לא שומעים!

אם במקרה אתם חובבי דוקטור הו מורעבים כמוני, בודאי תשמחו לדעת שעד שיגיע כבר הספיישל של נובמבר, אפשר למצוא מעט נחמה בהרפתקאות שרה ג'יין סמית' – הספין-אוף לילדים ^[1] – ובמיוחד בצמד הפרקים האחרון, בהשתתפות הדוקטור עצמו.
סתם, שתדעו.

עדכון: ואם החלטתם לראות, אני רק אזכיר לכם, כשאתם צופים בסצינת הסיום, לזכור את הפרידה של הדוקטור מדונה נובל.

1. קצת מצחיק, לאור העובדה שדוקטור הו בעצמה הייתה תוכנית ילדים במקור… [↩]

(קליק להגדלה)

כבוד ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו,

קראתי בעיתון שאתה מודאג מבריחת המוחות מישראל. לא, רגע, זה לא מדויק, אתה מודאג מכך שהרבה מרצים "כוכבים" באוניברסיטאות בחו"ל הם בכלל ישראלים. בין ההצעות שהעלית לפתרון הבעיה, הצעת שכר דיפרנציאלי למרצים כוכבים שכאלו. כן קבעת כי צריך להקים גופים שיהוו "שואב אבק" לחוקרים ישראלים שחיים ועובדים בחו"ל.

אני די בטוח שאתה לא כולל אנשים כמוני בתור חלק מאותו "אבק" שאתה מעוניין לשאוב חזרה לוואקום האינטלקטואלי שנוצר בישראל בשנים האחרונות, לא במעט בזכות הקיצוצים שהשתת על מערכת החינוך הישראלית. בסופו של דבר, הרי, אני בסך הכל איש מדעי החברה, שמאלן עם רעיונות פוסט-ציוניים. לא אני אביא את פרס הנובל הישראלי הבא, וגם לא את הבסיס לסטארט-אפ הגדול הבא. אני מרשה לעצמי להניח שהאנשים שאתה מעוניין למשוך חזרה לישראל הם אנשי מדעי המחשב, פיזיקאים, כימאים, אולי אפילו מתמטיקאים יכולים להכנס לרשימה שלך. אולי אני סתם לא נותן לך להנות מהספק, אבל יש לי חשד סביר שכשאתה אומר "אקדמיה" אתה חושב "תעשיה".

אז אני לא אכביד עליך בכל מיני ניתוחים של הסביבה האנטי-אינטלקטואלית שמטופחת בציבוריות הישראלית, ובטח שאני לא אגיד שום דבר על אי הנוחות שנגרמת לאנשים כמוני כשהאקדמיה הישראלית מבטלת בשמחה את החופש האקדמי של בניה עצמה בשם השמירה על הלאום. אני יודע שלא מעניינים אותך דברים כאלה, אז אין טעם לדבר עליהם. במקום זאת, הייתי שמח לתת לך כמה רעיונות שלא יהיו מנוגדים בעליל להשקפת עולמך הלאומית, אך אני חושש שאולי מבחינה כלכלית גם כן לא תאהב אותם במיוחד.

אנסח את דברי כאלגוריה בהמשך לעולם הדימויים שעשית בו שימוש: הרבה יותר קשה לשאוב את האבק אם מחכים עשר שנים בין שאיבה לשאיבה. אוניברסיטה שאינה מסוגלת לספק לתלמידיה חווית השכלה טובה, שמתקיימת באווירה שבה המדינה מבהירה לכל שהיא לא מעוניינת להשקיע במחקר, לא תגרום לאנשים לרצות להמשיך ללמוד בישראל, ואם אני כבר עוזב את המדינה שלי למינימום של חמש שנים וחושף את עצמי לכל הטוב שבאקדמיה האמריקאית (בדרך כלל זו האקדמיה האמריקאית), ויוצר קשרים ופותח דלתות, למה לעזאזל שאני אחזור למדינה שפלטה אותי החוצה?

