לא שומעים!

נענע(10) אוהבים להשתמש לפרקים בכל מיני תמונות אילוסטרציה שהם מצאו בפליקר תחת רשיון שיתופי. למשל בכתבה הזו. העניין הוא שהרשיון על התמונה שהם השתמשו בה פה הוא רשיון ייחוס-שיתוף זהה. למיטב הבנתי, רשיון שיתוף זהה קובע שמי שעושה שימוש בפריט המוגן ברשיון זה לצרכי יצירה נגזרת, צריך להפיץ את היצירה הנגזרת תחת אותו רשיון ממש. כתבה שכוללת את התמונה כאילוסטרציה נראה לי כמו יצירה נגזרת. אבל התכנים בנענע10 אינם מופצים תחת רשיון שיתופי, אלא, כצפוי, תחת הגנת זכויות יוצרים סטנדרטית. האם נענע10 לא עוברים על תנאי הרשיון כאן?

אני צופה כעת במהדורת חדשות ערוץ 2. יקירת המערכת טטיאנה הופמן התבקשה להכין כתבה על שפעת החזירים, אז היא עשתה. הבעיה היא ששפעת החזירים היא לא סיפור מלהיב במיוחד. אנשים, כך נראה, מתעקשים שלא להתרגש יתר על המידה. כלומר, כן, במקסיקו ביטלו ארועים המוניים כדי לצמצם את הסיכון ואף שוקלים להשבית לכמה ימים את התחבורה הציבורית, אבל חוץ מזה? כלום. כרגיל.

אבל ביקשו כתבה, ובכתבה צריך להגיד דברים מעניינים. אז מה עושים? ממציאים.

"גם בקנדה כולם חובשים מסכות," אמרה הופמן.

בואו נחשוב על זה רגע. בקנדה זוהו בפעם האחרונה שבדקתי שישה מקרים של המחלה. בכל המקרים, החולים החלימו (אף כי כנראה שהם הדביקו אחרים לפני כן). ששת המקרים הופיעו בשתי פרובינציות: נובה סקושיה ובריטיש קולומביה.

View NS2BC in a larger map

משהו כמו 5000 ק"מ מפרידים בין שני המקומות הללו. כמעט כל יבשת אמריקה מצד לצד. יתרה על כן, שתי הפרובינציות ביחד מכילות בערך 5 מיליון איש, מתוך למעלה מ-30 בקנדה כולה. כלומר, גם אם נניח ששתי הפרובינציות הללו מלאות באנשים שחובשים מסכות, זה עדיין לא קרוב להיות חלק משמעותי מאוכלוסיית קנדה.

מיותר לציין שלא ראיתי ולו מסכה אחת ברחוב היום, נכון?
אבל צריך פאניקה, אז ממציאים. שיהיה.

בואו נניח שאתם כותבים בלוג במשך כמה שנים, וכל מיני אנשים מנויים על הרסס שלכם, חלקם, יש להניח, באמצעות הגוגל רידר. עכשיו, בואו נניח שבחלוף מספר שנים אתם מחליטים שאחד הפוסטים שלכם — או כולם — מביך מדי, מפליל מדי, או באופן כללי הייתם מעדיפים שלא ישאר לו זכר בשום מקום. אולי אתם רוצים להכנס לפוליטיקה ומעדיפים שלא יזכרו לכם את הפעם שצילמתם את עצמכם בתחתונים, אולי אתם פוצחים בקריירה טלוויזיונית ומעדיפים שלא ישארו שרידים של כל מיני דברים שאמרתם ואנשים לא יאהבו. לגיטימי. בלוג שלכם, לא? מוחקים את הפוסטים הבעיתיים מהבלוג, וכעבור כך וכך זמן גם הגוגל קאש שוכח, והכל בא על מקומו בשלום, נכון?

אז זהו.

