לא שומעים!

מכיוון שאני עסוק מעתה ועד עולם בבדיקת בחינות/עבודות, המקסימום שאני יכול לייצר הוא הומור אינפנטילי. אז הנה:

(צולם באונ' טורונטו).

בדיוק כשאני באמצע דיון עם נמרוד על הקשר שבין הצורה שנשים מחוברתות לחפצן את עצמן לבין הטרדות מיניות, אני רואה את הדבר המדהים הבא בעמוד הראשי של טמקא. שילוב כל כך מדהים של טקסט לא מודע לעצמו עם תמונה שרק מקצינה את הזוועה, כבר הרבה זמן לא ראיתי. יש איזה עורך בטמקא שאו שהוא אדיוט במידה שלא תאמן, או שיש לו חוש הומור מפעים.

(ותודה לנמרוד שעשה צילומסך כשלא יכולתי. להלן חמש הנקודות שהובטחו לו: …..)

בעקבות הפוסט האחרון שלי, חשבתי שאולי כדאי להרחיב על ההבדל בין היסטוריה לבין נרטיב, ומקומם של שניהם במחקר חברתי ובחינוך.

כפוזיטיביסט, אני מאמין שיש בנמצא אמת מוחלטת – שארועים קרו באופן מסויים ומסיבות מסוימות. גם אם לעולם לא נצליח לפענח את האמת על סמך המידע שניתן להשיג, עצם קיומה של אמת, לדידי, אינו ניתן לערעור. בכך, כמובן, אני מתנגד לעמדות פוסט-מודרניסטיות ששוללות את עצם קיומה של אמת אחת – לא רק את היכולת שלנו לגלות אותה, אלא את עצם הרעיון שיש מה לגלות. המציאות, בגישה הזו (ואינני מתיימר להיות מומחה גדול בהגות פוסט-מודרניסטית, אז תקנו אותי אם אני טועה) אינה אלא הבניה חברתית. איננו יכולים להבין את העולם אלא באמצעות שפה וקוגניציה שהם תוצאה של הבניה חברתית, ולכן איננו יכולים לדבר על "מציאות" בלי לדבר על הפריזמה החברתית דרכה אנחנו משקיפים על העולם. במידה לא מועטה, הפריזמה הופכת להיות המציאות עצמה, בעוד מה שאנחנו חושבים עליו כ"מציאות" כלל אינו קיים שם: במקום להביט דרך עדשת המצלמה על המתרחש מולה, אנחנו צופים בתמונה שמופיעה רק על העדשה הזו ולא בשום מקום אחר.

מכאן נובע שלכל אחד, או לפחות לכל קבוצה חברתית, יש תפיסה משלה של המציאות, ואין אפשרות לתעדף אחת על פני השניה. תפיסת המציאות של קבוצה חברתית היא ה"נרטיב" הידוע לשמצה. עבור הפוסט-מודרניסט, כל נרטיב עומד בפני עצמו, לצד הנרטיבים האחרים, וכולם שווי ערך, לפחות מבחינת ערך האמת שלהם (פוסטמודרניסטים רבים נוטים לתעדף את הנרטיב של המושתקים, מסיבות אסתטיות יותר מאשר מכל סיבה אחרת).

אך בהיפוך אירוני משהו, המחקר הפוזיטיביסטי נטל את מושג הנרטיב ושילב אותו לתוך עולם המושגים שלו כעובדה: אכן, לכל קבוצה חברתית יש את ההיסטוריוגרפיה שלה, את התפיסה ההיסטורית שלה. אפשר להתווכח עם הנכונות של נרטיבים שונים, אבל אי אפשר להתווכח עם עצם זה שהנרטיב קיים. אלא שמה שמהווה את סוף הדרך עבור הפוסטמודרניסט מהווה רק את תחילתה עבור הפוזיטיביסט. זה יכול ליטול את הנרטיב של קבוצה מסויימת ולהפוך אותו עצמו לאובייקט מחקר: מדוע עוצב הנרטיב באופן זה? מה מנציח את הנרטיב בצורתו הזו? (שתי השאלות הללו, כמובן, מעסיקות גם פוסטמודרניסטים) וכיצד ניתן לשנותו אם הוא אינו תואם את המציאות ההיסטורית? הנרטיב של כל קבוצה הופך לעוד פרט במערך הגורמים שמשפיעים על תהליכים היסטוריים ופוליטיים.

