לא שומעים!

חה"כ עינת וילף ביקשה להפיץ את המכתב שלהלן, ואני מסכים שחשוב. אז הנה.

שלום חברים,

בימים אלה הצוות ואני שוקדים על העדכון לשנה החדשה, אך התפתחויות מעניינות הביאו אותי לשלוח אליכם עדכון מיוחד זה. לאחרונה נעשה נסיון שקוף ועלוב להפחיד אותי ולגרום לי לסגת מהמאבק לצמצום הריכוזיות במשק. אין בכוונתי להיכנע לנסיונות אלה ואמשיך להלחם. כדי לשתף אתכם בכוחות הפועלים מאחורי הקלעים בתחום זה, אגולל בפניכם את סיפור המעשה:

מזה כמה חודשים אני עובדת בשיתוף פעולה עם עו"ד דרור שטרום, הממונה לשעבר על ההגבלים העסקיים ופרופסור אבי בן-בסט, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, על הצעת חוק להגברת התחרותיות במשק (לעיון בהצעת החוק). הפנייה אלי לניסוח וקידום החוק נעשתה על רקע הניסיון שלי בעולם העסקי והיכרותי עם תחום הפירמידות העסקיות. לאחר כמה חודשי עבודה התגבשה הצעת החוק. לשמחתי זכיתי לתמיכה רבה בהצעת החוק ויחד איתי הצטרפו כיוזמים וחותמים כמחצית מחברי הכנסת שאינם בממשלה.

בעקבות הצלחת ההחתמה, ביקש עיתון דה מרקר לערוך ראיון איתי בנושא זה. בעקבות הראיון שעסק כולו בהצעת החוק ובתפישת עולמי הכלכלית היתה פנייה לעשות ראיון נרחב יותר שישמש את "דה מרקר וויק". הראיון הנרחב שהיה מקצועי מאוד (כל הציטוטים וכל העובדות במאמר מדוייקים) זכה לתגובות חמות.

אך כפי שהזהירו אותי רבים בעקבות הראיון, הנסיונות לקעקע אותי לא איחרו לבוא:

לפני כמה ימים התקבלה בקשה תמימה להתראיין לגל"צ בנושא הריכוזיות. הראיון התקיים עם דודי תדמור, שלמרות עברו המפואר כממונה על ההגבלים עסקיים, משרת היום את משפחת עופר, ששולטת על כמה ממשאבי הציבור החשובים ביותר באמצעות מבנה הפירמידה. אין ספק שהייתי צריכה להמנע מלהתראיין אצל מי שמפת האינטרסים שלו מנוגדת למאבק בריכוזיות. ואכן, הראיון היה מגמתי וניכר היה שלמראיין אין עניין לקיים דיון ענייני ואינטלגנטי בנושא הריכוזיות והצעת החוק. כל אמירה שלי נתקלה בהמהום ספקני וברור היה שהראיון נערך במטרה לגרום לי לחשוש לעסוק בנושא ולהתבטא לגביו.

אך בכך לא היה די. היום בצהריים קיבל הדובר שלי טלפון מכתבת בגלובס שפתחה את השיחה כך: "גילוי נאות: מאז שהתפרסמה הכתבה על עינת בדה מרקר העורך שלי מחפש אותה. בדקנו וניסינו למצוא כמה דברים. מצאנו שהיא לא היתה בכנסת בזמן ההצבעה על חוק שכר מינימום. ביררנו והסתבר שהיא היתה במשלחת רשמית מטעם הכנסת וגם בדקנו במזכירות הכנסת והיא היתה מקוזזת. ביררנו במשרד של עמיר פרץ (יוזם ההצעה) והם אמרו שהכל היה בסדר ומקוזז, אבל העורך שלי מתעקש לתאר אותה כמי שנמלטה מההצבעה. האם תוכלו למסור לי תגובה?"

לגלובס נמסרה התגובה הבאה: "ח"כ וילף נענתה לבקשתו של יו"ר הכנסת, ח"כ רובי ריבלין, להשתתף במשלחת אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-גרמניה לברלין, ולתרום למאמץ ההסברה הלאומי ולמלאכת ייצוג הכנסת בפני עמיתיה בגרמניה. ההשתתפות במשלחת נקבעה שבועות רבים מראש ותואמה על ידי מחלקת קשרי החוץ של הכנסת, עוד בטרם פורסם סדר היום של מליאת הכנסת לשבוע זה. בהתאם לנהוג, ח"כ וילף דאגה מראש לקיזוז עם אחד מחברי האופוזיציה בשעת ההצבעות על חקיקה פרטית".

בנוסף גם נמסרה התגובה הבאה מטעם יו"ר הכנסת, שלא הוכנסה לכתבה: "ח"כ עינת וילף היא נכס יוצא מן הכלל לכנסת, היא הפכה לשליחה חשובה של הכנסת והיא עושה עבודה בלתי רגילה".

אמרנו גם לכתבת שאיננו מבינים מדוע הם מתעקשים לעסוק במשהו שאין בו דבר, במיוחד לאור העובדה שידוע שמשלחות רשמיות מטעם הכנסת נקבעות חודשים ושבועות מראש, וסדר היום של החקיקה הפרטית נקבע רק באותו שבוע. הכתבת הסבירה שאין לה מרחב תמרון והעורך שלה מתעקש על כך שנמלטתי מההצבעה. קשה להגיד שהופתענו – גלובס הוא בבעלות 100 אחוזים של איש העסקים אליעזר פישמן, שיש לו נתח בידיעות אחרונות ומספר חברות נדל"ן (קישור לרשימת האחזקות). מזה זמן רב הוא משתמש בעיתון שלו כדי להיאבק את מאבקם של בעלי הפירמידות כנגד מה שהוא מכנה "פופוליזם הריכוזיות".

היום בערב כשראיתי את העיתון הסתבר לי שגלובס החליטו לצאת מולי למסע הפחדה ולהבהיר לי שהם אינם חוסכים באמצעים לעשות זאת (קישור לכתבה). את העמוד הראשון (!) הם פתחו את הכתבה במלים הארסיות הבאות: "אחרי כהונה של בערך שתי דקות בכנסת, אחרי רקורד ציבורי שמסתכם, פחות או יותר, בכלום." מכאן ואילך הם המשיכו בשטף מלים שכל מטרתן אחת – לגרום לי להיראות כאדם שאין מה להקשיב לדבריו או להתייחס אליהם ברצינות.