לא יודע אם שמתם לב, אבל הגוגל רידר מאפשר לכם לגשת לכל הפוסטים שנכנסו לתוכו, לא משנה עד כמה הם ישנים. עוד דבר שיכול להיות שנתקלתם בו הוא שאם במקרה מישהו פרסם פוסט ומחק אותו אחרי זמן מה, אחרי שהרידר כבר הספיק לקצור את הרסס שלו, אז הוא עדיין יופיע לאנשים בקוראים שלהם.

שילוב של שתי העובדות האלה ביחד אומר שאיפשהו בבטן של גוגל שמור עותק של כל פוסט בכל בלוג שמישהו מנוי עליו דרך הגוגל רידר. לעד. בלי קשר לאם כן או לא מחקתם אותו. וכל אדם שנשאר מנוי על הבלוג שלכם יכול לגשת לפוסטים הללו, בלי קשר לנגישות של אותם פוסטים דרך האתר עצמו.

סתם, שתדעו.

אולי אחד המהלכים המבריקים ביותר שנעשו בסדרה החדשה (של דוקטור הו, על מה כבר אני יכול לדבר? אה, אגב, ספויילרים לפניך), והדבר היחיד שהפך את החזרתו של המאסטר לשווה את הטרחה, היה השילוב של שורת הבס (bassline, איך קוראים לזה בעברית?) של נעימת הנושא של הסדרה אל תוך העלילה עצמה. כפי שאתם בודאי זוכרים, המאסטר התלונן שהוא כל הזמן שומע בתוך הראש, עוד מילדותו, מעין תופים, ארבע פעימות מהירות – טא טא טא טם, טא טא טא טם, טא טא טא טם. הוא השתמש במקצב הזה גם כדי להחדיר את המסרים התת הכרתיים שלו אל ראשיהם של אזרחי הממלכה המאוחדת כדי להבחר לראשות הממשלה.

אפשר לתת כל מיני הסברים למקצב הזה בתוך מסגרת העולם של דוקטור הו, גם אם מתעלמים מהסיבה האמיתית (זה מגניב). המאסטר התחיל לשמוע את ה"תופים" אחרי שהוא הביט אל תוך המערבולת, אולי משם הגיע המקצב? אולי זהו המקצב של הזמן עצמו? זה יסביר את קיומו של המקצב בנעימת הנושא של התוכנית.

הסבר אחר, והרבה יותר מעניין, הוא שהמאסטר תמיד היה שם ברקע, שהוא לא סתם איזה ארכי-נבל שנתקל כל הזמן בדוקטור, אלא שהם קשורים באיזשהו אופן מהותי יותר. האזהרות השונות שקיבל הדוקטור על כך ש"השיר שלו יסתיים בקרוב", בתחילה מהאוד, ועכשיו מהנוסעת בעלת הכוחות הנבואיים, רומזות לכיוון הזה.^[1]

–

נעימת הנושא של הסדרה הייתה פורצת דרך בזמנה. כיום, כשמוזיקה אלקטרונית נמצאת בכל מקום, קשה להבין את זה, אך המלחינה שעבדה אז בסדנא הרדיופונית של ה-BBC הייתה צריכה ממש לבנות בעצמה את הכלים שייצרו את המנגינה הבלתי נשכחת הזו.

אם נתעלם מרעשי הרקע, יש שני אלמנטים בנעימה: פעימות הבס המאיימות, והשריקה הצורמנית והמסתורית שמתנגנת מעליהן. השילוב בין שני האלמנטים יוצר את אחת הנעימות האפקטיביות ביותר שאני מכיר ליצירת האווירה הנכונה לסדרה שנודעה מאוחר יותר ככזו שצופים בא ממאחורי הספה.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הנעימה של הדוקטור הראשון

בשלושת הדוקטורים הבאים לא נעשו שינויים מהותיים בנעימה – רק קצת הכפילו את הסיום כדי להאריך אותה, כך שתתאים לאנימציית הפתיחה המשודרגת של העונות המתקדמות יותר.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הדוקטור הרביעי.

