לא שומעים!

מייספייס זה לתיכוניסטים, פייסבוק זה לסטודנטים בקולג'. עכשיו יש גם רשת חברתית (כן! רשת חברתית! לא ציפיתם לזה, נכון?) שמיועדת לאקדמאים, סטודנטים לתארים מתקדמים, מרצים וכיו"ב. academia.edu, קוראים לה, והיא פרי יוזמה של כמה חבר'ה באוניברסיטאות זניחות כמו אוקספורד, סטנפורד וקיימברידג'. אפשר לעשות חיפוש לפי מחלקה או תחומי עניין. בינות לכמה אנשים שאולי שמעתם עליהם, יש גם אותי.

נטוורקו להנאתכם, ואל תשכחו להוסיף אותי לרשימת הקשרים שלכם.

פוסט אורח שנשלח אלי מה-29 באוקטובר, 2012 על ידי דוקטורנט צעיר למדע המדינה.

כבר מזמן זו נהייתה קלישאה להגיד על פוליטיקאי שאפתן שהוא "רוצה להיות אובאמה". כאשר הנשיא האמריקאי הוביל את אחד הקמפיינים המבריקים ביותר לראשות המפלגה הדמוקרטית ואז לנשיאות ארה"ב במהלך 2007-2008, הוא לא רק עשה מהפכה של ממש בפוליטיקה האמריקאית: הוא שינה את התפיסה של כל העולם לגבי מה זו פוליטיקה ואיך היא צריכה להראות. ואכן, יותר מכל מערכת בחירות קודמת, אנשים שאין להם שום קשר לארה"ב עקבו בעניין רב אחרי מערכת הבחירות האמריקאית, תלו תקוות במועמד הדמוקרטי וחשו שהם עצמם מעורבים בעשיית היסטוריה. בקנדה מערכת בחירות שלמה הוכרזה, התבצעה והוכרעה בפחות מסך זמן הפרסום שאובאמה רכש ברחבי ארה"ב לקראת הבחירות – וכל הזמן הזה הציבור הקנדי הפגין אפאתיות מוחלטת כלפי ההתמודדות במדינתו שלו, והתלהבות רבתי כלפי המועמד לנשיאות אצל השכנה מדרום.

מדובר פה יותר מאשר בכריזמה. אובאמה עשה מהפכה בצורה שבה קמפיינים מנוהלים מבחינה ארגונית גרידא. כמויות הכסף האגדיות שזרמו אליו מכל שדרות האוכלוסיה האמריקאית הן משהו שאיש לא האמין שבכלל אפשר להשיג. הקמפיין של אובאמה הצליח לעשות מה שאינספור קמפיינים של עידוד הצבעה ("get out the vote"), בעיקר בקרב צעירים, לא הצליחו לעשות, ואחוז ההצבעה בארה"ב עלה במידה משמעותית בבחירות 2008. מדעני מדינה מכירים מזה שנים את הרעיון של "בעלות" של מפלגות על נושאים: הרפובליקנים חזקים בחוץ ובטחון, הדמוקרטים יותר חזקים בנושאים הכלכליים. אובאמה הצליח לקבל בעלות על מושגים מופשטים כמו "שינוי", וחשוב מכך – "תקווה". במידה לא מועטה הקישור המנטלי החזק אצל אמריקאים רבים בין המועמדות של אובאמה לבין הרעיון המופשט של "תקווה" פוגע באובאמה בבחירות הנוכחיות, לאחר שהאמריקאים גילו שתקוות לא תמיד מתגשמות^[1].

השאלה היא האם מדובר פה על מקרה יחידאי, או שמא אפשר לבנות "מודל אובאמה" שעל בסיסו פוליטיקאים אחרים יכולים להתנהג כדי לשפר את סיכוייהם בבחירות. לא מעט פוליטיקאים ניסו לעשות כן – בגרמניה מפלגת הירוקים בלמה נסיגה מדאיגה בכוחה בין השאר על ידי שחזור הקמפיין של אובאמה, באוסטריה דווקא מועמד מפלגת הימין הצליח להחזיר את מפלגתו לימי הזוהר שלה במהלך שרבים השוו (בצדק או שלא) לקמפיין ההיסטורי של אובאמה.