לכן, הדרישה ללמד את הנרטיב הפלסטיני לצד הנרטיב הציוני בבתי הספר היא פרדוקסלית: מרגע שאנחנו מלמדים נרטיב חלופי כלשהו (בהנחה שאיננו מלמדים אותו רק כדי לפסול אותו מכל וכל), אנחנו בהכרח פוסלים את הנרטיב ה"מרכזי" כ"אמת": או שיש אמת כלשהי בנרטיב החלופי (שאחרת, מדוע נלמד אותו כלל?), ואז הנרטיב המרכזי פגום; או שאין שום יתרון לנרטיב אחד על פני אחר, ובכך אנו חושפים את ערוותו של הנרטיב המרכזי כלא יותר מעוד סיפור שאפשר לספר. בדרישה לספר גם את הנרטיב הפלסטיני, אם כן, הדורשים מבקשים בעצם לערער את הנרטיב הציוני. ואם המטרה היא לערער את הנרטיב הציוני, מדוע לתת מקום של כבוד דווקא לנרטיב הפלסטיני? במקום זאת, עדיף לנסות להתעלם מהנרטיב של כל צד, וללמד את העובדות הידועות לגבי ההיסטוריה, תוך הצגת פרשנויות שונות לעובדות הללו – חלק מהפרשנויות הללו, מן הסתם, תתאמנה לכל אחד משני הנרטיבים היריבים, וחלק תהיינה מנוגדות לשניהם.

אך המציאות (!) היא שלא ניתן להשיג את המטרה הזו במסגרת בית הספר. אם הפוסטמודרניסטים צודקים במשהו, הרי הוא שלא ניתן לתפוס את המציאות מבלי שקודם תהיה פריזמה לתפוס אותה דרכה. ילדים אינם יכולים לבנות לעצמם נרטיב מתוך בליל עובדות ופרשנויות סותרות. אי אפשר באמת ללמד היסטוריה לתיכוניסטים. כל שאפשר לעשות הוא ללמד אותם נרטיב.

מכאן, שעלינו לשנות את הנרטיב הציוני, לתקן אותו, לכלול בתוכו גם את העוולות של הציונות, וזאת מבלי לפגוע בעצם הלגיטימיות של העמדה הציונית הבסיסית. הכרה בטעויות אינה סימן לחולשה, אלא דווקא לחוזק. אידאולוגיה שאינה מסוגלת להביט נכוחה ולהכיר בשגיאות ובעוולות שבוצעו בשמה, לא תוכל לשרוד לאורך זמן, שכן היא תאלץ לבצע עוד ועוד עוולות כדי שתוכל להמשיך ולהתעלם מהעוולות הקודמות, עד שתקרוס תחת העול המוסרי של עצמה.

רק אחרי שהנרטיב הציוני יכלול בתוכו את אותן עובדות היסטוריות שהושמטו ממנו אך נכללו בנרטיב הפלסטיני, יוכל המחנך הציוני להעמיד את השניים זה מול זה, להצביע על נקודות ההשקה והחפיפה, להסביר את הליקויים בנרטיב הפלסטיני, ולהצדיק את העדפת הנרטיב הציוני על בסיס עדיפות היסטוריוגרפית, ולא על בסיס עדיפות "מוסרית" התלויה בנקודת המבט של הדובר. ואם בכלל יתמזל מזלנו, יעבור הנרטיב הפלסטיני תהליך דומה בתגובה.

צפיתי די בתדהמה ובחרדה בסיפור סביב הדו"ח המעוות של "אם תרצו". לא הצלחתי להבין מה הביא את בן כספית לתת פרסום כה נרחב לדו"ח הזה, או לארגון הזה. אבל יותר מכל לא הצלחתי להבין את התפיסה הדמונית כל-כך של ה"פוסט-ציונים" בכל אמירה של חברי הארגון הזה. לא לחינם המילה שחוזרת ועולה בכל ביקורת על הארגון היא "מקארתיזם": תנועת "אם תרצו" חדורת אימה מהפוסט-ציונים, הם רואים אותם בכל מקום, הם חושדים באנשים שהם "פוסט ציונים סמויים", הם מסבירים איך אנשים תמימים נדבקים בפוסט-ציונות בלי להיות מודעים לכך (אלו הם הפוסט-ציונים המשתמעים), ואיך פוסט-ציונות יכולה גם להופיע כמעין מחלה נפשית (אז היא נקראת "פוסט ציונות מודחקת" — את כל המינוחים הללו שאבתי מתוך מאמרו מאיר העיניים של איש "אם תרצו" ארז תדמור).

אבל אני לא מתעניין בביקורת על "אם תרצו" – רבים כבר עשו זאת לפני – אלא במושג הזה, "פוסט ציונים", במקום שלו בשיח הפוליטי בישראל, ואם יסלח לי, במקום שלי ביחס אליו.

