט לראש ותגרום לו להתמודד על משרה פוליטית. אני לא חושב שיש סיכוי שזה יקרה, משום שהעצרת הזו נערכה באופן מפורש לא עבור עקרונות פוליטיים כאלו או אחרים, לא בזכות עמדה או מדיניות ספציפיים, ולא בשם אידאולוגיה מסויימת, אלא בשם מטא-ערך – בשם האמונה שתנאי יסוד לקיומה של הדמוקרטיה הוא היכולת והנכונות לתת לכולם לדבר, להקשיב לדבריהם ולהשיב באופן ענייני. תנאי יסוד הוא הנכונות לתת לצד השני להנות מן הספק ולא להניח את הרע ביותר לגביו, כל עוד אין הוכחות מובהקות שהוא רוצה לפגוע בך — וגם אז, לא להכליל מאותו אדם לכלל הקבוצה שאתה מדמיין שהוא מייצג.

וכל זה, זה בדיוק ההפך מהשימוש שאנחנו עושים בדרך-כלל במילה "שפוי" בדיבור הפוליטי. ה"שפוי" הוא מי שמסכים איתי. מי שאינו שפוי (או, אפילו יותר טוב, ה"הזוי") הוא מי שאינו רואה דברים בדיוק כפי שאני רואה אותם; מי שמפרש את המציאות באופן שונה ממני, ולכן מעדיף ללכת בדרך אחרת. במילים אחרות, המילה "שפוי" משמשת אותנו כדרך להמנע מהדיון הפוליטי, ולכפות את הנחות היסוד שלנו (וגם את הנחות הקצת-פחות-יסוד שלנו) על כל המשוחחים. ואם מישהו מתעקש שלא לקבל אותן, אז הוא פשוט לא ראוי להיות חלק מהשיח, כי הוא, הרי, לא שפוי.

להגיד על מישהו שהוא לא שפוי (או שהוא הזוי) אינו דומה לאמירה על מישהו שהוא טועה. מובן שאני חושב שאנשים טועים. אבל להגיד על מישהו שהוא אינו שפוי משמעו שלילת ההזדמנות מאותו אדם לנסות ולשכנע אותך שהוא צודק. ואם אי אפשר אפילו לנסות לשכנע, אז בשביל מה בכלל לדבר?

כמעט כולם שפויים, בסופו של דבר. חילונים, חרדים, מתנחלים, שמאלנים, ערבים, הומואים, נשים, גברים, סטרייטים, תומכי "אם תרצו", תומכי "הקרן החדשה", גזענים וליברלים – רובם ככולם שפויים (וגם אלו עם בעיות נפשיות הם די בסדר, רוב הזמן). הבעיה היא לא בשפיות. הבעיה היא בנכונות להקשיב לאחרים ולהכיר בעובדה שהאמת המלאה אינה בהכרח בידיך, אפילו אם אתה מאמין במשהו באמונה שלמה. ואפילו אלו שאינם מוכנים להקשיב הם שפויים, הם פשוט לא אנשים שאכפת להם מהמשחק הדמוקרטי.

–

ג'ון סטיוארט לא טען שצריך להחזיר את השפיות לציבור האמריקאי, אלא לכלי התקשורת, אלו שמאמינים שבלי מידה טובה של חוסר סבירות קיצונית, אף אחד לא יצפה בהם, ולפוליטיקאים שמאמינים שאף אחד לא יבחר בהם אלא אם הם שונאים את הצד שכנגד. אני נוטה להאמין שגם בישראל זה נכון. תריבו, תתווכחו, אל תסכימו, אבל תנהגו באופן שפוי, ותזכרו שגם הצד השני, זה שלא מסכים איתכם, הוא בסבירות גבוהה מאוד שפוי לגמרי.

איסלמופובי העולם כמרקחה! השם מוחמד, על תריסר איותיו המגוונים, הפך לשם הנפוץ ביותר לתינוקות שנולדו ב-2009 באנגליה ו-ווילס. אין ספק, הלך על אנגליה, ותיכף האירופאים האלה ילמדו על בשרם מה משמעות הכניעה לכוחות המוסלמיים — שהרי אין ספק שכל אחד ואחד מהמוחמדים הללו הוא פצצת זמן מתקתקת, בדיוק כמו המוחמד ההוא, נו, מוחמד אוסאמה בין-לאדן.

בתמונה: מוחמד (עליסטרציה)

עולה השאלה – מה אפשר ללמוד מפריט המידע הזה? האם המשמעות היא שתוך כעשוריים יהפכו המוסלמים לרוב בבריטניה? ובכן, לא בדיוק. מה שאפשר ללמוד מהסטטיסטיקה הזו זה בעיקר שמוסלמים ממש אוהבים לקרוא לילדים שלהם בשם מוחמד, ושבריטים ממש לא אוהבים לקרוא לילדים שלהם בשמות נפוצים (בדיוק כמו ישראלים חילונים, אגב. אפרופו, בארה"ב, כרגיל, תמיד דופקים את העניים).

כ-7500 מוחמדים קטנים וצווחנים נולדו ב-2009, לעומת 7364 אוליברים – השם בעל האיות האחיד שזכה במקום הראשון ה"רשמי" (שמסתיר את האמת המכוערת, על פי הטלגרף). הוצפתם כבר אימה ופחד?

בבריטניה^[1] נולדו בשנה הקודמת כ-706 אלף ילדים. המוסלמים מהווים כארבעה אחוזים מאוכלוסיית בריטניה. השאלה היחידה שנותרה היא – איזה אחוז מהמוסלמים שנולדים מדי שנה בבריטניה נקראים מוחמד? מן הסתם, אין סטטיסטיקות מדוייקות בנושא, אבל אפשר לתת קירוב על בסיס מדינה שרובכם מכירים היטב, והקירוב הזה הוא שליש.^[2] 7500 חלקי 706 אלף כפול שלוש נותן לנו כ-3.2 אחוז מהלידות, מה שמשאיר לנו עוד מרווח לא קטן למקרה שאחוז המוחמדים הבריטים קטן יותר מאחוז המוחמדים הישראלים, לפני שנגיע לגידול טבעי גדול יותר בקרב האוכלוסיה המוסלמית בבריטניה.

פאניקה?

–

יש הרבה סיבות להניח שהריבוי הטבעי אצל מוסלמים הוא גדול יותר מאשר אצל יתר הבריטים. אני לא מתכחש לכך. אבל הכותרות המזועזעות בבריטניה (וחברים), והכותרות השמחות לאיד בישראל מתעלמות מהעובדה הפשוטה שהמספרים שהן מציגות אינם אומרים דבר וחצי דבר על ההפרש כזה, אם אכן הוא קיים. הדבר היחיד שהן עושות הוא לטפח פחד, שלאחריו תבוא השנאה, שלאחריה תבוא האלימות.

1. למעשה, אנגליה ו-ווילס, אבל אין לי כח לכתוב את זה כל פעם, אז אני אכתוב בריטניה במקום, והסקוטים וחצי מהאירים יסלחו לי. [↩]
2. אלוהים אדירים! [↩]

ליאומה של מדינת ישראל

תומכי מפלגת חד"ש נוהגים לציין מדי פעם בגאווה שמה שהם אמרו בשנות ה-80 הפך למיינסטרים כעבור עשור או שניים. לטעמם, זוהי הוכחה לכך שהם רואים את הנולד וניתוח המציאות שלהם כה מדוייק עד שבסוף המציאות כופה עצמה אפילו על אלו שאינם מסכימים עימם.

אבל זה רק חצי מהסיפור. מזה זמן מה, אך באופן בולט במיוחד בתקופה האחרונה, משנתו של מאיר כהנא עוברת רה-הביליטציה בציבוריות הישראלית. למעשה, החזרתו של כהנא לקהל ישראל היא סופו של תהליך (או, אם להיות יותר פסימי, חלק מתהליך) ארוך שישראל עוברת בעשרים-שלושים השנים האחרונות. המילה העברית המתבקשת לתיאור התהליך שאני רוצה לתאר תפוסה כבר – הלאמה. כדי לא ליצור בלבול, אני אקרא לתהליך הזה "ליאום". ישראל במשך מחצית חייה הראשונה, עשתה מאמצים ניכרים להבדיל בין מנגנוני המדינה לבין המנגנונים הלאומיים שלה. כדי לשמור על לגיטימיות כדמוקרטיה מערבית, המנגנון הממשלתי של ישראל היה חייב להיות א-לאומי עד כמה שאפשר. לשם מטרה זו ישראל ניצלה שורה של ארגונים והסדרים שהיו קיימים עוד לפני הקמת המדינה, ובמקום להפוך את הפונקציות שלהם לחלק אינטגרלי מתפקוד המדינה כמו בכל מקום אחר, המדינה העבירה חוקים שנתנו לארגונים הללו סמכויות חריגות. כך, הסוכנות היהודית היא היחידה המורשה לסנן מהגרים לישראל (על בסיס חוק השבות – כאשר מבחינה פרקטית, אי אפשר להגר למדינה בכל דרך אחרת); קק"ל היא בעלת קול מכריע בטיפול באדמות המדינה; ומתן סמכויות מלאות בענייני אישות לבתי הדין הדתיים של כל קבוצה דתית, מה שמאפשר למדינה למנוע נישואי תערובת בלי צורך בחוק שיאסור על העניין. בכל המקרים מדובר היה בשימוש בתשתית קיימת ולא בהמצאה חדשה של המדינה, אבל לפעמים גם אי-שינוי המצב הקיים זו פעולה מכוונת. בעיקר כשמקימים מדינה.

ישראל של התקופה הראשונה הקפידה להבהיר שאין ליהדות כדת מקום מיוחד בה. המשרד הממשלתי הרלוונטי היה "משרד הדתות". אולי אחד הסממנים הבוטים של שיאה של התקופה השניה, הנוכחית, הוא בשם שניתן למשרד זה כשהוקם מחדש לפני שנתיים לאחר פירוקו ב-2003: המשרד לשירותי דת.

ישראל, אם כן, ניסתה לקיים שני מסלולים נפרדים ונבדלים: בניית-עם יהודי, על בסיס הגדרה נטולת-טריטוריה; ובניית-מדינה ישראלית, על בסיס הגדרה נטולת-לאום. מובן כי היו, למרות הכל, נקודות מגע. חלק מבניית-העם הייתה חיזוק הקשר בין אותו עם לבין מולדתו ההיסטורית-מיתולוגית^[1], ומטרתה של בניית-המדינה הייתה יצירת מקום בטוח עבור אותו עם. אך בשם המטרה של שמירת הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, שימרה המדינה את ההפרדה בין שני המסלולים הללו עד כמה שניתן.

