ציוניוני הדרך

בהמשך לפוסט שלי על הציונות, ידידי משכבר אורי פולגר פנה אלי בדוא"ל ושאל כך:

אני מנסה להבין איך תפישת עולם ליברלית מתיישבת עם הציונות.

אני מקבל תחושה שהשמאל הציוני לא יודע בדיוק להגיד מהי הציונות. אתה הזכרת את הרעיון היסודי של הציונות, אבל לא פרטת.

בכל הגדרה של הציונות שראיתי מופיע רעיון הרוב היהודי, וזה הרעיון שאני מתקשה לשלב עם עקרון השוויון.

איך בעיניך מיישבים את הסתירה האידיאולוגית בין עקרון הרוב היהודי לעקרון השוויון?

להלן תשובתי אליו:

השאלה שלך בעצם מקבילה לשאלה איך תפישת העולם הליברלית מתיישבת עם לאומיות באופן כללי. הציונות אינה אלא לאומיות יהודית, משמע, הגדרתה הבסיסית ביותר היא: העם היהודי זכאי למדינת לאום משלו. אתה יכול להגיד את
אותו משפט על כל לאומיות בעולם: הלאומיות הסקוטית היא התפישה שהעם הסקוטי זכאי למדינת לאום משלו.
יש, כמובן, בעיה אחת עם זה: בישראל יש מיעוט לאומי גדול מאוד. בהרבה מדינות לאום יש מיעוטים לאומיים, כמובן, אך עם שני הבדלים: א. המיעוט הלאומי בישראל אינו מיעוט של מהגרים (כמו הטורקים בגרמניה או האלג'יראים בצרפת) אלא של "ילידים" (בדומה לאינדיאנים בצפון אמריקה, למשל); ב. המיעוט הלאומי בישראל גדול מאוד, ויכול להוות איום דמוגרפי אמיתי על המדינה כמדינת לאום. בכל מדינה אחרת מיעוטים לאומיים הם קטנים – הם מהווים אחוזים בודדים מהאוכלוסיה לכל היותר. בודאי שכשמדברים על מיעוטים של ילידים, המספרים קטנים עוד יותר (במידה לא קטנה "תודות" להיסטוריה של
רצח עם במדינות הללו, דבר שממעטים להזכיר כשמספרים על הנקבא על השלכותיה היחסית מינוריות על האוכלוסיה הפלסטינית).
הרעיון של "רוב לאומי" קיים באופן מובלע בכל מדינת לאום. ישראל היא פשוט המדינה היחידה שצריכה באמת להתמודד עם אפשרות של הדלדלות הרוב הזה, אל מול מיעוט שבחלקו שולל את עצם זכות הקיום של המדינה היהודית בלי קשר לסוגיית הרוב. אפשר להגיד שהציונות אינה מצריכה בהכרח רוב יהודי בישראל, אלא רוב ציוני – כלומר, רוב שדוגל בהמשך קיומה של ישראל כמדינת הלאום היהודי.

איך מיישבים את כל זה עם עקרונות הליברליזם? כדי להסיר ספק (אם היה) כל פעולה שנועדה להפחית במשהו את מספרם של ערביי ישראל היא פסולה בעיני, כולל "עידוד הגירה" או כל הגבלה שנועדה לצמצם את הילודה בקרב ערביי ישראל. אני מאמין שהשקעה בקידום כלכלי של אוכלוסיית ערביי ישראל תביא לירידה בילודה בקרבם, אבל אינני תומך במדיניות כזו בגלל זה, אלא בגלל שאני חושב ששיפור מצבם הכלכלי של ערביי ישראל יעשה למדינה רק טוב מאינספור סיבות אחרות.
אני חושב שהמדינה צריכה לנתק בין הגדרת "יהודי" לפי הדת לבין הגדרת הלאום היהודי. משמע: זה שאדם התגייר אצל איזה רב בברוקלין לא עושה אותו בן הלאום היהודי. זה שאדם בא לישראל ועובר תהליך של אזרוח הכולל למידת השפה היכרות עם התרבות והתערות בחברה – זה כן יהפוך אותו ליהודי.
נכון, זה נשמע נורא קרוב לרעיון של "ישראליות" במקום "יהדות", אבל עם השנים התחלתי לאבד את האמונה שלי במודל הזה. ישראליות היא אזרחות, ובמובן הזה כל אזרחי ישראל הם ישראלים. אבל אני לא בטוח עד כמה ערביי ישראל מעוניינים לראות את עצמם כבני אותו לאום כמוני וכמוך. התרבויות שונות, השפות שונות, ואני חושב שניסיון לייצר לאום ישראלי שיכלול גם את האוכלוסיה הערבית יהיה לא יותר מאשר אחיזת עיני עצמנו – בטח אם ננסה לעשות זאת en masse, בבת אחת. אני מאמין שאם נפתח את הלאום היהודי לקבל מהגרים שאינם יהודיים לפי דתם, תחל זליגה (איטית) של ערביי ישראל אל תוך
הלאום הזה.