על פניו, לא לגמרי ברור מה זה "פוסט ציוני". מאוד קל להבין מה זה "אנטי-ציוני": זהו מי שמתנגד לציונות. זוהי המשמעות שמייחסים "אם תרצו" לפוסט-ציונות. הפוסט-ציונים עבורם הם כל מי שדורש מישראל לנהוג באופן המנוגד ל"ציונות" (כפי שהם מגדירים אותה). אך המילה "פוסט" אין משמעותה "אנטי". משמעותה "מעבר" או "אחרי". הפוסט-ציונים, לפיכך, אמורים להיות אלו שמציעים אם מה שבא אחרי הציונות. מעצם הגדרתם הם אינם שוללים את הציונות בזמנה, אלא חושבים שהגיע הזמן להחליפה במשהו אחר.

לפיכך, הטענות כנגד ההיסטוריונים החדשים ואחרים המצביעים על העוולות שהיו כרוכות בהקמתה של מדינת ישראל אינן קשורות בפוסט-ציונות. ההיסטוריונים החדשים יכולים להיות מוגדרים כאנטי-ציונים (אם הם חושבים שישראל לא הייתה צריכה לקום מעולם), או כציונים (אם הם חושבים שישראל צריכה לפעול לתיקון העוולות בלי לשנות את מהותה כמדינת היהודים, ובני מוריס הוא דוגמא טובה לכך). אין בעצם ההצבעה על האמת ההיסטורית הפשוטה כדי להפוך אדם לפוסט-ציוני. הניסיון של כמה מאנשי "אם תרצו" ותומכיהם לקשור בין ההיסטוריונים החדשים לבין פוסט-מודרניזם הוא מופרך בעליל: ההיסטוריונים החדשים אינם טוענים שיש איזה "נרטיב פלסטיני" שצריך להכיר גם אותו לצד הנרטיב הציוני. הם טוענים טענה מודרניסטית לחלוטין של אמת מוחלטת, שאינה נעימה לאוזניים יהודיות: שמוסדות המדינה שבדרך ואלו שבראשית שנות המדינה פעלו במכוון כדי לצמצם את מספר תושבי הארץ הערבים, כולל, במקרים מסויימים, גירוש מכוון של ערבים במהלך מלחמת העצמאות ומדיניות מכוונת של גירוש ומניעת חזרת פליטים בעשור הראשון לקיומה של המדינה. זה לא "נרטיב". זו המציאות ההיסטורית. מי שמתעקש להציג "נרטיב" הוא מי שאינו מוכן להביא את העובדות הפשוטות הללו לידיעת תלמידי בית הספר בישראל בשם חרדה קיומית של אידאולוגיה שאינה יודעת להתמודד עם העוולות שהיא עצמה ביצעה.

הפוליטיקה של ההתנצלות זכתה לפופולריות בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. אפילו אהוד ברק זרק איזו התנצלות מטופשת וחסרת ערך למזרחיים. אבל התנצלות בפני עצמה אינה שווה כלום אם היא אינה מלווה בהכרה אמיתית בעוול שנעשה, וברצון אמיתי לתקן את מה שעוד אפשר לתקן ולדאוג שהטעויות שנעשו לא תחזורנה על עצמן. בכל הנוגע ליחסים שבין ישראל לפלסטינים, אנחנו רחוקים מאוד ממה שיכול להוביל להתנצלות כנה ואמיתית. ישראל פשוט אינה מסוגלת ואינה מעוניינת להתמודד עם האמת ההיסטורית. העובדה שבישראל אין שום נכונות אמיתית ללמד בבתי הספר את מה שאנחנו יודעים בוודאות הופכת את אזרחי ישראל שיוצאים ממערכת החינוך לנכים קוגניטיבית. הם (ואני בתוכם, כמובן) אינם מסוגלים לחשוב באופן מושכל על הבעיות שעומדות על הפרק, כי הם שבויים בתוך תפיסה שגויה לגבי מקורות והשתלשלות הסכסוך. אני בספק, כמובן, אם המצב במערכת החינוך הפלסטינית יותר טוב, אבל זה לא ממש משנה. כשאני קורא כיום מחקרים שעוסקים במעלליה של ישראל בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, אני מתכווץ מכאב, אבל יותר מכל אני כועס על כך שהידע ההיסטורי הזה נמנע ממני בשם אידאולוגית מדינה שמפחדת להתמודד עם המציאות.

זה לא רק הימין שסובל מהנכות הקוגניטיבית הזו. אנשי השמאל, לא פחות מהימין, קיבלו תמונה מעוותת של ההיסטוריה של הסכסוך, ולכן הפתרונות שמוצעים בשמאל אינם טובים יותר מאלו של הימין. יהודה שנהב מצביע בספרו החדש (שטרם קראתי – אני מתבסס על הראיון שלו בהארץ) על הכשל המרכזי של השמאל במציאת פתרון לסכסוך באמונה של אנשי השמאל שמקור הבעיה היא במלחמת ששת הימים, בכיבוש של 67', כאילו ישראל לא עשתה דבר רע לפני כן. רבות אנו שומעים על ההשחתה של הנפש הישראלית בעקבות הכיבוש בן 40 השנה, כאילו הכיבוש הזה לא הגיע רק שנה אחת בלבד לאחר ביטול הממשל הצבאי על הערבים אזרחי ישראל; כאילו המושלים הצבאיים לא נהגו באדנות כלפי הערבים בגבולות הקו הירוק לפני ששלחנו ילדים לנהוג באותה אדנות כלפי הערבים מעבר לו.