7א

התקופה השניה, זו שמתחילה איפשהו באמצע שנות ה-80 – אולי, לצרכי הסיפור בלבד, נקבע את נקודת השבר בבחירות 1984, אז נכנס מאיר כהנא לכנסת – היא תקופת ליאומה ההולך וגובר של מדינת ישראל. כלומר, מקבלי ההחלטות בישראל החליטו, במודע או שלא, שישראל תהיה מדינה ככל המדינות, או במילים אחרות, מדינת לאום במלוא מובן המילה. סנונית ראשונה של המהלך הזה הייתה ב-1980, עם חקיקת חוק הרבנות הראשית לישראל, שהעניק לראשונה באופן מפורש חשיבות מיוחדת לדת היהודית במוסדות המדינה. אך אין ספק שהחדרתה הברורה ביותר של היהדות לתוך החקיקה במדינת ישראל נעשתה, באדיבותו הלא מכוונת של אותו כהנא, עם התיקון לחוק יסוד: הכנסת ב-1985, לפיו ניתן לפסול רשימה מהתמודדות בבחירות אם היא שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מתוך לשמה עשו שלא לשמה: מתוך רצון להתמודד עם גזענותו של כהנא, הכניסו תומכי החוק את כהנא עצמו לחוקי המדינה. המונח הזה "יהודית ודמוקרטית" יעמוד מאותו רגע והלאה במרכז הדיון סביב זהותה של מדינת ישראל, וכמעט בכל הקרבות בין שני החלקים, "דמוקרטית" תגיע במקום השני.

כדאי להתעכב לדקה על משמעותו של סעיף 7א, מכיוון שהוא אנטי-דמוקרטי בשני אופנים, האחד ברור ופשוט, והשני אירוני. מדוע יש בעיה מבחינה דמוקרטית בדרישה להגדרת המדינה כ"יהודית" כתנאי להתמודדותה של רשימה בבחירות, אני מאמין, קל לכולם לראות. לאזרחי המדינה צריכה להיות הזכות להגדיר את המדינה בעצמם. אפשר להגדיר מדינה כמדינת לאום מסויים, אבל אי אפשר לשלול מהאוכלוסיה את הזכות לשנות את ההגדרה הזו אם יחפצו בכך.

אבל הדבר נכון לא פחות לגבי הדרישה להגדיר את המדינה כ"דמוקרטית". המדינה היא דמוקרטית לא משום שדמוקרטיה היא ערך, אלא משום שמוסדות המדינה הם דמוקרטיים. אם שינוי מוסדות המדינה נמצא מחוץ למשחק הדמוקרטי, הרי שהמשחק הדמוקרטי פגום מהיסוד – כל מטרתה של הפוליטיקה היא שינוי מתמשך של מוסדות המדינה. בין כה וכה, דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים בכח. אם הציבור אינו תומך בדמוקרטיה, היא לא תוכל לשרוד. הרעיון הקלוקל של דמוקרטיה מתגוננת מפספס את הלקח האמיתי של רפובליקת ווימאר: אי אפשר לכפות דמוקרטיה. הסיבה שווימאר נכשלה, בניגוד למה שמלמדים אותנו בתיכון, אינה "יותר מדי דמוקרטיה", אלא פחות מדי תמיכה ציבורית בדמוקרטיה. חוק שאוסר על התמודדות בבחירות מטעם מי שמתנגד לדמוקרטיה הוא, לפיכך, אנטי-דמוקרטי. מי שתמך בחוק הזה, על פי החוק עצמו, היה צריך להיות פסול מהתמודדות בבחירות.

ליאומה של מדינת ישראל על בסיס ההגדרה החדשה שסיפק סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת התבצע בשני שלבים. בשלב הראשון פורש החוק בציבוריות הישראלית כ"יהודית אך דמוקרטית". כלומר, ממדינה שהיא סתם דמוקרטית, ישראל הפכה במוצהר למדינה בעלת זהות יהודית מובהקת, אך הזהות הזו הוגבלה על-ידי עקרונות דמוקרטיים (ומכאן שיש ניגוד בין, לכל הפחות, גרסאות מסוימות של היהדות, לבין הדמוקרטיה). בשלב השני, אחרי שה"יהודית" השתרשה מספיק בשיח הלגיטימי והתקבלה גם על הקהילה הבינלאומית, הפרשנות הפכה להיות "קודם יהודית, ואז דמוקרטית" – כלומר, הדמוקרטיות של המדינה מוגבלת על-ידי היותה מדינה יהודית. מאותו הרגע, המאבק נסוב סביב ההגדרה של "יהודית". מכיוון שלא נותרה עוד המגבלה של "יהדות תואמת-דמוקרטיה", אפשר היה להגדיר יהדות באיזה אופן שרוצים.

כהנא וערפאת

ויחד עם המאבק הזה גם נעלמה הבושה. דברים שישראל עשתה פעם בהסתר, היא התחילה לעשות בגלוי, בגאווה, ותחת סמל המדינה. דוגמא מעניינת היא מעורבות השב"כ במינוי מורים בבתי-ספר ערבים. מאז הקמת מערכת החינוך הממלכתית בשפה הערבית, היה מעורב השב"כ בבחירתם של המורים שילמדו בהם. בספר "ערבים טובים"^[2] מספר הלל כהן כיצד משרות הוראה ניתנו לעיתים למשתפי-פעולה סתם כתמורה על שירותיהם הטובים, בלי קשר לכישוריהם כמורים. המעורבות הזאת נמשכה גם אחרי ביטול המשטר הצבאי על ערביי ישראל. למעשה, היא נמשכה עד 2006, והייתה נמשכת עוד אילולא איבדה ישראל הרשמית את הבושה בהיותה מדינת הלאום היהודי. הסיבה לביטול ההסדר נעוצה בכך שב-2004 הודתה מנכ"לית המשרד דאז רונית תירוש במה שהיה לפני כן סוד גלוי. אולי "הודתה" היא לא המילה הנכונה – היא הצדיקה את ההסדר, לא הבינה מה לא בסדר איתו, ואף הצהירה כי היא ושרת החינוך לבנת אינן מתכוונות לנסות לשנותו. זמן קצר אחרי ההצהרה הזו פנה ארגון עדאללה לבג"ץ. ב-2006, בעקבות הדיונים בבג"ץ, בוטל ההסדר והוסר פיקוח השב"כ מהמורים הממונים. השתלשלות העניינים הזו גם מבהירה מדוע היה חשוב למדינה לאורך שנים רבות להפריד בין המסלול המדינתי לבין המסלול הלאומי – הלגיטימציה הדמוקרטית מגבילה מאוד את היכולת להפגיש את שני המסלולים הללו.

בשלב הזה אני מקווה שכבר ברור מדוע סעיף 7א הכניס את כהנא לחוקי המדינה – לא כהנא האמיתי, זה של מדינת ההלכה, אלא כהנא-זוטא, זה של "ערבים החוצה". כהנא חזר פעמים רבות על הסיסמא "או כהנא, או ערפאת". הפתרון של הציונות המיינסטרימית היה "כהנא וערפאת": המדינה תוכל להיות מדינה יהודית בלי סכנה משמעותית לקיומו של הרוב היהודי בה (ובלי, מאידך, לאבד את הלגיטימציה הדמוקרטית, לה בז כהנא האמיתי), רק אם תוקם מדינה פלסטינית נפרדת.

כך אומץ הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים" מהשמאל של חד"ש למיינסטרים הישראלי. לא משום שהציונות אימצה את ניתוח המציאות של השמאל הרדיקלי דאז, אלא משום שהיא חיפשה גורם מאזן לכניסתו של הכהניזם לתוך החשיבה הישראלית. החלק החד"שניקי של הפרדיגמה החדשה לא הצליח להתפתח יותר מדי: הדמוקרטיה עדיין נמצאת במקום שני אחרי היהודיות, ולכן בכל מאבק בין "כהנא" לבין "ערפאת", כהנא מנצח.^[3] אבל הכהניזם המשיך להתחפר בתוך התפיסה הישראלית

כהנא צדק

כל המאבקים בהם אנו חוזים כיום בין המחנה הדמוקרטי המצומק לבין מחנה ה"מדינה היהודית" בראשותם של נתניהו וליברמן, נובעים מתוך ניתוח המציאות של כהנא כבר בראשית שנות ה-80. והמאבקים הללו נידונו לנצחונו של המחנה היהודי מהסיבה הפשוטה שגם המחנה הדמוקרטי מאמץ את מושגיו של המחנה היהודי. ישראל של אחרי פתרון שתי המדינות מוצגת כאידאל בדיוק משום שתהיה לה אז, לכאורה, לגיטימציה מלאה להיות מדינה יהודית, לצד מדינה פלסטינית. אך ההצגה הזו מתעלמת מקיומו של מיעוט ערבי גדול שימשיך לחיות בישראל. הדמוקרטיה תמשיך להיות כפופה ליהדות, וההגיון הכהניסטי עדיין יתפוס: כדי לשמור על הרוב היהודי, ומכאן על היות המדינה "מדינה יהודית", צריך להגביל את הדמוקרטיה.

ניתוח המציאות של השמאל הרדיקלי בשנות ה-80 כפי שאומץ על-ידי המיינסטרים הישראלי בשנות ה-90, זה שקרא למדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל בשם "שתי מדינות לשני עמים" הוא ניתוח חסר, חלקי. לעומת הזאת, הניתוח של כהנא לפיו יהודית ודמוקרטית אינם יכולים לדור בכפיפה אחת בלי שאחת תוגבל על ידי האחרת, מתאר את המצב הישראלי בשלושים השנים האחרונות בצורה מדוייקת.

כהנא הציג שתי אלטרנטיבות בפני הציבור הישראלי, אלטרנטיבות שבאופן אירוני הן אלו ששימשו לשלילת זכותו להתמודד על מקום בכנסת, בטיעון כאילו ניתן לשלב ביניהן בלי כל סתירה. יהודית, או דמוקרטית; מדינה אתנית, או מדינה ליברלית. הניתוח של כהנא היה מדוייק, אך יש לזכור כי הבחירה בין שתי האלטרנטיבות, גם על פי כהנא עצמו, אינה נובעת מתוך הניתוח עצמו – הניתוח אדיש לשתי האפשרויות – אלא מתוך האידאולוגיה של הבוחר. זו הסיבה שכהנא ראה לנכון לפעול לחיזוק הזהות היהודית של אזרחי ישראל, משום שידע שאזרחים בעלי זהות יהודית ונטולי תפיסה ליברלית יהיה אזרחים שיבחרו באלטרנטיבה היהודית, בעוד שאזרחים רחוקים מהיהדות וקרובים למערב יבחרו באלטרנטיבה הדמוקרטית. אלו גם קווי המחנה המתקיימים כיום, וזוהי הסיבה שהמחנה הדמוקרטי כה קטן בישראל, וגם אז לוקה בסתירות פנימיות קשות.

האם ישראל עוד יכולה לשנות כיוון? לא ברור. בעיקר לא ברור אצל מי נותר הרצון לשנות כיוון. נדמה כאילו נכנסנו לסחרור, למערכת של היזון חוזר שמגבירה את עצמה עד לשיא הבלתי נמנע. הדרך היחידה שאולי אפשר לשמור עוד על תקווה היא להתלות באותם ניצוצות ליברליים שקיימים בקרב חלקים גדולים באוכלוסיה ולפעול להגדלתם לכדי אש בוערת. איך עושים את זה בלי שום כוח פוליטי? אין לי מושג.