בעמודה כפולה בהמשך הם פרשו חלקים מהראיון המגמתי עם דודי תדמור. כדי לגרום לי להשמע לא קוהרנטית נמנעו מעריכת דברי, למרות שאין דין שיחה כדין כתבה. העורך והכתב לא הסתפקו בהערות המגמתיות של דודי תדמור מהראיון ושילבו הערות מזלזלות נוספות משלהם כגון "לא ממש הבנו", "ראשנו סחרחר", "וילף פשוט מדברת שטויות", כדי להבטיח שחס וחלילה הקוראים לא יוכלו לחשוב בעצמם.

גרוע מכך, בכעסם על כך שלא נמצא דבר כנגדי, הם פשוט עשו שימוש בשלל שקרים 'קטנים'. במקום לציין שהנסיעה לגרמניה נעשתה מטעם הכנסת כנציגה של הפרלמנט הישראלי לפרלמנט הגרמני, נאמר שהיא הייתה של "אגודת ידידות ישראל-גרמניה" (משום מה המילה 'פרלמנטרית' הושמטה) ובסוגריים הוסיפו "במימון הכנסת כמובן, במימון העשוקים, כמובן". הם התעקשו לייצר שלל ספקולציות ולדבר על "מנעמי השלטון", מתוך ידיעה שאין קל מלזרוק אמירות כאלה כדי לגרום לציבור הבוחרים לפנות כנגד חברי הכנסת שלו.

הכתבה בדה מרקר הבהירה לכל החוששים מהמאבק כנגד הריכוזיות שלא ניתן ללחוץ עלי באמצעים המקובלים של הבטחת תפקידים לאחר החיים הפוליטים ותרומה לבחירות מקדימות. על כן לא נותרה להם ברירה אלא לנסות לגרום לאנשים לחשוב שלא כדאי להקשיב למה שאני אומרת. ברור לי שהעורך והעיתונאים נאלצו לשתף פעולה עם כתבה שכל מטרתה להפחיד אותי לידי שתיקה. אין לי אלא להצטער שעיתונאים בעלי יכולת נאלצים להתכופף בפני מתי מעט בעלי הון ולשרת את מטרותיהם, מתוך ידיעה שאין להם אפשרויות רבות לעבוד בעיתונות עצמאית ואמיצה. הדבר מצביע על סכנת הריכוזיות לשיח הציבורי ולמקצוע העיתונות.

בעיית הריכוזיות יותר משהיא בעיה כלכלית, היא בעיה לדמוקרטיה. הפעולה של עיתון גלובס היום מוכיחה בדיוק איזה סוג של נבחרי ציבור מבקשים בעלי ההון לראות לפניהם: מפוחדים, מבוהלים, שותקים ושאינם יכולים למלא את תפקידם למען הציבור בנאמנות. כחברה גאה במפלגת העבודה אין בכוונתי להיות אף אחד מאלה.

כדי שלא נאפשר למתי מעט אנשים לעוות את הדמוקרטיה ורצון הציבור אתם מוזמנים לנקוט את הפעולות הבאות:
1) כתבו לחברי הכנסת החתומים על החוק, ברכו אותם על תמיכתם בו, וחזקו אותם אל מול הלחצים המופעלים עליהם (קישור לחוק ולרשימת החותמים).
2) כתבו למשרד ראש הממשלה ולשר האוצר בדרישה לממש את הבטחתם להקים ועדה לבחינת נושא הריכוזיות (ראו את הכתבה על הנושא עם חיים אורון).

3) הפיצו מכתב זה למי שעשוי להיות מעוניין.

ובעיקר – בכל פעם שאתם קוראים עיתונים, שאלו את עצמכם – מה מבנה הבעלות שלהם, מי עומד מאחוריהם, ומה האינטרסים שלהם והאם הבעלים מבטיחים את עצמאות העורכים והעיתונאים לטובת הציבור כולו.

ועד לעדכון לשנה החדשה, אני מברכת את כולכם בברכת שנה טובה ואמיצה,

שלכם,

עינת.

שלומית יהב, מנכ"לית חברת "החלק המשלים" (שנראית באופן חשוד כמו חברה של "קואצ'רים", כפי שהם מכנים את עצמם^[1]), החליטה להסביר להמונים הנדכאים בישראל שלמעשה, אפשר לחיות יופי ממשכורת ממוצעת בישראל. לא טרחתי לקרוא את מירב הטור, כי אחרי הפסקה השישית הייתי צריך להתפנות לבית חולים עקב נזק קריטי לגולגולת, ולהזמין מישהו שיתקן את הקיר.

יהב מסבירה בטור שלה איך הכנסה ממוצעת יכולה להספיק לחיים טובים ואפילו לקצת חסכון. עכשיו, כולנו יודעים שהמונח "הכנסה ממוצעת" קצת מטעה, כי 70 אחוז מהאנשים מרוויחים פחות מההכנסה הממוצעת. אבל המקרה הזה הרבה יותר גרוע, כי יהב מדברת על משקי בית בהם שני בני הזוג מרוויחים משכורת ממוצעת, כל אחד. כך היא מצליחה להגיע למשכורת ממוצעת שנתית של לא פחות מ-173,000 ש"ח, או כמעט 14,500 ש"ח לחודש.

1. אחרי כתיבת הפוסט, ניסיתי בכל זאת לקרוא את רשימת ההמלצות האנמית וחסרת התוחלת. בין השאר התחזק החשד שלי כאשר ההוצאה היחידה שציינה יהב עבור ילדים כמשהו שעשוי לעלות כ"פעילויות בחירה או כורח" היא "שכירת מאמן אישי לילד וכד'"… [↩]

טמקא דיווחו היום בחדווה שילדים אמריקאים הם מטומטמים לאללה.

מחזור 10' בארה"ב: בטוחים שבטהובן זה כלב^[1]

זו כותרת הכתבה, שמספרת לנו שהטמבלים האלה לא יודעים מה זה צ'כוסלובקיה וחושבים שבטהובן זה כלב. הא הא!