"הם שאלו מדוע הם נענשים בעוצר נוסף זמן כה קצר לאחר הפשיטה לפני ימים ספורים בלבד. עניתי שמכיוון שהעוצר הוטל בשל תנועת המסתננים, הם צריכים להציע לי מה לדעתם צריך להעשות כדי למנוע אותה… בצהריים הם חזרו … ואמרו שהם מוכנים, עם תום העוצר, לדווח למשטרה על כל המסתננים שמצויים בכפר … ועל כל מסתנן חדש שיופיע בעתיד. עניתי להם שאני אביא את הצעתם לפני המושל הצבאי … ושאני מוכן לשמוע עוד הצעות פרקטיות… בארבע אחר הצהריים הם שבו וחזרו על הצעתם הקודמת. שאלתי אותם מה הם חושבים שצריך לעשות עם המסתננים שבכפר בזמן העוצר. אחרי היסוס מה הועלתה הצעה שהם יעברו מבית לבית בחיפוש אחר מסתננים ויאמרו להם להסגיר את עצמם … אם הם יסרבו, המכובדים ידווחו עליהם ועל מיקומם מיד. הדיונים הללו היו בלתי-רשמיים. אני גם שאלתי אותם מה צריך לעשות לתושבים שנתנו מחסה למסתננים, והם ענו שקנס ע"ס 5-10 לירות ילמד אותם לקח כך שלא יחזרו על העבירה.  בכל מקרה הם הדגישה שהמסתננים שבאו לשאפה עאמר אינם זרים, אלא בני משפחה של תושביו הנוכחיים של הכבר שחזרו לביתם. עניתי להם שמי שעזב את ביתו בזמנו ויתר עליו". (מתוך הדו"ח של קצין הבטחון ישראל קרסננסקי בתוך פשיטה על כפר ערבי בנובמבר 1949 לאיתור וגירוש מסתננים, כפי שהוא מצוטט בעבודת הדוקטורט של שירה נעמי רובינסון – הטקסט מתורגם חזרה לעברית מהתרגום שלה לאנגלית).

כדי שישראל תוכל להתמודד נכוחה עם הבעיות שמונחות לפתחה, היא קודם כל חייבת להתמודד עם המציאות ההיסטורית, להכיר בה, ללמוד וללמד אותה. רק מתוך הבנתה ניתן להתחיל לענות כיצד ניתן לקיים את העקרון הציוני מבלי לפגוע בעקרונות מוסריים.^[1]

–

אז להגיד שישראל עשתה טעויות ואף ביצעה עוולות זה לא "אנטי ציוני" ולא "פוסט ציוני" (אלא אם אנחנו מוכנים להגיד שהציונות היא שלילת המציאות ההיסטורית). אין מנוס מלהגדיר קודם מהי הציונות עצמה, ורק משם לגזור מהו "פוסט-ציוני".

אבל לפני זה, סיפור קצר: כשרק הגעתי לקנדה, הרבה לפני שקיבלתי כל מיני רעיונות מוזרים והחשבתי את עצמי עדיין לציוני טוב, יצא לי לשוחח עם עמית שלי כאן, דובר צרפתית מקוויבק שגם הוא בא לטורונטו לעשות דוקטורט במדע המדינה. הנחתי שכמו כל בן תרבות, גם הוא חושב שלאומנות היא דבר דוחה, ומכאן שהוא אינו תומך במפלגה הקוויבקיסטית, שדורשת עצמאות לפרובינציה הפרנקופונית. די נדהמתי לגלות שטעיתי: הוא תומך גם תומך בעצמאות לקוויבק. אולי לא בהפיכתה למדינה נפרדת לגמרי, אבל עדיף להפרד לגמרי מקנדה מאשר לשמר את המצב הנוכחי בו התרבות הצרפתית אינה זוכה למקום שווה בקנדה, והיחודיות של קוויבק אינה מוכרת על-ידי החוקה. "אבל איך אדם משכיל כמוך יכול לתמוך בלאומיות, ברעיון המיושן כל כך, האלים כל כך הזה?" שאלתי. והוא פשוט ענה לי "ואתה לא מאמין שליהודים מגיעה מדינת לאום?"