אבל אולי אני סתם הוזה? מה יקרה אם כל זה לא יקרה ועדיין ערביי ישראל יהפכו לרוב בישראל? מה אז? הפתרון שלי במקרה כזה יהיה משטר פדרלי, במסגרתו היהודים ימשיכו לקיים ריבונות לאומית חלקית על עצמם, ואילו לערבים תהיה ריבונות עצמית משלהם, תחת שלטון משותף שמתבסס על קבלת זכותו של הלאום היהודי למדינת לאום.
תשאל: למה לא לעשות את זה כבר עכשיו? ואני אענה: אני לא בטוח. כיצד מגדירים עצמם ערביי ישראל מבחינה לאומית? האם הם מזדהים באופן מוחלט עם הפלסטינאים? כלומר, אם נקים מחר משטר פדרלי על כל שטחי ישראל והרשות, האם
ערביי ישראל וערביי פלסטין יראו עצמם כעם אחד? אינני יודע – אינני מכיר את הציבור הערבי מספיק (או בכלל) כדי להכריע בסוגיה. אם לציבור הערבי בישראל ישנן דרישות לאומיות שאינן מבוססות על שלילת הציונות אלא מבקשות להתקיים לצידה, אין לי בעיה להפוך את ישראל לפדרציה כזו כבר עכשיו, במסגרתה כל אחד מהלאומים יקבל ריבונות על עצמו. אך למיטב
הבנתי (המצומצמת, יש להודות), הקפדה יתרה על זכויות האזרח של ערביי ישראל תהיה מספקת עבור רובו המכריע של הציבור הערבי בישראל. אנחנו, כמובן, רחוקים מאוד מהמצב הזה, אבל אין שום סיבה לחשוב שאיננו יכולים להגיע לשם
מבלי לוותר על הציונות כפי שהגדרתי אותה כאן.

צי(ו)ניות

לקראת הקורס שאני הולך לתרגל השנה נפגשתי עם המרצה ושוחחנו על ענייני הקורס ושאר ירקות. בין השאר גלשנו לשוחח על מה מותר ואסור להגיד בקמפוס. אני הזכרתי שבשנה שעברה ארגנו סטודנטים פלסטינאים את שבוע "ציונות היא אפרטהייד" בקמפוס, ומפה לשם הוא שאל אותי אם ציונות נחשבת אידאולוגיה רשמית בישראל. התקשיתי לענות לו. הדבר הראשון שעלה לי לראש היה הבלאגן סביב המתקפה של שלי יחימוביץ נגד דב חנין במסגרת הקמפיין על ראשות עיריית תל-אביב.

אמרתי לו שהציונות היא פחות או יותר הנחת היסוד בישראל, שהיא לא באמת אידאולוגיה מגובשת, אלא פשוט הרעיון הבסיסי של לאומיות יהודית. ציוני הוא מי שמאמין שלישראל יש לגיטימציה מלאה להתקיים. סייגתי ואמרתי שכיום השיח סביב כן או לא ציוני בעיקר משמש ככלי ניגוח פוליטי, בעיקר מימין לשמאל. השוויתי את זה לרעיון של "אמריקניות" בארה"ב, שם מקובל שהימין מאשים את השמאל בהיותו "לא-אמריקאי" מסכים, או שחוק מסויים שהוצע על ידי הדמוקרטים הוא "לא אמריקאי".

ואז הכוסית העלתה פוסט שכלל את הדברים האלו:

לי באופן אישי קשה מאוד עד בלתי אפשרי להגדיר את עצמי כציונית בשנים האחרונות, מאותן סיבות, אגב, שקשה לי מאוד להגדיר את עצמי כפמיניסטית. הסיבות האלו אינן כוללות רצון לביטולה של מדינת ישראל או לחזרה לימי זכות הלילה הראשון. הסיבה המרכזית לכך היא חטיפתן של שתי ההגדרות האלו בידי גורמים שאין לי עימם ולא כלום, שיוצקים לתוכן תכנים שאני מתנגדת להם בכל נפשי ומאודי, ובעיקר – מציגים את עצמם כמייצגים הבלעדיים של “הציונות” או “הפמיניזם” שאין בלתם, וחוסמים לחלוטין את האפשרות לדיון דמוקרטי בהגדרות אלו, או כל אפשרות להגדרה שונה – באמצעות פסילת הצד השני והשלישי והרביעי בדיון כ”לא ציוני” או “לא פמיניסטי”.