בישראל מפלגת העבודה תחת הנהגתו של אופיר פינס אמנם לא שחזרה את ימי גדולתה אבל הצליחה לחזור לליגה של הגדולים ולתת פייט רציני לליכוד על חשבון התפוררותה של קדימה. פינס, כזכור, לא השאיר את ההשוואות לאובאמה לידי הפרשנים וזיהה את עצמו עם המנהיג האמריקאי בכל הזדמנות. השם "אובאמה" הופיע כמעט בכל נאום בחירות, ואותו ארוע זניח שבו פינס הצליח לתפוס את אובאמה ללחיצת יד מביכה הוצג לראווה במסגרת תשדירי הבחירות של המפלגה.

אז מה הוביל להצלחה האדירה והמפתיעה של הסנאטור מאילנוי? יש שמייחסים את ההצלחה שלו למשבר הכלכלי שתקף את ארה"ב זמן קצר לפני הבחירות, אך צריך לזכור שאובאמה זכה להצלחה מפתיעה עוד לפני שנתגלו ממדי האסון. בכלל – כל הסבר של הצלחתו של אובאמה חייב להסביר לא רק את הנצחון בבחירות לנשיאות, אלא גם את הזכייה במועמדות המפלגה מול מועמדת מנוסה ובעלת שם: הילארי קלינטון. הזכייה הזו לא הייתה קשורה בדבר למשבר הכלכלי.

פרשנים אחרים מייחסים את ההצלחה למלחמה בעירק ולעייפות כללית מהמדיניות של בוש. מקקיין עצמו ניסה להרחיק את עצמו מבוש מבחינה פוליטית ואפילו מבחינה אישית. הציבור, כך אומרים הפרשנים, לא קנה את זה. נצחונו של אובאמה היה יותר הפסדו של מקקיין. על פי הפרשנות הזו, כל מועמד דמוקרטי היה מנצח בתנאים הללו. גם התיאור הזה נראה לי בלתי סביר. עברו הרבה שנים מאז שמועמד דמוקרטי זכה כשעל הפרק היו נושאים של חוץ ובטחון, ולאובאמה ממש לא היה הרקע הדרוש כדי לנסוך באמריקאים את התחושה שהוא האדם הנכון ביותר כדי לנהל את המלחמה הזו.

התזה שאני עובד עליה בימים אלו מנסה לבחון את "מודל אובאמה", לראות האם היה מדובר בצירוף מקרים שהוביל לנצחון האדיר לפני ארבע שנים, או שמא מדובר בקמפיין מנוהל היטב ששילב מועמד רהוט, שימוש מושכל באינטרנט ופנייה מתוחכמת לדור הצעיר דרך רגשות חיוביים ("תקווה" ו"שינוי") – מודל שניתן לחקות ולהפעיל בצורה יעילה במערכות בחירות אחרות, במדינות אחרות. בין השאר אני אשווה את הקמפיין של אובאמה לשלושת הקמפיינים שמניתי לעיל: הירוקים בגרמניה, מפלגת העם באוסטריה ומפלגת העבודה בישראל, ואבחן האם המודל יושם כראוי ומה היו תוצאות הבחירה במודל הזה עבור המפלגות השונות.

1. עם זאת, אי אפשר לקחת מאובאמה סדרה חשובה של הצלחות, וכפי שמעידים הסקרים, האמריקאים לא מתכוונים להחליף את אובאמה בזמן הקרוב [↩]

כאשר אני מדבר על אהרל'ה ברנע, אני לא מרגיש את עצמי מחוייב לסטנדרטים של אמת שחורגים מהסטנדרטים שלו עצמו. במהדורה של היום (אתמול, נו) ידע כתבנו לענייני סטטיסטיקה ושקרים אחרים לספר שסקר חדש של גאלופ מעניק לאובמה יתרון של שני אחוזים בלבד על מקקיין בבחירות בארה"ב. כבר אמרתי שיתכן שברנע מנפח סיפורים כי משעמם לו, אבל זה כבר קצת מגוחך: הוא התחיל לבדות חדשות. הסקר האחרון של גאלופ מעניק לאובאמה יתרון של 7 אחוזים (51 לעומת 44) – ירידה קלה לעומת הסקר הקודם (53 מול 43), אבל בתחום הסטייה הסטטיסטית. גם לא מדובר פה פשוט בבלבול בין סוקר אחד לאחר. אף גוף חשוב לא פרסם סקר בעת האחרונה שמנבא שני אחוזי הפרש: ARG חוזים חמישה אחוזי הפרש, PEW קצת מתחרפנים עם 14 אחוזי הפרש (52-38), ראסמוסן חמישה אחוזים, הוטליין שמונה אחוזים, דיילי קוס שבעה אחוזים, וזוגבי ארבעה אחוזים. הכי נמוך שמגיעים זה גוף בשם GWU/Battleground, שאין לי מושג מי הם, שחוזים שלושה אחוזי הפרש בלבד.