הציונות היא תנועה לאומית. ככזו, יש רק נקודה אחת שמחברת את כל החברים בה: האמונה בכך שליהודים, כעם, יש הזכות להגדרה עצמית ולשלטון עצמי. כל שאר הערכים שאנשים אוהבים לחבר למושג "ציונות" הם גרסאות משנה של הציונות ותו לא. בדיוק כשם שהרפובליקנים בארה"ב נוהגים להפוך את הערכים האישיים שלהם ל"ערכים אמריקאיים" וכך לטעון שמתנגדיהם הם "אנטי-אמריקאיים", כך הנסיון להדביק ערכים נוספים למושג ציונות הוא פשוט מהלך לניגוח של יריבים פוליטיים. מי ששולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית או לשלטון עצמי, לפיכך, הוא אנטי-ציוני. אבל מה עם מי שלא שולל את הזכות, אלא פשוט חושב שמוטב לכולם אם היהודים יוותרו על הזכות הזו או יגבילו אותה במידת מה? זו, אני חושב, המשבצת הדי צפופה שבה עומדים הפוסט-ציונים. הם כלל אינם דורשים את רעתה של ישראל או של היהודים, בניגוד לדמוניזציה של אנשים דוגמת חברי "אם תרצו". הם פועלים מתוך רצון להגיע למצב המיטבי עבור היהודים בישראל, תוך התחשבות בערכים שרבים מאיתנו אוחזים בהם – ערכים אוניברסליים של זכויות אדם וצדק – ומציעים שמדינת הלאום הריבונית היא פתרון תת-אופטימלי למצב בו אנו מצויים. לכן, דווקא מתוך ריבונותנו על גורלנו, טוענים הפוסט-ציונים (ואני בתוכם), עלינו לשנות באופן משמעותי את מהותה של מדינת ישראל.

אבל המונח "פוסט-ציוני" הוא מאוד בעייתי כאן. רבים מאוד מאותם אלו שנכנסים לרובריקה הזו דווקא תומכים בהמשך השלטון העצמי של היהודים בישראל, רק שהשלטון העצמי הזה יהיה במסגרת פדרטיבית כלשהי שתאפשר, בו בזמן, שלטון עצמי גם לפלסטינים, וזאת מבלי ליצור הפרדה טריטוריאלית מוחלטת כפי שנדרש מפתרון של שתי מדינות. זו אינה "פוסט-ציונות", מכיוון שהאנשים שנמנים על תומכי הגישה הזו אינם חושבים שעבר זמנה של הלאומיות היהודית, אלא רק מציעים פתרון אחר (ולא כל כך חדש – "הבית הלאומי" (להבדיל מ"מדינה יהודית") כמו גם המדינה הדו-לאומית של מגנס ובובר, מתאימים במדויק לסוג הפתרונות שמציעים מי שמכונים "פוסט-ציונים").

אפשר להגיד שאנחנו "ציונים פוסט-ישראלים", משום שאנחנו חושבים שישראל, במתכונתה הנוכחית, אינה יכולה עוד להוות מטרה מרכזית של התנועה הציונית. אני לא בטוח שהשם הזה מוצלח במיוחד גם הוא.

–

הפוסט-לאומיים טעו. בה בעת שמדינת הלאום הולכת ונחלשת כגוף ריבוני, הלאומיות עצמה עדיין חיה וקיימת. העולם נע לכיוון פתרונות חדשים-ישנים, דוגמת האיחוד האירופי, שיחליפו את מדינת הלאום בלי להזדקק להעלמותה של הלאומיות שבבסיסה. ישראל חייבת להיות בחזית ההתפתחות הזו, פשוט משום שהיא אחת המדינות הדמוקרטיות הבודדות עם מיעוט לאומי גדול ממדים בתוכה שלא נמצא שם מתוקף הגירה פרטנית (דוגמת הטורקים בגרמניה), אלא כתוצאה מהשתלטות של קבוצה לאומית אחת על שטח שבו חיה קבוצה לאומית אחרת. אלו המכונים פוסט-ציונים מבינים זאת, ומבקשים לתקן את הדרוש תיקון לפני שגלי ההיסטוריה ישטפו אותנו בכוח.

אירוני הוא שדווקא אלו המתיימרים להוות את "המהפכה הציונית השניה" הם שמנסים להתנגד בשיניים למי שמבקש לעשות שינוי – מהפכני, כן – בציונות, כדי להצילה מעצמה.