הדבר בא לידי ביטוי בשני אופנים בדבריך שלך: הרמיזה שלך לתעדוף של "כוכבים" מצביעה על כך שאתה מתכנן אולי לתת לאקדמיה בחו"ל לטפח ולפתח חוקרים, ואז ישראל תפתה אותם לחזור לארץ. זה לא עובד ככה, מר נתניהו. לא רק שישראל תתקשה להתחרות בסוג המימון שמציעות האוניברסיטאות הטובות בעולם – כמו גם באיכות המתקנים, המעבדות, הספריות וכו' – ישראל כפי שאתה מקווה ליצור גם לא תוכל להתחרות באיכות הסטודנטים, ובעיקר באיכות הסטודנטים לתארים מתקדמים, ובאיכות המרצים הזוטרים, שמהווים נדבך חשוב בעבודתם של חוקרים רבים. זה נכון שכוכבים מושכים סטודנטים, אבל גם ההפך הוא הנכון. חוקרים בכירים יעדיפו מקום שבו יוכלו לעבוד עם הטובים שבטובים, וזה לא נמצא בתוכנית שלך. לחשוב שאתה יכול ליצור "פירמידה הפוכה" של חוקרים – מערכת אוניברסיטאית שתתקיים על הרבה חוקרים בכירים ומינימום חוקרים זוטרים, זו טעות שצריכה להיות נהירה לכל בר דעת. אין לך ברירה. אם אתה רוצה אקדמיה משגשגת, אתה צריך לתמוך בכל הרמות שלה, מהתואר הראשון ועד בכירי המרצים. אז כשמרצים בחוג שלי נאלצו להודות בפני שהספריה המרכזית של מדעי החברה באוניברסיטה העברית פשוט אינה יכול לשמש כספריה רצינית עבור חוקר בתחום, איך אפשר לצפות מחוקרים צעירים להשאר בארץ? וכשדוקטורנט צעיר יודע שעתידו האקדמי צופן לו שנים של עבודה נטולת תנאים כמרצה מן החוץ וסיכוי אפסי לזכות מסלול קביעות, למה שלא יחפש את עתידו בחו"ל? ולפני שתגיד שלא מעניינים אותך מדעי החברה – לפחות ממה ששמעתי מחברי במדעי החיים ובמדעים המדוייקים, גם שם המצב לא איי-איי-איי.

המקום השני שבו ראיתי ביטוי לזלזול שלך בחשיבות האקדמיה הוא במקור המימון שהצעת לתוכנית הלא-כל-כך גרנדיוזית שלך: "העולם היהודי". אין אמירה שמשדרת יותר מכך את החשיבות המזערית שאתה, אדוני ראש הממשלה, מייחס לאקדמיה. אתה אינך מוכן להשקיע אגורה שחוקה אחת מכספי המדינה במה שאתה טוען, לכאורה, שהוא בעיה חמורה שמצריכה פתרון. ולא אמרתי דבר על עצם העליבות שבכך שמדינה מתקדמת כמו ישראל ממשיכה להסתמך על תרבות השנור אל תוך העשור השביעי לקיומה. מדוע, אדוני, אתה חושב שתוכל לשכנע יהודים טובים בחו"ל לתרום לקרנות למען חוקרים ישראלים, אבל אינך חושב שאפשר וראוי לשכנע את הציבור הישראלי שזוהי השקעה טובה לכספי המיסים שלו? השקעה שתחזיר את עצמה הן ביוקרה שתזכה לה ישראל כמובילה בתחומי חקר שונים, והן בכסף ממש, כתוצאה מפיתוחים וגילויים שישולמו על הפיתוח שלהם מיסים ישראליים. וזאת צריך לזכור, באקדמיה כמו במקומות אחרים: כסף מושך כסף. אקדמיה מפותחת, ממומנת ובנויה היטב היא אקדמיה שיכולה להשיג מענקי מחקר מקרנות המחקר המובילות בעולם. השקעה משמעותית בטווח הקצר והבינוני לביסוס מחדש של האקדמיה הישראלית תאפשר בעתיד לצמצם את ההשקעה בלי לפגוע באיכות המחקר בישראל, בזכות הפיכתה לאבן שואבת לכספי מענקי מחקר מכל העולם.

כולי תקווה שתמצא לנכון להשקיע בטיפוח החוקרים של מחר ולא רק בחוקרים של אתמול. כי עד שהאבק ישקע על התוכנית הנוכחית שלך, ישראל תספיק לאבד עוד דור של אנשי אקדמיה, שאוניברסיטאות מובילות ברחבי העולם תשמחנה לקבל.

שלך,
חלקיק אבק

אני עוקב בצער מהול בשמחה אחר הקמפיין המתמשך בנושא העובדים הזרים וילדיהם. שמחה, כי תמיד עושה לי טוב על הלב לראות קמפיין ציבורי שמיועד כל כולו להגנה על זכויות האדם של אנשים שהם, בסופו של דבר, "האחר" – קמפיין שלא נועד לסייע לתומכים בו, אלא לקבוצה מוחלשת שאין לה את הקול כדי למחות כנגד העוול שנעשה לה.