אה, רגע, לא. רשימת ה"מיינדסט" ("תפיסת עולם"?) של מכללת בלויט בסך הכל מספרת לנו איך העולם נראה מבעד לעיניהם של בני דור מסויים. אף בן-נוער לא נשאל האם הוא יודע מי זה בטהובן וענה "כלב" – הם פשוט נולדו בשנה בה יצא הסרט הראשון בסדרה המטופשת הזו. אף ילד במחזור 2002 לא חשב שהיה רק אפיפיור אחד בהיסטוריה, אלא הם השתייכו לדור שחי כל חייו בלי שיתחלף האפיפיור. הרשימה כלל אינה מתבססת על סקר, אלא על סקירת הארועים שהתרחשו בשנות חייהם המוקדמות (או לפני הולדתם) של בני המחזור החדש, בתוספת שיחות כלליות עם מספר בני נוער.

למעשה, הרשימה לא כל כך נועדה לספר לנו על בני הנוער, ויותר עלינו, המבוגרים. המטרה שלה היא לא לספר לנו שבני הנוער אהבלים, אלא שהרבה מהדברים שנראים לנו מובנים מאליהם, אינם כאלו; שהרבה דברים שבעינינו הם תרבות פופ שכולם מכירים הם היסטוריה עתיקה עבור בני הנוער הללו. באופן הכי ספציפי, המטרה של הרשימה היא להתריע בפנינו שכדאי שנחשוב כמה שניות לפני שאנחנו משתמשים באיזו אנקדוטה כדי להבהיר נקודה מסוימת – כי יתכן שהאנקדוטה הזו פשוט לא רלוונטית לניסיון החיים של בני הנוער.

ולא, המשמעות של הרשימה אינה שבני נוער לא יודעים על שום דבר שקרה לפני שהם נולדו^[2]. אבל עולם ההקשרים שלהם – ומכאן גם עולם המושגים שלהם – עשוי להיות שונה בעליל. כשמרצה זורק איזה רפרנס על קלינט איסטווד, יש סיכוי שהאסוציאציה הראשונה של הסטודנטים שלו לא תהיה הארי המזוהם אלא מיליון דולר בייבי. זה לא אומר שהסטודנטים לא שמעו על הארי המזוהם, אלא שהאסוציאציות המיידיות שלהם עשויות להיות שונות, ומה שמעורר באנשים בגילי תגובה אינסטינקטיבית עשוי להצריך מאמץ קוגניטיבי מאנשים צעירים ממני בעשור – ומכאן שזה לא ישיג את אותו האפקט.

והרי, בסופו של דבר, זה משהו שכולנו יודעים. כשלימדתי את הסטודנטים שלי על מרקס, היה לי ברור שחלק מהמושגים שמופיעים בכתביו שינו את משמעותם, וצריך להבהיר למה בדיוק מרקס התכוון בקונטקסט שלו. זה לא הופך אותם לסתומים – זה פשוט אומר שהם בני אדם נורמליים לחלוטין, שמייחסים לשפה את המשמעות המקובלת שלה, ולא בהכרח מכירים את התהפוכות שעברו מושגים שונים במאות, או אפילו בעשרות השנים האחרונות. בשביל זה, הרי, הם הולכים לאוניברסיטה.

1. יש לציין שלא מדובר על מחזור 2010, אלא על מחזור 2014 – בארה"ב נהוג לספור על פי שנת סיום הלימודים הצפויה, היינו ארבע שנים מעכשיו. [↩]
2. וכאן רצוי לציין שטמקא רחוקים מלהיות היחידים שהציגו את הרשימה הזו באור הלא נכון. גם הטקסט שהם פרסמו הוא בסך הכל תרגום של הידיעה של AFP. [↩]

הדיון על פוסט-ציונות באקדמיה הישראלית התפרץ מחדש לרגל פרסומו של דו"ח מאת המכון לאסטרטגיה ציונית (פרסומים קודמים של המכון לאסטרטגיה ציונית: לימודי האזרחות בישראל: אינדוקטרינציה חד-כיוונית, פוסט ציונות במערכת החינוך הממלכתית, שנאת ישראל בגני הילדים. טוב, האחרון לא, אבל תודו שכמעט האמנתם!) ש(שימו לב למקוריות המבריקה והיצירתית!)בחן סילבוסים של קורסים במדעי החברה והרוח וגילה שסוציולוגים הם שמאלנים. ריכזתי כמה קישורים רלוונטיים ברשומה באתר מדעי החברה בישראל (אם כי, מנסיון העבר, לא הייתי בונה על דיון מרתק במיוחד שם. אבל אי אפשר לדעת).

אני שמח לבשר לכם, אגב, שעל פי הקריטריונים של המכון לאסטרטגיה ציונית, גם אונ' טורונטו היא פוסט-ציונית, כי גם הם מלמדים את אותם הטקסטים נגדם יוצא המכון. המוזר הוא שהם מלמדים אותם גם בקורסים על פוליטיקה קנדית. אנטישמים!

בפוסט קודם שלי כבר דיברתי על הבעיתיות שבטענות הללו מהכיוון של התוכן הרלוונטי לסילבוסים במדעי החברה (נושא שגם יובל דרור נדרש אליו). היום אני רוצה לעסוק בנושא מכיוון שונה קצת.

אחרי שאם תרצו לבשו את החליפה של האיומים^[1], הם דרשו מנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון לתקן את "ההטיה בהרכב הסגל במחלקה". לראשונה אנחנו חורגים מהשיח המכובס של "הטייה בסילבוסים" ועוברים למה שבאמת מעניין את הנאו-ציונים. הרי לא באמת אכפת להם מה מלמדים בכיתות ברמת רשימת הקריאה. הם יודעים טוב מאוד שמה שחשוב זה לא מה קוראים אלא איך קוראים. אני יכול להרכיב קורס שלם מטקסטים ציוניים טובים ולהוציא את הסטודנטים מהקורס עם ידיעה מוחלטת שהציונות היא גזענות. מה שאכפת לנאו-ציונים זה שהאנשים הללו מלמדים באוניברסיטה. הם רוצים שיותר מאנשי שלומם, ופחות מאנשי הצד השני, ילמדו באוניברסיטה.