1. אפרופו, במאמר המקושר לעיל של ארז תדמור הוא גוער בגדי טאוב על כך שהוא מעז להציע ש"בכל מקום שבו עומדת הציונות בסתירה עם ערכיו האוניברסאליים, הציונות היא זו שעליה להתכופף". אחר כך הוא גם מוסיף שחלק מהגדרת הציונות כפי ש"אם תרצו" מקדמת אותה היא "הכרה בזכותה של מדינה זו לפעול על מנת להגן על עצמה, לקדם את עצמה ולשמור על האינטרסים של המדינה" – גם במחיר פגיעה בזכויות הפרט. למי שתהה למה כל הזמן אומרים על אם תרצו שהיא תנועה פאשיסטית, הנה התשובה. [↩]

כל מיני אנשים נזעקו לאור תוצאות מחקר חדש של פרוייקט Pew, ממנו עולה כי מספר בני הנוער ובני ה-20 ומשהו שכותבים בלוג צנח בארבע השנים האחרונות בעשרות אחוזים, לעומת עליה משמעותית במספר הבלוגרים בקרב בני 30-ומשהו. אלי הסביר כבר בבלוג שלו למה זה לא בהכרח דבר רע ושמוקדם להצהיר על מותו של הבלוג בידיה של הרשת החברתית.

ניק קאר מודאג יותר מכך שלהיות בלוגר זה כבר לא מאגניב כמו שזה היה לפני כמה שנים. במילים אחרות: כיום, בלוגים זה לזקנים.

אבל האמת היא שהמספרים לא צריכים להפתיע אף אחד, והם די מתאימים לתבנית של כל טכנולוגיה חדשה. הפופולריות של כל הטכנולוגיות (המצליחות), למעשה, עוקבות אחר אותו תוואי בדיוק: התחלה איטית כאשר הטכנולוגיה נבחנת על ידי מאמצים מוקדמים וגיקים אחרים, כניסה למיינסטרים, שאז כל העולם וסבתו משתמשים בטכנולוגיה גם אם אין להם שום דבר טוב לעשות איתה, ולאחר מכן דעיכה. הראשונים לעזוב הם תמיד הצעירים, שעוברים לדבר הבא, בהמשך דועך השימוש בקרב המבוגרים שקלטו שהם נשארו מאחור. בסוף נשאר רק גרעין קטן של גיקים (במובן הרחב של המילה) שהטכנולוגיה מתאימה היטב לצרכים שלהם. זה נכון לגבי התקליט, זה נכון לגבי הבלוג – זה אפילו נכון לגבי הטלוויזיה, או אפילו הספר.

המשמעות היא שהדעיכה הנוכחית של הבלוג בקרב קבוצות מסוימות אינה סממן לכך שבלוגים זה לזקנים לא מאגניבים, אלא שבלוגים זה כרגע לגיקים הרלוונטיים (גיקים של כתיבה). וטוב שכך: מי שאינו גיק של כתיבה, לא צריך בלוג. מספיק עדכוני סטטוס בפייסבוק.

הצטרפתי למין האנושי וצפיתי סוף סוף באוואטר. הרבה ביקורות נכתבו כבר על הסרט הזה, ואין לי כוונה להכנס לדיון סביב הסוגיות הקולוניאליסטיות, הפאנתאיסטיות או השושואיסטיות. אני רוצה דווקא להתערב בשאלה הטכנית של התלת-מימד.

דיסקלייזמרים: א. זה היה סרט התלת-מימד הראשון שלי (טוב, חוץ מהסיוט ברחוב אלם חמש שכלל כמה דקות של תלת מימד); ב. אני סבלתי רוב הסרט מחוסר התאמת בוטה בין משקפי התלת-מימד למשקפי הראיה שלי, מה שמן הסתם פגע בהנאה שלי מהעסק. אי אפשר לתת אופציה של משקפי תלת מימד שמתלבשים על משקפיים רגילים? הייתי מניח שקהל היעד של הסרט כולל הרבה מרכיבי משקפיים…

ועכשיו לענייננו:

התלת-מימד אינו תורם לסרט מבחינה עלילתית – הוא לא נועד לתרום לסרט – הוא תורם לו מבחינה חוויתית. הוא תורם, או לפחות אמור לתרום, לאימרסיה של הצופה בתוך העולם. זוכרים את הסיפור הזה על האנשים שצפו לראשונה בקולנוע בסרט שהראה רכבת מתקרבת למצלמה וברחו כי חשבו שהם הולכים להדרס? אז את התחושה הזו מנסה התלת-מימד לשחזר (רק, כאילו, בלי הדביליות). יש רק שתי בעיות שמונעות מהשאיפה להתממש.