אך החל מהדוקטור החמישי והלאה, החלו שינויים משמעותיים יותר בנעימה. ההקלטה המקורית נזנחה לגמרי, הכלים הוחלפו, נוסף אפקט רועש ומעצבן בפתיחה, והדוקטור השביעי כבר בכלל קיבל משהו מאוד שנות ה-80-מי.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

חמישי

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

שישי

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

שביעי

אנחנו נתעלם באלגנטיות מהשמיני (שבכל מקרה היה בכלל סרט טלוויזיה, אז אין לו בדיוק נעימת נושא כמו לאחרים). הדוקטור התשיעי (והעשירי, שחולקים את אותה המנגינה עד כמה שאני מצליח להבחין) חזרו קצת יותר למקורות, אבל עיטרו את הנעימה הקלאסית בקצת כלי נשיפה וכינורות דרמטיים יתר על המידה.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הנעימה החדשה

–

מה יקרה כש"יסתיים השיר" של הדוקטור? האם, לראשונה בסדרה החדשה, תתחלף מנגינת הפתיחה עם המעבר לדוקטור ה-11? ומה הקשר בין ארבע הנקישות של המאסטר לדוקטור? האם יתגלה כי צילו של המאסטר רדף את הדוקטור, בעצם, עוד מראשית ימיו כנווד בחלל ובזמן?

–

בעונה ה-27, זו שמעולם לא הופקה כי הסדרה בוטלה, היו אמורים להטיל מעט אור על עברו הלוטה בערפל של הדוקטור. הקשר שלו לדמות מסתורית בהיסטוריה של גאליפריי – "האחר" – אמור היה להחשף. הדוקטור, כך צריך היה להתגלות, הוא גלגול גנטי של הצלע השלישית של מייסדי גזע אדוני הזמן – ראסילון ואומגה. סוזאן, נכדתו של הדוקטור שהופיע לצד הדוקטור הראשון, הייתה למעשה נכדתו של "האחר", שזיהתה את סבה בדוקטור, הצעיר ממנה בהרבה.

העלילה הזו מעולם לא הופיעה, כאמור, על מסכי הטלוויזיה. היא קיימת בספרים שנכתבו לאחר ביטול הסדרה, אבל הספרים הללו אינם נחשבים חלק מההיטוריה הרשמית. עברו של הדוקטור ביקום של סדרת הטלוויזיה, אם כן, עדיין לוטה בערפל. מתאים לראסל ט. דיוויס לחשוף, כמחוות סיום כהונתו בראש הסדרה, טפח מעברו של הדוקטור ביקום הזה. הקישור לנעימה המפורסמת של הסדרה, אם אכן הוא יהיה כפי שאני מצפה, הוא לא פחות ממבריק. אני מקווה שגם אחרי ששירו של הדוקטור יגיע לסיום, נעימת הנושא תמשיך להתנגן עוד זמן רב.

1. מובן שהנעימה של הדוקטור הייתה שם הרבה לפני שמישהו בכלל חשב על המאסטר. אבל כאשר מנסים ליישב שאלות כאלו, התשובה הנכונה והבנאלית היא לא מעניינת. הגישה הנכונה צריכה לקבל את העולם הפנימי כקוהרנטי, גם אם ידוע לנו שעובדות מסויימות הומצאו בדיעבד. לעזאזל – רק בעונה השישית של הסדרה נודע לצופים לראשונה שהדוקטור הוא אדון זמן, והמאסטר עצמו הופיע לראשונה רק בעונה השמינית (ואז הוא הופיע בכל סיפור בעונה…). לפעמים, יש לציין, קשה להתעלם מהעובדות האמיתיות. (זהירות! ספוילר להאוס!) הדילמה של האוס בפרק של שבוע שעבר בעקבות התאבדותו של קוטנר, למשל, היא לא מעניינת בעליל משום שטאוב צודק: זה באמת מוות חסר משמעות. בעולם הפנימי של הסדרה אין שום הגיון בכך שקוטנר התאבד. הסיבה היחידה להתאבדות הזו היא שקל פן (הידעתם? שמו הפרטי המקורי של קל פן הוא קלפן) הודיע על פרישתו מהסדרה בעקבות הצטרפותו לצוות העובדים של הבית הלבן. כל ניסיון ליצוק משמעות לתוך ההתאבדות הזו, בעיקר לאור ההתפתחות של הדמות לאורך הפרקים, חייב לא סתם "להמציא" סיבות אחורה בזמן, אלא לעוות את המציאות כפי שהיא נבנתה בסדרה, ובעצם להפוך את מה שהוצג לנו בעבר לשקר. מעין גרסא בזעיר אנפין של אותה עונה ידועה לשמצה של "דאלאס" שכולה הוכרזה בדיעבד כחלום של אחת הדמויות כי התסריטאים הכניסו את עצמם לברוך שהם לא ידעו איך לצאת ממנו. על פי וויקיפדיה קוראים לזה "רטקון". [↩]

