לא שומעים!

בפורום "אוטיזם אספרגר ו-PDD" בתפוז (אליו הגעתי דרך קישור בפורום "הורים לילדים עם מחלות", אותו אשתי קוראת כי היא פסיכית) פרסם אחד המשתתפים תמונה של כתבה שהתפרסמה במוסף "הצינור" של ידיעות.

הכתבה (טור? הפרשה?), מאת נעמי דרום, מסביר בקצרה מה לומדים סטונדטים לתואר בחינוך מיוחד. הם לומדים, לפי הכתבה, איך "להמנע מלבעוט בילדים סתומים במיוחד". כן, קראתם נכון. רגע, זה לא הכל. הם גם לומדים ש"אין להוריד צ'פחה לילד אוטיסט". בי נשבעתי – הכנסו ללינק אם אתם לא מאמינים.

אני יודע שעיתונאים מרוויחים היום שני שקלים לשעה, ועורכים לא הרבה יותר. אני יודע שיש עליהם המון לחץ להספיק את הדדליין ולמלא את כל החורים שנפערים בעמודי העיתון מפעם לפעם, אבל, את האמת? לא מעניין אותי. הכתבה הזאת היא קטסטרופה עריכתית. היא מראה על כשל מערכתי מהותי. לא רק שעורך אישר את הדבר הוולגרי הזה לפרסום, הוא גם נתן לזה כותרת לא פחות מעליבה מהכתבה עצמה. כלומר, הוא היה שותף מלא לעלבון הצורב הזה.

פרסום הכתבה בפורום של הורים לילדים של חינוך מיוחד, כמובן, עורר זעם רב בקרבם, ורבים הביעו תרעומת בפני עורכי העיתון. בפורום השכן עדכנו שעורך בעיתון (עורך העיתון? לא ברור) התקשר לאחת המתלוננות והתנצל, ואף הבטיח התנצלות בעמודי החדשות של העיתון וכתבה חיובית על מורים וילדים בחינוך המיוחד.

לא שזה רלוונטי. ראשים צריכים להערף כאן. אפילו מבחינת העיתון עצמו: יש משהו מאוד דפוק בעורך שמאשר דבר כזה לפרסום, או בכתבת שחושבת שמשהו ממה שהיא כתבה משעשע אפילו קצת.

ואם לא לערוף ראשים, לפחות לתת להם בעיטה חינוכית בישבן.

הנה עוד סיבה שאני לא אוהב את תל-אביב. היינו זקוקים לשרותי משרד הפנים (חידוש דרכון לקראת הנסיעה לקנדה). סניף משרד הפנים הקרוב ביותר אלינו הוא בקריית הממשלה, ליד הקריה ומרכז עזריאלי. עשינו את דרכנו לשם דרך הפקק הנורא של דרך השלום, הגענו רטובים ומיוזעים, ונכנסנו פנימה. כולם היו מאוד נחמדים ואדיבים וחסכו לנו המתנה בתור כי היינו שם עם ילד.

נחמדים ואדיבים, זאת אומרת, עד שממש ניגשנו לפקיד. "איפה אתם גרים?" בגבעתיים. "אתם לא תושבי תל-אביב?" לא, אנחנו גרים בגבעתיים, רשומים, פורמלית, בהרצליה. למה? "אני לא יכול לתת שרות למי שאינו תושב תל-אביב". אבל אתם משרד הפנים, לא עיריית תל-אביב. "בטח שלא בשביל דרכון." אז לאיפה נלך? "לרמת גן". אבל הסניף ברמת-גן הרבה יותר רחוק מאיתנו מאשר הסניף הזה. "אני לא יכול לתת לכם שירות".

אין עוד עיר בישראל שמשרד הפנים בה לא נותן שירות למי שאינו רשום באותה העיר. משרד הפנים של מדינת ישראל, כן? לא של תל-אביב. של המדינה. אמורים לתת שם שרות לכל אזרחי ישראל.

התל-אביבים שבכם יסבירו לי שאי אפשר שכל אזרחי ישראל שעובדים בתל-אביב ילכו דווקא לסניף בתל-אביב במקום בעיר מגוריהם, וכתוצאה מכך התל-אביבים יקבלו שרות גרוע ואיטי כל הזמן. זה נכון, אבל אם זה החשש, אפשר פשוט להגדיר אשנבים שמטפלים רק בתושבי ת"א, ואשנבים שמטפלים בכלל הציבור. לסגור את הסניף כולו לכל מי שאינו תל-אביבי (שלא לדבר על כל הצעירים שמתגוררים בתל-אביב אבל רשומים עדיין אצל ההורים, למשל) זו צורה התנהלות דוחה, אני בספק אם היא חוקית, והיא כל כך, אבל כל כך, תל-אביבית.