הצער הוא על הרצון העז של ישראלים רבים להפטר מהעובדים הזרים משום שהם רואים בהם נטע זר שיפגע בציבוריות הישראלית. זה חורג מסלידה סתם מהגזענות הלא-כל-כך סמויה שבבסיס הפעולות של עו"ז. עצוב לי שאותו ציבור בישראל אפילו לא מצליח להבין על איזו חוויה נפלאה הוא מוותר בכזו חדווה. חבל לי שהם לא מודעים למתנה המדהימה שמעניקים אותם ילדי עובדים זרים לישראלים שלומדים יחד איתם בכיתה.

אם לא הייתי מקבל שום דבר אחר מהשהות שלי בקנדה, זה עדיין היה שווה את זה כדי לזכות ללמוד בסביבה רב-תרבותית אמיתית, וכדי שבני יזכה לחוות את השנים הפורמטיביות שלו בסביבה כזו.^[1] אין לי ספק שהעובדה שבחוג החברים, המכרים והשכנים שלי יש לבנונית, סודני, פיליפינית, כמה סינים, קוריאני, ניגרי, גרמניה, איראנים, שתי טורקיות, ארמנית, בוליבאי(?), ברזילאי, מקסיקנית, מספר צרפתים, ועוד אינספור אנשים שאף פעם לא טרחתי לשאול אותם מאיפה הם, היא משהו שמשנה את התפיסה שלי לגבי לאום בכלל והלאום שלי בפרט. וכך גם בגן של הילד, בנוסף לכמה "סתם" קנדים לבנים יש גם ילדה ממשפחה מוסלמית, ילדה רומניה, ילד שאמו סינית (ואביו יהודי – אבל בואו נגיד שאם תראו אותו, תתקשו להאמין שקוראים לו דניאל רוזן), שני ילדים שחורים, גננת אחת איטלקיה, אחת יווניה, אחת מהקריביים ועוד ועוד.

זה לא שהילד לא מבחין בהבדלים בין אנשים – יום אחד הוא דיווח לי שהגננת מייוויס חומה – אלא שהוא לא מייחס להבדלים הללו חשיבות כלשהי. אין לי ספק קל שבקלים שחוויות הילדות הללו יעזרו לו לגדול ולהיות אדם טוב יותר ממני.

בדיוק אתמול חשבתי לעצמי שמה שישראל צריכה זה בדיוק ההפך מתוכנית "תגלית" (או "בירת'רייט", או איך שהם לא קוראים לתוכנית הזו שמביאה צעירים יהודים לביקור של כמה חודשים או שנה בארץ) – ישראל צריכה תוכנית שתשלח ישראלים לקנדה או אוסטרליה לשנה שנתיים, כדי שיזכו להבין מהי רב-תרבותיות ומה היא נותנת לאדם.^[2]

אולי ככה הם יבינו כמה מזל יש לילדים האלו שזכו ללמוד בבית הספר ביאליק בת"א.

1. ויש מעט דברים שמדכאים אותי כמו לראות ישראלים שהיגרו לקנדה והביאו את כל השנאה שלהם איתם – הם דוחפים את הראש עמוק בתוך התחת של הקהילה הישראלית, ומסרבים לקיים כל מגע שאינו עסקי גרידא עם מהגרים אחרים – וכשיש מגע כזה, הוא בא רק בצורה של ויכוח אלים, הפגנות וכיו"ב. [↩]
2. לא, אני לא טוען שזה יפתור את כל בעיותינו בדיוק כמו שאני לא חושב שתוכניות למפגשי יהודים-ערבים יפתרו את הבעיות שלנו. אבל לפחות זה ישנה לנו קצת את הפרספקטיבה. [↩]

הנה סיפור שיש שתי דרכים לספר אותו, שתיהן מעניינות ומפתיעות, שתיהן נכונות. אז למה לספר אותו רק בדרך אחת?

א. ב-2003 התחיל מייקל מוחמד נייט, אמריקאי ממוצא אירי שהתאסלם בנערותו, לפרסם באופן עצמאי ספר שכתב, בשם The Taqwacores. הספר תיאר קהילה דמיונית של מוסלמים צעירים שטיפחו תרבות אנטי-ממסדית, פאנקיסטית, שפועלת בבית בבאפלו שם מתערבבות מסיבות סמים בתפילות משותפות. נייט המציא בספר ז'אנר מוזיקלי של פאנק מוסלמי – תדמיינו איך היה נראה ה"רוק הנוצרי" אם החננות ששרים אותו היו מוכנים לבעוט לכמרים שלהם בביצים. הספר אמנם הופץ בתחילה באופן מחתרתי למדי, אך עד מהרה התגלה על ידי הוצאת ספרים וזכה לתפוצה רחבה יותר (הספר גם הפך לסרט עלילתי שצפוי לצאת לקולנוע בקרוב).