אהם, כן. סוף השבוע המאוד-מאוד ארוך שנוצר כתוצאה מחיבור פסח ופסחא שכנע אותנו לקחת את הרגליים ולחפש תעסוקה באקלים חם יותר. הרבה יותר חם, למעשה. בערך כמו אצלכם. ספציפית, טסנו לפלורידה. קצת יותר ספציפית, לדיסני וורלד.

כן, כן, מסחטת כסף ממוסחרת וסכרינית לעייפה. אבל כיף אדיר לילד, והאמת שגם לנו.

כל הקונספט של דיסני וורלד הוא קצת פוסטמודרני. אתר תיירות שמושך אנשים מכל העולם, ועושה מאמצים ניכרים כדי להראות כמו מקומות אחרים בעולם (בעיקר "ממלכת החיות", שכוללת כפר אפריקאי וכפר אסיאתי (אני חושב שהם מתכוונים להודו, אבל כבר לא ממש זוכר. השם של האזור הוא "אסיה"), ואז אזור הדינוזאורים שדווקא נקרא "דינולנד USA").

תרומתו של העם היהודי למיצג הקלאסי "זה עולם קטן מאוד". (קליק להגדלה)

הכל בדיסני וורלד מתוסרט, וניכר מאמץ לשמר בכל רגע את התחושה של "אמיתיות" של העולם המדומיין. כאשר מחכים בתור לפגוש דמות (כן, צריך לחכות בתור, לפעמים ארוך מאוד, כדי לזכות בכמה שניות מאושרות עם מיקי, מיני, גופי, דונלד, פו, טיגר או איה^[1]), והמפעיל של הדמות צריך להתפנות, או לשתות, או מה שזה לא יהיה שהם עושים בזמן הזה, העוזר שלצידם לעד יסביר ש"מיני מאוס צריכה לבדוק מה שלום עוגת התפוחים שלה" או ש"דונלד צריך לבדוק שהיואי לואי ודואי לא הכניסו את עצמם לצרות", או תרוץ מטופש אחר. למעשה, חברי הצוות של דיסני וורלד לא נקראים "עובדים" או "אנשי צוות", הם נקראים cast members – יעני, שחקנים.

הרגעים היפים הם דווקא אלו בהם מפעילי המתקנים מרשים לעצמם ביטוי קצת יותר חופשי – תמיד במסגרת התבדחות עם המבקרים – ונוקטים בפעולות קטנטנות של חתרנות. כך, למשל, מפעילת הסירה שלנו סיימה את השייט פחות או יותר כך: "וואו, זה היה כיף? רוצים לעשות את זה שוב? אני יודעת שאני אעשה את זה שוב! ושוב. ושוב… כל עשר דקות… כל היום… (פאוזה) ילדים, תשארו בבית הספר".

נהג הרכבת שהובילה אותנו לאחד האזורים בממלכת החיות הרשה לעצמו להכריז בתחילת הנסיעה ש"ברכבת הזו אסור לשיר את 'זה עולם קטן מאוד'". אקטים קטנטנים של חתרנות שרק מחזקים את תחושת השליטה המוחלטת של אימפריית דיסני על כל פעולה שנעשית בפארקים הנרחבים.