אבל שימו לב שלמרות שלמעשה הם תוקפים את המנגנון של גיוס חברי סגל, הם בכלל לא מדברים על המנגנון הזה. הם מדברים על משהו שונה לגמרי – על תוכנית הלימודים שחברי סגל בונים. ולמה הם לא תוקפים את המנגנון? אולי כי הם יודעים שאין להם מה לתקוף. כי מחקר שבאמת ירעיד את אמות הסיפים של האקדמיה הישראלית, מחקר שיתמקד בשינוי עוולות באקדמיה, אם יש כאלו, ולא בהסתה כנגד המוסד האקדמי בכללותו, יהיה מחקר שיבחן את איכותם של המועמדים השונים למשרות אקדמיות וישווה בין אלו שנידחו לבין אלו שהתקבלו, ויוכיח כי בסטדנרטים אקדמיים  בלתי-מוטים, הדחויים היו עדיפים על המתקבלים.

הניסוי האחרון שנערך בתחום היה כשלון חרוץ. ד"ר רן ברץ, שהיו שניסו להריץ אותו כנער הפוסטר של ההטייה השמאלנית כנגד גיוס אנשי ימין לסגל האקדמי, התברר כמשענת קנה רצוץ, לאור רקורד הפרסומים הדל שלו (ואין בכוונתי כאן לבקר את איכותו של ד"ר ברץ כמרצה או אפילו כחוקר – אינני יודע דבר עליו – אלא רק לציין, שוב, שבקריטריונים הכי אובייקטיביים של הערכה אקדמית, ברץ פשוט אינו מועמד מוצלח למשרה אקדמית בשלב זה של הקריירה שלו).

וזה לא שאין בעיות בהליך קבלת חברי סגל חדשים לאוניברסיטאות. דיוני ועדות הקבלה חסויים לחלוטין ואין הן נדרשות לתת הסברים לקבלתו של פלוני או דחייתו של אלמוני. בדרך-כלל אין כללים ברורים להערכת המתמודדים, מה שמשאיר אקדמאים צעירים בעמדה מבולבלת בלי לדעת כיצד עליהם לנהוג כדי לעמוד בתנאים.

יש מקום לתיקון ולרפורמה. אבל טרם הוכחה הטייה שמאלנית. ודוק: תוצאה מוטה אינה הוכחה להטייה בתהליך הבחירה. אולי מי שמוטה הם כל כתבי העת והמוציאים לאור המובילים שנותנים עדיפות לפרסומים מסוג מסויים. ייתכן שזה המצב – אלא שאז לא ברור מה התועלת בתקיפת האוניברסיטאות בישראל, כאשר היעד הנכון הוא הממסד האקדמי הגלובלי — בהצלחה.

1. לשם הבהרה: אם תרצו יכולים לדווח למי שהם רוצים על הממצאים שלהם. מה שהם לא יכולים לעשות זה לאיים על מישהו שאם לא יעשה כך וכך, אז הם יפיצו את הממצאים המרשיעים שלהם. זה ההבדל בין לשלוח תמונה של גבר בוגד לאשתו, לבין לשלוח לגבר מכתב שאומר שהתמונה תשלח לאשתו אלא אם ישלם כך וכך דולרים לסוחט. [↩]

יש כל מיני יוזמות בשמאל, שאני צריך עוד לדבר עליהן – בין אם הנסיון של מרצ לרענון מחדש, או המפלגה שאברום בורג אומר שהוא רוצה להקים, ובין אם דברים אחרים שאין להם עדיין שמות או פרצופים. היום אני לא רוצה לדבר על זה, אלא על המנגנון לבחירת מועמדים של איזו מפלגה שזו לא תהיה.^[1]

אם יש לכם זמן, אפשר לקרוא את תיאור הבעיה בשני פוסטים קודמים שכתבתי בנושא – נגד הפריימריז ודי כבר עם הדמוקרטיה הזאת. הצעתי הצעות שונות בפוסטים הללו – משינוי שיטת הבחירות בישראל כדי לאפשר שליטה לבוחרים עצמם במראה הרשימה, ועד חזרה לועדה המסדרת. היום אני רוצה להציע משהו שונה, שמפלגה יכולה להחיל בתוך מוסדותיה שלה (כלומר, לא מצריך שינוי מוסדי רחב במדינה), ולא יציג אותה כבלתי דמוקרטית (למרות שאני חושב שזו שטות להתנגד ל"חוסר דמוקרטיה" בבחירת מועמדי המפלגה, אבל שוין).

תקציר הבעיה: בחירות מקדימות יוצרות תחרות עודפת על המקומות הראשונים בין המועמדים הבולטים ביותר (מה שגורם לאנשים לא להצביע למועמד טוב כי הם רוצים שהמועמד "שלהם" יצליח יותר, כלומר, תופסים את ההצבעה כמשחק סכום אפס), וללא מספיק תחרות על המקומות הנמוכים יותר (מה שנותן יתרון למועמדים שנתמכים על ידי התארגנויות, גם אם אלו קטנות יחסית, דוגמת פייגלין). ההצעה שלי מכירה בבעיה הראשונה ורותמת אותה לטובת המפלגה, ופותרת את הבעיה השניה.

הנה ההצעה: בהתאם לגודל הצפוי של המפלגה, מחליטים על מספר המקומות ה"בולטים". מפלגה בת פחות מעשרה מנדטים תכיל שניים או שלושה מקומות בולטים. מפלגה גדולה יותר יכולה להגיע גם לחמישה מקומות בולטים. ההמלצה שלי היא להשתדל שמספר המקומות הבולטים לא יעלה על שליש ממספר המנדטים הצפוי, בתנאי שהוא גדול מאחד. עוד נראה לי סביר להגביל את מספר המקומות הבולטים לכחמישה, אבל אני פחות סגור על זה.