הטכנולוגיה לא לגמרי בשלה. כשעל המסך מופיעים מספר עצמים במרחקים שונים מהצופה, אפשר בקלות להבחין בהפרש הזה – זה, בעצם, עיקר האפקט התלת-ממדי המופק על-ידי הטכנולוגיה הנוכחית. אבל כל עצם בפני עצמו נראה שטוח לגמרי. השילוב גורם לסרט להראות כמו ערימה של תפאורות ודמויות קרטון שנעות על המסך, במה שהזכיר לי בעיקר תמונות "תלת-ממדיות" ישנות שפשוט כללו כמה שכבות של עצמים שהורכבו על-גבי תמונת רקע. למרבה האירוניה, דווקא העצמים שנוצרו באנימציה ממוחשבת (שהם, יש להודות, הרוב בסרט הזה) אינם סובלים מהבעיה הזו. אוואטר, לפיכך, נראה כמו היפוך מוזר של רוג'ר רביט: דמויות האנימציה מרגישות אמיתיות, בעוד שהאנשים המצולמים מרגישים "מודבקים" על גבי הסצינה. מצד שני, בסרט הזה, אולי זה קצת מכוון.

עוד לא פיתחנו טכניקות צילום מתאימות לסרטים תלת-ממדיים. הסרטים העלילתיים הראשונים נראו כמו תאטרון מצולם – הקלוז-אפ הראשון, אלמנט קלאסי של קולנוע שאי אפשר לבצע בתאטרון, לא הופיע אלא כמה עשורים אחרי המצאת הקולנוע. הסרטים המדברים הראשונים לא ידעו כל כך מה לעשות עם הקול של השחקנים. חרף המעבר המהיר של האולפנים עצמם לסרטים מדברים (שקצת מזכיר את המוות המהיר של האנימציה הקלאסית והמעבר לאנימציה ממוחשבת – ומאותה סיבה: הצלחה כלכלית של האחרונים), הבמאים התקשו למצוא שימוש לקול. מבקרים רבים, למרבה האירוניה, התלוננו על כך שהכנסת הקול לסרטים הפכה אותם לחיקוי חיוור לתיאטרון במקום להיות צורה עצמאית של אמנות.

המעבר ממדיום אחד לאחר מצריך שינויים משמעותיים בצורת החשיבה של היוצר על הצורה בה הצופה חווה את התוצר הסופי. אחת הבעיות בתסכיתי דוקטור הו המוקדמים של "ביג פיניש"^[1] הייתה הקושי של הכותבים להתאים את החשיבה שלהם מחשיבה ויזואלית לחשיבה קולית בלבד. כתוצאה מכך, רבים מהתסכיתים המוקדמים עושים שימוש יתר בשחקנים כתחליפי תמונה: הם מתארים את מה שהם רואים, מה שפוגע מאוד באמינות של הסצינה – אדם נורמלי לא יתאר בכזה פירוט את מה שכל אנשים שסביבו יכולים לראות בבירור.^[2] כך גם במעבר שמרגיש פחות מהפכני, מקולנוע דו-ממדי לקולנוע תלת-ממדי. העניין הוא שהרבה מהקונבנציות והטכניקות שהתפתחו בקולנוע הדו-ממדי התחילו את דרכן ברצון להתגבר על המגבלה הדו-ממדית ולהכניס את הצופה לתוך הסרט. כשאותן קונבנציות צילום מועברות ישירות לתוך סרט תלת-ממדי, התוצאה מבלבלת ומוזרה, בדיוק כמו שהעברת הקונבנציות של הסרט האילם ישירות לתוך הסרט המדבר היו יוצרות תחושה מוזרה והסרט לא היה "מסתדר".

תחשבו, למשל, על הפוקוס. הפוקוס הוא האמצעי של הבמאי לרכז את תשומת הלב שלנו בדבר אחד בזמן שקורים עוד הרבה דברים מסביב. כשהבמאי רוצה שהעין שלנו תוכל להתרוצץ חופשי, הוא מצלם שוט מספיק רחב כך שכל הדברים שאנחנו עשויים לרצות להסתכל עליהם יהיו פחות או יותר בפוקוס. מסיבה טכנית כלשהי, זה לא עובד כך בתלת-ממד. אפשר לקחת לדוגמא את אחת הסצינות המוקדמות בסרט (הראשונה?), בה רואים את הגיבור יוצא מתא השינה שלו ומתארגן לעזיבת החללית בה נסע. התמונה רחבה מאוד, ואפשר לראות דמויות אחרות, גם ברקע וגם מקדימה, עושות כל מני דברים – אבל רק דמות הגיבור בפוקוס. מדובר בשוט ארוך מאוד, רחב מאוד, שכמעט שמתחנן שנריץ את העיניים על כולו. אבל העיניים שלנו נתקלות בבעיה: התמונה שהן רואות מצליחה לגרום להן לחשוב שהיא תלת-ממדית, אבל הן לא מצליחות להתפקס על עצמים במרחקים שונים. לי, אישית, זה עשה כאב ראש, ונאלצתי להתמקד באופן מודע בעצמים שהבמאי פיקס עבורי. במקום שאני ארגיש בתוך החללית, העובדה שאני צופה בסרט (תלת-ממדי!) רק התחדדה עבורי. אותה תחושה חזרה בכל פעם שהצילום, בהתאם לקונבנציות של סרטים דו-ממדיים, הוסיף עצמים בקדמת התמונה שהיו מחוץ לפוקוס (מרפק של חייל בקדמת שורת החיילים שלאורכה אנחנו מסתכלים, רכב נע בקדמת שדה בתמונה רחבה וכן הלאה) – העין רוצה להתפקס, לא מצליחה, ואני נעשה מודע לאפקט במקום שהוא ישקע ברקע.