הטירה של סינדרלה, הממלכה הקסומה. הסמל המסחרי של דיסני, בין השאר. במציאות היא הרבה יותר קטנה משהיא נראית כאן.

מה שכן, לפעמים קל לשכוח עד כמה האמריקאים, פה במרחק של שני מטר ממני, שונים כל כך מהקנדים שסביבי. לא רק במראה המלוקק שהיה נפוץ כל כך בפארקים, אלא בהתנהגות, בבהמיות, ובהרגלי האכילה המעניינים שלהם. יחסית לאמריקה, היו מעט מאוד מהררי האדם האלה שאוהבים להראות בטלוויזיה בכתבות על מגפת ההשמנה. אולי הם פשוט לא באים לדיסני וורלד. אבל כן זכיתי לחשיפה קטנטנה להרגלי האכילה של משפחה אמריקאית אחת. בזמן שטיילנו בדאונטאון דיסני (אזור מסחרי בתור המתחם של הפארקים והמלונות של דיסני, שפתוח לציבור בלא תשלום), עצרנו ליד אחת המסעדות במקום, שמגישה תפריט עאלק איטלקי. משפחה אחת, פלוס מדריכת תיירים, עצרה לידה. המדריכה אמרה שהיא ממליצה על המסעדה הזו כמקום טוב לארוחה לא רעה ולא יקרה. המשפחה בחנה את התפריט שתלוי בחוץ. ההורים לא נראו כל כך מרוצים, אבל הנער, אני מעריך כבן 16, הוא שבחר להסביר מה הבעיה. "הם לא מוכרים אוכל שלא מסריח מירקות?" הוא שאל. להזכירכם, מדובר במסעדה של אוכל איטלקי, במובן האמריקאי של המושג. כלומר, פסטה ופיצה. פיצה. הילד לא אוכל פיצה, פור קריינג אאוט לאוד. המדריכה שאלה אותו אם הוא לא אוכל ירקות בכלל. הוא חשב לרגע, ולבסוף השיב שהירק היחיד שהוא אוכל זה תפוח אדמה.

אללי.

אבל היו כמובן דוגמאות קצת פחות קיצוניות לשוני בין הקנדים לבין האמריקאים. למשל הריצה פנימה כשפתחו את הפארק כדי לתפוס מקום בתור (שבע בבוקר! העירו אותי בשש בבוקר כדי ללכת לפארק שעשועים, ועדיין היו שם מאות אנשים שרצו למתקנים. אני עמדתי בסירובי להצטרף למדרסה).

ובכל זאת, למרות הכל, אין לי ספק שאני עוד אחזור לדיסני וורלד. אחרי הכל, בגלל הילד לא ממש יכולנו להנות מהמתקנים הבאמת שווים…

ופטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה תמונה:

קלווין והובס פוציק וטיגר

1. בזמן שהמתנו למיני (שהילד חושב שהיא מיקי, כי התור למיקי היה ארוך מדי והוא לא באמת מבדיל), הפוצקון נעמד על אבן והכריז "איי לאב יו קיקי מאוס!" [↩]

אמרתי או לא אמרתי? המאסטר הזה, קרציה רצינית. ברגע שהחזירו אותו לסדרה, זה היה ברור שהוא יופיע שוב ושוב ושוב. הוף. כבר היה עדיף דאלק קאן.

(פוסטים קוהרנטיים יותר מובטחים בקרוב).

זה כמה שבועות שאני ברצף בלתי נגמר של בדיקת עבודות ובחינות, תוך שאני גם צריך לכתוב כמה משל עצמי. בד בבד, כמה סיפורים מעניינים צצו בעיתונות המקומית בנושאי חינוך, וגם נתקלתי במספר פוסטים בבלוגים שונים שאני קורא בנושאים הללו. מכל זה הבנתי שהיקום מנסה לאמר לי משהו. אז בימים הקרובים אני אפרסם מספר פוסטים בנושאי חינוך והשכלה, עד שימאס לי. ראו הוזהרתם.