מה שמדהים בסיפור של הספר של נייט הוא שרבים מהצעירים המוסלמים שגילו את הספר החליטו להפוך את הסיפור הבדיוני הזה למציאות, והפאנק המוסלמי, שזכה לכינוי "טקוואקור", הפך לז'אנר מוזיקלי שקיים במציאות. יתר על כן – מוסלמים רבים ראו במסר של נייט את אותו הזיק שחסר להם בתרבותם, וכך גם התרבות שתיאר סביב אותו ז'אנר מוזיקלי הפכה לסגנון חיים אמיתי שמובילים אותם צעירים, למרבה אי הנוחות של הוריהם ושל מנהיגי הקהילות המוסלמיות בהן הם חיים.

נייט, שממשיך לפרסם מאמרים וספרים, מוביל תנועה מהפכנית בתוך האיסלאם האמריקאי, שכדאי לכולם לעקוב אחריה.

ב. חשבתם שאתם יודעים איך נראה מוסלמי אדוק? מה הוא חושב? איזו מוזיקה הוא שומע? תחשבו שוב. סרט תיעודי חדש, Taqwacore: The Birth of Punk Islam עוקב אחרי הקהילה ההולכת ונבנית של מוסלמים צעירים שמעוררים מחדש את מה שהם רואים כעיקר מרכזי של האיסלאם, שנשכח על ידי מנהיגי הקהילות המוסלמיות ברחבי העולם: האינדיבידואליזם הטמוע עמוק בדת שאינה מאמינה בהיררכיה תיאוקרטית. הצעירים הללו, שביססו את התרבות המתפתחת שלהם על חזונו של הסופר מייקל מוחמד נייט, עושים לאיסלאם את אותה מהפכה שעשו הפרוטסטנטים לנצרות, ומערבבים את זה בכמות הגונה של תרבות הנגד השחורה בארה"ב. התוצאה היא מסמך סוציולוגי ותיאולוגי מרתק שצריך לעניין כל מי שחושב שמקומו של האיסלאם בעולם המערבי הוא אחת הסוגיות החשובות של ימינו.

אז אלוהי הגוגל נענו לשוועתי, וקיבלתי סוף סוף את ההזמנה שחבר שלח לי לפני שבוע (בצירוף מקרים משעשע, נשלח אלי מכתב מארה"ב באותו היום, והגיע תוך יומיים. אבל לדוא"ל של גוגל לקח שבוע. אכן, דואר-חלזונות).

אם אתם הקורא שאני נוטה לדמיין לעצמי, זה שמעורה בנושאי אינטרנט וטכנולוגיה, ובין כה וכה קורא את חורימבה ואת הגלוב, אז באמת שאני לא חושב שאני אחדש לכם הרבה, ואם אתם אנשים שלא מתעניינים בנושאים הללו, אז זה לא יעניין אתכם בכל מקרה. בקיצור, פוסט מיותר. קצת כמו הגוגל ווייב.

אז מה זה הגוגל גל?

אליבא דגוגל, מדובר בשלב הבא באבולוציה של הדוא"ל. למעשה, זה מרגיש יותר כמו מוטציה פרנקנשטיינית בין דוא"ל, תוכנת מסרים מיידיים ומעבד תמלילים שיתופי (דוגמת גוגל דוקס). כל "גל" פותח שיחה בין מספר אנשים. בשיחה הזו כל אחד יכול להוסיף הערות בכל שלב ובכל מקום בטקסט, ואפילו לערוך טקסט שאחרים כתבו. לתוך הטקסט אפשר לשלב תמונות, סרטים, מפות וכל מה שעולה על דעתם של אנשים שיוסיפו תוספים (סטייל פיירפוקס) לסביבת הפיתוח של הג"ג.

למה זה טוב?

אמממ… בואו נחכה עם השאלה הזו, אוקיי?

אז מה הבעיה?