את הפמיניזם נעזוב כרגע, מאחר ושטחתי כבר את הפתרון הארעי שהצלחתי למצוא בדמות ה”ליפסטיק פמיניזם” מספר פעמים ובאריכות (נגיד, כאן). במקרה של הציונות, מצבי גרוע יותר, מאחר ואני לא מצליחה למצוא תת הגדרה לגיטימית ונוחה שמשקפת כראוי את עמדותי לגבי לאומיות ישראלית ויהודית במדינת ישראל. ההגדרה שנחטפה מבטאת היום דברים כל כך קיצוניים באטימותם, רחוקים ממני מרחק שמיים וארץ, והחוטפים סגרו אותה הרמטית ובצורה אלימה. אי לכך, אני נאלצת לומר – הציונות של פעם מתה. חוטפיה עיוותו את משמעותה בצורה כל כך קיצונית, עד כדי כך שהיא אפילו לא משקפת היום את מה שהוגדר פעם כציונות על ידי הימין האידיאולוגי, דהיינו, ז’בוטינסקי וחירות. סבא שלי זיכרונו לברכה, החירותניק האדוק, היה נחשב היום לשמאלן קיצוני ועוכר ישראל, בלי שעמדותיו היו זזות במילימטר.

הגרסה החטופה של הציונות היא לא יותר מלאומנות גסה ואקסלוסיבית, שממדרת לא רק “זרים” מבפנים ומבחוץ, אלא גם את הדמוקרטיה עצמה. הגבולות שהיא קובעת כבסיס לגיטימי לדיון – ושאדון זמיר מסכים להם במאמרו – מזכירים יותר את הדמוקרטיה האיראנית, שפרוצדורלית היא דמוקרטית לגמרי, אך הדמוקרטיה הזאת מתרחשת רק בגבולותיו החשוכים של הפונדמנטליזם – מאשר כל דבר אחר. הציונות הזאת רחוקה מרחק של שמים וארץ לא רק מאיך שאני מבינה את הדמוקרטיה, אלא גם מאיך שאני מבינה את היהדות. בעיני, הציונות החטופה הזאת, רוויית השנאה, ההסתגרות והאלימות, היא סוג של עבודה זרה.

ועם זאת, לאומיות בריאה ותקינה, שמבוססת על אהבה למקום שבו נולדתי, היא בעיני רגש חשוב, חלק חשוב מזהותו של אדם (ואם הייתי צריכה חיזוק לתפיסתי זו, מצאתי אותה במסה המדהימה של ז’אן אמרי, “כמה מולדת צריך האדם”). אני לא רואה שום סיבה הגיונית, אמיתית או רגשית, גם לא טיעון ה”מוקפת אויבים”, לכך שהלאומיות הזאת לא תחיה בשלום עם המוסר, עם המעורבות, עם האכפתיות, עם ביקורת חריפה ועם ניסיונות לחולל שינוי – בשלטון, בעיר, בהגדרה עצמה.

(בהערת שוליים אציין שהמשטר האיראני רחוק מאוד מלהיות דמוקרטי, אפילו מבחינה פרוצדורלית גרידא – המועמדים לפרלמנט חייבים לעבור אישור מראש על-ידי מועצה שמונתה על-ידי המנהיג העליון, אישור שהוא ממש לא אוטומטי, ובין כה וכה גם אחרי שנבחרו, הפרלמנט אינו ריבוני, אלא כפוף לפסיקות המנהיג העליון ומועצת החכמים).

אני די בטוח שהרבה אנשים בשמאל הישראלי מזדהים עם האמירה הזו של יונית. הם רוצים להיות ציוניים, אבל מרגישים שהמילה הזו נלקחה מהם ונשללה מהם. מה שמעניין הוא שבארה"ב זה לא קורה. השמאלנים (עד כמה שתומכי הדמוקרטים הם שמאלנים) אינם מוותרים על המילה "אמריקניות" רק בגלל שהימין השמרני מנסה לייחס לה משמעויות שמתאימות רק להם. הם מסרבים לקבל את ההקבלה השמרנית בין אמריקניות לבין תוקפנות, שנאת זרים, ומה שזכה ליופימיזם "ערכי המשפחה".