1. שכן, אחרי הכל, כל מתגייר זוכה עם התגיירותו לאותו מולדת "היסטורית", בלי קשר למולדת האמיתית שלו. [↩]
2. תודה לגורביץ על ההמלצה. [↩]
3. יוצא לכאורה שערפאת מייצג כאן את הדמוקרטיה. כדי להסיר ספק – אינני טוען שערפאת הוא דמוקרט או תורם לדמוקרטיה באיזשהו אופן. אלא שערפאת מסמל את הלגיטימציה הדמוקרטית שישראל תיזכה בה עם יישום פתרון שתי המדינות. [↩]

מישהו, אני חושב שזה היה נדב שאלתיאל, קישר לרשומה הזו של אבו מוקאוומה, שכללה את הציטוט הבא:

"An economist is an expert who will know tomorrow why the things he predicted yesterday didn't happen today." — Laurence J. Peter (Whose words, I think, might apply to the social sciences more broadly.)

הציטוט הזכיר לי שיחה שהייתה לי עם אבא שלי לפני זמן מה. דיברנו על המשבר הכלכלי ועל היכולת של כלכלנים לחזות תנודות בשוק. אני טענתי שעוד לא ראיתי הוכחה ליכולת כזו. אבא שלי טען שיש אנשים שמתעשרים מהבורסה, אז סימן שאפשר לחזות את התנודות ברמה סבירה של דיוק – מספיק כדי להרוויח מזה הרבה כסף.

הטיעון הזה הוא דוגמא מצויינת לאחת ההטיות הנפוצות ביותר בחשיבה רציונלית, ואחת שמאוד קל ליפול בה גם כאשר משתדלים להמנע מכשלים לוגים מוכרים יותר, כמו אד הומינם, או פנייה לסמכות: הטיית בחירה (selection bias). הטיות בחירה הן נפוצות להפליא, כולל בכתיבה אקדמית (קל וחומר אצל סטודנטים), ובאות בכל מיני צורות וזנים. ברשומה זו אתן מספר דוגמאות להטייה הזו, ועל מה צריך לחשוב כדי לוודא שלא נפלנו בה.

הטיית בחירה היא מצב בו אדם מסיק מסקנה כלשהי על בסיס התבוננות במדגם מוטה. הבעיה עם ההטייה הזו היא שכמעט אף פעם היא לא נעשית במכוון. המדגמים שאנחנו בוחרים מוטים לא בגלל שאנחנו רוצים מדגם מוטה, או בגלל שאנחנו מנסים לייצר את התוצאה הרצויה לנו, אלא בגלל שאלו המדגמים הזמינים לנו. למעשה, אפשר להגיד שאף מדגם אינו חף מהטיות, ואחת המטלות שלנו בבואנו להסיק מסקנות ממדגמים היא לחשוב כיצד המדגם עשוי להיות מוטה, ובאיזה אופן הדבר עשוי להשפיע על התוצאות שלנו.^[1]

הגורם הנפוץ ביותר להטיית בחירה, לפחות בדיונים שאינם אקדמיים, היא בחירה על בסיס המשתנה התלוי:^[2] אני רוצה לדעת מה גורם לתוצאה א', אז אני בודק מקרים בהם התרחשה תופעה א' ומנסה להסיק מתוך כך מה גרם לתוצאה הזו. הבעיה עם הפעולה הזו היא שאין לי שום דרך לדעת האם הגורמים שמצאתי יחודיים למקרים בהם התרחשה התופעה, או שהם נפוצים גם במקרים בהם היא לא התרחשה. ניקח לדוגמא מחקרון של מורי לשעבר פרופ' אברהם דיסקין, עליו הוא סיפר לנו בקורס מתודולוגיה. פרופ' דיסקין רצה לבדוק מה הגורמים שהופכים נשיא אמריקאי ל"חשוב". הוא יצר מדד חשיבות שהסתמך על אורך הערך הרלוונטי אודות כל נשיא באנציקלופדיה כלשהי (חלקי אורך הכהונה של הנשיא), ובחן מה מאפיין את הנשיאים החשובים ביותר לפי מדד זה. אם הוא היה בוחר להסתכל רק על הנשיאים החשובים, הוא היה מגלה ששניים מהם נרצחו (לינקולן וקנדי). בהחלט ניתן להעלות על הדעת אפשרות שנשיא שנרצח הוא גם נשיא שיזכה ליותר מקום בזכרון הקולקטיבי האמריקאי. אבל אם לא בוחרים על בסיס המשתנה התלוי, אלא מסתכלים על כלל המקרים, מגלים שהיו עוד שני נשיאים שנרצחו – ג'יימס גארפילד ו-וויליאם מק'קינלי (מי?), שלאף אחד לא אכפת מהם.^[3]

בחירה על בסיס המשתנה התלוי היא גם מה שגרם לטעות של אבא שלי: זה שישנם אנשים שהצליחו לעשות כסף מהבורסה לא אומר שאין אנשים שהסתמכו על אותם הכללים ממש, וכשלו – למשל, בגלל שתנודות הבורסה הן כאוטיות, ויש מידה גדולה של מזל בהצלחה או כשלון בהשקעות בה. כמו כן, העובדה שאנשים הרוויחו כסף, ואפילו הרבה כסף, לא אומרת שהם ימשיכו לעשות כן (ואז הם יפלו מהרדאר שלנו), או שהם לא הפסידו הרבה כסף בזמנים ספציפיים (מה שיעיד שוב שהם אינם באמת מסוגלים לחזות את תנודות השוק, אלא רק היה להם יותר מזל מלאחרים בניחושים שלהם).

המקרה הכי קיצוני של בחירה על בסיס המשתנה התלוי היא האנקדוטה: אני מכיר מישהו נורא זקן שמעשן שתי חפיסות סיגריות ושותה בקבוק וודקה ביום, ומכאן שהמרשם לחיים ארוכים הוא עישון ושתייה מרובים. רובנו יודעים להמנע מאנקדוטות אישיות מהסוג הזה כהוכחה למשהו, אבל לעיתים קרובות כן נעשה שימוש באנקדוטות משני סוגים אחרים כמקור להיסקים:

א. אנקדוטות היסטוריות: פעמים רבות בדיון תעלה דוגמא היסטורית כהוכחה לכך שדברים מסויימים חייבים לקרות במצבים מסויימים. למשל, בדיון על התנגדות בלתי אלימה תמיד תעלה הדוגמא ההודית כהוכחה ליעילות השיטה. הבעיה היא שדוגמא אחת אינה מוכיחה אלא התכנות של תוצאה מסויימת: יתכן שהתנגדות בלתי אלימה תוביל לשחרור לאומי. ומה על כל המקרים האחרים של התנגדות בלתי אלימה שלא צלחו? במדעי החברה מקובל לבצע "מחקרי מקרה" (case studies), ומחקרים ממין זה בהחלט שימושיים לניסוח תאוריות או בחינת תאוריות קיימות, אבל הם אינם יכולים, בפני עצמם, להוכיח חוקיות. רק הצטברות של מספר גדול של מחקרים כאלו (או מחקר אחד גדול על מספר מקרים) יכולים לאשש טענה לגבי חוקיות. וגם אז, חשוב לבחון כיצד נבחרו המקרים, כדי להמנע מאותה בחירה על בסיס המשתנה התלוי. וריאציה נפוצה על סוג זה היא השוואה של פחות או יותר הכל לארה"ב, חרף היחודיות של המקרה האמריקאי ואי הרלוונטיות שלו לרוב מה שמשווים אותו אליו.

ב. הוכחות מן הכוכבים: כשהאנקדוטה שלנו אינה מישהו שאנחנו מכירים אישית אלא מישהו שמוכר באופן כללי, אנחנו נוטים פחות להזהר מההטייה שבהסתמכות על המקרה שלו. מכאן נפוץ הז'אנר של ראיונות (או ביוגרפיות, או אוטוביוגרפיות) עם עשירים מתוך ניסיון לפצח את סוד ההצלחה שלהם. גם כאן כמובן, הסיבה היחידה שמראיינים את אותו אדם היא שהוא מציג התנהגות שאנחנו רוצים להבין – כלומר, הוא נבחר על בסיס המשתנה התלוי, אבל מכיוון שמדובר במקרה בודד, ההטייה מוקצנת עוד יותר והופכת את כל הניסיון להפיק מסקנות לחסר ערך לחלוטין.

לעיתים אנחנו בוחרים על בסיס המשתנה התלוי כי אין לנו ברירה אמיתית. מה גורם למינים מסויימים לשרוד בעוד שאחרים נכחדים? כל המינים שאנחנו מכירים מספיק טוב כדי לענות על השאלה הזו קיימים, או לכל היותר נכחדו לאחרונה – מה שאומר שהם שרדו עד התקופה האחרונה והיו נתונים ללחצים אבולוציוניים דומים. ניסיונות להסיק מתוך המדגם המוטה הזה בהכרח יכשלו. הדרך היחידה לנסות לענות על השאלה היא באמצעות ניסויי מחשבה תיאורטיים. זה, למעשה, מה שעשה דארווין.

סוג נוסף של הטיית בחירה היא בחירה עצמית (self-selection). נניח שאני מבצע ניסוי בפסיכולוגיה כלכלית, ומגייס מתנדבים לניסוי באמצעות הצעת תשלום זניח כלשהו. ישנה סבירות לא קטנה שרוב האנשים שיגיעו לניסוי שלי הם בעלי הכנסה נמוכה יחסית – אלו שיש להם הכנסה גבוהה לא יטרחו בכלל להתנדב. מסקנות הניסוי שלי, לפיכך, עלולות להיות מוטות, מכיוון שההתנהגות הכלכלית של בעלי הכנסה נמוכה עשויה להיות שונה בתכלית מזו של בעלי הכנסה גבוהה.

סוג הפוך הוא תמותת מקרים (case mortality). אם אני עורך ניסוי רב שנים בטיפול רפואי מסויים, מה עלי לעשות עם כל המקרים שלי שמתו לאורך השנים (בהנחה שהם לא מתו באופן ישיר מהטיפול)? הכללתם בתוצאות היא בעייתית משום שאין לי עליהם נתונים מלאים. מצד שני, יש סיכוי טוב שהם מהווים תת-קבוצה חשובה להבנת הנתונים, למשל, משום שהם משתייכים ברובם לקבוצת האנשים בעלי מחלות אחרות, או אנשים בעלי סגנון חיים מסויים שהביא לתמותה גבוהה יותר, או פשוט משום שזו קבוצת האנשים המבוגרים יותר. השמטתם מתוך הנתונים שמשמשים להסקת מסקנות מחייבת ניתוח מדוקדק של המקרים הללו כדי לשלול הטיית בחירה.

תמותת מקרים, כמובן, אינה מחייבת תמותה של ממש. מקרים "מתים" גם כאשר הם סתם נעלמים לנו. למשל, אם אני עורך מחקר רב-שנים במהלכו אני מבקש מהמשתתפים למלא שאלון אחת לשנה בנושאים מסויימים, חלק מהמשיבים שלי יפסיקו להשיב, או שאאבד קשר איתם במהלך המחקר. האם האנשים הללו מהווים קבוצה בעלת מאפיינים רלוונטיים להבנת המשתנה התלוי שלי? אם המחקר שלי, למשל, עוסק בהתנהגות כלכלית, ותמותת המקרים שלי נובעת בחלקה מהגירה, יש פה סכנה להטיית בחירה משום שאנשים שמהגרים מישראל נוטים להשתייך לקבוצות סוציו-אקונומיות גבוהות יותר.