מבחינת האלקטורים, אגב, לאובאמה יש כרגע רוב רק עם המדינות בהן יש לו רוב משמעותי – כלומר, גם אם כל המדינות שרק "נוטות" לכיוון אובאמה יעברו למקקיין, עדיין המועמד הדמוקרטי ינצח.

סתם, שתדעו.

אז הולכות להיות לכם בחירות. מזל טוב. איילת כתבה פוסט שתפס אותי קצת בהפתעה: היא מצטערת שהיא לא תוכל להיות בארץ לבחירות, כי זו הפעם הראשונה שהיא ממש יודעת למי היא רוצה להצביע. זה הפתיע אותי כי זה בדיוק ההפך מהמצב שלי: אני שמח שאני פה, כי זו אולי הפעם הראשונה שממש אין לי למי להצביע בבחירות, וזה די מנחם שיש לי תרוץ לגיטימי לגמרי למה לא הצבעתי.

אמנם המצב בהחלט יותר טוב ממה שהסתמן שהולך להיות לפני שאולמרט פרש – בחירות שבהן הייתה עומדת בפנינו הבחירה בין שלוש מפלגות גדולות שבראש כל אחד מהן עומד ראש ממשלה לשעבר שכשל באופן מחפיר – אבל אם יש משהו שעלה בבירור במהלך הפריימריז הללו, הרי הוא שאין שום סיבה ברורה לתמוך בלבני. כשמוסיפים לכך את העובדה שהיא עומדת בראש אחת המפלגות הבעייתיות יותר שקמו בישראל אי פעם, ועוד עם אופוזיציה מבית בילט-אין בדמות שאול "אני פורש מהפוליטיקה, רגע, בעצם לא" מופז, עולה התהיה עד כמה כדאי לישראל להמשיך עם הפארסה הזו שנקראת "קדימה".

בזמנו, כשלבני נבחרה לראשונה לכנסת, משהו בצורת הדיבור שלה ובמעט מדבריה שעשו את דרכם אל סלון ביתי, גרם לי לחשוב שכדאי לשים עליה עין. רציתי לראיין אותה לאייל הקורא, אבל איכשהו אף-פעם לא הגעתי מעבר לשלב של להשיג את הטלפון של העוזר הפרלמנטרי שלה. ואז פתאום היא נהייתה שרת המשפטים, וכבר היה לי ברור שאין לה שום סיבה שבעולם להתראיין לאיזה אתר אינטרנט עם שם אינפנטילי, וויתרתי על זה.

אני לא יודע – לא, בואו נתקן את זה – אני די בטוח שאני, כמראיין, לא הייתי מוציא ממנה שום דבר יותר מהותי ממה שעיתונאים מנוסים ממני לא הוציאו. מצד שני, אולי בגלל הבמה השונה כל-כך, הייתי יכול להרשות לעצמי להתמקד בדברים שבראיונות רגילים לא עוסקים בהם. אתם יודעים, דברים שוליים כאלה כמו השקפת העולם שלה, האידיאולוגיה שלה ואיך זה משליך על המדיניות שהיא רוצה לקדם.

אבל אם לשפוט לפי מה שנאמר עליה בתקשורת, לבני נוטה להמנע משיחות ארוכות עם עיתונאים. אני מאוד חשדן כלפי אשים שלא רוצים לספר לציבור מה הם חושבים. לראש ממשלה אידיאלי, מבחינתי, צריך להיות בלוג (אמיתי, לא כזה, ובטח לא כזה), מקום שבו הם יספרו, בעצמם ממש, מה הם חושבים על נושאים שונים, שישתפו את הציבור בתהליך המחשבה שלהם. כן, ברור לי שזה אוטופיסטי, שיש אילוצים פוליטיים ושפוליטיקאים לא יכולים לחשוף את הקלפים שלהם כמו שאני יכול. למעשה, גם אני די טמבל שאני כותב בצורה גלויה באינטרנט, ויום אחד זה יבוא לרדוף אחרי^[1]. אבל במינימום, אני מצפה שראש ממשלה – ובמיוחד אדם שרוצה להיות ראש הממשלה הבא שלי – יספר לי מה עמדותיו בנושאים שונים, או לפחות איזה עמדות הוא חושב שאני ארצה לחשוב שהוא תומך בהן.

אני לא אומר שלבני לא תהיה ראש ממשלה טובה. אני בטח שלא אומר שהיא לא, ככל הנראה, האופציה הפחות גרועה מבין השלוש שעומדות בפנינו. אבל תמיכה בלתי מסוייגת בה, עד כדי כך שנלבין את המפלגה שמאחוריה? לא מסוגל.