הם ממשיכים להלחם ולחזור ולהדגיש שהם נלחמים על קידום הערכים שהם מאמינים בהם בדיוק בגלל שהם אמריקאים, ולא בגלל שהם לא. אולי הגיע הזמן שגם השמאל בישראל יפסיק לוותר, ויציג עמדה אידאולוגית מגובשת של מה זה ציונות שמאלנית, ציונות שאינה תלויה בקיום מצוות; שאינה מבוססת על שנאה ליושבי הארץ השונים ממך, אלא על אהבה לארץ על יושביה; ציונות שהכוח הוא כלי אחד מני רבים למימוש שאיפותינו, לא השאיפה עצמה.

אני תמיד האמנתי שלמילים יש כוח גדול, שלשיח הציבורי יש השפעה מכרעת וארוכת טווח. הנכונות של השמאל לוותר על הזכות להגדיר את הציונות היא מקור לחולשה, שהגיע הזמן לטפל בו.

מתרחק והולך

די חששתי מזה, אבל אני מרגיש שזה קורה לי. זה התחיל בתקופה שלפני המבחן הגדול שהיה לי באוגוסט (עברתי, אגב – הידד!), אז לא היה לי זמן כל כך לעקוב אחרי ארועים חדשותיים בשום מקום ודי התנתקתי. אבל כשנגמר המבחן, לא התחשק לי לחזור להכל. ואז גיליתי שהטורונטו סטאר (לא בדיוק הניו-יורק טיימס המקומי, אבל גם לא הניו-יורק פוסט, מצד שני) מחולק חינם ליושבי המעונות שלנו, אז התחלתי לקחת כל יום גליון ולקרוא חדשות מקומיות ומהעולם.

גיליתי שאני נכנס לטמקא פחות ופחות – וגם כשאני נכנס, אני עובר על כותרות מדור החדשות והכלכלה ברפרוף בלבד, לעיתים רחוקות נכנס לתוך כתבה, לעיתים רחוקות עוד יותר מצליח לצלוח יותר מאשר שתיים שלוש פסקאות. את החדשות בערוץ הישראלי אני כבר בקושי רואה – לפעמים יוצא לי לראות לונדון וקירשנבאום בזמן שהילד נרדם, אבל גם אז אני לא ממש מקשיב.

אולי זה לא רק אני – פעם הייתי יכול לסמוך על הבלוגים שאני קורא כמקור לדיונים על נושאים מרכזיים בחדשות, אבל כיום שני הנושאים הפוליטיים היחידים שאני נתקל בהם בבלוגים הם הבחירות המוניציפליות בתל-אביב (גו דב!) ובירושלים (גו… אמממ… ברקת?), וגל הרציחות של ילדים. אף מילה על אולמרט וכתבי האישום המתגבשים, אף מילה על הפריימריז בקדימה. לאנשים כבר לא אכפת, עושה רושם, מהזירה הלאומית, וכולם מתמקדים עכשיו בלנסות לפחות להציל את האזור הקטן שלהם. או לפחות ככה זה נראה מהבלוגוספירה.

זה לא שאני לא חושב על ישראל, אני עדיין מפטנז לפרקים על מה הייתי אומר בראיון בטלוויזיה אילו אני הייתי שר האוצר/חינוך/בטחון או ראש הממשלה. אבל אני מרגיש מידה מסויימת של ריחוק. של חוסר אכפתיות כלפי מה שיתרחש שם, אצלכם. כן, אולי זה קצת גם היאוש, אבל מרגיש שזה יותר מזה, שזה משהו אחר. שאני הולך ומתנתק מהקבוצה הזו שמתעקשת לא להקרא "הלאום הישראלי". אני לא ממש החלטתי אם אני אוהב את זה או לא. זה רק מרגיש לי קצת מוזר. כמו הרגע הזה, בגיל 20-וקצת, שגיליתי שהבית של ההורים שלי זה כבר לא "הבית".

בהצטיינות יתרה

אני יודע שזו דפיקות רצינית שלי, אבל מאוד התלהבתי היום, כשהסתכלתי על התדפיסים שקיבלתי מהאוניברסיטה עבור התואר השני שלי ((אני צריך להגיש אותם כדי לקבל מלגה שאני לא מעוניין בה, כי היא רק תעלה לי כסף בחישוב הסופי. עזבו, זה מסובך.)), ושמתי לב שקיבלתי תואר בהצטיינות יתרה.

