תעשו מה שטוב לכם

אני חייב להודות שאני לא ממש מבין את הקטע החדש הזה של מהגרים שמנסים לשכנע ישראלים להגר. כשהתחיל הסיפור של "עולים לברלין", התווכחתי עם בן-דודי בנושא. הוא טען שאין מקום למהגרים לקרוא לישראלים אחרים להגר, ואני טענתי שזו לא המטרה של עולים לברלין, אלא לעודד ישראלים להלחם כנגד יוקר המחיה, תוך שהקריאה להגירה אינה אלא התרסה, מעין סאטירה.

ובכן, מסתבר שטעיתי. הבחור מאחורי העמוד הזה ברצינות רוצה לשכנע ישראלים להגר לברלין, ואפילו הביע אכזבה על כך שרק מעטים הגיעו להפגנה המטופשת שהוא ארגן בתל-אביב. מפה לשם, מסתבר שיש עוד אנשים שמעבירים את זמנם בניכר בעידוד ישראלים להצטרף אליהם. ואני ממש לא מבין את זה. אני, כמובן, תמיד שמח לספר על החיים שלי פה, לטובה ולרעה; אני בהחלט משתדל לעזור לאנשים שפונים אלי ומבקשים סיוע בהגירה לקנדה (לפעמים הסיוע הזה מתבטא בעיקר בריסוק תקוותיהם של אנשים שלא באמת מבינים את המשמעות של הגירה ואת הקשיים הכרוכים בכך). אבל צריך להיות, תסלחו לי, דביל מוחלט כדי להגר למדינה אחרת מהסיבות שמוצגות על ידי אותם מעודדי הגירה.

הגירה היא החלטה מאוד אישית, והיא נובעת ממכלול שלם של גורמים, שנובעים הן ממדינת המקור והן ממדינת היעד. גורמים כלכליים בהחלט מהווים חלק מהעניין, אבל זה לא יכול להתחיל ולהסתיים בכך. אני יכול להעיד על עצמי שההגירה שלי נובעת יותר מההתאהבות שלי בקנדה מאשר מאיזשהו משהו לגבי ישראל עצמה שגרם לי לרצות לעזוב. אם קנדה הייתה חסומה בפני, יש סיכוי גדול שמעולם לא הייתי עוזב את הארץ. טוב, קנדה ואנגליה.

יתר על כן, מכיוון שהגורמים שאותם מעודדי הגירה מדברים עליהם הם ארוכי טווח, יש לא פחות, אם לא יותר הגיון במאבק בתוך ישראל למען שינוי המצב, במקום השינוי הדרסטי הכרוך בהגירה שאינה מונחית על ידי שיקול רחב יותר שלוקח בחשבון גם גורמים תרבותיים ואישיים. בסופו של דבר, גם גרמניה לא בדיוק חסינה מפני קשיים כלכליים וחברתיים (דמיינו לכם שישראל הייתה מוצפת על ידי מהגרים שהמדינה מעניינת להם את העכוז, אבל רוצים לנצל את מדינת הרווחה הישראלית לרווחתם האישית בלי להתערבב בכלל באוכלוסיה המקומית).

אם אתם רוצים להגר, השקעתם בכך מחשבה ומחקר על מדינת היעד ועל ההליך וההוצאות הכרוכות בכך, למדתם את השפה המקומית ואתם חושבים שחייכם יהיו יותר טובים (לא "יותר זולים" – יותר טובים), לכו על זה. גם אם בסוף תחליטו לחזור, לחיות כמה שנים בתרבות אחרת ירחיב את אופקיכם ויתן לכם נקודת מבט חדשה על חייכם. אבל אם אתם רק מודאגים מיוקר המחיה בישראל ומהיכולת של צעירים בישראל להתקיים ולשגשג, אל תהגרו. הלחמו למען מה שאתם מאמינים בו, והפכו את ישראל למדינה טובה יותר.

במסגרת העסקתי כעוזר הוראה וירטואלי אני מתעסק לאחרונה עם טאמבלר, והחלטתי שאני די אוהב את הפלטפורמה, אז פתחתי בלוג חדש בטאמבלר בשביל קשקושים באנגלית, שהראשון בהם הוא טקסט ארוך מדי על המסרים המעמדיים של הקופסונים. חדי הזכרון מביניכם עשויים להתרעם שזה לא בדיוק הבלוג הראשון באנגלית שאני מכריז עליו מאז שחזרתי לקנדה, ושאף אחד מהבלוגים האחרים האלה לא מכיל יותר מפוסט אחד. אתם צודקים לגמרי, ויש סיכוי לא קטן שגם הבלוג הזה יגמור את חייו כך, אז קחו את ההכרזה הזו בערבון מוגבל.