כל מועמד למקומות הבולטים ירכיב רשימה משלו. מועמדים גבוליים יצטרכו להחליט אם הם רוצים להתמודד בעצמם, או להצטרף למועמד אחר. על הרשימה לעמוד במספר תנאים: א. מתמודד זכר יציב במקום השני אשה ולהפך, ובהמשך הרשימה, כל זוג מועמדים חייב לכלול גבר אחד ואשה אחת. לתנאי זה יש כמה תופעות לוואי ברוכות – ראשית, כמובן, השגת כ-50% ייצוג לנשים מרגע שמגיעים ל-2n (כש-n הוא מספר המקומות ה"בולטים"). שנית, מועמדים גבוליים זכרים עשויים להעדיף לתת את תמיכתם לנשים על פני התמודדות בפני עצמם, או שידחקו למקום הרביעי (והפחות ריאלי) ברשימה.

ב. למה למקום הרביעי? כי הכלל השני קובע שאחד משלושת המקומות הראשונים (כולל, כמובן, המועמד עצמו) חייב להיות ערבי. כלומר, מועמד יהודי יוכל למנות כסגניתו אשה ערביה, או שיציב גבר ערבי במקום השלישי. מועמד ערבי, כמובן, לא חייב להציב מועמד ערבי נוסף בין שני הסגנים שלו, אך מותר לו לעשות כן. תוצאה – שליש ערבים ברשימה כשמגיעים ל-3n מנדטים.

ג. בעיקר רלוונטי למפלגות בעלות צפי מנדטים גבוה^[2] – מועמד ערבי שני ימוקם במקום כלשהו בחמישיה הבאה. משמעות: מפלגה עם 40 מנדטים וחמישה מקומות "בולטים" תשיג 25% ייצוג לערבים ברשימתה. פיזור רנדומלי של המועמדים הערבים בקרב השמיניות השונות ישיג אחוז שינוע בין 20-30 אחוז בכל מספר אקראי של מנדטים שתקבל המפלגה.

ד. המועמדים למקומות הבולטים חייבים להציג את הרשימות שלהם (עד למקום העשירי) בפני המצביעים בפריימריז לפחות חודש לפני יום ההצבעה. אף מועמד ברשימה אינו יכול להופיע ביותר מרשימה אחת.

לכל חבר מפלגה יש קול אחד אותו ייתן לאחת הרשימות המוצעות. הרשימה לכנסת תורכב על ידי שילוב הרשימות של המתמודדים המנצחים, כך שהחמישיה הראשונה (אם יש חמישה מקומות "בולטים") תורכב מהמנצחים לפי סדר יורד של מספר הקולות שקיבל כל אחד, החמישיה השניה תורכב מסגניהם לפי אותו סדר וכן הלאה.

מעבר להבטחת ייצוג לקבוצות מסויימות באוכלוסיה (שאפשר, כמובן, לתפלל עוד, אם רוצים), השיטה הזו מחייבת את המועמדים לספסלים האחוריים להצהיר על תמיכתם באחד המועמדים המובילים ברשימה. לכאורה, הדבר נותן כח עודף ל"ראשי הגושים", אך כמובן שאף מועמד אינו קשור בטבורו לפטרון שלו, והוא יכול לעבור לגוש של מישהו אחר, או אפילו להתמודד בכוחות עצמו. חשוב מכך, המועמדים הבולטים נותנים את תמיכתם למועמדים פחות מוכרים. בכך הם קושרים במידה מסויימת את גורלם שלהם בגורל חברי הרשימה שלהם. מה שמועמד זוטר בפריימריז רגילים יכול להרשות לעצמו – להתחנף לקהל קטן אבל מאורגן גם תוך הסתכנות באובדן מצביעים אחרים – מועמד בולט לא יכול לעשות.

הרבה יותר קל להכיר 5-8 מועמדים בולטים ולבחור על פיהם. הרבה יותר קל לבחון 8-18 חברי רשימות בין שני מועמדים שאני מתלבט ביניהם כדי להכריע איזו רשימה נראית לי יותר. הרבה יותר קל למקד תשומת לב ציבורית ברשימה בעייתית של מועמד בולט מאשר באיזה מועמד אזוטרי שלאף אחד לא אכפת ממנו חוץ מהארגון שבנה לעצמו לצרכי הפריימריז.

מכיוון שהמועמדים הבולטים הם היחידים שנבחרו בצורה ישירה, יש לגיטימציה מסויימת לתת להם כוח עודף בהרכבת המצע ואף בהתמודדות על משרות השרים בעת הרכבת קואליציה. המצב הקיים כיום, בו באופן שגרתי זוכה מועמד "פרווה" במקום הראשון בפריימריז כי הוא לא היווה איום על אף אחד מהמועמדים הבולטים, וכך כולם הצביעו לו, לא יחזור על עצמו, והרכב צמרת הרשימה ישקף באמת את העדפות המצביעים.

השיטה המוצעת מאזנת בצורה המקסימלית בין הרצון לשליטה של חברי המפלגה בהרכבה, לבין היכולות המוגבלות של חבר המפלגה הסביר להיכרות עם המועמדים השונים ולהצבעה מושכלת עבורם. היא מייצרת היררכיה בעלת משמעות בין המנצחים (ככל שמועמד זכה ביותר קולות, כך גדל הסיכוי שלו להשפיע על חלק גדול יותר מהרכב הרשימה, אך לא בצורה דיספרופורציונלית), ומחייבת את המועמדים השונים לתכנן היטב את האסטרטגיה שלהם לקראת הפריימריז (משום שמתמודד על המקומות הבולטים שיפסיד, לא יכלל כלל ברשימה לכנסת). הדחף של הפוליטיקאים הבכירים שלא לסכן את עצמם יצמצם את מספר המועמדים הבולטים למינימום, מה שיאפשר למתמודדים פריפריאליים יותר לקחת סיכון מחושב ולהתמודד על מקום בולט. התוצאה תהיה רשימה מגוונת יותר, מייצגת יותר ואיכותית יותר.

ראשי מפלגות יקרים: הכפתור לתרומות כהוקרה על תרומתי נמצא מצד שמאל למעלה.

הערות, תלונות והצבעות על כשלים חמורים בהצעה שלי תתקבלנה בברכה.