בסוף התואר הראשון, משום מה, החלטתי שאני רוצה להגיע לטקס חלוקת התארים. זה טקס משעמם, מיותר, ואף אחד לא באמת בא אליו חוץ מאלו שקיבלו תואר בהצטיינות ואז הם צועדים בסך אל הבמה עם הגלימות המעצבנות שלהם ומנופפים למצלמה של אמא עם חיוך מעצבן. כן, אני מקנא, כי אני, כזכור, זונת צומי.

אשתי (חברתי, בזמנו) צחקה עלי כשאמרתי שזה מציק לי, ושאני הולך להתאמץ לקבל את התואר השני בהצטיינות. והנה, קיבלתי בהצטיינות, ואפילו לא הלכתי לטקס החלוקה, כי אני פה בקנדה והטקס מאחורי חומותיה הבצורות של ירושלים הנצורה.

אז אני אחפש את הצומי שלי בקרבכם, קוראי הנאמנים: ספרו לי כמה אני נפלא וחכם, ושוו בנפשכם כמה מעצבן הייתי נראה בגלימה וחיוך אדיוטי.

רוחו של הפּוּץ (פוסתמונה)

אז קנינו מצלמה חדשה, עם כמה יתרונות כמו זום נורמלי, קצת יותר מפי שתיים פיקסלים ממה שהיה קודם וזמן המתנה של פחות משבועיים בין הלחיצה על הכפתור ועד שהשדון מתחיל לצייר. מזל טוב לנו.

בזמן ששיחקתי קצת עם הצעצוע החדש ניסיתי לצלם עצם (הילד) קרוב מדי בזום גדול מדי. זה מה שיצא:

The Ghost of Putziks Past

מפחיד, לא?

צפרא טבא

הנה משהו חדש שלמדתי היום: יש אנשים שמדברים ארמית ((אבל עדיין אין סוסים שמדברים עברית)). פגשתי אחד כזה היום. למרות שהוא נולד בקנדה, בבית הוריו דיברו ארמית והוא מנחיל את השפה לילדיו.

כמובן, הארמית שלו שונה מאוד משברירי המילים שזלגו מהארמית לעברית שלנו, אבל זה עדיין מגניב לאללה. אנחנו צפויים ללמוד ביחד השנה באחד הקורסים שלי, אז אני מצפה עוד לתחקר אותו קצת בנושא ולנסות למצוא מילים שאני מכיר בארמית שעדיין קיימות בדיאלקט שלו.

90210

הסקרנות גברה עלי, ולכן צפיתי בפרק הראשון (הכפול) של 90210, ה"דור החדש" של בוורלי הילס 90210, אותה סדרת נעורים מיתולוגית שקבוצת הגיל שלי צפתה בה באובססיביות. והרי זו הייתה המטרה של הצגת הסדרה הזו כסדרת המשך. מדובר, בסופו של דבר, באופרת סבון נעורים סטנדרטית לחלוטין בנוף הנוכחי (שעוצב, במידה לא מועטה, ע"י בוורלי המקורית). הסיבה היחידה לזרוק עליה את המטען של בוורלי היא לגרום לאנשים כמוני – ממש לא קהל היעד הנורמלי של סדרות כאלו – להתעניין בה. אבל מה יש בסדרה הזו שהופך אותה לבוורלי? לא הרבה. כן, הייתה הופעת אורח של ברנדה, וג'ני גארת' (קלי, בשבילנו) קיבלה תפקיד קבוע (מי היה מאמין שהבלונדינית הכי פוסטמה של ווסט בברלי תהפוך ליועצת של בית הספר!), וגם ההוא מהפיץ' פיט עשה איזה קמאו קטן.

וכן, הסיפור מתחיל מצמד אחים שבאו מעיירה קטנה לבוורלי הילס הגדולה ותוך יומיים הפכו לילדים הכי פופולריים בבית הספר בזכות הקסם והחוכמה שלהם (הטוויסט: האח הוא מאומץ, והוא גם שחור!). אני לא מספיק מתמצא, אבל אני מניח שהרבה סדרות מתחילות דרך דמות של אאוטסיידר שנחשף לסיטואציה המרכזית של הסדרה לראשונה יחד עם הצופה – זה הופך את האקספוזיציה להרבה פחות מעושה.