אז למי אני אצביע? לעבודה בראשות ברק? תחת פרץ עוד היו לי שיקולים בעד, אבל עבודה תחת ברק היא כמו קונדום משומש של מישהו אחר: שום תועלת פוטנציאלית לא תגרום לי להתגבר על הגועל שבלתמוך בברק שוב. את מרצ מוטב לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה הפוליטית של ישראל כיצור חסר תועלת, חסר שיניים וחסר עניין. שמאלה משם אני לא הולך בכל מקרה. ימינה מקדימה לא רלוונטי. אז מה נשאר כבר?

יום הבחירות בארץ, כנראה, ילווה מצידי בקצת יותר עניין מאשר, נגיד, יום הבחירות שהיה פה לפני זמן לא רב (שום דבר לא השתנה, תודה ששאלתם: ממשלת המיעוט השמרנית נשארה ממשלת מיעוט שמרנית), וזה ששעת פרסום המדגמים אצלכם זה אי שם באחה"צ שלנו רק יהפוך את זה לנוח יותר לעקוב אחר המתרחש. אבל, אם לומר את האמת, אני לא יכול להעלות על הדעת תוצאות שתגרומנה לי לרגשות כאלו או כאלו, לכאן או לכאן.

–

אחד הדברים שאני חושב עליהם לאחרונה הוא על ההבנייה החברתית של אפלייה. למה אני מתכוון? אם מקקיין יבחר לנשיאות, פיילין תהיה האשה הראשונה בתפקיד סגנית נשיאה בארה"ב. אם אובמה יבחר, הוא יהיה הנשיא השחור הראשון. ב-1996 התמודד מול ביל קלינטון אחד בשם בוב דול, שאתם בטח לא זוכרים. אם הוא היה נבחר לנשיאות, האם הוא היה הראשון במשהו? אתם לא יודעים את זה, אבל כן. הוא היה הנשיא עיוור הצבעים הראשון בהיסטוריה של ארה"ב. רבים ציינו בסיפוק את האפשרות שציפי לבני תהיה האשה השניה שתהיה ראש ממשלה בישראל. לישראל, למיטב ידיעתי, לא היה מעולם ראש ממשלה עיוור צבעים. למעשה, עד כמה שהצלחתי למצוא, אף פוליטיקאי מוביל באף מדינה חשובה בעת האחרונה אינו עיוור צבעים. זאת, למרות שמדובר בקבוצה שמהווה משהו כמו 8% מאוכלוסיית הגברים וכאחוז מאוכלוסיית הנשים בעולם כולו. האם ישנה אפלייה מבנית כנגד עיוורי צבעים?

כשדנים בייצוג נשים, אחת השאלות שתעלה היא האם נשים הן באמת המייצגות הטובות ביותר של האינטרסים של נשים. התשובה היא שלא, אבל זה לא רלוונטי: כל עוד באופן קבוע נשים מיוצגות בייצוג-חסר בפרלמנט, זה סימן לאפליה כנגד נשים. אם לא הייתה אפלייה מבנית כנגד נשים בפוליטיקה, הרי שבממוצע הן היו מיוצגות באופן יחסי לחלקן באוכלוסיה – לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות.

אותו מדד יכול לשמש כדי לבדוק אפליה מבנית לכל קבוצה: אם מערכות^[2] באמת היו "עיוורות צבעים" כלפי קבוצות שונות באוכלוסיה, הן היו מיוצגות באופן פחות או יותר יחסי בפרלמנט. אבל כשמסתכלים על קבוצה כמו עיוורי הצבעים, חייבים לתהות איך זה יכול להיות שבאופן עקבי אנחנו זוכים לייצוג חסר למרות שה"אפליה" שלנו היא שקופה בעליל: אנשים לא יודעים עלינו כלום.

אפשר בקלות להציג קייס לאפליה של עיוורי צבעים. ההתעלמות הציבורית מהצרכים שלנו מגיעה על כדי סכנת נפשות. עיוורי צבעים רבים (כמוני, למשל) לא מסוגלים להבדיל בין האור הצהוב לאדום ברמזור, ובלילה האור הירוק דומה עד כדי זהות לאור שמפיקות מנורות הרחוב הנפוצות ביותר.

עיוורון צבעים אינה סוגיה שעולה על דעתם של מעצבי אתרים רבים – וכך נוצרים מצבים של טקסטים שקשה לנו לקרוא, או קישורים בצבעים שמבחינתי זהים לחלוטין לצבע של הטקסט הרגיל (אהם, אהם).