כיצד ניתן להמנע מהטיות בחירה? כפי שכבר אמרתי, אין מדגם מושלם. כל מדגם סובל מהטייה מסויימת. המיטב שאנחנו יכולים לעשות הוא להבין את ההטיות הפוטנציאליות במדגם שלנו. בבואנו להסיק מסקנה כלשהי ממספר מקרים, עלינו קודם לשאול את עצמנו: כיצד נבחרו המקרים הללו? האם בחרנו אותם משום שהם מציגים את ההתנהגות אותה אנו מנסים להסביר? אם כן, עלינו לנסות לחשוב על מקרים סותרים, ולנסות לבחור דווקא על בסיס המשתנה המסביר. האם אנחנו יכולים לחשוב על מקרים בהם המשתנה המסביר שלנו קיים בלי שתתקיים התופעה המוסברת? כיצד ניתן להסביר זאת? שאלה נוספת שיכולה לעזור היא איזה מקרים עשויים להתקיים שלא היינו יכולים לחשוב עליהם? סקרים טלפוניים, למשל, מתבססים על ספר הטלפונים. המשמעות היא שמי שאין לו טלפון קווי לעולם לא יעלה במדגם. האם הקבוצה הזו היא בעלת מאפיינים רלוונטיים לשאלה שאני מנסה לבחון באמצעות הסקר? אם כן, כיצד העלמותם מהמדגם שלי צפויה להשפיע על התוצאות?

מטבע הדברים, קשה לנו לנתח את אותם המקרים אותם איננו יכולים לבחון. אם היינו יכולים לבחון אותם, לא הייתה לנו בעיה להכליל אותם במדגם. כלומר, היכולת שלנו להתמודד עם הטיית בחירה היא מוגבלת מעצם מהותה. מודעות לעצם הבעיה, לפיכך, היא כנראה הכלי החשוב ביותר בבואנו להסיק מסקנות מנתונים אמפיריים כלשהם.

1. בתזת המ"א שלי עשיתי שימוש בסקר מבוסס אינטרנט, מה שבהכרח יוצר מדגם מוטה מאוד. בדיון המתודולוגי הראיתי שההטייה שנוצרת צפויה לפעול דווקא לרעת ההשערה שלי, כך שלמעשה אם ההשערה שלי תאושש על-ידי הממצאים, ההטייה הזו רק תחזק את האישוש הזה. [↩]
2. המשתנה התלוי הוא המשתנה אותו רוצים להסביר, כלומר, זה התלוי במשתנים אחרים. [↩]
3. למעשה, דווקא ההתנקשות במק'קינלי היא זו שבעקבותיה הופקדה בידי השירות החשאי המטלה להגן על חיי הנשיא. [↩]

נפל דבר היום בישראל (ופלסטין). יאסר עבד רבו, מזכ”ל הוועד הפועל של אש”ף, הצהיר כי מבחינת הפלסטינים, אין להם בעיה להכיר בישראל כמדינה יהודית בתנאי ש”לא תכלול את אדמתנו וביתנו ובכלל זה מזרח ירושלים”, כלומר, בתנאי שתוקם מדינה פלסטינית בגבולות 67’. יוסי גורביץ רואה באמירה הזו מהלך טקטי מחוכם של הפלסטינים שלכאורה יחשפו את פרצופה של ממשלת ישראל, אבל הוא מתעלם מההשלכות ארוכות הטווח של הצהרה זו, שמהווה ניצחון חשוב של נתניהו.

חשוב לשים לב שהצהרתו של עבד רבו אינה מוגבלת בזמן – לא נאמר שאם ישראל תיסוג עכשיו מהשטחים במלואם, יסכימו הפלסטינים להכיר בה כמדינה יהודית, אלא שמדובר על הסכמה כללית: אם וכאשר תיסוג ישראל מכל השטחים הכבושים, היא תוכר על ידי העם הפלסטיני כמדינה יהודית.

לכאורה, כאשר מסתכלים על הטווח המיידי ודרך המשקפיים של “פרס יחלק את ירושלים”, נראה כאילו נתניהו הכניס עצמו למלכוד, ואולי זה נכון עבור נתניהו באופן ספציפי. אבל עבור מי שמתסכל על היום שאחרי הסדר עם הפלסטינים – אנשים כמו ליברמן מחד וציפי לבני מאידך, ואולי גם נתניהו עצמו – יש כאן הכרזה רבת משמעות שמנטרלת את אחד האיומים המרכזיים על הפרוייקט הציוני בעת האחרונה: התגברות כוחם של ערביי ישראל והמוביליזציה שלהם לקבלת זכויות קבוצתיות. יאסר עבד רבו, למעשה, הכריז שהם אינם מעניינים אותו, ומצטרף לליברמן וללבני (וגדי טאוב, ו”השמאל הלאומי” – לא מדובר כאן בגישה ימנית בהכרח) שאומרים לפלסטינים בישראל שאת הזכויות הקבוצתיות שלהם הם יכולים לקבל מעבר לגבול (ולצורך העניין, לא כל כך משנה אם הגבול יעבור ממערב או ממזרח לאום אל פאחם). הפלסטינים רוצים להיות עם ככל העמים, ולצורך זה הם מוכנים להגדיר מחדש את הטריטוריה שלהם ולהודיע לבני העם שנמצאים מחוץ לטריטוריה הזו שהם מוזמנים להצטרף אליהם, אבל מדינת הלאום החדשה שלהם אינה אחראית לגורלם. אני בטוח שלא תתקשו לחשוב את מי זה מזכיר לכם בצד שלנו.

תגובתו הקוצפת של ח”כ ג’מאל זחאלקה, לפיכך, אינה מפתיעה כלל. עבד רבו חותר תחת הפרוייקט שהובילה בל”ד והתפשט בכל רחבי המגזר הערבי (למעט הקבוצות האיסלאמיסטיות), לכינונה של ישראל כמדינה שיוויונית ודו-לאומית. אם דבריו של עבד רבו לא ידחו על ידי נציגי הרשות הפלסטינית, יסתמן כאן קו שבר חשוב בין שני חלקי העם הפלסטיני. בין כה וכה ערביי ישראל החלו בשנים האחרונות להעלות סימני שאלה באשר למחויבות רבת השנים שלהם לקידום פתרון שתי המדינות וסיוע לאחיהם בשטחים הכבושים, ולתהות האם המאבק הזה, כפי שמוסגר עד כה, אינו בעצם חותר תחת האינטרסים שלהם עצמם.

הימין רשם לעצמו היום הישג חשוב במלחמה עבור מדינה יהודית. השמאל, לעומת זאת, קיבל חיזוק לאשליה כאילו פתרון שתי המדינות יוביל לנורמליזציה של ישראל – כאילו אכן יווצר מצב של שתי מדינות לאום החיות זו לצד זו; כאילו ישראל יכולה להיות מדינה דמוקרטית ליברלית גם בלי לדאוג לזכויותיהם של הפלסטינים בתוכה. הנה – אפילו הפלסטינים אומרים.

כדאי לעקוב בתקופה הקרובה אחרי התגובות בשני הצדדים של העם הפלסטיני לאמירה הזו. ההתפתחויות הללו בהכרח תהיינה בעלות השפעה מכרעת על האפשרויות הפתוחות בפני ישראל להשגת הסדר שלום ולהסדרת יחסיה עם המיעוט הערבי בתוככה.

באמת שאני לא מנסה להיות פרקליט השטן כאן, אבל אני פשוט לא מצליח להבין את המהומה סביב תיקון שבועת האזרחות של ישראל. להזכירכם, הדרישה המקורית של ליברמן הייתה שכל אזרח ישראלי יחוייב בשבועת נאמנות, תחת איום בשלילת אזרחותו. משמעות חוק שכזה היא דרישה מכל אזרח ישראלי ערבי להשבע אמונים למדינה יהודית. אם חוק כזה היה עובר, הייתי ממהר להצהיר על אי-נאמנותי למדינה ומבקש ממר ליברמן לשלול ממני את אזרחותי.

אבל זה לא התיקון המוצע כיום. התיקון המוצע כיום הוא למנוע מאדם שאינו אזרח המדינה את האפשרות להתאזרח באם יסרב להשבע אמונים למדינה. למעשה – כבר היום נדרשים אזרחים חדשים להשבע אמונים למדינה, כמו בכל מדינה אחרת שאני מכיר. חלק מהמדינות דורשת הרבה יותר ממה שדורש החוק הישראלי. קנדה, למשל, רוצה שאשבע אמונים למלכה, פעולה שעשויה להיות בעייתית מבחינה דתית עבור אנשים מסוימים (ובכל זאת לא חסרים יהודים ומוסלמים בקנדה). למעשה, למדינות יש וראוי ליהיה חופש מוחלט בקביעת התנאים להתאזרחות בהן. יכולה המדינה לקבוע שמי שרוצה להתאזרח בה צריך לקפוץ שלוש פעמים על רגל אחת ולקרוא קוקוריקו – ועדיין יהיה הדבר לגיטימי לחלוטין.

התיקון, אם כן, רק מבקש לשנות את נוסח השבועה כך שהמדינה תוגדר כ"יהודית ודמוקרטית". קשה לי לראות מה רבותא בכך. חוקי מדינת ישראל, ובמיוחד חוקי היסוד של המדינה, שמהווים מעין חוקה עבורה, כבר קובעים כי ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, כך ששבועה למדינת ישראל היא שבועה להגדרתה כיהודית ודמוקרטית. גם מגילת העצמאות, על אף שאינה מחייבת מבחינה חוקית, מגדירה את ישראל כמדינה יהודית.

עוד יש לזכור שהמדינה עצמה עדיין לא ממש החליטה מה המשמעות של הביטוי הזה, "מדינה יהודית", או איך הוא מסתדר עם הרעיון של "מדינה דמוקרטית", כך שקשה לייחס משמעות ברורה לשבועה למדינה ככזו. לבסוף, צריך לזכור על מי תשפיע החקיקה הזו: על לא-יהודים שמתאזרחים בישראל. מדובר על לא יותר מכמה מאות בשנה, רובם ככולם בני זוג לא-יהודים של יהודים שמהגרים לארץ, או של אזרחים יהודים שמצאו בן או בת זוג שאינם יהודים. במילים אחרות, מצביעים של ליברמן.

כן, אני מניח שיש כמה בני ובנות זוג של אזרחי ישראל הלא-יהודים שמתאזרחים בישראל מדי שנה. קשה לי להבין מה הביג דיל בכך שמזכירים להם שהם החליטו להגר למדינה שמגדירה עצמה כמדינה יהודית. זו, הרי, האמת.