שוב, דווקא בסצינות בהן כמעט הכל היה אנימציה ממוחשבת, הבעיה לא חזרה על עצמה, אז אני מניח שיש כאן בעיה טכנית מסוימת, אבל הצילום בסרט לא ניסה להתמודד עם המגבלה הזו (שכאמור, נוצרה בכלל בגלל שבמאים רצו להתגבר על המגבלות של דו-ממד, ויצרו קונבנציות מתאימות). אם לשפוט לפי ההיסטוריה, ידרשו עשור או שניים כדי שבמאים יגבשו סט קונבנציות חדש שידע להוציא את המקסימום מהתלת-ממד (בהנחה שמספיק במאים ישקיעו ביצירת סרטים כאלו בשנים הקרובות).

לכן, בעיני אוואטר אינו באמת "סרט תלת-ממד", אלא סרט בתלת-ממד – סרט דו-ממדי שמוצג בתלת-ממד. סרטי תלת-הממד האמיתיים יכללו לא רק את הטכנולוגיה המתקדמת, אלא גם את הטכניקה המתאימה להם.

1. ביג פיניש קיבלו בשנות ה-90 הרשאה מה-BBC ליצור תסכיתים בהשתתפות הדוקטורים החמישי, השישי, השביעי והשמיני. [↩]
2. בהמשך עברו כותבי התסכיתים לכתוב הרבה על "מפלצות מבוססות קול", מה שיותר מתאים למדיום, אבל התחיל לחזור על עצמו בשלב כלשהו. [↩]

גם אני, כמו אבנר, אהבתי להסתובב בטיב טעם, להחשף למגוון העצום של סוגי מזונות שבמקרה הטוב שמעתי עליהם, ובמקרה הגרוע עדיין אין לי מושג מה זה. אהבתי את כל הדברים שאנחנו כישראלים רואים כמוזרים, חריגים או אפילו מגעילים: את גופות הארנבות הקפואות, את מיני הרמשים והרכיכות השונים, את המגוון הבלתי נגמר של פירות ים מתוכו הישראלי הממוצע מכיר במקרה הטוב את השרימפס ואת הקלאמרי.

חלק מהקסם, אני מניח, הוא בדיוק בכך שזה כל כך חריג, שצריך לנסוע במיוחד כדי לראות את הדברים הללו. פה, כשבכל סופר יש אקוואריום עם לובסטרים חיים, קצת אבדה לי ההתלהבות.

ובכל זאת, כשראיתי את הקופסא עם השבלולים בחמאת שום, לא יכולתי שלא להתלהב. ניסיתי בעבר לקנות שבלולים (אסקרגו, בצרפתית ובהשאלה גם באנגלית), אבל נרתעתי מתהליך הבישול עצמו, ואשתי לא הייתה מוכנה לגעת בזה. אז למצוא את זה מוכן ומזמין כל כך – לא יכולתי שלא לקנות.

כך נראים השבלולים באריזתם הטבעית.

המיועדים לטבח.

בדרך לתנור.

שדה הקטל.

השלב הבא הוא להבין איך לעזאזל אוכלים את זה. מזלג או כפית לא נכנסים לפתח הקונכיה. ניסיתי לשבור את הקונכיה, אבל היו לכך כמה השלכות בעיתיות: שברי קונכיה שנתזו לכל עבר, כמו גם שברים שנדבקו לבשר עצמו, מה שנתן לו מרקם של חביתה עם שברי קליפה. מצד שני, זה נתן לי הזדמנות לחקור את המבנה הפנימי המעניין של הקונכיה. הטעם השתפר פלאים כשגיליתי שאפשר למשוך את הבשר החוצה באמצעות קיסם. הטעם? טוב למדי. כרגיל במזונות מוכנים, אי אפשר להשוות את זה לאסקרגו טרי שאפשר לאכול במסעדות צרפתיות טובות, אבל כתחליף ביתי מהיר, זה הפתיע לטובה.

בונוס: אפשר לשטוף את הקונכיות ולתת לילד לשחק עם זה. מומלץ לא לספר לילד מה קרה לשבלול שהיה בפנים.