והנה, עיוורון צבעים אינה קטגוריה שעולה על דעתו של האדם הנורמלי כשהוא חושב על קבוצות שמופלות לרעה בחברה, או שלא מתחשבים בצרכיהן. ואז מגיעה ההבנה הזו, שמשום מה, באופן עקבי, אנחנו גם לא מיוצגים בפוליטיקה. שוב: אינני טוען שיש אינטרס של קבוצת עיוורי הצבעים שיש להגן עליו, אבל העובדה שעיוורי צבעים אינם מגיעים למשרות רמות בפוליטיקה קוראת דרשני.

מתי תהיה הפעם הראשונה שעיוור צבעים יהיה ראש הממשלה בישראל?

(תחזית: התגובה הראשונה תצביע על לפחות שני פוליטיקאים חשובים שהם עיוורי צבעים ותקלקל לי את כל התאוריה).

1. אחת לכמה זמן אנחנו מקבלים באייל דוא"ל ממישהו שמבקש שנמחק תגובות או אפילו מאמרים שהתפרסמו באייל לפני אי אלו שנים, כי פתאום הם מגלים שלאייל יש פייג' רנק גבוה, והמעסיקים שלהם יודעים להשתמש בגוגל [↩]
2. כתבתי "מערכות" ולא "אנשים" משום שבמערכת יתכן שהאפליה מגולמת לא בכך שאנשים לא מצביעים למישהו מקבוצה מסויימת, אלא שאנשים מקבוצה מסויימת, מסיבות מסויימות, נוטים פחות להתמודד על משרות בפרלמנט [↩]

אחת הביקורות המעניינות שמעלים בלבניסטים כנגד פרשנויות מקובלות של המערכת הפוליטית היא שאי אפשר לדבר על מפלגות כעל ישויות שרוצות, שפועלות, ששואפות. הסיבה לכך היא שהבלבניזם נשען על פרשנות קיצונית במיוחד של עקרון האינדיבידואליזם המתודולוגי: רק בני אדם מסוגלים לחשוב ולהחליט, ולכן כל פעולה של קולקטיב צריכה ויכולה להיות מוסברת רק באמצעות הסבר של פעולותיהם של הפרטים המרכיבים את הקולקטיב.

זהו גם העקרון שמאחורי גישת הבחירה הרציונלית שמובילה כלכלנים ומדעני חברה אחרים רבים (למשל, אולסון): כדי להסביר פעולות של חברה (society) או של קבוצות בתוכה, אי אפשר לבחון את האינטרס המשותף של כל החברים בקבוצה, מכיוון שהקבוצה אינה יכולה לפעול כישות אחת בעלת דעת אחת. היא יכולה לפעול רק דרך פעולותיהם של כל הפרטים השונים בתוכה, והפעולות הללו מונחות על-ידי האינטרס האישי של כל אחת מהן.

כאמור, כלכלנים רבים אוחזים בגישה הזו, ולמעשה כל השיטה הכלכלית הקפיטליסטית מבוססת, ביסודה, על אינדיבידואליזם מתודולוגי (וגם פוליטי). לכן זה מפתיע כל פעם מחדש לראות עד כמה מהר הם שוכחים את העקרון היסודי הזה בבואם לנתח את המציאות.

"יש פגם במודל שלפי הבנתי הוא מסגרת תפקודית קריטית שמגדירה איך העולם עובד… אלה מאיתנו, לרבות אני עצמי, שהאמינו שהאינטרס העצמי של בנקים יגן על בעלי המניות שלהם, מוצאים עצמם עתה במצב של אי אמון ותדהמה"

כך אמר אלן גרינספן, לשעבר יו"ר הבנק המרכזי של ארה"ב, הפדרל ריזרב. תסתכלו טוב על הפסקה הזו. מה לא בסדר בה? "האינטרס העצמי של הבנקים". על פי השקפת העולם של גרינספן, לבנקים יש רצונות, יש שאיפות, יש אינטרסים, והם פועלים כישות עצמאית על בסיס האינטרסים הללו. בקיצור, גרינספן לא יישם את האינדיבידואליזם המתודולוגי בבואו לבחון את הבנקים כגופים המשפיעים על הכלכלה — אותו אינדיבידואליזם מתודולוגי שבאמצעותו שלל התערבות של המדינה בכלכלה, התנגד להתאגדות של עובדים ופסל בחינה של אינטרסים כלל-חברתיים, ותחתם קידש את "האינטרס האישי" כפתרון לכל בעיה כלכלית.