אבל 90210 מהוקצעת מדי. 90210 היא לבוורלי הילס כמו שה-O.C. לשכונת חיים. היא באה אחרי הרבה יותר מדי דורות של דרמות נעורים, ובסופו של דבר נראית בדיוק כמוהן. לבוורלי הילס הייתה מידה של חדשנות. טוב, חדשנות זו מילה חזקה מדי בשביל אופרת סבון. נקרא לזה "ראשוניות". בוסריות. השחקנים התחילו את דרכם הרבה פחות בטוחים באיך הם צריכים להתנהג, וגם הכותבים לא ממש ידעו לאן לקחת את הדמויות. עצם העובדה שבוורלי התחילה את דרכה עם פרקים "נושאיים" (כמו דרמות וסיטקומים, ובניגוד לאופרות סבון שם עלילות נמשכות על פני פרקים רבים, מתערבבות אחת בשניה בלי להגיע לשום סיום או פתרון ברור בשום שלב), ועברה למודל של אופרת סבון רק אי שם במהלך חייה (אחרי העונה הראשונה?), כבר מראה עד כמה כל העסק היה ניסוי ותעיה. 90210 מגיעה עם נוסחה מוכנה מראש, יודעת בדיוק לאן היא הולכת – ופה בעצם הבעיה, כי גם אנחנו יודעים.

אין ספק, תהיינה תהפוכות עלילתיות, טוויסטים מפתיעים ותפקידי אורח בלתי צפויים. אבל האם משהו מזה באמת יגרום לי לרצות להמשיך לראות את הסדרה? כנראה שלו. רק בפרקיים הראשונים עבר דיקסון ווילסון, הבן המאומץ, משהו כמו חמש או שש תהפוכות משנות חיים. אף אחת מהן לא הפתיעה, יש להעריך, את הצופים. לברנדון זה לא היה קורה.

זה לא שהייתה כזה צופה אדוק של בוורלי המקורית. ראיתי, די במקרה, את הפרקים הראשונים, ומשם והלאה צפיתי כשיצא. אבל, אולי בגלל שאני הייתי צופה פחות מיומן ואולי בגלל שהז'אנר היה פחות מוגדר אז, הייתה לי תחושה אמיתית של עניין (מצומצם, אבל עניין) בחיי הדמויות בסדרה. הארועים המופרכים שקרו שם זכו להד בחיי החברה שלנו ((פעם, אני לא זוכר למה, הפגינה כל השכבה שלי בתיכון כנגד החלטה כלשהי של המנהל. איפשהו במהלך הארוע מישהו התחיל – וכולם החרו החזיקו אחריו – לקרוא "דונה מרטין גרדואייטס!" זה, בעצם, הדבר המשמעותי היחיד שאני זוכר מהעסק.)). היום, קשה לי לראות את זה קורה, ולו משום שזו סדרה אחת מיני רבות.

מה שמוזר הוא שגם בתוך המהוקצעות הזו, הכותבים זורקים פנימה דברים די תמוהים. הבחורה הגותית המוזרה שמופיעה כאתנחתא קומית פחות מזכירה לי דמויות מקבילות מבוורלי המקורית, ויותר את סקריץ' מ"הצלצול הגואל". לא ברור בכלל איך היא עברה את כל שלבי ההפקה.

ויש גם את שאלת הגילאים. איך באותה שכבה בדיוק לומדות אחותה הקטנה של קלי והבת של אנדריאה? עברו בדיוק 18 שנים מאז עלתה הסדרה המקורית. כדי לקבל את ההנחה הסמויה שהתלמידים שאנחנו רואים עכשיו הם ילדיהם של מי שלמדו באותה שכבה אז, אנחנו צריכים להניח שכולם התחילו להשריץ בדיוק בגיל 18. שזה הגיוני, בעולם של בוורלי, אבל עדיין מרגיש קצת מוזר.

אז לא, אני כנראה לא אצפה בשאר פרקי הסדרה. אני גם מהמר שהיא לא תשרוד מעבר לעונה שניה. אבל לך תסמוך על אמריקאים…

אגב, טריוויה קטנה שגיליתי הרגע בימד"ב: הבחורה שמגלמת את האחות במשפחה שבמרכז הסדרה שיחקה גם בגרסת "הדור הבא" של דגראסי – עוד סדרת נעורים שנס ליחה ובכל זאת הוחזרה בכח לחיים.