אז האם כל הסיפור הגדול הוא שאנחנו חוששים שהערבים בישראל ירגישו לא בנוח שהמדינה שלהם – זו שמפלה אותם חדשות לבקרים, זו שבחוקתה-המתגבשת-לעד מגדירה את עצמה כמדינה יהודית? כי אני לא רואה את כל אותם מתנגדי החוק יפי הנפש פועלים למחיקת המילה "יהודית" מחוק יסוד הכנסת, או חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. איכשהו, רק החוק הזה, חסר המשמעות החוקתית, שהוא כל כולו מכותרת ועד הערת שוליים סמלי לחלוטין, רק הוא מפריע להם. לכל היותר, אני יכול להסכים עם השר מיכאל איתן שיש טעם לפגם בכך שרק מתאזרחים שאינם יהודים ידרשו להשבע אמונים – האם אזרחיה היהודים של ישראל אינם נדרשים לשמור אמונים לאופיה הדמוקרטי?^[1]

מעניין לבחון את תגובתו של השר ברוורמן להצעה: "הצעה זו חסרת כל תועלת למדינת ישראל, מעבירה מסר בעייתי כלפי אוכלוסיית המיעוטים ומוציאה את דיבתה של ישראל רעה בעולם". כלומר, אם זו הייתה הצעה שמועילה לישראל – כלומר, כזו שממש מהווה פגיעה ממשית במיעוטים, ולא סתם פגיעה סימבולית – כנראה דווקא כן אפשר היה לתמוך בה. אבל מכיוון שבין כה וכה היא לא באמת מועילה לנו, אז בשביל מה לנו הכאב ראש הזה? זה ההסבר היחיד שאני יכול למצוא להתנגדות הנחרצת, לעומת דממת האלחוט אל מול השימוש באותו ביטוי בדיוק בחוקי היסוד של המדינה.

–

באותו הקשר, כדאי להסתכל על הצעתו של ח"כ זבולון אורלב מהזמן האחרון, לפיה ישראל תשנה את שמה ל"מדינת ישראל – מדינת העם היהודי", ובכך ישראל תהיה המדינה הראשונה בעולם שכוללת בשם שלה סלוגן (סמיילי כתב על הפן המשעשע של ההצעה). אפשר לצחוק על השטות הזאת מכל מיני כיוונים, אבל אצלי עלתה תהיה קצת יותר רצינית. מכיוון שישראל היא אחד המדינות הבודדות בעולם שמגדירות את עצמן סתם ככה כ"מדינה", למה לא הציע אורלב לעשות את הדבר המתבקש, ולהגדיר את המשטר בישראל כמו שעושה כל מדינה אחרת (חוץ מקנדה, כמובן) – על ידי הצבתו לפני שם המדינה בנוסח המלא: הרפובליקה היהודית של ישראל. (אולי בגלל שכך תצטרף ישראל לרפובליקה העממית או לרפובליקה האיסלמית כמדינות שלא כל כך ברור על מי הן עובדות.)

—

עדכון: באיחור גיליתי שנעמה כרמי כתבה פוסט הרבה יותר מלומד ממה שאני יכול להציע, ושאומר פחות או יותר מה שאני רציתי להגיד אבל יותר טוב, וגם שהיא כתבה אותו כבר לפני מספר ימים. אז הנה כפרתי.

1. עזבו, אל תענו על זה. [↩]

עידוק פרסם כתבה בהארץ על כפתורי התרומות שצצו לאחרונה בכל מיני בלוגים (אהם אהם), ופנה גם אלי כדי לראיין אותי. מכיוון שאני לוקה בלוגוריאה, ומכיוון שהנושא נגע למשהו שכבר כמה זמן מתבשל לי כפוסט, שלחתי לו תשובה בת כמה מאות מילים – רובן, כמובן, נפלו בעריכה (אך חלקן חזרו לחיים פה). אז הנה פיתוח של התשובה ששלחתי לו. אפשר לראות בזה סוג של מניפסט.

בימי הקיץ יש אזורים בטורונטו (ובהרבה ערים אחרות, אולי אפילו בתל-אביב – לא בדקתי) שאם הולכים לטייל בהם בסוף השבוע יש סיכוי גבוה מאוד להתקל במופע רחוב – להטוטן או שניים שירימו באיזו רחבה פנויה מופע של עשרים דקות עם בדיחות, טריקים, שעשועים ולהטוטים. מופעי הרחוב הללו תמיד ימשכו כמות לא קטנה של אנשים שיעמדו שם לאורך כל המופע ויצפו בו. רגע לפני הפינלה, יגיד הלהטוטן "אם אני שורד את הלהטוט הזה, אני אודה לכם מאוד אם תשלפו את הארנק, תוציאו ממנו שטר ותניחו כאן – לא משנה איזה שטר, חמישים דולר, מאה דולר, הכל מתקבל בברכה." אם הלהטוטן מרגיש פולני במיוחד באותו יום, הוא גם יוסיף "תחשבו כמה הייתם מוכנים לשלם על המופע הזה אם הייתם הולכים אליו במיוחד כדי לצפות בו, במקום שהוא יבוא אליכם בהפתעה, ותתייחסו לכסף שאתם נותנים לי כתשלום."

קל לראות שיש הבדל בין מופעי הרחוב הללו לבין, למשל, אנשים שמנגנים בפינות רחוב. ההנחה של נגני הרחוב היא שאנשים יעברו על פניהם ויזרקו איזה מטבע לכל היותר. ההבדל בין נגן רחוב לבין סתם קבצן הוא מאוד דק. הם אמנם נותנים "שירות" בדמות המוזיקה שהם מנגנים, אבל אף אחד לא ביקש את השירות הזה, ומרבית האנשים שזורקים מטבע לא עוצרים להנות מהשירות. בדומה, קבצנים שעטים על מכוניות שעוצרות באור אדום ו"מנקים" את השמשה הקדמית שלהם נותנים שירות שאיש לא ביקש (ולעיתים, שאנשים במפורש ביקשו שלא ינתן, כי יש לו תועלת שלילית). השירות, בשני המקרים האלו, הוא יותר בשביל ההרגשה הטובה של מבקשי הנדבות, שהופכים לכאורה לנותני שירות, מאשר בשביל "מקבלי" השירות.

מופעי הרחוב, לעומתם, מציעים שירות. הלהטוטנים אינם מצפים מאנשים לחלוף על פניהם ולתת להם כסף, אלא מציעים שירות בידורי, ומבקשים תשלום רק מאלו שבחרו לקבל אותו.

המודל הכלכלי של מופעי הרחוב דומה להפליא למודל הכלכלי (אם אפשר לקרוא לזה כך) של הבלוגרים שהחלו להציע אפשרות של מתן תרומה לבלוג. הלהטוטנים, כמו הבלוגרים, יודעים שאף אחד לא ישלם מראש עבור המופע שהם מציעים, אפילו אם ידרשו תשלום מזערי. לעומת זאת, הם מניחים, ובצדק, שיהיה מי שישלם בדיעבד, לאחר שהכיר בערך ה"סחורה". צריך להודות שיש הבדל משמעותי אחד בין הבלוגרים ללהטוטני הרחוב, והוא שהלהטוטנים כנראה יפסיקו ללהטט אם יגלו שאף אחד לא משלם, בעוד שהבלוגרים, אפשר להניח, ימשיכו לבלג בכל מקרה. אבל מה אכפת לי, כצופה, אם הלהטוטן ימשיך ללהטט בעתיד? אני כבר ראיתי את המופע. אני משלם כי אני מקבל את התכתיב הקפיטליסטי לפיו מן הראוי לשלם על שירותים, אפילו אם התשלום אינו מוצג ככורח אלא כבקשה. אבל התכתיב הזה, כפי שציין אלי, משום מה לא תופס לגבי שירותים דיגיטליים.

מה כן תופס באינטרנט? פרסומות. הרבה יותר אנשים מרימים גבה לגבי בקשה לתרומה מאשר לגבי הוספת פרסומות לבלוג. למה? אם במקום לבקש תרומות היה משלב הלהטוטן פרסומות במופע שלו, זה היה מעצבן אותי. אבל בבלוגים משום מה זה עובד הפוך – לבקש תשלום עבור השירות שהבלוג מספק לקוראיו נתפס אצל רבים (וגם, במידה מסויימת, עבורי) כדבר מה בעייתי, אבל להציג פרסומות בבלוג לא. בקשה מנומסת רע, טינוף המרחב הדיגיטלי טוב.

אבל אני חושב שנכון וחשוב לפתוח את הנושא הזה ולערער על השליטה של הפרסומות באינטרנט. הפרסומות יובאו לאינטרנט מתוך כלי התקשורת האחרים שממומנים בחלקם הגדול מפרסומות – עיתונים וכתבי עת, תחנות רדיו וטלוויזיה (אבל לא ספרים). אבל יש הבדל קריטי בין תמיכת הפרסומות במדיה הישנים לעומת תמיכת פרסומות באינטרנט, והוא נעוץ במדדים שמשמשים לקביעת התשלום. במדיה ישנים, התשלום התבסס על חשיפה ותו לא. לכל היותר, ניתן היה לדבר על פילוח של הצופים לפי אי אלו נתונים דמוגרפיים כמו גיל, הכנסה, מקום מגורים, וגם זה רק בקווים גסים למדי. המטרה של כלי התקשורת הייתה להביא את זוגות העיניים למפרסם, ואחרי זה זאת כבר בעיה שלו אם הוא משכנע אותם לקנות או לא. באינטרנט, לעומת זאת, הפרסום הוא לפי קליק. כלומר, לא מספיק שאני מספק תוכן שמביא אנשים לאתר, שאז נחשפים לפרסומת שלך – אני צריך לדאוג שלאתר שלי יגיעו אנשים מספיק משועממים ו/או טמבלים כדי שממש יקליקו על פרסומות.

כולם הרי יודעים: אף אחד לא מקליק על פרסומות. רגע, זה לא נכון. אף אדם שאני יכול לכבד אותו לא מקליק על פרסומות, אלא אם המטרה שלו היא לעזור לבעל האתר. טוב, אתם יודעים מה, זה גם לא מדוייק. אחת לשנתיים שלוש אולי אני נתקל בפרסומת שמעוררת בי עניין ואני מקליק עליה. כמעט תמיד מדובר בפרסומות שמוצגות לצד תוצאות חיפוש בגוגל. אם כל העולם היה כמוני, לאינטרנט שמבוסס על פרסומות לא הייתה שום זכות קיום. העובדה שלאתרים הגדולים יש תזרים מזומנים משמעה שמגיעים אליהם מספיק מקליקי פרסומות. מכאן שהתמריץ שנוצר לאתרים שרוצים להרוויח, הוא ליצור תוכן שייצר פרסומות רלוונטיות מצד אחד, וימשוך אנשים שעשויים להקליק על פרסומות מצד שני.

אבל אני לא רוצה להתאים את הבלוג שלי להגיון הפרסומי. אני רוצה לכתוב את הבלוג שלי, ממנו נהנים כך וכך אנשים באופן קבוע, ואני רוצה, בשאיפה, להנות גם מתמורה כלכלית פעוטה על עמלי. לא משכורת – דמי כיס. אני לא רוצה לכתוב פוסטים שמושכים מקליקי פרסומות. אני רוצה לכתוב פוסטים שיתנו לקוראים שלי ערך כה גבוה, עד שהם יחליטו שהדבר מצדיק מתן תרומה לבלוג.