בואו נתחיל עם דיסקליימר: כשגוגל הוציאו לראשונה את הגוגל רידר, ניסיתי אותו ונשבעתי לא להתקרב אליו יותר. לא הייתי חובב גדול של קוראי רסס בזמנו גם ככה, אבל הרידר לקח את כל המגבלות של הקוראים שניסיתי לפני כן, והוסיף עוד כמה דברים מעצבנים בשביל הכיף. עזבתי אותו אחרי כמה ימים של התנסות, וסיפרתי לכל מי ששאל שזה דרעק של קורא. רק כעבור אי אלו חודשים ניסיתי אותו שוב בעקבות עדכון של הממשק, וגיליתי מוצר הרבה יותר טוב, והטוב ביותר שנתקלתי בו עד אז, והתחלתי להשתמש בו באינטנסיביות. יכול להיות שאותו הדבר בדיוק יקרה עם ג"ג, מה גם שגוגל אפילו לא קוראים לגרסא הנוכחית בטא אלא "פריוויו". אז יתכן שתוך מספר חודשים כל הדברים שאני אציין כאן כבר לא יתקיימו בגרסא משופרת של השירות. ובכל זאת:

הסוגיה המציקה ביותר לגבי ג"ג היא ההחלטה המוזרה שלהם להמציא את ממשק המשתמש מחדש. דוגמא בולטת הוא סרגל הגלילה שלהם, שמתפקד באופן שונה מכל סרגל גלילה אחר שאני מכיר, כאשר גלגול הגלגלת של העכבר מביא לגלילה קופצנית ואיטית עד כדי טירוף. למה זה טוב? מה הבעיה עם הגלילה שכולנו מכירים? לא ברור.

הלאה. כשמספר אנשים עורכים מסמך משותף, איך אפשר לזהות מה כתב מי? בקלות: לכל משתתף יש צבע שונה. ברור, לא? לא בג"ג. כאן, למרות שכל אחד יכול לערוך כל טקסט שכתב מישהו אחר באותו הגל, אין שום אינדיקציה איזה חלקים נכתבו על ידי הכותב המקורי ואיזה חלקים לא. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה "להריץ מההתחלה" את הגל, ולבחון שלב שלב את התפתחות הטקסט. נשמע קצת מייגע בשביל לגלות פרט כל כך אלמנטרי? גם אני חושב.

עוד סוגיית ממשק היא הבחירה להציג את המשתתפים בכל גל רק באמצעות תמונת המשתמש שלהם. עד כמה שאני ראיתי, אין אפשרות פשוט להציג את שמות המשתתפים כפי שהם מוצגים, נגיד, בדוא"ל שנשלח למספר אנשים. זה מאוד נחמד, כי חיווי גרפי הוא בד"כ נעים יותר מאשר טקסטואלי, אבל זה גם לא אפקטיבי במיוחד: זה תופס יותר מקום (כדי שהתמונות תהיינה גדולות מספיק), זה לגמרי לא יעיל אם הרבה אנשים לא טרחו להוסיף תמונה לפרופיל שלהם, זה לא יעיל גם אם אנשים שאתה מגלגל איתם הם אנשים שלא ראית אף פעם, כפי שאכן קרה עם כמה מהאנשים שמופיעים אצלי ברשימת הכתובות (באופן אירוני, דווקא האנשים שאני מכיר מהחיים האמיתיים משתמשים באיור ולא בתמונה של עצמם).

אבל ללא ספק הדבר שהכי יפריע לכם להשתמש בזה ממש הוא ששום דבר לא נכנס לתוך החלונית של הגל. אפילו סרגל הכלים לא מצליח להכנס במלואו לתוך חלון הגל אם פתוח אצלי גם חלון ניווט וחלון הכתובות – ואין שום אינדיקציה לכך שיש עוד כפתורים שאני לא רואה, או דרך להגיע אליהם פרט להרחבת החלונית למסך מלא.

ועכשיו עם כל הכלים:

או קחו למשל את השאלה הפשוטה: האם יש עדכונים חדשים בגל מסויים? יש אינדיקציה ברורה ונוחה ברשימת הגלים, ויש אפילו אינדיקציה סבירה בתוך כל גל – אבל אם אני רק יושב וצופה בשיחה בין שני אנשים אחרים (או אפילו מנהל שיחה עם מישהו אחר, כל עוד אני לא מקליק ספציפית על כל פריט שהוא הוסיף, הם כולם ישארו בגדר "לא קרואים". והרי לכם אחת המגבלות בשילוב שבין צ'ט לבין אימייל. נו, תגידו, אבל את יכול לסמן את הכל כקרוא בסוף, לא? כן. אבל זאת בתנאי שאני בטוח לגמרי שאי שם במעלה הפתיל לא החליט מישהו לחמוד לצון ולהוסיף כמה מילים בלי לספר לי.