אבל לבנקים אין אינטרס אישי. לבנקים יש מנהלים, סגני מנהלים, ראשי אגפים, יועצים בכירים, פקידות בכירה, ולכל אחד ואחד מהם יש אינטרס אישי משלו, ואף אחד מהאינטרסים הללו לא חופף למשהו שאפשר לכנות "האינטרס של הבנק", ואף אחד מהאינטרסים הללו אינו חופף לאינטרסים האישיים של בעלי המניות בבנק. שהרי, מי האנשים שהרוויחו הכי הרבה מהמשבר הכלכלי הזה, בראייה רחבה? אלו הם מנהלי הבנקים, אותם אנשים – כיום כבר מותר לכנות אותם "חמדנים" ו"רודפי בצע" – שגרפו משכורות עתק, בונוסים חסרי תקדים ותנאי פרישה שקשה לדמיין. כל הכסף הזה שהם הרוויחו כל עוד הבנקים היו רווחיים, גם אם רק לטווח הקצר, נשאר בידיהם^[1].

הנטייה להפוך קולקטיבים מסויימים ל"שחקנים קולקטיביים" היא מובנת: קשה עד בלתי אפשרי למדל סיטואציה שבה יש אלפי שחקנים שונים עם העדפות ואינטרסים שונים. למעשה, קשה למדל סיטואציה עם עשרה שחקנים כאלו. ג'ורג' טסבליס כתב ספר שלם שכל הפואנטה שלו הוא לפרק "משחקים" לחתיכות קטנות יותר כדי להראות שכאשר מסתכלים על המשחק בקונטקסט הנכון, גישת הבחירה הרציונלית מסבירה את כל הפעולות של השחקנים השונים – וגם הוא נפל לפח הזה של התייחסות לקולקטיבים מסויימים כשחקן קולקטיבי אחד. זה, אולי, הכשל המשמעותי ביותר של הגישה הזו: לא רק שקשה ליישם אותה כדי לנבא התנהגות במציאות, קשה אפילו ליצור מודלים עקביים בעולם תיאורטי, בגלל הסיבוך האקספוננציאלי של משחקים מרובי משתתפים.

השאלה שצריכה להשאל היא: איפה היו בעלי המניות? אלו האנשים שהאינטרס שלהם הוא הדבר הקרוב ביותר שאפשר לדמיין למשהו שדומה ל"אינטרס של הבנק". הכשלון שלהם לפקח על הבנקים שהם, לכאורה, הבעלים שלהם, הוא הוכחה נוספת, כאילו היינו צריכים כזו, שאינטרס אישי אינו יכול להספיק כדי להציב מנגנון פיקוח על האינטרס האישי של אחרים. מנגנוני פיקוח מצריכים פעולה קולקטיבית, ופעולה כזו אפשר לעשות רק באמצעות קולקטיבים – למשל המדינה.

1. למעשה, סביר להניח שחלקו לפחות היה מושקע בבורסה, ושהם איבדו אותו במפולת הנוכחית, ובכל זאת, אין ספק שחלק גדול ממנו נותר אצלם [↩]

ביל גייטס מאמין בשקל החדש.

(השראה)

בתקופה כשעוד כתבתי סיפורים קצרים (הו, נעורים אבודים!), אבחנתי די מהר בעיה קבועה אצלי: כשאני יודע מה הולך להיות הסוף של הסיפור, אני לא מצליח לכתוב שום דבר עם אורך משמעותי. בגלל זה רוב הסיפורים שלי יצאו סיפורי פואנטה: כי התחלתי עם הסוף, ולא יכולתי לעצור בעד עצמי מלשעוט לעבר הסוף הזה מרגע שהתחלתי לכתוב. סיפורים שהתחלתי רק עם התחלה, לעומתם, נטו להתארך יותר, אבל לרוב בלי להגיע לסיום ברור והם נזנחו לצד הדרך, אלא אם הסיום הציץ פתאום מאחורי איזה רהיט בעלילה, ואז זינקתי עליו ונתתי סוף לסיפור.