אחרי שכל הבלוגוספירה באה להתחרע על הסקר באתר הבית של אהוד ברק, עד שמנהלי האתר החליטו להוריד את האופציה לראות את תוצאות הסקר המביכות, גיליתי עכשיו שלרגל נצחונו של ברק הוחזרה האופציה לצפות בתוצאות. מפה לשם עבר הסקר ניתוח להסרת עמיר פרץ, וגם הגדלה (מלאכותית?) של מספר המשיבים אל מעל לאלף. כמובן שגם ברק הועלה לדרגת המנצח הגדול הרחק מעל כל המתמודדים האחרים, ואותו – כן, רק אותו! – רוצה העם כמנהיג במקרה של משבר בטחוני.

אל תפספסו גם את חלקיק הציטוט של אלי מויאל בעדכון החדשות שנקלט בתור הצילומסך.

בימים אלו דנה ועדת שרים בנושא הטיפול ב"בעיית הפליטים" מדארפור. במקביל התכנסה בראשי ועדה בראשותי, והגיעה למסקנות הבאות, המוגשות בזאת אחר כבוד לעיון ציבור קוראי הבלוג:

א. אין "בעיית פליטים". הפליטים אינם בעיה. הפליטים הם קורבנות של אסון הומניטרי. הבעיה היא איך לטפל בפליטים שמגיעים לארצנו באופן שגם יהיה הומני ונכון, וגם לא יכביד על ישראל ויכולתה לשרת את אזרחיה.

ב. הסכסוך בסודן שהפך לרצח עם (שאינו מוכר ככזה על-ידי האו"ם) הביא להפיכתם של כשני מיליון איש לפליטים. מובן כי גם אם רק חלק קטן מהם יצליחו לעשות את דרכם לישראל, הטיפול בהם יהיה מסובך, יקר ובעייתי למדינה קטנה וחלשה כלכלית כמו ישראל. יתר על כן, שטף גדול של פליטים למדינה קטנה כמו ישראל יכול לערער את מאזנה הדמוגרפי בקלות יתרה וליצור מיעוט משמעותי בתוכה. לפיכך, לא ניתן לצפות מישראל לשכן לטווח ארוך את הפליטים. מאידך, ישראל היא המדינה הדמוקרטית החופשית היחידה שהפליטים יכולים לעשות אליה את דרכם הקשה ושבה הם יכולים לקוות לקבל טיפול נאות. לישראל אסור להשיב פניהם ריקם, כמדינה שעדיין זוכרת וכואבת את אסונו של העם היהודי לפני למעלה מ-60 שנה, ישראל לא יכולה להתעלם מאסונם של אלו ההופכים קורבנות לרצח המוני כיום.

ג. לאור כל זאת, על ישראל להכריז מיד כי היא מוכנה לשמש כראש חץ של הסיוע הבינלאומי לפליטי דארפור, ולפנות לאו"ם ולקהילה הבינלאומית בתביעה לשתף פעולה איתה כדי להשיג את המטרה ההומניטרית הזו.

ד. ישראל תקים ישובים זמניים בהם יתגוררו הפליטים עד למציאת פתרון קבוע עבורם. הקהילה הבינלאומית תסייע לישראל במימון הקמת הישובים הללו תוך מינימום פגיעה בערכי הסביבה. הקהילה הבינלאומית אף תסייע בידי ישראל לספק את צרכיהם של התושבים הזמניים מבחינת מזון, תרופות, טיפול רפואי וכל צורך נוסף. לשם כך תוקם קרן בינלאומית שתופקד בידי ישראל ותשמש אך ורק לצורך זה.

ה. מדינות העולם תתחייבנה לקבל אליהן אחוז קבוע מתוך הפליטים המגיעים לשערי מדינת ישראל, באופן ובקצב שיאפשרו שימור של מספר מוגבל בלבד של שוהים בכל עת בישובים הזמניים בישראל. ישראל תיקח על עצמה גם היא מציאת פתרון קבע בתחומיה לאחוז מתוך הפליטים, תוך התחשבות בשטחה הקטן ובאוכלוסייה המקומית הקטנה יחסית של מדינת ישראל.