השאיפה של כל אחד מאיתנו, אני חושב, היא לעבוד במה שהוא נהנה ממנו. אם הייתי צייר חובב, לא הייתה שום בושה בכך שהייתי מציע את הציורים שלי למכירה – אם מישהו היה מעוניין בהם. אבל אני לא יודע לצייר. אני פובליציסט חובב, וככזה, נראה לי הגיוני להציע שמי שנהנה מהכתיבה שלי יביע את הערכתו, אולי, בין השאר, גם באמצעות תרומה לבלוג. הצייר החובב לא יפסיק לצייר כי איש לא קנה את ציוריו, ואני לא אפסיק לבלג כי איש לא תרם. ובכל זאת, בעצם מתן האפשרות לתרומה אין כל נזק, ובוודאי שיש הרבה פחות נזק מאשר הצגת פרסומות.

בפוסט זה אני אזרוק עליכם רעיונות חצי אפויים שישרתו אותי, או שלא, בפרק המתודולוגיה של הדוקטורט שלי, ביום מן הימים. סתם שתדעו.

הקדמה: למה להגדיר?

לעיתים מזומנות מישהו יבטל דיון מסוים באמירה "זה סתם דיון סמנטי" – משמע, אנחנו בסך הכל מתווכחים על המשמעות של מילים (או, לחלופין, אנחנו סתם מתווכחים על איזו מילה תשמש אותנו כדי לתאר משמעות שכולנו מבינים אותה), ומכאן שזה לא חשוב. משמעות, בתפיסה הזו, אפשר להגדיר באמצעות הכרזה, כמו במתמטיקה: יהי א' איבר בעל תכונות ב', ג' ו-ד', ותהי ה' קבוצת כל האיברים מסוג א' שגם כוללים את התכונות ו' ו-ז'. מה זה משנה איך קוראים למשהו הזה?

הבעיה היא שהמילים שאנחנו משתמשים בהן באות עם משמעות בילט-אין, מטען רגשי, היסטורי ולשוני שמקשה עלינו להשתמש במילה כשהיא מוגדרת בצורה מסוימת, כאשר אנחנו מבינים אותה, באופן אינטואיטיבי, במשמעות אחרת. מצד שני, כאשר כמה אנשים מדברים ביניהם וכל אחד מייחס משמעות שונה למילים שהם משתמשים בהן, קשה מאוד להתקדם מעבר לשלבים ראשונים של הדיון.

יש מספר דרכים להתמודד עם הקושי הזה. הדרך הראשונה היא להמציא מילים חדשות. כשרוברט דאהל, אחד מחשובי ההוגים הפוליטיים במאה ה-20, רצה לדבר על דמוקרטיות, הוא הגיע למסקנה שלמילה דמוקרטיה יש משמעות נורמטיבית – כלומר, דמוקרטיה נתפסת כאידאל שיש לשאוף אליו. כל ניסיון לדבר על מדינות קיימות ממש כדמוקרטיות נתקל בבעיה שהן אינן מושלמות, והדבר די מחסל את הדיון. לכן הוא בחר להגדיר מושג חלופי, שאינו נושא עימו מעמסה נורמטיבית: פוליארכיות. פוליארכיה היא משטר שעונה על מספר תנאים בסיסיים שיכולים להתקיים במציאות (ואף מתקיימים לעיתים קרובות). פוליארכיה היא מצד אחד משהו שאוטוקרטיות צריכות לשאוף אליו, ומצד שני משהו ריאלי שאפשר לקוות שיושג במציאות. מצד שני, הדמוקרטיה עדיין נשארת כאידאל, ואפשר לדבר על מדינות שקרובות יותר או רחוקות יותר מהאידאל הזה, גם בקרב הקבוצה של הפוליארכיות.

אפשרות אחרת היא לנסות לנטרל את המשמעות הנורמטיבית של המילה על ידי העברתה לתת-קבוצה של המילה. כך, למשל, אפשר להגיד שיש הרבה דמוקרטיות, אבל הדמוקרטיה האידאלית היא דמוקרטיה ליברלית, כלומר סוג מסויים של דמוקרטיה, שכולל מספר תכונות שאינן דרושות כדי לכנות משטר "דמוקרטיה" באופן כללי.

לבסוף, אפשר פשוט להתעלם מהבעיה ולהכריז שהמשמעות המקובלת של המילה דמוקרטיה אינה קוהרנטית (כלומר, אנחנו מגדירים דמוקרטיה בצורות שונות), ולכן לצרכי דיון מושכל חייבים לבחור בהגדרה אחת כלשהי, וזהו. בגישה הזו, ההגדרה של המילה נקבעת לפי המטרות שלנו, וכל עוד הגדרנו את המילה כראוי בראשית דברינו, היא יכולה לשמש באיזו משמעות שנקבע לה (תוך התחשבות בעובדה שהגדרות מרוחקות מדי מהמשמעות המקובלת פשוט לא תזכינה להתייחסות רצינית. אם אני אגדיר דמוקרטיה כסלט שמכיל עגבניות, סביר להניח שהטקסט שלי לא יזכה להתייחסות, לא במדע המדינה ולא בבתי ספר לבישול).

אבל אף אחת מהשיטות אינה אופטימלית בבואנו לקדם שיח פורה. הדרך שלי לנסות ולהתיר את הפלונטר הזה היא על ידי ניסיון לבצע פורמליזציה של המשמעות היומיומית של המושג. או, ליתר דיוק, ליצור הגדרה פורמלית שמשמרת עד כמה שאפשר את המשמעות המיוחסת למילה בלשון ההדיוטות, אך מאפשרת דיון מעמיק יותר בהשלכות של המושג, משום שאפשר לפתח אותו באמצעים לוגיים. עם זאת, בסופו של דבר אני מקבל את הטענה הפרגמטית מהסוג השלישי – ההגדרה של המילה צריכה להקבע על פי השימוש שאנחנו רוצים לעשות בה. ההבדל היחיד הוא שאני שם דגש על הקרבה למשמעות המקובלת של המושג, והניסיון להכליל כמה שיותר מתוכו בתוך ההגדרה הפורמלית.

דמוקרטיה ככח

ישנן הרבה הגדרות לדמוקרטיה בספרות, אבל כולן נעות בין שני הקיצונים שהוגדרו, כל אחד בנפרד, על ידי רוברט דאהל וג'וזף שומפטר. דאהל נתן לדמוקרטיה הגדרה מקסימליסטית: דמוקרטיה משמעה שיוויון פוליטי, כלומר, מצב בו כל פרט מקבל השפעה שווה על החלטות הממשלה, והכרעת הרוב היא הקובעת. כאמור, דאהל ראה בדמוקרטיה אידאל בלתי ניתן להשגה, וכינה את התהליך שמנסה להתקרב לכיוון הדמוקרטיה בשם "פוליארכיה".

לעומתו, שומפטר נתן לדמוקרטיה הגדרה מינימליסטית: דמוקרטיה היא משטר בו אנשים יכולים לבחור את המנהיגים שלהם מבין כמה אפשרויות. ישנו ויכוח לגבי עד כמה מינימליסטית ההגדרה הזו – האם דמוקרטיה מינימלית דורשת בחירות חופשיות שכל אחד יכול להתמודד בהן, או שגם בחירות בסגנון האיראני, שם כל המועמדים חייבים לקבל אישור מוקדם של האייטולות, מספיקות כדי להגדיר משטר כדמוקרטי, כל עוד ספירת הקולות היא הוגנת? אני מסכים יותר עם אלו שנוטים לפרשנות הכי מינימליסטית. גם אם האזרחים מתבקשים לבחור בין טווידלדי לטווידלדם^[1], זו עדיין דמוקרטיה.

בין שתי ההגדרות הללו הסתדרו רוב מגדירי הדמוקרטיה למיניהם בשתי קבוצות, שאותן אני אגדיר בשמות הקריפטיים "ההיררכיים" ו"הראדיאליים". ההיררכיים התחילו מנקודת המוצא של שומפטר: יש קבוצה גדולה מאוד של מדינות, כולן דמוקרטיות, אבל חלקן מאופיינות בעוד כמה תכונות טובות שהופכות אותן למוצלחות יותר מבחינה נורמטיבית מאשר אחרות. את הדמוקרטיות הללו הם הגדירו כתתי-קבוצות של קבוצת הדמוקרטיות הגדולה. כך, עבור מולר וסקאאנינג (לדוגמא), ישנן "דמוקרטיות אקסקלוסיביות", בהן רק לחלק מהציבור יש זכות בחירה בבחירות הדמוקרטיות; "דמוקרטיות אלקטורליות" בהן לכל האוכלוסיה יש זכות בחירה, אבל אין הגנה על זכויות אדם, "פוליארכיות" בהן יש הגנה על זכויות אדם אבל אין שיוויון בפני החוק; ודמוקרטיות ליברליות בהן יש גם בחירות חופשיות וכלליות, גם הגנה על זכויות אדם וגם שיוויון בפני החוק.

מולם עומדת קבוצת הראדיאליים. אלו רואים בדמוקרטיה קטגוריה רדיאלית, כלומר במרכז עומדת הקבוצה "דמוקרטיות", שהן מדינות שמכילות את כל הדברים הטובים שאנחנו מייחסים לדמוקרטיה (אבל בלי להפוך את הקבוצה לקבוצה ריקה), ואילו מסביב לקבוצה הזו יש "קטגוריות פחותות" (diminished categories), או בשמן המלבב "דמוקרטיות דפקטיביות". כל דמוקרטיה דפקטיבית מתאפיינת בכך שהיא מכילה את כל המאפיינים של דמוקרטיה מלאה, מינוס מאפיין אחד או יותר. כך, למשל, יכולה להיות "דיקטטורה נאורה" שהיא מדינה בה יש זכויות אדם ושיוויון בפני החוק, אבל אין בחירות. קטגוריות קצת יותר ריאליות הן דמוקרטיות אקסקלוסיביות, שהן דמוקרטיות מלאות אבל זכות הבחירה נתונה רק לחלק מהציבור; דמוקרטיות בלתי-ליברליות שהן דמוקרטיות מלאות, אבל בלי יכולת של בית המשפט להגן על זכויות בפני הרשות המבצעת והמחוקקת; דמוקרטיות תחומות, בהן תחומים מסויימים הועברו מידי השלטון הנבחר לאליטה לא-נבחרת כלשהי (צבא, אליטה דתית); ועוד ועוד.

לכאורה, הקבוצה ההיררכית תואמת יותר לגישתו של שומפטר, ואילו הראדיאלית קרובה יותר לשיטתו של דאהל. אך לדעתי, ההגדרה הטובה ביותר תשלב בין גישתו של דאהל לבין הקטגוריזציה ההיררכית. הסיבה לכך היא שדמוקרטיה נתפסת באופן אינטואיטיבי כמשהו שאפשר להיות יותר ממנו או פחות ממנו – מדינה אחת יכולה להיות יותר או פחות דמוקרטית ממדינה אחרת, ומדיניות מסוימת יכולה להפוך מדינה ליותר או פחות דמוקרטית. המימד הזה חסר לחלוטין בגישה הרדיאלית לפיה או שאתה דמוקרטיה מלאה (ואז אין לאיפה להשתפר) או שאתה דמוקרטיה דפקטיבית, ואז אתה יכול להפוך לדמוקרטיה מלאה (שיפור) או לדמוקרטיה דפקטיבית אחרת (שינוי, אבל לא ברור לאיזה כיוון). דוגמא טובה לבעיתיות הזו אפשר למצוא, למשל, בנייר העמדה של סמי סמוחה שבו פירט את מודל הדמוקרטיה האתנית שלו, והסתבך כשהראה שמצד אחד, דמוקרטיה ליברלית יותר טובה מדמוקרטיה אתנית בנושאים מסויימים, אבל פחות טובה ממנה (כדמוקרטיה!) בנושאים אחרים. מאידך, הגישה ההיררכית מנוגדת לתפיסה שלנו את הדמוקרטיה כמושג נורמטיבי, בנוסף להיותו הגדרה של צורת משטר קיימת.