מסתובבים

שירות לציבור הפוליטיקאים ואנשי התקשורת:

בשפה העברית קיימת המילה "שקר", שמשמעה "אי-אמת". אם אתם רוצים להגיד על משהו שהוא שקר, אתם יכולים להשתמש במילה זו, או באחת ממגוון המילים הנרדפות שהשפה העברית סיפקה לצורך זה (כחש, כזב, בדיה וכד'). המילה "ספין" לא צורפה בכח למאגר המילים שלנו כעוד מילה נרדפת ל"שקר" בהקשר פוליטי. יש לה משמעות, והיא הומצאה כדי לשמש במשמעות זו. השימוש שאתם עושים בה כתחליף יותר מאגניב למילה שקר לא רק גורם לכם להיות דבילים, אלא גם משאיר את השפה שלנו עניה יותר בניואנסים.

אה, אתם לא יודעים מה המשמעות של ספין? אני לא מופתע. "ספין" (spin) היא בעצם חלק מביטוי שלם שאינו מתרגם היטב לעברית, אבל הכי קרוב שאני מצליח בלי שזה יכלול את הביטוי "תנע זויתי" זה "לסבסב את זה" (ומכאן, בעברית, אפשר לקרוא לספין "סבסוב"). הביטוי המקורי הוא "put a spin on (something)". מקור הביטוי, אפשר לשער, מהספורט, כנראה מבייסבול, למרות שהוא שימושי גם במשחקים אחרים כמו כדורגל. כששחקן נותן ספין לכדור, הוא הופך זריקה שנראית פשוטה (ולכן לא מוצלחת, כי קל לחבוט בכדור) למשהו הרבה יותר מוצלח, שהחובט יפספס בסבירות גבוהה יותר. כלומר, יש כאן אלמנט של הטעיה, אבל הרעיון הוא לקחת משהו ולגרום לו להראות כמו משהו יותר טוב, כדי לשרת את האינטרסים של המסבסב.

איך זה עובד בפוליטיקה וביחסי ציבור באופן כללי? לא כל שקר שזורקים לאוויר הוא סבסוב. גם לא כל הסתרת אמת היא סבסוב. סבסוב התרחש כאשר איש יחסי הציבור או הפוליטיקאי לקח סיפור בעייתי עבורו, והצליח להדגיש עובדות או השקפות מסויימות הקשורות בו כדי לגרום לו להראות טוב (או לפחות כדי לנטרל את הנזק הפוטנציאלי שלו).

דוגמא: נניח שמועמדת לסגנות הנשיאות בארה"ב שתומכת בערכי המשפחה ומתנגדת להפלות ולחינוך למין בטוח בקרב צעירים מגלה שבתה בהריון. עומדות בפניה כמה אפשרויות: לשקר (הילדה לא בהריון, היא השמינה). זה לא ספין, זה שקר. היא יכול גם פשוט להודות באמת (בתי בהריון, הדבר מנוגד לערכים שאני דוגלת בהם ועלי לעשות חשבון נפש עם עצמי כדי להבין היכן כשלתי בתפקידי כאם, על פי ערכי שלי). לחלופין, היא יכולה לנסות להציג את הסיפור בצורה חיובית (הבת שלי מתחתנת!) או להסיט את תשומת הלב הציבורית לפרט שולי בעניין כדי שהדיון לא יהיה בהשלכות של הגילוי על עמדותיה החברתיות, אלא במשהו אחר (התקשורת הצהובה הליברלית חודרת לפרטיות של בתי הקטינה כדי לספק את יצר המציצנות שלה וכדי להסיט את הדיון מהנושאים העקרוניים!).

פוליטיקאים ויועצי תקשורת, כמובן, עושים את זה כל הזמן. זה לא מגיע לכדי כשל לוגי, אבל זו בהחלט טקטיקה שמטרתה למנוע דיון אמיתי בסוגיות לא נוחות לדובר, במקום להגיע לליבון ציבורי כנה של הנושא הנידון.

לא ספין: הפרחת בלוני ניסוי כדי לבחון את התגובה הציבורית למדיניות אפשרית.

ספין: מה שזכה בעברית לכינוי "עז", היינו להכניס לתוך הצעת מדיניות בעייתית אלמנט שמעורר התנגדות מיידית רק כדי להוציא אותו משם מאוחר יותר ולהעביר את המדיניות תוך מיצג שווא כאילו הייתה פה "התקפלות" או "התחשבות בעמדות הציבור".

לא ספין: להצהיר הצהרות בומבסטיות שאין מאחוריהן דבר רק כדי לקבל זמן מסך בחדשות.

ספין: להצהיר הצהרות בומבסטיות שאין מאחוריהן דבר כדי שהתקשורת תתעסק בזה ולא במשהו הרבה פחות נוח לדובר, כמו פרשת שחיתות או דיון בהצעת מדיניות שעומדת על הפרק.