ו. האו"ם ונציגיו מוזמנים להשתתף בניהול היישובים הזמניים ובארגון ותיאום יישובם מחדש של הפליטים במדינות השונות המשתתפות בפרוייקט.

ז. ישראל רואה לעצמה תפקיד היסטורי לסייע לעמים וקהילות הנמצאות בסכנה, כגון פליטי דארפור – על אחת כמה וכמה כאשר היא יכולה לשמש ראש גשר יחיד עבור קהילה זו. עם זאת, ישראל אינה יכולה להתמודד עם משימה מסדר גודל כזה לבדה. באם תתקל ישראל בסירוב הקהילה הבינלאומית לא יוותר לה אלא, בלב כבד, למנוע מהפליטים להגיע לישראל, או להחזירם למקום מוצאם עם הגיעם לארץ. מדינת ישראל מודעת להשלכות המשמעותיות של פעולה כזו, ולכן אנו מפצירים בקהילה הבינלאומית לסייע לנו כך שנמנע מפעולה כזו.

על החתום,

דובי.

כשישראלי עולה על מדרגות נעות, הוא נעמד איפה שהוא נמצא, ומחכה שם. אלא אם הוא ממהר, ואז הוא עושה סלאלום בין האנשים שעומדים איפה שבא להם על המדרגות. במדינות מתורבתות יותר מקובל הכלל שעומדים בצד ימין, והולכים בצד שמאל. כך מי שממהר יכול למהר להנאתו, ומי שאינו ממהר, לא מפריע לאף אחד.

מסתבר שחוסר הנימוס שלנו היה מוצדק. עכשיו הרשויות הרלוונטיות בקנדה (יש לקנדה רשויות רלוונטיות לסוגיית הבטיחות במדרגות נעות. אלוהים אדירים…) החליטו להסיר את השלטים שהמליצו להולכי הרגל לעמוד בימין ולצעוד בשמאל, כי מסתבר שעדיף לא לצעוד בכלל. זה הכי בטוח. אז מעכשיו, אם יוצא לכם לעמוד על המדרגות הנעות ומישהו מתרגז כי הוא מנסה לעקוף 20 אנשים בזיג-זג בדרכו למעלה או למטה, אמרו לו שאתם בסך הכל שומרים על בריאותו ודואגים למנוע ממנו לעשות משהו מסוכן.

(אני מבטיח שזו הפעם האחרונה שאני משתמש בתבנית הזו לכותרת של פוסט).

אתמול הייתה ההגנה על התזה שלי, ואני יכול לדווח בגאווה לא מעטה שהציון הכולל שלי על התזה הוא 95. אפשר למצוא גרסת PDF שלה באתר הבית שלי: על ההחלפה. למעשה, הבודקים של התזה הציעו לי להכניס עוד כמה תיקונים קטנים, וגם מאמר אחד שמצוטט שם כ"טרם פורסם" התקבל לפרסום, אז אני אעדכן גם את זה לפני שאני אעביר העתק לספריית האוניברסיטה כנדרש. אני אחליף את מה שיש באתר שלי בגרסה המתוקנת ברגע שאבצע את התיקונים. בכל מקרה, עם השלמת התזה וההגנה עליה, אני עכשיו שליט האמנויות, או משהו כזה. במינוח העברי זה נשמע הרבה פחות שווה: מוסמך. בעע. נשמע כמו טכנאי.