כיצד ניתן ליישב את שתי אופני ההגדרה? ההצעה שלי בונה על התחושה הזו שדמוקרטיה היא דבר מה מדיד שאפשר שיהיה יותר או פחות ממנו, ולכן מנסה להגדיר ממד אחיד, שבקצהו האחד נמצאת הדמוקרטיה המושלמת, ובקצהו האחר אי-דמוקרטיה מוחלטת, ושניתן לחלק אותו למרחקים מהקצה המושלם שמגדירים קבוצות שונות. ההגדרה הזו, בעצם, מקבלת את הגישה ההיררכית במלואה, אך במקום לדבר על הוספת עוד ועוד תכונות שונות, מדובר על שינוי בתכונה אחת בלבד.

כדי לגלות מהי התכונה האחת הזו, חזרתי לדאהל, ולהגדרה שלו של הדמוקרטיה האידאלית: שיוויון פוליטי. מה משמעות המושג הזה, וכיצד ניתן לתאר אותו כממד שאפשר לנוע בו? אפשר לנסות לחשוב על הרעיון באמצעות אנלוגיות. האנלוגיה המתבקשת היא למושג השיוויון הכלכלי. שיוויון כלכלי מודדים באמצעות מדד ג'יני. מדד זה נע בין אפס לאחד, כאשר אפס הוא מצב של אי שיוויון מוחלט ואחד הוא מצב של שיוויון מוחלט. שיוויון מוחלט מוגדר כמצב שבו לכל פרט בחברה יש אותה כמות של רכוש כמו כל פרט אחר, ואי שיוויון מוחלט הוא מצב בו כל הרכוש בחברה נתון בידיו של פרט אחד. ככל שהרכוש מחולק בין יותר פרטים, וככל שההפרשים ביניהם קטנים יותר, כך גדל מדד ג'יני. האם ניתן ליישם את מדד ג'יני גם לדמוקרטיה? מה המקבילה הפוליטית של כסף עבור הכלכלה?

כח. דמוקרטיה מתאפיינת בחלוקה שיוויונית של הכח בחברה. ככל שהכח מפוזר באופן שיוויוני יותר, כך המדינה דמוקרטית יותר. הדמוקרטיה המושלמת היא זו שבה לכל אזרח ישנה בדיוק אותה מידה של כח כמו כל אזרח אחר. מאידך, ההפך המוחלט של הדמוקרטיה הוא המשטר בו כל הכח הפוליטי מרוכז בידיו של אדם אחד – הדיקטטורה המושלמת. על פני הממד הזה, השאיפה הנורמטיבית צריכה להיות לפיזור אחיד יותר של הכח בחברה. לכן, נטילת הכח מקבוצה אחת והעברתו לקבוצה אחרת אינו יכול להיות דמוקרטיזציה, משום שהוא אינו משנה את מדד הכח בחברה.

דמוקרטיזציה וקונסולידציה: מה קורה אחרי זכות הבחירה?

חקר הדמוקרטיזציה מתמקד בתנאים הדרושים למדינה אוטוריטרית (היינו, לא דמוקרטית) להפוך לדמוקרטית. אין זה מפתיע, לכן, שהדגש הוא על הסכנה מפני עריצותו של מיעוט מסוים. לאחר שהתבצע תהליך הדמוקרטיזציה, עוברת הדמוקרטיה הצעירה לשלב המכונה "גיבוש הדמוקרטיה", או "קונסולידציה דמוקרטית". לתהליך זה ישנן שתי פרשנויות, אחת שלילית ואחת חיובית. הפרשנות השלילית ממשיכה בדגש על החשש מעריצות, ושואלת שאלות לגבי התנאים הדרושים כדי לבצר את הדמוקרטיה ולמנוע הדרדרות חזרה למשטר אוטוריטרי. חוקרים שמתמקדים במדינות דרום אמריקה, כמו אלפרד סטפן וחואן לינץ, מתרכזים בעיקר בסוגיה הזו. הפרשנות החיובית, לעומת זאת, רואה בקונסולידציה תהליך של חיזוק והעמקת הדמוקרטיה. עבור הרדיאלים המשמעות כאן היא הפיכת דמוקרטיות דפקטיביות לדמוקרטיות אמיתיות, בעוד שעבור ההיררכים מדובר בטיפוס במדרגות ההיררכיה מ"סתם" דמוקרטיה לעבר הדמוקרטיה הליברלית. שתי הקבוצות גם יחד מתמקדות בצדדים המוסדיים של הדמוקרטיה – חיזוק והרחבת החוקה, יצירת מנגנונים שימנעו הפיכות, הרחבת הזכויות הניתנות לאזרחים. אבל שתי הקבוצות, לדידי, מתעלמות מהאיום החדש שנוצר בדמוקרטיות צעירות (ומתקיים גם בדמוקרטיות ותיקות), שהוא האיום בעריצות הרוב.

עריצות הרוב, עבורי, משמעה שימוש של הרוב בכח השניתן לו מפאת היותו רוב כדי לשלול מהמיעוט את הכח הפוליטי שלו. איונו של כחו הפוליטי של המיעוט מביאה, כמובן, לפיזור פחות שיוויוני של הכח בחברה, ומכאן שחברה בה הרוב עריץ על פני המיעוט היא חברה פחות דמוקרטית מאשר חברה שבה הרוב אינו נוהג בעריצות. הכלי העיקרי למניעת עריצות הרוב אינו יכול להיות כלי מוסדי, משום שכל כלי מוסדי שכזה יכחד אל מול כחו של הרוב. הכלי חייב להיות כלי רעיוני: העמקת המחויבות הדמוקרטית של האוכלוסיה. רק באמצעות פעולה זו ניתן יהיה למנוע מצבים של עריצות הרוב. מחויבות דמוקרטית היא אותה רתיעה מהשימוש בכחך שלך כדי להגביל את כחו של האחר.

מהו כח?

כעת לא נותרה לי ברירה אלא להגדיר את מושג המפתח הזה בהגדרת הדמוקרטיה המחודשת שלי. מה משמעות המילה "כח"?

יש אינספור הגדרות שונות לכח, ולא אלאה אתכם באופן בו הגעתי להגדרה שלי, אלא רק אסביר את הרציונל מאחוריה. באופן פורמלי, אני מגדיר כח כך:

• א' מפעיל כח על ב' כאשר ב' מבצע פעולה שהוא אינו מעוניין לבצע, אך ורק משום ש-א' שינה את הסיטואציה באופן שהופך זאת לבלתי כדאי ל-ב' שלא לבצע את הפעולה.
• ב' אינו רוצה לבצע פעולה כאשר העלות של ביצוע הפעולה גבוהה יותר מהתועלת שבה. (c>u)
• א' יכול להשפיע על הסיטואציה באמצעים הבאים:
  • כח כלכלי: הוספת תמריצים נוספים לתועלת (r) כך ש- c<u+r
  • כח כפיה: הטלת סנקציות (s) על אי ביצוע הפעולה כך שהעלות נטו של ביצוע הפעולה נמוכה יותר מהעלות של הסנקציות וגם מהעלות של התנגדות לסנקציות (t) כך ש- c-(u+r)<s  AND t (וזאת בתנאי שהעלות להטלת הסנקציות אינה עולה על התועלת של א' מהטלתן. מקרים של אי ודאות, בהם א' חושב שהוא יכול לכפות את הסנקציות ו-ב' חושב שהוא יכול להתנגד להן גורמים למשחק "שפן").
  • כח חברתי: שינוי תפיסת התועלת של ב' כך שתהיה גדולה יותר מהעלות (למשל, על-ידי הוספת משמעות ערכית לביצוע הפעולה).
  • כח מיקוח: הקטנת העלות (או תפיסת העלות) של ב'.

חשוב לשים לב לשני פנים חשובים של ההגדרה הזו. ראשית, הגורם המרכזי כאן הוא תפיסת המציאות של ב' וההשפעה שיש ל-א' עליה. הגורם הזה משאיר את ההגדרה פגיעה לכשל סנטה קלאוס: אני מאמין שסנטה קלאוס רוצה שאני אהיה טוב ויטיל עלי סנקציות אם לא, ולכן אני משנה את ההתנגדות שלי, למרות ש(להחביא את הילדים)סנטה קלאוס לא קיים. הפתרון לכשל הזה נעוץ בדרישה של ההגדרה ששינוי ההתנגדות של ב' נובע מתוך פעולה של א'. אם א' לא עשה כלום, מן הסתם לא ניתן לדבר על הפעלת כח.

שנית, הפעולה ש-א' רוצה ש-ב' יעשה יכולה להיות גם אי-פעולה. הפעלת כח יכולה להיות, לפיכך, גם מניעת האפשרות לבצע את הפעולה. במקרה זה מתהפכים הסימנים: האמצעי למניעת פעולה הוא באמצעות הגדלת העלות לביצוע הפעולה הלא רצויה. מדובר על מקרה פרטי של כח מיקוח, אבל חשוב לציין אותו משום שהוא אינו מהווה מיקוח. לשם דוגמא, אם ב' רוצה להדליק את הטלוויזיה ו-א' רוצה למנוע זו ממנו, א' יכול לשבור את הטלוויזיה, וכך להפוך את העלות של הדלקת הטלוויזיה לבלתי סבירה (או, אם תרצו, אינסופית), כך שהתועלת ממנה בהכרח קטנה יותר. צריך להבדיל בין פעולה הזו שמשנה את העלויות לבין איום בפעולה כזו, שמהווה סוג של סנקציה.

מההגדרה הזו נובע שיש מידה של סימטריות או דו-כיווניות בכח. הבחירה של א' בסוג הכח שכדאי לו להפעיל קשורה בכח הנגדי שיכול להפעיל ב'. כך, למשל, אם חתמתי על חוזה עם מישהו, אבל אני יודע שאין לו המשאבים הכלכליים הדרושים כדי לתבוע אותי על הפרתו, אני יכול להתעלם מכח הכפייה שלו (להטיל עלי סנקציות) באמצעות כח המיקוח שלי (להגדיל את העלות שלו להטלת הסנקציות עלי).

כח ודמוקרטיה: מה הלאה?