יש לי בעיה דומה עם השיעורים שאני מעביר. הקורס שבמסגרתו אני מתרגל (אחד מהם, אבל השני פחות רלוונטי מסיבות טכניות שלא נכנס אליהן) עוסק בפוליטיקה של אירופה, ולפחות בסמסטר הראשון מתרכז בהיסטוריה של אירופה מאז מלחמת העולם השניה. בדרך כלל אני מגיע לתרגול הראשון בלי רעיון ברור למה אני הולך לדבר עליו. לשמחתי, מדובר בקבוצה החזקה ביותר שלי (וגם הקטנה ביותר – מסתבר שהסטודנטים שמוכנים לבוא ביום רביעי בשמונה בערב לתרגול הם סטודנטים מזן מיוחד ונדיר), כך שאני יכול להעלות רעיונות מאוד כלליים והם – כמה כיף! – יודעים לקחת את הזרעים הללו ולשחק איתם ולפתח אותם לכיוונים שלא חשבתי עליהם בעצמי, וכך אנחנו ממלאים 50 דקות בשיחה ערנית ומהנה.

הבעיה מתחילה עם יתר הקבוצות בקורס: מצד אחד, הם קוראים את הטקסט הרבה פחות בעיון (אם בכלל), והרבה פחות מעורבים בשיחה. כך שגם כאשר אני מתחיל את השיחה עם אותן שאלות כלליות, אני מרגיש שאני נאלץ לגרור את הדיון אחרי במקום שהם ירוצו איתו. התוצאה היא שאני גורר את הדיון בעקבות הדיון של הקבוצה הראשונה; בעצם, אני מנסה בכוח לשחזר את הדינמיקה של אותה קבוצה, רק שבמקום שהם יעלו רעיונות ואני אגיב, אני נאלץ להציג את שני הצדדים גם יחד. מצד שני, אולי זו אשמתי: אולי אני זה שיודע את "הסוף" שאני שואף אליו, ורוצה בכוח להגיע לאותם רעיונות שהגענו אליהם בשיעור ההוא, גם אם בכיתה הזו אין מי שייקח אותנו לשם. אולי אם הייתי פחות להוט להגיע לפואנטה שעכשיו אני יודע, הייתי מגלה שהם מסוגלים להגיע לפואנטה אחרת, מעניינת לא פחות.

לא קל ללמד.

רצף הפיצ'רים האידיוטיים שגוגל משחררת במסגרת הג'ימייל לאבס ממשיך. היום הם סיפרו לנו על האפשרות להגדיר תגובות סטנדרטיות שניתן להשתמש בהן כדי להגיב על שאלות חוזרות ונשנות. למעשה, כעוזר הוראה, זה דווקא יכול להיות די נוח לי – לקראת כל דדליין של עבודה או מבחן, תמיד מגיעות אותן שאלות שוב ושוב ושוב, וניתן לראות את התועלת שבכתיבת התשובה פעם אחת וזהו.

אבל גוגל לא הסתפקו בזה: אפשר להגדיר פילטר שישלח את התשובה אוטומטית על בסיס מילות מפתח מסויימות. אני מתקשה לדמיין איזה מילות מפתח תהיינה ספציפיות מספיק כדי להיות בטוח שהתשובה האוטומטית שלי לא תשלח סתם. המקרה היחיד שאני יכול להעלות על הדעת הוא כאשר אני לא זמין לזמן מסויים ורוצה תגובת "אני לא זמין" שתשלח אך ורק לסטודנטים שלי – אז אני יכול להרים פילטר שישלח הודעה קבועה רק בתשובה לדואלים שכוללים את מספר הקורס, למשל^[1].

אבל מה שבאמת הרווחתי מהפוסט בג'ימייל בלוג הוא ששמתי לב למשהו בתפוסמסך שלהם: מתישהו הם הוסיפו את האפשרות להגדיר פילטר שקובע שהודעות שמתאימות לתנאים מסויימים לעולם לא תשלחנה לספאם. זה נפלא! עד היום נהגתי לבקר אחת לשבוע בתיבת הספאם שלי ולהריץ כמה חיפושים על דברים שידעתי שנוטים לפרקים להגיע לשם. תגובות מהבלוג שכוללות קישורים, למשל, נוטות לעשות את דרכן לתיבת הספאם. לפעמים גם דברים שסטודנטים שולחים לי נזרקים לשם בלי סיבה ברורה לעין. עכשיו אני כבר לא צריך לבקר! הגדרתי את מילות החיפוש הקבועות בפילטר, אמרתי שאני לא רוצה שהתגובות הללו ישלחו לספאם, וזהו. כן, זה אומר שפעם בירח כחול הפילטר הזה יתפוס ספאם אמיתי ויכניס לי אותו לאינבוקס, אבל הזמן שיחסך לי בחיפוש בתיבת הספאם שווה את זה. הידד!