מכיוון שהמנחה שלי הזמין אותי גם להרצות על התזה שלי בפני תלמידי חוץ שהוא מעביר להם קורס, מכיוון שההרצאה הייתה בערבו של אותו יום, אני ואשתי הפכנו את היום ליום טיול בירושלים עם הילד. הרשו לי להגיד לכם משהו: י-ם הולכת ונעלמת לנו מול העיניים. לפני שנתיים, כשעזבנו את העיר, היו לנו כמה וכמה מקומות שאהבנו לצאת אליהם לפרקים. לא מעט מהם היו באזור חצר פיינגולד, ועכשיו לא נשאר כמעט כלום. שונקה נסגרה והמקום נראה נטוש, הקוריאה האוס עבר מהפינה הנעימה שלו לקומה השניה שמעל לאיזו פיצריה בגרוש, החליף בעלים (מהקוריאנים החביבים לבעלים של אותה פיצריה, עושה רושם), ואיבד את כל הקסם והסיבה לבקר בו. ויתרנו על התענוג והלכנו לחפש מקום אחר. אלדד וזהו כיסו את כל הכניסה שלהם בשילוט שמדגיש שהם כשרים — לא ראיתי מעולם מסעדה שתלתה את תעודת הכשרות שלה בחוץ ליד הדלת. ויתרנו גם על זה והמשכנו לסאקורה, למרות שלא התכוונו לאכול סושי. לפחות סאקורה לא השתנו לרעה. המסעדה התרחבה על חשבון הפאב שהיה סמוך לה. בפעמים האחרונות שהיינו בה די התאכזבנו, ואני שמח לספר שהם חזרו להכין את הסושי הטוב ביותר בישראל. קצת עצוב לי שכל המקומות שהכי אהבתי נסגרו או נהרסו. כשמוסיפים לזה את התפלצת שהולכת ונבנית בממילא ועוד בניינים באזור שנמצאים בתהליכי הריסה לטובת (כן!) עוד בית מלון, מרכז העיר פשוט הולך ונמחק כמקום כיף ונעים.

לפחות עדיין יש את גן העצמאות. אחרי האוכל הלכנו לשבת עם כרמל על הדשא. בזמן ששהינו שם ראינו משאית עוצרת לצד הדרך. על צידה הופיעו המילים "עבודה עברית". זמן קצר לאחר מכן כמה עשרות חרדים נראו צועדים לעברה, ואיתם עוד כמה שוטרים. מיד החלה התגודדות סביב המשאית. אני מניח שבתוכה היו מספר חיות משק שנועדו ל"מצעד הבהמות" – אותה תועבה שתכננו קבוצות חרדים מסויימות כפרובוקציה לקראת מצעד הגאווה שנערך היום.

עבודה עברית – המשאית שהכילה (כנראה) את חיות המשק

מסביב למשאית – הבהמות

 כמה מהחרדים רדפו אחרי הקצין שהסתובב שם. אחד מהם החזיק מצלמה וצילם את מה שהוא כנראה חשב שהוא אלימות משטרתית (לא הייתה כזו), ואחד אחר זעק כל הזמן "למה הם כן ואנחנו לא?!" – מצחיק, הוא כנראה לא היה מקבל טיעון דומה בכיוון ההפוך.

בסופו של דבר המשאית יצאה מהמקום אחר כבוד בליווי שני שוטרים חמושים ב-M-16(!) ורכובים על אופנועים. לא ראינו לאן הם נסעו.

אחר כך גם הרצאתי בפני חמישה סטודנטים מחו"ל (באנגלית). המסקנה העיקרית שלי היא שאני צריך להתאמן על לדבר לאורך זמן בקול רם. יצאתי משם אחרי כשעה וחצי של הרצאה עם גרון ניחר. אני גם צריך לעבוד על הנטייה שלי לקלל הרבה יותר כשאני מדבר אנגלית. לקללות באנגלית יש הרבה פחות משמעות עבורי מאשר קללות בעברית. להגיד "שיט" לא נושא את אותו כובד משמעות שיש למילה "חרא". וכך קרה שהשתמשתי בקללה (אחת, תודה לאל) במהלך ההרצאה, ומיד התנצלתי. שימש גם כאתנחתא קומית, שזה די חשוב לאור העובדה שהם נראו משועממים לאללה. צודקים. בערך חמישית מהזמן שדיברתי אמרתי "אהה…". עוד דבר שצריך לעבוד עליו.

נו, שוין. עכשיו מחכים שגלגלי הביורוקרטיה יטחנו עוד קצת כדי שאוכל לקבל את האישור הנכסף על השלמת התואר, שיאפשר לי לקבל סוף סוף את הויזה, שתאפשר לי לקבל את המעונות, שיאפשרו לי לנסוע לקנדה בראש שקט בלי להצטרך לישון במקומות זמניים עד שנצליח לשכור דירה. חד גדיא, חד גדיא.

(זהירות, ספוילרים לדוקטור הו. כן, שוב דוקטור הו, שקט אתם).