–

למי שמתעניין: בפוג-בלוג, הבלוג שלי באנגלית, פרסמתי לאחרונה רשומה שמסבירה מדוע אני מתנגד לתנועת החרם כנגד ישראל.^[3] טקסט מעניין נוסף שהתפרסם בעניין לאחרונה אפשר למצוא בארץ האמורי תחת הכותרת "התנחלויות רמת הנגב, או: חרם סלקטיבי במציאות דו לאומית". ממליץ לקרוא.

1. אם כי הוא בנוי באופן ספציפי עבור מפלגות שמאל – אני מאוד אשמח אם מפלגות ימין תאמצנה את המודל הזה, אבל הסיכוי לכך הוא נמוך. הן כן עשויות לאמץ וריאציות עליו שתסלקנה את הגורמים ה"בעיתיים". [↩]
2. בשמאל?! [↩]
3. אני צריך לתרגם אותה בהזדמנות, אבל אני מתעצל. באופן כללי אני ממליץ למי שמעוניין לעקוב אחרי הפוג-בלוג, כי התחלתי לפרסם שם פוסטים מקוריים, שאינם תרגום של פוסטים מפה. [↩]

באמת שאני לא מבין אתכם. כולם מדברים על האם אבי בניהו הדליף או לא הדליף את "מסמך גלנט", אבל אף אחד לא מבחין באמת האיומה: בניהו הוא סונטארי!

הופרדו בלידתם? תא"ל אבי בניהו (ימין) וגנרל סטאאל

בהמשך לשיחה שניהלתי עם איילת^[1] בעקבות ציוץ שלה אלי, רציתי לשאול את המבקרים הקבועים באתר (כולל, כמובן, אלו המנויים על הרסס שלו), איך הגעתם לבלוג במקור? וכשאני אומר "במקור", אני מתכוון לפעם שבה החלטתם להרשם אליו או להתחיל לעקוב אחריו בקביעות. ברור לי שלעיתים קרובות אנשים מגיעים לבלוג כלשהו מספר פעמים ממקורות שונים לפני שהם מחליטים להתחיל לעקוב אחריו בקביעות. לי עצמי זה קורה לעיתים קרובות. ובכל זאת, עד כמה שאתם מצליחים לזכור, מה היה הקישור שהביא אתכם לפה בפעם שהחלטתם לעקוב בקביעות אחרי פוסטים חדשים?

 Loading ...

1. טוב לך? [↩]

בעקבות הנתונים שהבאתי בפוסט הקודם לגבי מספר היהודים האורתודוכסים בארה"ב, עלתה בי תהייה: האם המספרים המדהימים הללו על נטישת היהדות האורתודוכסית בארה"ב מתרגמים לנטישה של החרדיות בישראל? בישראל, כמובן, אי אפשר לעזוב את האורתודוכסיה, ולמיטב ידיעתי אין תנועה משמעותית מהכיוון החרדי לכיוון הדתי-לאומי (אם כבר, אז להפך). התנועה הכי סבירה היא מהחרדיות לחילוניות. כולנו מכירים את תופעת החזרה בתשובה, אבל הרבה פחות מדברים על חזרה בשאלה. למעשה, אין שום נתונים קונקרטיים לגבי התופעה הזו. באתר של עמותת דרור, שעוסקת בסיוע ליוצאים בשאלה, למשל, אין נתונים כאלו, עד כמה שהצלחתי למצוא. בוויקיפדיה מופיעה הפסקה הבאה לגבי "היקף התופעה":

בימינו נוהגים להבדיל בין הציבור הדתי לאומי לבין הציבור החרדי בהערכת היקף התופעה. הסוציולוג פרופ' מוטי בר לב העריך שכחמישית מבוגרי החינוך הדתי לאומי יוצאים בשאלה, ואילו אחרים מעריכים שמדובר על רבע מהבוגרים. מספרים אלו מתייחסים רק למשפחות המשתייכות לציבור הדתי לאומי ולא לציבור המסורתי. על פי סקר שפורסם בעיתון ידיעות אחרונות, עד לאחרונה הייתה מגמת ההתרחקות מהדת חזקה בקרב הציבור הישראלי ממגמת ההתקרבות אליה. קשה להסיק מנתון זה לגבי היציאה בשאלה – הקצנה לכיוון החילוני אצל נשאלים שמלכתחילה באו מבתים שאינם שומרי מצוות אינה נחשבת יציאה בשאלה. לגבי הציבור החרדי, קשה יותר לקבל הערכות על היקף בתופעה מכיוון שהעוסקים בעניין אינם מפרסמים נתונים. יחיאל יעקובסון, העוסק במניעת יציאה בשאלה בקרב הציבור החרדי, מסרב למסור נתונים של מספרי הנוטשים את הדת אולם מציין שמדובר על מספרים גדולים בהרבה ממה שנוטים אנשים בחברה החרדית לחשוב.

מצד שני, אחת לכמה זמן מופיעים נתונים בתקשורת על, למשל, אחוז הילדים החרדים במערכת החינוך. כתבה אחת כזו, למשל, מנתה 27% מילדי כיתות א' כמשתייכים לזרם החרדי. זאת, כאשר אחוז החרדים בכלל האוכלוסיה מוערך בכעשרה אחוזים. אותה כתבה מציינת כי משנת 1990 עד 2008 הוכפל אחוז החרדים בחברה מחמישה לעשרה. נתון דומה ניתן בהרצאה הזו, שמעריך כי האוכלוסיה החרדית מכפילה עצמה כל 22 שנה.

כמדען מדינה, משהו נראה לי מאוד מסריח בנתונים הללו – אוכלוסיה כמו האוכלוסיה החרדית, שמצביעה באופן פחות או יותר אחיד, והכפילה את עצמה בין 1990 ל-2008, היינו מצפים שנוכל לראות הכפלה דומה של כוחה האלקטורלי. הנתונים, עם זאת, מפריכים זאת בעליל.