לא ספין: מתקפה אישית על מועמד מתחרה למשרה כלשהי. זה נכון גם כאשר המתקפה נועדה להדגיש יתרונות יחסיים של המועמד הדובר אל מול חסרונות יחסיים של המתחרה. זה נכון גם כאשר מועמד מתחמק מלהשיב על שאלות הנוגעות לנושאים שעל הפרק ובמקום זאת תוקף את המועמד השני על סוגיות אחרות. זה לא ספין, זו התעלמות. זה יהיה ספין רק אם המועמד מנסה ממש לשנות את התפיסה של הנושאים המרכזיים בבחירות לשאלות אחרות. הניסיון של שלי יחימוביץ להעלות את שאלת הפטריוטיות של דב חנין בבחירות לראשות עיריית תל-אביב, למשל, יחשב לספין רק אם אפשר לטעון שללא מאמציה של יחימוביץ, הנושא מעולם לא היה שיקול בדעתם של האזרחים. אני בספק אם זה נכון.

זהו, עכשיו אתם יודעים. אני מצפה לירידה ניכרת במפלס השימוש במילה "ספין" במיידי. ואם כבר אתם מזהים ספין אמיתי, אנא קראו לו "סבסוב", סתם בשביל הכיף.

גמת"א

מכיוון שאני זונת צומי, אני מקפיד לבדוק כמה (עשרות) פעמים ביום את סטטיסטיקות הכניסה לבלוג, בוחן לעומק את הקישורים הנכנסים ובאופן כללי אובססיבי כל פעם בפוסט לא מקבל את היחס שאני מצפה לו עבורו. היום זה השתלם. אחד הקישורים הנכנסים שלי הגיע מפורום בתפוז – פורום האק' החלופית ללשון עברית. מישהו שם קישר לפוסט שלי על הבוריינות, ומישהו בתגובה אמר שהמילה כבר נטבעה בעבר, על-ידי ד"ר צביה ולדן.

זה משעשע, כי באמת שלא הכרתי את תחדישה של ולדן – ויותר מכך, תהליך החשיבה שלי התחיל דווקא מהמילה שהמצאתי באנגלית, ורק כשניסיתי לתרגם אותה יצא לי המשחק החביב שגלום ב"בוריינות".

יש הבדלים בהגדרות שלנו – המילה של ולדן מתייחסת די בבלעדיות לשפה העברית, ועוסקת בעיקר באוצר מילים ((אפרופו, האח הגדולראו כאן)), בעוד שהמילה שלי רלוונטית גם לשפות אחרות ועוסקת יותר בתחביר ובניית משפטים ופסקאות, אבל הרעיון הבסיסי דומה מאוד, ולכן אני מוריד את הכובע בפני ולדן ומכיר בחזקתה על התחדיש.

ובכל זאת, מילה שימושית, גם אם לא אני המצאתי.

מופז, לבני והעימות – תשובה לרביב דרוקר

הייתי מפרסם את זה פשוט כתגובה בבלוג של רביב דרוקר, אבל משום מה ישראבלוג שבור עבורי כבר הרבה זמן ואני לא מצליח לראות תגובות או לכתוב אותן.

דרוקר מעלה תהיה למה לעזאזל מופז לא מוכן ללכת לעימות עם כל המועמדים בפריימריז, אלא רק "ראש בראש" מול לבני, ובאותה הזדמנות תוהה למה לבני כל כך דואגת למועמדים האחרים ומוכנה ללכת לעימות רק עם כולם ביחד. התשובה נראית לי די פשוטה: כוחו של מופז הוא בתחום הבטחוני, והוא רוצה להציג את עצמו כמועמד היחיד שמייצג את הנושא הזה. אם דיכטר יעמוד מולו, הוא עלול להציג אותו באור שלילי כאשר יציג טיעוני נגד לטיעונים של מופז. כלומר, דיכטר יכול לעשות עבור לבני את העבודה של נטרול היתרונות היחסיים של מופז.

זהו, פשוט וקל. האם עדיף למופז להשאר בלי עימות בכלל על פני עימות מול כולם? יתכן שכן. כרגע דיכטר לא מקבל הרבה תשומת לב תקשורתית, אבל בעימות הוא יקבל זמן שווה, ומן הסתם הנסיון שלו יועמד שווה בשווה מול הנסיון של מופז. עדיף למופז לנהל עימות ראש בראש דרך כותרות העיתונים על פני עימות ישיר מול כלל המועמדים.