1. ביקשתי מכל הסטודנטים לכתוב את מספר הקורס בשורת הנושא כדי שיהיה לי יותר קל לשלוף אותם מהספאם במקרה הצורך [↩]

בעת שצעדתי לפגישה באוניברסיטה, ראיתי התקהלות בפינת רחוב צ'רלס ודרך קווינס פארק, ליד גינת הפגודה הקוריאנית. מבין שכיות החמדה שיש ברחבי הקמפוס, הגינה הזו היא ממש לא ברשימת המרשימות ביותר. והנה, אנשים שלפו את הסלולריים שלהם וצילמו. בתחילה גיכחתי לעצמי על התיירים המצחיקים הללו. אבל כשהתקרבתי ראיתי על מה המהומה: עיט (נשר? נץ? זיהוי ציפורים זה לא הצד החזק שלי) עמד לו שם על המדשאה הקטנה, למרגלותיו פגר ציפור שנפלה קורבן לטופריו והוא מוקף בערימת נוצות שעד לא מזמן לא היו מפוזרות על הדשא. העוף הדורס הביט בנו בחשדנות בעת שכופף את צווארו כדי לנגוס שוב בטרפו. לצערי המצלמה לא הייתה עימי, אז גם אני שלפתי את הסלולרי:

יש משהו, ברגעים האלה שהטבע הפראי פולש בפתאומיות לתוך האורבניקה המתורבתת שלנו, שהוא מרתיע ומרגש כאחד.

כשעה לאחר מכן, בעוברי באותו מקום בדרך חזרה, עצרתי לרגע כדי לבחון את זירת הפשע מקרוב, לראות איזה שאריות הותירה אחריה הציפור הרעבה:

–

בנוסף, לא רואים את זה בתמונה השניה, אבל באותם רגעים ממש גם ירד השלג הראשון של החורף. הידד!

בחדשות ערוץ שתיים של היום (אתמול, עבורכם) הופיע אהרל'ה ברנע וסיפר לנו שמקקיין מצמצם את הפער בסקרים מול אובאמה. כדוגמא, הוא נתן את הסקר של זוגבי, שמנבא פער של ארבעה אחוזים בלבד לאובאמה (48:44).

אבל לנו יש את האינטרנטים, ובאינטרנטים יש אנשים טובים כמו הבלוג Pollster, שמרכז עבורנו את תוצאות כל הסקרים שמתפרסמים לקראת הבחירות.

אז כן, היה הסקר של זוגבי. אבל באותו היום היה גם סקר של גאלופ, שמנבא גם הוא 4 אחוזי פער, אבל עם 50 אחוזי תמיכה לאובאמה^[1]. 50 אחוזי תמיכה מנבא גם הסקר של ראסמוסן, שמצביע גם על פער של 5 אחוזים לטובת המועמד הדמוקרטי. הדיילי קוס מגדיל את הפער הצפוי עד לשבעה אחוזים, וכך גם הסקר של הוטליין, למרות ששם אובאמה זוכה "רק" ל-49 אחוזי תמיכה, לעומת 42 למקקיין. IBD/TIPP מנבאים גם הם פער של שבעה אחוזים, כשאצלם חלוקת האחוזים היא 47:40.

אז מה היה לנו? סקר אחד מסכן שלא חורג מתחום הסטייה הסטטיסטית של מה שהיה לפני כן (יום לפני כן זוגבי חזו פער של 5 אחוזים בלבד בין המועמדים), אבל בעיני הסטטיסטיקאי הבכיר ברנע, זה כבר מצביע על שינוי מגמה. רק לי יש הרגשה שהוא מנסה למכור למערכת אייטמים מנופחים כי הוא מבואס שאין על מה לדווח מארה"ב?

אגב, אם אנחנו כבר בנושא, על פי התוצאות לפי אלקטורים, גם אם מקקיין יזכה בכל המדינות בהן יש תמיכה חזקה וחלשה בו (160 אלקטורים), וגם בכל המדינות המתנדנדות (65 אלקטורים), הוא עדיין צריך שלפחות חצי מהאלקטורים במדינות שנוטות מעט לטובת אובאמה (89 אלקטורים) יעברו לתמוך בו כדי לנצח בבחירות. לאובאמה יש "בכיס" 224 אלקטורים במדינות עם תמיכה חזקה בו.

זה לא הולך להיות נצחון גורף, אבל כדי שאובאמה יפסיד צריך לקרות משהו בסדר גודל של אסון קולוסאלי בקמפיין שלו.

1. וגם זה, אגב, רק אם סופרים רק "מצביעים סבירים". בסקר על כלל המצביעים הרשומים, הפער כבר עומד על שמונה אחוזים [↩]