נסתכל על אחוזי הצבעה ליהדות התורה בין השנים 1992 ל-2009. כדאי להסביר קודם את הבחירה. יהדות התורה היא מפלגה הומוגנית בקהל המצביעים שלה. בניגוד לש"ס, יהדות התורה לא מושכת מצביעים מחוץ לקהל היעד החרדי-אשכנזי שלה, כך שמעקב אחר דפוסי ההצבעה עבורה נותן תמונה אמינה למדי של אחוז המשתייכים לקבוצת היעד הזו. שנת 1992 נבחרה משום שזו השנה הראשונה שיהדות התורה התמודדה כמפלגה אחת. לפני כן, התמודדו שתי מפלגות – דגל התורה ואגודת ישראל. למרבה האירוניה, האיחוד בין המפלגות דווקא הביא לירידה משמעותית בהישגים האלקטורליים של הקבוצה החרדית אשכנזית (ב-1988 זכו שתי המפלגות יחדיו לשבעה מנדטים. ב-1992 נפל המספר לארבעה בלבד). אין בכוונתי להכנס לתהליכים הפנימיים שהביאו לקריסה הזו, ולכן עדיף להסתפק במספרים מ-92' ל-2009 (שבין כה וכה תואמים היטב את טווח הזמן של ההערכות הקיימות). צריך לזכור, כמובן, שמדובר רק בחרדים האשכנזים. יתכן שהמצב שונה לגבי החרדים המזרחים.

ראשית נבחן את אחוז המצביעים ליהדות התורה מתוך סך המצביעים בבחירות האמורות (כל הנתונים מתוך וויקיפדיה):

1992: 3.29
1996: 3.23
1999: 3.8
2003: 4.29
2006: 4.62
2009: 4.39

אפשר לראות עליה הדרגתית אך מרשימה – כשליש בטווח של 17 שנה. לא בדיוק הכפלה כל 22 שנים, אבל עדיין לא רע. העלייה הזו גם לוותה בעליה נאה במספר המנדטים – מארבעה ב-1992 לשישה ב-2006 (ב-2009 המפלגה עמדה על סף המנדט השישי, אך לא השיגה אותו, ועודפיה עברו לש"ס). גידול של 50% בתקופה של 17 שנים. מרשים.

הבעיה היא שהנתון הזה מתעלם מכך שבאותם שנים חלה ירידה מתמשכת באחוז ההצבעה לכנסת. לעומת זאת, לפחות לפי הדיווחים, באוכלוסיה החרדית יש הצבעה מאסיבית, ולא אחת אנו שומעים על "רכבות אוויריות" של מצביעים חרדים ואפילו על "הצבעת מתים". אם נניח שאחוז ההצבעה בציבור הזה נשאר פחות או יותר יציב, יהיה נכון יותר למדוד אותו אל מול מספר בעלי זכות ההצבעה ולא סך המצביעים ממש.

1992: 2.53
1996: 2.51
1999: 2.93
2003: 2.86
2006: 2.93
2009: 2.8

למעט קפיצה אחת בין 1996 ל-1999, שגם היא עומדת רק על כ-17%, ואף אינה נשמרת לאורך זמן, חלה סטגנציה ברורה באחוז המצביעים מתוך סך בעלי זכות הבחירה. סך העלייה מ-1992 ל-2008 עומד על כ-11%. יתר על כן, דווקא העשור שבין 1999 ל-2009, זה שבמהלכו לא הייתה עליה מאסיבית לישראל, להבדיל מהעשור שקדם לו, לא חל כל שינוי באחוז המצביעים ליהדות התורה מתוך סך האוכלוסיה הבוגרת של ישראל. כל זאת, כאמור, בתקופה שבה האוכלוסיה החרדית כולה לכאורה הכפילה את גודלה.

איך יתכן הדבר? שני סוגי הסברים יכולים להיות: האחד הוא ירידה באחוזי ההצבעה בתוך האוכלוסיה החרדית, או מעבר של מצביעים חרדים למפלגות לא-חרדיות. ההסבר השני הוא נטישה מאסיבית של חרדים את הקבוצה החרדית, נטישה שמתבטאת לכל הפחות בהצבעה למפלגות אחרות, וככל הנראה גם בהתנהגויות אחרות, גם אם היא אינה מגיעה לכדי "יציאה בשאלה" מלאה. (כמובן, שני ההסברים אינם מוציאים זה את זה).

–

מספר היוצאים בשאלה מקרב החרדים הוא הסוד האפל של הקהילה החרדית בישראל. החרדים מעדיפים לספר כל הזמן על החוזרים בתשובה הרבים, ומנופפים במיני ידוענים שהחליפו את הריקנות התל-אביבית בעגלה המלאה של היהדות החרדית. החוזרים בשאלה, לעומתם, אינם זוכים לתמיכה מהאוכלוסיה החילונית, ובוודאי שלא בכבוד ויקר. לפעמים נדמה כי היחס לחוזרים בשאלה הוא כאל החלשים שלא הצליחו להתמודד עם הקושי ונפלו לצד הדרך, משל לא היו אנשים שמאסו בדת מאובנת וקיצונית אלא מיועדים לסיירת שנפלו בגיבוש בגלל חולשתם.

אבל הם שם, והם רבים. טוב יעשו חילוני ישראל אם יתנו יד ותמיכה באותם חוזרים בשאלה, יתגאו בהם ובהישגיהם ויציגו אותם לראווה. יש סיבה טובה לחשוב שככל שיותר חרדים יראו ביציאה בשאלה אופציה שתקנה להם חיים מכובדים וטובים, כך רבים יותר מהם ינטשו את דרך החיים לתוכה נולדו. העובדה שהציבור החרדי רק הולך ומקצין את בדלנותו מהחוויה הכלל-ישראלית מצביעה על כך שהם חשים באיום. הגיע הזמן להגביר את הלחץ מהצד שלנו.

–

עוד בנושא קרוב, כדאי לקרוא אצל יוסי גורביץ על החלטת הממשלה לבטל את חובת הגיוס לבחורי ישיבה, והצדדים הטובים של החלטה כזו, שלבטח תעורר מחאה אצל רבים.

–

תודה לכל מי שהרים תרומה ביממה האחרונה. אפרופו, הוספתי אפשרות לתרום בשקלים במקום בדולרים קנדיים, למי שמעדיף.

עצוב לגלות שלא פצצת אטום אלא דווקא פלורליזם ופתיחות עלולים לעשות בסופו של דבר "את העבודה" עבור אויבנו.