זה לא שאין פתרונות לבעיות הללו בממשק, אבל הם מסובכים מדי, והם מתלבשים על ממשק שהוא בכל מקרה לא ברור, ועל פתרון לבעיה לא לגמרי ברורה.

מה שמחזיר אותנו לשאלה הקודמת: מה עושים עם זה?

לא לגמרי ברור. כתוכנת מסרים מיידיים, זה כבד, זה איטי, וזה באופן כללי לא משהו. כפלטפורה לעיבוד תמילילים שיתופי, לא ברור איזה יתרון יש לזה על גוגל דוקס, ואפשר לזהות הרבה חסרונות. ככלי דוא"ל זה חסר ערך לחלוטין – במיוחד כל עוד אין אינטגרציה של זה עם ג'ימייל, ולא ברור אם ואיך תהיה. ככולם ביחד זה פשוט עוד מקום שאני צריך לבדוק כדי לראות שלא קיבלתי משהו חדש – והרי זו בדיוק הסיבה שאני מעדיף את גוגל טוק על כל החלופות האחרות!

בהחלט יתכן שאחרים ימצאו לזה שימושים ואני פשוט חסר דמיון. מישהי כבר הספיקה לבקש ממני הזמנה בטענה שהיא חושבת שזה יוכל להיות שימושי עבורה, אם כי יש לי ספקות.

יתכן גם שהבעיה העיקרית היא שגוגל פשוט לא היו צריכים לחשוף את ג"ג בפני אנשים כמוני שאינם מפתחים, ופשוט הפעילו את השירות ורצו לדעת מה אפשר לעשות איתו מצד אחד, ומצד שני כמעט ולא מכירים אנשים שמשתמשים בזה. זו בעיה שמזינה את עצמה: בגלל שאין מה לעשות שם, אף אחד לא מפעיל את זה מעבר לכמה שעות הראשונות אחרי שקיבל גישה. בגלל שאף אחד לא מפעיל את זה, אין שום דבר לעשות שם למי שנכנס לראשונה. זה מרגיש כמו לשבת בחדר לבן ולדבר עם עצמך.^[1]

אבל גוגל כבר הרבה זמן מתעקשים לחשוף את הג"ג למרות שהם יודעים שזה מוצר חצי אפוי. הם התעקשו לייצר סביבו באזז בחשיפה המקורית למרות שלא היה להם שום דבר להראות לציבור, והם מתעקשים עכשיו לחשוף את זה דווקא בפני ציבור המאמצים המוקדמים, למרות שעדיין אין כל כך מה להראות לציבור. וכגודל הציפייה שמייצרת שיטת ההזמנות כך גודל האכזבה. ולא, זה לא כמו ג'ימייל, שיכולתי מהרגע הראשון להתחיל להשתמש בשירות במקום הדוא"ל הרגיל שלי, כי פה מדובר בגן סגור שאין דרך לתקשר מתוכו עם מי שלא זכה במפתח. זה קצת מפגר בשביל כלי תקשורת.

בקיצור, הפעם הבאה שאני אכנס לגוגל גל שלי תהיה עוד שנה בערך. גוגל, אני מצפה לשיפור משמעותי עד אז.

1. ובהזדמנות זאת אני רוצה להודות לאבנר שסייע לי לשחק עם הצעצוע ממקום מושבו מעבר לאוקיינוס. [↩]

יש לי גוגל וויב, ועכשיו גם אני יכול להצהיר בגאון שאין שום דבר לעשות שם! יש!

(אין אפילו אינדיקציה אם מישהו מחובר או לא. פקאקט).

כל מי שקורא את הבלוג הזה, ויותר מכך מי שנתקל באינספור התגובות שאני משאיר אחרי במגוון מקומות באינטרנט, יודע כבר שאני קרציה מהסוג שמתואר באילוסטרציה לעיל. אני לא מסוגל להתעלם משגיאה (ועוד באינטרנט!), ואני לא נוהג להיות מאוד נחמד כשאני מתקן אותן (e.g.).

שתי שאלות עולות: א. למה אני עושה את זה? ו-ב. איך אדם סנילי כמוני מאתר טעויות כל הזמן?

על השאלה הראשונה אני לא אענה, כי זר לא יבין זאת, ואם אתם לא מסוגלים להיות פתוחים ולקבל את השונה, או אנשים עם מגבלות כמוני, אז תתביישו לעצמכם.