סעיף ראשון על סדר היום: אהוד קינן. אהוד פרסם לאחרונה פוסט בו הוא לועג לנסיון של בתי ספר ללמד טקסטים שלו באמצעות שאילת שאלות כגון "מהי הבעיה המרכזית הנדונה במאמר?" או "מה היא עמדתו של הכותב ביחס לבעיה זו? הוכח דבריך מן המאמר." אבל השאלה שהכי מכעיסה את אהוד היא זו שמציגה עובדה מסויימת ואז שואלת "כיצד היה כותב המאמר מגיב על כך? נמק את דבריך."

לעיתים כשהיה מתקיים דיון בכיתה על טקסט הייתי מציע שפשוט נשאל את הכותב בעצמו למה הוא מתכוון, מאחר שהוא עדיין חי ויודע את התשובה הכי טוב. תלמידה אחרת בכיתה ננזפה וכמעט הועפה מהכיתה כאשר אמרה על שיר כלשהו “אולי הוא סתם ראה עץ והחליט לכתוב עליו ולא כל דבר קשור ליחסים עם אמא שלו?”.

עכשיו, מספר אהוד, הוא מוצא עצמו בעמדת המנותח, שכן טקסטים שכתב עשו את דרכם לקורסים ושיעורים שונים, ואף למיקוד של אנקורי.^[1]

ובמקום שסוף סוף יבין למה המורה צריכה לשאול "מה הכותב היה אומר?", אהוד רק מתעצבן עוד יותר, ומספק לקוראיו את התשובות לשאלות, מפי האתון. התגובה האינסטינקטיבית שלי לזה היא להגניב לתוך ספרי אנקורי את מספר הסלולרי של אהוד, ולראות איך הוא יתמודד עם שטף הטלפונים של תלמידים לא מוצלחים במיוחד שיבקשו לשאול אותו מה הוא חושב בכל מיני סוגיות.^[2] אבל מכיוון שאין לי קשרים בבתי דפוס, חשבתי לנסות ולהסביר פה למי שעדיין תוהה מדוע השאלות הללו נשאלות.

התשובה היא פשוטה: תלמידים רבים הם הרבה פחות חכמים מאשר היינו רוצים. אנחנו, ואני נותן לאנשים שטורחים לקרוא את הבלוג הזה להנות מהספק בנושא, אנשי ספר, אנשים שהמילה הכתובה היא לחם חוקם, או לפחות חלק משמעותי מחיינו. עבור הרבה מאוד ילדים המילה הכתובה היא משהו מרוחק, לא בלתי מוכר, אבל עדיין די אקזוטי. נו, אתם יודעים, בוריינים. עבור אותם רבים, הרעיון של להסתכל בטקסט ולהבין על מה הוא הוא לא מובן מאליו. מדובר פה בסט של כישורים שצריך לפתח אצלם, ושיעורי החיבור והלשון הם האמצעי הסביר ביותר של מערכת החינוך לעשות כן.

השאלה "מה היה הכותב אומר בתגובה ל…" היא סוג מתקדם יותר של הבנה, שחסר אצל רבים עוד יותר. היכולת לשאוב מתוך הטקסט את הנחות היסוד שלו, כדי שניתן יהיה ליישם אותן על משהו אחר אבל עם קווים מקבילים מסויימים, היא מתקדמת מאוד. סטודנטים שאת עבודותיהם אני קורא מתקשים בכך עד מאוד, והניסיונות החוזרים והנשנים שלי להסביר להם שהם צריכים לדעת איך לקחת טקסטים שלמדנו ועוסקים בנושא אחד, וליישם אותם על נושא אחר לגמרי, לא מועילים בכל המקרים.