OMG, דרק ג'קובי – יוליוס קיסר מ"אני, קלאודיוס", בשבילכם – היה לרגע קט המאסטר החדש. כל הפרק הפרצוף שלו נראה לי מוכר, ורק בקרדיטים הבחנתי לחצי שניה בשם הזה, והכל חזר אלי. איזו בחירה מופלאה.

אבל עזבו זה – צדקתי. כמה צפוי, כמה עלוב. כמה נאלץ לסבול את המאסטר החדש הזה? האם למישהו אכפת שהמאסטר הושמד ופוצפץ מליארד פעמים, כולל בסרט הטלוויזיה מ-96'? האם למישהו זה משנה שכבר בזמנו של הדוקטור הרביעי המאסטר גמר את הגלגול האחרון שלו? (כן, כן, זה האנרגיה הרגנטיבית מהיד הקטועה של הדוקטור, יאללה יאללה). אולי די? מספיק. הוא היה דמות גרועה מלכתחילה, ויש לו נטייה מעצבנת להשתלט על קווי עלילה – היו עונות שלמות של הדוקטור (בעיקר השלישי, דומני), שהמאסטר הופיע בכל אחד ואחד מהפרקים, או לפחות משך בחוטים (כמו ב"משפטו של שליט זמן" של הדוקטור השישי). עכשיו אנחנו נצטרך לסבול אותו גם בסדרה המחודשת? הוף.

אגב, זה רק אני או שהמאסטר החדש (אחרי הגלגול העשרים טריליון שלו) נראה קצת כמו תום יורק?

א. יאיר צדק. שני העיתונים הגדולים נתנו לידיעה על נצחונו של פרס את הכותרת "ווינר".

ב. במעריב מתפרסם גם סקר בעקבות נצחון ברק בפריימריז, שקיבל את הכותרת "מהפך": הליכוד והעבודה כמעט בתיקו. שזה מעניין – הבחירות הבאות לא רק יחזירו אותנו לשנות ה-90 (ביבי נגד ברק), אלא גם לשנות השמונים עם התיקו הפוליטי שלהן. איפה הטארדיס כשצריך אותה?

עכשיו כשברק בראשות מפלגת העבודה, פסו תקוותי להצביע למפלגה הזו בבחירות הבאות. תודה, אבל לא תודה. מה שמשאיר אותי עם כמה אופציות מאוד לא מוצלחות. אפשר להצביע, שוב, למרצ, כסוג של ברירת מחדל שכזו. אבל מרצ הם מבחינתי קול חסר משמעות. הם לא עושים כלום, וכשכבר שומעים מהם משהו, זה בדרך כלל זהבה גלאון אומרת משהו אדיוטי. שמאלה מהם, לחד"ש, זה פשוט לא רלוונטי עבורי. לקדימה אני אצביע על גופתי המתה וימינה מהם, שוב, זה לא ממש רלוונטי.

מה שמשאיר אותי עם מפלגות מחאה למיניהן, כמו עלה ירוק. אני לא איש של הצבעת מחאה. אני לא אוהב את זה, ואני לא מבין מה הטעם בזה. אני חושב שהאנשים שהצביעו לגמלאים בבחירות האחרונות מבינים את זה כיום.

אז בבחירות הבאות לא יהיה לי למי להצביע. ממש לא יהיה לי למי להצביע. למזלי, אני לא אהיה כאן בבחירות הבאות, ואולי גם לא באלו שאחריהן (ואולי בבחירות הבאות שאצביע בהן אדרש לבחור בין הליברלים לשמרנים). רק בשביל זה שווה לעבור לקנדה.

מצחיק שהייתי צריך לעבור דרך אלעד כדי לגלות שלגדי אלכנסדרוביץ יש בלוג.

לא מבין כלום ממה שהוא כותב שם, אבל אני חייב להודות שהציטוט שבכותרת המשנה של הבלוג הוא נפלא:

"There’s no sense in being precise when you don’t even know what you’re talking about" (ג’ון פון נוימן)

אני חושב שצריך לחרוט את המילים הללו באותיות קידוש לבנה בכניסה לכל פקולטה למדעי החברה בעולם. ואת זה אני אומר למרות שאני חובב גדול של מחקרים כמותניים: הדיוק הזה שחוקרים בתחום שלנו מנסים להשיג חרף המציאות המרה שאין לנו מושג אפילו איך לגשת למה שאנחנו מדברים עליו, הוא די מצחיק לפעמים.