התשובה לשאלה השניה היא שצריך להפעיל את השכל הישר שלכם. מסתבר שכלל האצבע שלי לגבי פמיניסטיות נכון לגבי הרבה דברים אחרים: אם משהו נשמע מדהים, מפתיע ומוכיח בצורה יוצאת מגדר הרגיל את הטענה של הדובר, יש סיכוי טוב מאוד שזה בגלל שזה לא נכון. כך למשל, אם מישהו מספר לכם ש-42% מהסיסמאות בהוטמייל הן 123456 (אפילו אם מדובר רק בפלח של המשתמשים שנפלו קורבן לפישינג), זו סטטיסטיקה כל כך נפלאה, שפשוט אין סיכוי שהיא נכונה. והיא אכן לא נכונה. באופן דומה, אם מישהו מספר לכם שהאו"ם, לא פחות, מגדיר פליט כמישהו שגר במדינה ממנה הוא נפלט "מאז ומקדם", זה צריך להדליק לכם כמה עשרות נורות LED אדומות, כי זו פשוט לא שפה שהגיוני שהאו"ם ישתמש בה, ולו משום שאין לזה שום משמעות אופרטיבית בבואנו להחליט מי אכן פליט ומי לא. הפער בין "מאז ומקדם" לבין "בשנתיים האחרונות" נשמע כל כך נפלא כאמצעי רטורי, שפשוט אין שום מצב שזה יקרה באמת ביקום שאבן היסוד העיקרית שלו היא לא נרטיביום.

כמובן שאם אתם מתעקשים, אתם יכולים לנצל את התובנה הזו לדברים קצת פחות מרגשים מאשר למצוא טעויות באינטרנט, כמו למשל ביקורת עצמית על הטיעונים שאתם עצמכם מציגים. אבל אם תעשו את זה, אני לא אוכל לתקן אתכם, ואז אני אהיה עצוב. תתביישו לכם!

(דיסקלייזמר: אני לא טוען שאני לא עושה טעויות. להפך, אני עושה המון מהן. אבל לזכור שהיקום לא מורכב מנרטיביום זה משהו שמומלץ לכל מי שמנסה לתאר אותו. גם קצת ענווה לא תזיק, אבל עוד לא הצלחתי למצוא כזו. מצד שני, גם הזמנה לגוגל ווייב עוד לא קיבלתי כדי שגם אני אוכל לספר לכולם כמה משעמם בגן הסגור שרק לי מותר להכנס אליו ולכם לא ניה-ניה-ניה-ניה! — אז זהו.)

זאב גלילי פרסם בבלוגו רשומה תחת הכותרת המבטיחה "ג'ואן פיטרס – החוקרת שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים". ברשומה הוא מספר באריכות על ספרה של פיטרס, "מאז ומקדם" ועל מעלליו של גלילי בניסיון להביא את הספר, שהתפרסם לראשונה ב-1984, לתודעתם של הישראלים.

לא קראתי את הספר, אז אני יכול לספר רק מה טוען גלילי שיש בו:

הדבר שעורר את תשומת לבה של פיטרס שמשהו לקוי בתפיסות הרווחות לגבי הסיכסוך היה מיסמך של או"ם שמצאה, בו הוחלט לשנות את ההגדרה של פליטי 48.

ההגדרה המקובלת של פליט לפי או"ם היתה כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גרוש נאלץ לעזוב את המקום בו התגורר מאז ומקדם.

הדגש היה על "מאז ומקדם". דהיינו פליט הוא מי שהתגורר במקום כל שהו מאז ומתמיד ולא נמצא במקרה במקום בעת שגורשו ממנו אנשים.

ההגדרה החדשה של האו"ם שחלה אך ורק על הפליטים הפלסטינים קבעה כי פליט הוא כל מי שהתגורר משך שנתיים בשטחה של ישראל לפני קום המדינה. מטרת השינוי בהגדרה היתה ברורה. מדינות ערב באמצעות הליגה הערבית שלחצו על שינוי ההגדרה ידעו את האמת . והיא: שחלק גדול מאלה שכינו עצמם "פלסטינים" היגרו לארץ ישראל בתקופת המנדט, בעידוד השלטונות הבריטיים. חלקם הובאו לארץ במהלך מלחמת העולם השניה לעבודה במחנות הצבא הבריטי ונשארו כאן.

גלילי טועה, או מטעה. הרי התגובה ששלחתי בבלוג (במקור היא הייתה מפוצלת לשתיים, אבל זה לא משנה):

קשקוש מקושקש. הרי ההגדרה של פליט לפי ה-UNHCR:

A person who owing to a well-founded fear of being persecuted for reasons of race, religion, nationality, membership of a particular social group or political opinion, is outside the country of his nationality and is unable or, owing to such fear, is unwilling to avail himself of the protection of that country; or who, not having a nationality and being outside the country of his former habitual residence as a result of such events, is unable or, owing to such fear, is unwilling to return to it..