כח פוליטי מוגדר ככחו של הפרט להשפיע על הכלל. כדי שההגדרה שהצעתי לדמוקרטיה תוכל להיות שימושית לאיזשהו צורך, יש למצוא דרך פרקטית להכריע על פיזור הכח הפוליטי בקרב כלל האוכלוסיה במדינה מסוימת. כל המרכיבים המקובלים של הגדרת הדמוקרטיה המקסימלית יכללו כאן – זכות הצבעה, זכויות אדם ושיוויון בפני החוק – אך התחושה שלי היא שהם אינם מספיקים בפני עצמם, וחשוב מכך, שצריכה להיות דרך להפשיט אותם כך שיוכלו לשמש כיחידות של כח פוליטי. כמו כן, האופן שבו הכח הזה מתקיים בפועל חשוב לא פחות מאשר פוטנציאל הכח. כאשר מפלגות מסוימות נחשבות מוקצות מחמת המיאוס מכל קואליציה אפשרית, המשמעות היא איון הכח האלקטורלי של מצביעיהן, במיוחד אם הדחיה שלהן היא לא על רקע אי הסכמה רעיונית אלא בשל מאפיינים קבוצתיים (אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר). אם הרוב מנצל את כחו כדי לאסור על הבעת עמדות כלשהן שאינן, בפני עצמן, מבקשות להגביל את כחו של מגזר מסוים באוכלוסיה, הרי שיש כאן שלילה של כח לגיטימי מידי האוכלוסיה האוחזת בדעות כאלו.

עד כאן הגעתי בינתיים. ביקורת, הצעות והפניות רלוונטיות יתקבלו בשמחה.

1. סתם, לא יפה ללכלך ככה. אני בטוח שהיו הבדלים משמעותיים בעמדות שלהם במהלך הקמפיין, וזה רק אני שלא יודע מה הם. [↩]

אני רוצה להודות לאריה עמיחי ששלח אותי, לראשונה, לקרוא את הטקסט המלא של נאום ליברמן באו"ם. קודם לקריאת הדברים שמעתי עליהם רק מכלים שניים שונים, וחשבתי שהבנתי פחות או יותר מה הוא אמר. אבל קריאה של הטקסט המלא בקונטקסט הנכון הוכיחה לי שטעיתי. גם זו תזכורת חשובה.

במאמר שכתבתי בשנה שעברה (ועושה את דרכו האיטית בצינורות האקדמיים לקראת מה שיום אחד אני מקווה שיהפוך לפרסום) חילקתי את הטיעונים למען מדינה דו-לאומית לשלושה סוגים: אלו שטוענים שמדינה דו-לאומית היא בלתי-נמנעת, אלו שטוענים שהיא רצויה^[1] ואלו שטוענים שהיא בלתי נסבלת. הסוג האחרון, כמובן, דורש הסבר. אלו שטוענים למען מדינה דו-לאומית כי הם חושבים שהיא בלתי נסבלת למעשה רוצים בפתרון שתי המדינות, אבל הם מאמינים שהדרך היחידה להגיע למטרה הזו היא על-ידי הפחדתם של היהודים בישראל, והדבר המפחיד ביותר עבור יהודי ישראלי הוא המדינה הדו-לאומית. ואכן, האיום במדינה דו-לאומית הוא הצלחה אדירה, ויותר ויותר אנשי שמאל ומרכז מנפנפים באיום הזה כדי לדחוק את הממשלה לויתורים.

כדוגמא אקראית לשימוש הכמעט אגבי שנעשה באיום הזה אפשר להביא את הפוסט האחרון של שלום בוגוסלבסקי:

תיק 1967 עוד לא נפתח מחדש. השלכות המלחמה אמנם מעולם לא היו חיות יותר בדיון הציבורי, אבל גם הם יצאו מגבולות השמאל לכלל הציבור רק ב-1987, ורק בשנה האחרונה הדיבור עליהן הגיע, סוף סוף, לעיקר: בחירה הכרחית בין שתי מדינות לאומיות למדינה אחת דו לאומית.

אבל האמת היא שהצבת הברירה העומדת בפני ישראל כבחירה בין שתי מדינות לאום למדינה דו-לאומית אחת היא ברירה שקרית. או, בכל אופן, לא זו הברירה שמציע המרכז-שמאל של ישראל. ליברמן הציב את המראה הזו מול תומכי פתרון שתי המדינות, והעברת הדיון לפסים של כן-או-לא לפטר את ליברמן היא הדרך של השמאל להתחמק מהבעיה. ההצעה של ליברמן היא היחידה שמציעה שתי מדינות לאום במסגרת כזו שתאפשר לישראל להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. אצל כל השאר אופיה של ישראל כאתנוקרטיה כבר הוסכם, ועכשיו רק מתמקחים על המחיר. או, אם לפרט את הנמשל: הדיון הוא על מה גודלו המקסימלי של מיעוט שאפשר לדכא אותו בצורה לגיטימית.

"רוב יהודי" הוא ביטוי המפתח, וסביבו נסוב הדיון. האם אפשר לקיים רוב יהודי בישראל או לא. ויש לזכור: למעט קבוצה מאוד קטנה בשולי השמאל הראדיקלי, קבוצה עליה אני נמנה, הדיון הזה הוא נחלתו של כלל הציבור היהודי בישראל, כולל תומכי המדינה הדו-לאומית מימין ומשמאל שנסמכים על המשך קיומו של רוב יהודי במדינה המשותפת (או, לחלופין, על ההנחה שאפשר לדכא שאיפות לאומיות אפילו של "מיעוט" בן יותר מחמישים אחוז) כבסיס להתכנותה של מדינה כזו. הנחת היסוד היא תמיד אותה "מסקנת השואה" – שאם היהודים לא ישלטו באופן בלעדי בגורלם של היהודים, הגורל הזה יהיה מר. ומה שמבטיח שליטה שכזו הוא רוב יהודי במדינת ישראל, באיזה גבולות שלא יהיו.

הימין הליברמני (ואני מרשה לעצמי להניח שגם נתניהו נמצא באותו ימין) מוצא עצמו פתאום דחוק בין שתי אלטרנטיבות עם אותה תוצאה בדיוק, מבחינתו: השארת מדינת ישראל עם מיעוט, קטן או גדול, של ערבים. טיעון הנגד שלהם מוצג בצורת השאלה שהעמיד אבי טרנגו ("עיתונאי") בטמקא:

האם נבון יהיה להתעלם מהאפשרות שערביי ישראל יהוו מיעוט משמעותי התובע את זכויותיו הלאומיות והתרבותיות?^[2]

הימין הליברמני הוא הוא ממשיך דרכו האמיתי של בן-גוריון. צודק יוסי גורביץ כשהוא כותב שליברמן "רוצה להשלים את הטיהור האתני שלא בוצע ב-1948" – הוא רוצה מדינת לאום יהודית, כמו הציונות המדינית שהקימה את מדינת ישראל ונתקעה, ולא שהיא לא ניסתה להמנע מכך, עם מיעוט משמעותי של בני לאום אחר בקרבה. אבל השמאל-מרכז בישראל אינו מוכן לפתרון אמיתי של שתי מדינות לשני עמים – הפלסטינים אזרחי ישראל, על פי הפתרון של השמאל, ישארו בגבולות ישראל. ומה אז? האם בגלל שהם מיעוט של 20 אחוז ולא 45 אחוז יהיה בסדר להמשיך לדכא אותם ולשלול מהם זכויות? האם בגלל שתהיה להם מדינת לאום מעבר לגבול נוכל להגיד להם שאין להם שום זכויות תרבותיות פה וישראל תוכל להפוך לאתנוקרטיה במלוא מובן המילה?

כי החלופה היחידה במסגרת הפתרון שמציע השמאל-מרכז היא פתרון של שתי מדינות: מדינה פלסטינית, ומדינה דו-לאומית. שכן, יש לזכור, הפלסטינים אזרחי ישראל אמנם רוצים להשאר אזרחי ישראל ולא להפוך לאזרחי מדינה פלסטינית נחשלת ובלתי-יציבה, אבל הם אינם רוצים, ובין כה אינם יכולים, להפוך לבני הלאום של מדינת ישראל, הוא הלאום היהודי. הדרך היחידה להפוך את ישראל למדינת לאום דמוקרטית היא על-ידי הפיכתה למדינת הלאום הישראלי – לאום שיכלול הן את היהודים והן את הפלסטינים בישראל. ואם אפשר לקיים מדינה כזו, למה לעזאזל צריך מדינה פלסטינית? ושוב הטיעון הימני חוזר ועולה: אלו שדורשים זכות להגדרה עצמית לפלסטינים שוללים אותה מהיהודים.

הפתרון ההגון וההוגן היחיד הוא זה שאומר שהגדרה עצמית אינה חייבת להתבצע במדינה בריבונות בלעדית של הלאום שמגדיר את עצמו, אלא יכולה להתקיים גם במסגרת משותפת עם לאומים אחרים, ובתנאי שכל אחד מהלאומים מקבל הגנות מסויימות.

אינני בטוח אם ליברמן רוצה באמת ובתמים בהקמת מדינה פלסטינית אחרי חילופי אזרחים, או שהוא מעדיף את הסטטוס קוו. בכל מקרה, מה שהוא מצליח לעשות זה להראות שהברירה כפי שמציג אותה המרכז-שמאל כיום היא פיקטיבית. היא אינה ברירה כלל, פרט, אולי, מנקודת מבטם של הפלסטינים בשטחים. אם אנחנו מוכנים לדכא מיעוט, גודלו של המיעוט הזה לא צריך לשנות לנו. אם איננו מוכנים לדכא מיעוט – גם אז גודלו לא צריך לשנות כלל. הברירה אינה בין מדינה פלסטינית ללא מדינה פלסטינית. בסופו של דבר, המדינה הפלסטינית היא שולית לדיון. הברירה חייבת להיות בין מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, לבין מדינת ישראל כמדינה ששייכת באופן שיוויוני לשני הלאומים שחיים בה.

באופן אירוני, אולי, הפתרון של ליברמן והפתרון שלי (ושל אחרים כמוני) כולל נקודת דמיון משמעותית בנוגע לתחילתו של התהליך: בתקופה לא קצרה של בניית אמון בין שני העמים. אצל ליברמן התקופה הזו מתאפיינת בהפרדה מקסימלית, שתאפשר לשנאות הישנות לדעוך. אצלי התקופה הזו מתאפיינת דווקא בהגברת המגע באופן שייצור תלות הדדית ותייצר יותר סיטואציות של מגע חיובי בין בני שני הלאומים. בשאלה הזו צריך הדיון הציבורי בישראל להתמקד: איתם, או בלעדיהם?

1. שני הטיעונים, כמובן, אינם סותרים. [↩]
2. יש כל כך הרבה דברים אדיוטיים בטקסט הזה – למשל מתן הדוגמא של חנין זועבי כהוכחה לאיסלאמיזציה של ערביי ישראל. מה שהוא רצה להדגים זו הפלסטיניזציה של ערביי ישראל. אבל עבור מי שרגיל לראות בדת ולאום כאותו דבר, לא מדובר בטעות מפתיעה יותר מדי. יש לציין שהוא חוזר על אותה טעות בדיוק מאוחר יותר בטור, כשהוא משווה בין רצונו של היהודי האמריקאי במימוש "שאיפותיו הדתיות-תרבותיות" לבין רצונו של הפלסטיני אזרח ישראל בזכויות "לאומיות-דתיות". [↩]