כך כותבת טלי פרקש בטמקא על הארוע הנורא, "טרגדיה אמיתית," "עוד צעד בדרך לירידתו של העם היהודי מעל בימת ההיסטוריה" – חתונתה של צ'לסי קלינטון, שיקסע מבית טוב, ליהודי כשר. ומדוע כה נורא הוא הארוע? משום שילדי המתבוללים, טוענת פרקש, מאבדים כל קשר ליהדות. עכשיו, יש לי בעיה עם הטיעון הזה. הבעיה היא אותה בעיה שיש בכל הערבוב השעטנזי הזה בין ההתייחסות ליהדות כדת והיהדות כלאום. אם היהדות היא לאום ככל שאר הלאומים, אזי אין שום בעיה לאדם להיות חצי-יהודי-חצי-אירי, בדיוק כפי שהוא יכול להיות חצי-צרפתי-חצי-איטלקי. למעשה, הרבה מאוד אנשים בארה"ב מגדירים עצמם בדיוק בצורה כזו – חצי יהודים חצי משהו אחר. (בארה"ב הקבוצה "יהודים" מוגדרת כדת ולא כקבוצה אתנית, ולכן אי אפשר לבחון את הנושא באמצעות המפקד שלהם, אבל הנתונים בקנדה, למשל, מצביעים על כך שיש יותר אנשים שכוללים את הקבוצה האתנית "יהודי" כאחת מכמה תשובות, מאשר כאלו שמגדירים עצמם רק כיהודים). וכך אפשר לחגוג גם את יום פטריק הקדוש וגם את פסח – אין סתירה בין השניים כפולקלור לאומי. ובין כה וכה, אם היהדות היא רק דת, אז לא ברור מה הביג דיל בכך שאדם שבבירור לא מעניינת אותו הדת שלו (אחרי הכל, הדת אוסרת על נישואין עם אשה שלא התגיירה – אם הוא מסכים לכך, כנראה שלא אכפת לו) לא נשמע להוראות הדת הזו, ולא ברור איך מעשה החתונה הוא זה שמביא כלייה על הקבוצה, ולא העובדה הפשוטה יותר שהקבוצה לא מעניינת חלק הולך וגדל מחבריה-לכאורה.

פרקש גם מביאה נתונים לגבי שקיעתה של האוכלוסיה היהודית בארה"ב. הנתונים שהיא מציגה מטעים. לטענתה,

מתוך 5.5 מיליון יהודים אמריקנים בשנות הארבעים הצליחה הקהילה כעבור חמישים שנות התפתחות, להישאר בקושי רב עם מספר זהה בשנת 1990. כיום, המספרים כבר צנחו ל- 5.2 ודמוגרפים מעריכים כי בקצב הנוכחי עד שנת 2020 ההתבוללות תיגמר בהכחדה לאומית. למעט "שמורות יהודים", בעיקר באזור החוף המזרחי.

אבל המספרים הללו מציגים מציאות שונה ממה שפרקש מנסה לטעון. על פי מאמר של הדמוגרף סרג'יו דלה-פרגולה (משנת 2000) בשנת 1990 החלוקה בין היהודים הבוגרים בארה"ב הייתה 23 אחוזים אורתודוכסים, 34 קונסרבטיבים, 26 רפורמים ו-17 אחוזים אחר. עשר שנים מאוחר יותר, ב-2000, המספרים היו 6 אחוז אורתודוכסים(!), 35 אחוז קונסרבטיבים, 38 רפורמים ו-21 אחר. עיקר התנודה, על פי המחקר, נובעת מנטישה של האורתודוכסיה לטובת גרסאות מתונות יותר של היהדות (או לטובת חילונות מוחלטת, שכלולה בקטגוריה "אחר"). כלומר, בדיוק ההפך מהטענה המרומזת של פרקש לחלקם של הרפורמים בהעלמות יהדות ארה"ב – חלקם של האורתודוכסים בקרב אלו המגדירים עצמם יהודים בארה"ב הולך ופוחת בקצב שהוא לא פחות ממדהים (על פי המחקר זהו רק סופו של תהליך שהפך את האורתודוכסים מרוב מוחלט באוכלוסיה למיעוט השולי שהם מהווים כיום), בעוד שהגוף היחיד שעוצר את התנועה לכיוון החילוניות הגמורה הם בדיוק הרפורמים, שרק מגדילים את חלקם בקרב יהדות ארה"ב. היהדות, אם כן, לא נעלמת סתם כך בגלל שאנשים אפיקורסים לתאבון. היא נעלמת משום שהיהדות מאבדת את האטרקטיביות שלה בעיני מאמיניה האדוקים ביותר. מסתבר שכשמאפשרים ליהודים להשתלב בחברה שסביבם, הם עושים זאת בשמחה. מסתבר שהסיבה היחידה שהיהדות האורתודוכסית שולטת בכיפה בישראל, היא שהיא מונעת בכח את כניסתן של אלטרנטיבות.

בשורה התחתונה, עם זאת, מה שהכי מרתיע בכל הטיעון הזה של פרקש הוא בדיוק הציטוט שבו פתחתי – הרעיון שיהודי שמתחתן עם גויה בעצם עושה את העבודה עבור שונאי ישראל. ואני תוהה, האם עם שתלוי לשם קיומו בשלילתם של הפלורליזם והפתיחות, הוא עם שראוי להמשיך להתקיים? האם אין זו הוכחה ניצחת לכך שהיהדות, כסט ערכים, מנוגדת לכל מה שאנשים בעולם הדמוקרטי רואים כאידאל העליון? האם אין זו הוכחה לכך שהיהדות בגרסתה הפרקשית היא אנטיתזה לרעיונות המקודשים לאדם הליברל? אם כל מה שצריך לעשות כדי שהיהדות תקמול ותעלם הוא לאפשר ליהודים ללכת אחר ליבם, האם לא מוטב יהיה לאפשר ליהדות לעבור מן העולם?

–

אגב, למי שמתעניין, היום פרסמתי לראשונה פוסט לא-מתורגם בבלוג שלי באנגלית. הפוסט עוסק בנושאי אקדמיה וחינוך בעידן הדיגיטלי. אתם מוזמנים לקרוא, להגיב ולהפיץ, גם לחבריכם שאינם דוברי עברית.