שום מאז ושום מקדם. לא קראתי את הספר של פיטרס, אבל אם זה אכן הבסיס לכל הטענה שלה, אז הנה הרגע ממש שמטתי את כולו ואפשר להמשיך הלאה. אני מקווה עבור הגברת פיטרס שיכולות הבנת הנקרא והסיכום שלך גרועות עוד יותר מאלו של אנשי משרד החינוך.

אה, ורצוי גם לציין שההגדרה לא "שונתה בלחץ הליגה הערבית" ולא "במיוחד" בשביל הפלסטינים, ובטח שלא בנוסח שמובא בפוסט הקודם שלך שאתה מקשר אליו ("כל ערבי שעזב את פלסטינה-א"י בשנת 1948 ושהה בה שנתיים ייחשב גם הוא לפליט") – ולו משום שההגדרה של פליט פלסטיני היא נפרדת לחלוטין מהגדרת הפליט הרגילה. זו האחרונה כפופה ל-UNHCR, בעוד שהגדרת הפליטים הפלסטינים היא עניינו של ה-UNRWA. ההגדרה של UNHCR בכלל הייתה מוגבלת לגבולות אירופה בלבד עד שנות ה-60, בעוד שההגדרה של אונר"א נכתבה בראשית שנות ה-50 – ומכאן מובן מאליו שאי אפשר לדבר על "שינוי" ההגדרה הגלובלית עבור המקרה הפלסטיני. לא הייתה הגדרה גלובלית כשאונר"א הגדירו את הפליט הפלסטיני כפי שהגדירו.

–

כמובן, כל העסק הזה לא צריך לעניין אתכם בכלל. העניין הוא שתגובות שנשלחות לבלוג של גלילי מעוכבות לפני הפרסום, ומתפרסמות רק אחרי שהן מקבלות את אישורו של גלילי עצמו. שתי התגובות שלי נמחקו. רק במקרה מותקן אצלי תוסף ששומר עותק של כל טקסט שאני מכניס לתיבת טקסט (TextArea Cache – תוסף מומלץ בחום!). אילולא התוסף הזה, מה שכתבתי לגלילי היה הולך לאיבוד.

העניין הוא שיש חסך משמעותי באינטגריטי של מישהו שטוען בעד הכתבת תוכנית לימודים מסויימת לילדי ישראל (וחייליה), אבל אינו מוכן לתת במה לביקורת אלמנטרית לחלוטין על הדברים שהוא כותב. שלא תבינו אותי לא נכון – זה שהוא כותב בלוג לא אומר שהוא חייב לתת במה לכל מגיב. זה האתר שלו והוא יכול לעשות בו מה שהוא רוצה. אבל יש טעם משמעותי לפגם במי שרוצה להשפיע על הדיון הציבורי אבל לא מסכים לאפשר קיומו של דיון ציבורי שכזה מעל הבמה הציבורית שלו. בכלל, לו הייתי מתעניין בתכנים של גלילי, הייתה לי בעיה משמעותית להמשיך לעשות כן כעת משאני יודע שהתגובות לבלוג שלו מסוננות לא רק על סמך אי אלו שיקולים לגיטימיים כלשהם, אלא גם על סמך אי הסכמה עם דעתו של הכותב.

לאחרונה בישמאל התפרסמו תגובות של מגיב אחד שכללו הכחשת שואה ושאר ביטויים של אנטישמיות. חברי הבלוג כולם הסכימו מיד שמדובר בחציית גבול שלא נסכים לתת לה יד, והתגובות הוסרו. באייל הקורא הוגדרו תנאים פחות או יותר ברורים להסרת תגובות, תחת המטריה הכללית של ההצהרה שהמטרה של האתר היא לקדם דיון ציבורי פתוח ורציני. זה לא שאני מתנגד באופן כולל ומוחלט להסרת תגובות, וברור לי כי צריך וראוי לפעמים לסנן דברים שחוצים קווים אדומים. אבל מי שמסנן תגובות פשוט בגלל שהוא לא מסכים עם כותבן, לדעתי האישית, לא שווה את תשומת הלב שלי.

–

(טמבל שכמותי, שכחתי את הסיומת שתכננתי!) האירוניה פה היא שגלילי אשם בדיוק במה שפיטרס הואשמה בו: העדפה מופרזת לעובדות שתואמות את התזה שלה תוך התעלמות מוחלטת מכל מה שסותר אותה. אי אפשר לנהל ככה דיון.