זאת, אגב, בהבדלה גמורה מסוג השאלות שנשאל בשיעורי ספרות, כגון "מה היית אומר לדמות זו" או "למה התכוון המשורר". השאלות הללו, כאשר הן נשאלות ברמת התיכון, הן במקרה הטוב שאלות שנועדו לעודד יצירתיות אצל התלמיד, ובמקרה הרע (והנפוץ יותר), נועדו להבטיח שהתלמיד למד בעל-פה מה שאמרו לו בכיתה.^[3]

הניסיון של אהוד להלעיג על המורים להבעה ולעודד את התלמידים להתחכם, אם כן, אינם אלא ניסיונות לעודד עילגות ובוריינות. לא שאני דואג – רוב הסיכויים הם שמי שכבר קורא את הבלוג של קינן אינו זקוק לסיוע בית הספר בפיתוח הכלים הללו. אבל מן הראוי, לדעתי, להכיר בחשיבות של לימודי הבעה בבתי הספר, ולעודד את המורים במקום ללעוג להם ולמעשיהם.

1. אופן הלימוד של מוסדות כמו אנקורי הוא מתועב בעיני – הרעיון הוא ללמד את מה שדרוש כדי לעבור את בחינות הבגרות, לא שבריר יותר, וזאת באופן שיבטיח ששום דבר שימושי לא ישאר בתום הלימוד. קיומם של מוסדות כאלו מהווה אישור לתלמידים לכך שהמדינה אינה רואה שום ערך אמיתי במה שתלמיד מקבל במערכת החינוך, שכן היא אינה מתגמלת את התלמידים של המוסדות הממלכתיים בשום צורה שאינה מושגת באופן יעיל יותר באמצעות מוסדות כגון אלו. [↩]
2. ותיקי האייל עוד זוכרים את מעללי כיתת המידענות, כמו גם הילדים מחטיבת הביניים ההרצליינית. [↩]
3. זה לא שאין שימוש אמיתי לשאלות כאלו בחקר הספרות, אלא ששאלת "למה התכוון המשורר" היא ניסוח קלוקל ביותר לשאלה שמניחה ביסודה שהיצירה, מרגע שיצאה לאוויר העולם, אינה עוד יצירה של המשורר או הסופר לבדו, אלא היא בהכרח יצירה משותפת של הכותב ושל הקורא, ולכן הפרשנות שמעניק הקורא היא לא פחות לגיטימית מאשר זו שמעניק לה הכותב. במקרה כזה, כאמור, להגיד ש"זו הייתה כוונת המשורר" זה לפספס את כל הפואנטה. השאלה המעניינת יותר היא איך תפיסות נפוצות בציבור משקפות (או שיקפו) את היצירה, ואלו משמעותיות נוצרות מתוך האינטראקציה הזו. [↩]

כל טקסט (פרט לספרי מבוא) שמתחיל באטימולוגיה של המילה "דמוקרטיה" יהיה גרוע, מעצבן ויוכיח שלכותבו אין מושג מה זו דמוקרטיה.

(חוק זה הוא מקרה פרטי של הכלל שמעודד אנשים שלא לפתוח טקסטים במילים "מילון אוקספורד/אבן-שושן מפרש את המילה X כ…").

דובי (בודק עבודות)

בעקבות שיחות עם מספר מרצים רלוונטיים לתחום המחקר שלי, ואחרי התייעצות היום עם יועצת הדוקטורנטים, הוסכם שאני אעבור לתוכנית לדוקטורט במשפטים. אין זה סוד שאני לא חובב גדול של משפטנים, וכמובן שהחוסר ברקע אקדמי בתחום יצריך תוכנית "השלמות", מה שיאריך את הדוקטורט שלי בלפחות שנה אחת נוספת, אבל הובהר לי שאם אני רוצה להמשיך לחקור את הנושאים שמעניינים אותי, מקומי לא ימצא במחלקה למדע המדינה, לפחות לא פה בטורונטו.

מאידך, לפחות אני יודע שבמשפטים אני אוכל לעבוד עם שניים מהמומחים החשובים בעולם בתחום שאני רוצה לעסוק בו. עכשיו אני צריך לעבור על כל דפי הפרופיל שלי ברשת ולשנות את העיסוק שלי מסטודנט למדע המדינה לסטודנט למשפטים.

נקווה שזה יהיה לטובה.

הוף.