לקריאה נוספת: המתבולל הסודי

גרמניה: לא מסובך כמו שחשבתם

עיתון הארץ פרסם לאחרונה כתבה לקראת הבחירות שיערכו בגרמניה החודש. הכתבה כוללת הרבה רקע מעניין וצבעוני על הבחירות ועל המערכת הפוליטית הגרמנית באופן כללי, ובאמת שהייתי שמח לשבח אותה וזהו, אילולא היא הייתה נפתחת באופן תמוה לגמרי: גם הכותרת, גם כותרת המשנה, וגם הפסקאות הראשונות בכתבה, כולן מוקדשות לקביעה כי שיטת הבחירות הגרמנית היא "אחת השיטות המסובכת ביותר" – כל-כך מסובכת עד שהכתב עופר אדרת אפילו לא מנסה להסביר איך היא עובדת מעבר לכמה נפנופי ידיים כלליים. עולה הרושם, ובאמת שהייתי רוצה לתת למר אדרת להינות מהספק, אבל קשה לי לראות איך, שהבעיה המרכזית היא שאדרת עצמו לא הצליח להבין את השיטה, והשליך מעצמו על קוראיו של העיתון לאנשים חושבים.

אז מה הדבר שעורר כאלו חרדות אצל שליח הארץ לברלין? ובכן, השיטה הגרמנית, שימו לב, היא כזו שבה מספר חברי הפרלמנט (הבונדסטאג) עשוי להשתנות בין מערכת בחירות אחת למשנתה. ((משנהה? איך מטים את זה בנקבה?)) כך, לדוגמא, כיום יש בבונדסטאג 622 חברים. בבחירות 2002 נבחרו אליו רק 603. מספר חברי הבונדסטאג המינימלי כיום הוא 598 (מאיחוד הגרמניות עד 1998 כולל, המספר המינימלי היה 656, לפני כן הוא היה נמוך הרבה יותר).

אוקיי, זה נראה מוזר, אני מסכים. אבל מכאן לא נובע שהשיטה היא מסובכת. בסופו של דבר, את עיקר השיטה קל מאוד להסביר. השיטה הגרמנית היא מה שמכונה "שיטה יחסית מעורבת" (Mixed Member Proportional). למעשה, גרמניה היא החלוצה בתחום של שיטות MMP, ושימשה כמודל למדינות רבות אחרות שאימצו שיטות דומות או זהות ברחבי העולם. גם בישראל רוב ההצעות לשינוי שיטת הבחירות מציעות וריאציה על השיטה הגרמנית. שיטות מעורבות הן שיטות בהן חלק מחברי הפרלמנט נבחר ישירות בבחירות אזוריות חד-נציגיות, וחלק אחר נבחר בבחירות ארציות או אזוריות רב-נציגיות.

במקרה הגרמני, 299 חברי בונדסטאג נבחרים בבחירות אזוריות חד-נציגיות. יתרת חברי הפרלמנט נבחרים בבחירות יחסיות ארציות. ((עד 1989 המושבים חולקו לפי שיטת ד'הונדט, הזהה מכל בחינה פרקטית לשיטה בישראל. בין 1989 ל-2005 עברו לשימוש בשיטת העודף הגדול ביותר שהייתה נהוגה בישראל קודם לחוק באדר-עופר, ומ-2005 נהוגה שם שיטה שלישית, בשם סנט-לאגי, שדומה לשיטת באדר-עופר, אבל לא נותנת יתרון למפלגות גדולות.)) כל מצביע מקבל שני קולות: אחד למועמד ספציפי במחוז הבחירה שלו, והשני למפלגה בבחירות הארציות. ((בדרך מספר המועמדים יהיה נמוך ממספר המפלגות, כי לא כל מפלגה מעמידה מועמד בכל מחוז. טכנית, רשימת המפלגות היא על בסיס הלאנד (ה"סטייט" הגרמני), אבל מעשית היא כמעט זהה בין הלאנדר השונים, למעט מפלגות בודדות שמתמודדות רק בלאנד אחד. דוגמא בולטת היא ה-צה.אס.או, מפלגת האחות הבווארית של המפלגה הנוצרית הדמוקרטית, שמתמודדת רק בבוואריה, בעוד שה-צה.דה.או אינה מתמודדת שם כלל.)) עד כאן די פשוט. הבעיה עם השיטה הזו היא שהיא נותנת יתרון משמעותי למפלגות הגדולות: הן גם זוכות ברוב המושבים החד-נציגיים – כי המועמד עם הכי הרבה קולות לוקח את כל המחוז – וגם בחלקן היחסי מהמושבים הארציים. שזה אמנם יותר טוב מבחירות בסגנון האמריקאי או הבריטי, אבל הגרמנים רצו משהו דומה יותר לשיטה יחסית טהורה, מבלי לוותר על התועלת שבנבחרים ישירים שמייצגים אזורי בחירה מוגדרים.

פתק הצבעה גרמני (ממחוז בוורצברג, בוואריה) ((שימו לב להתמודדות של ה-צה.אס.או וחסרונה של ה-צה.דה.או.)) לדוגמא – משמאל, הצבעה למועמד המחוזי; מימין, הצבעה למפלגה. מקור: וויקיפדיה.

הדרך להשיג את התוצאה הזו היא הקביעה כי כל מפלגה שמצליחה להשיג לפחות 5% מהקולות הארציים (אחוז החסימה הנודע של גרמניה) או לפחות שלושה מושבים באזורים חד-נציגיים תקבל ייצוג מהרשימה הארצית כך שסך המושבים שלה ישקף את חלקה היחסי מתוך הקולות הארציים. כלומר, מפלגה שקיבלה 5% מהקולות הארציים ולא זכתה באף מושב באזורים החד נציגיים תזכה לתוספת מנדטים בסך חמישה אחוזים מכלל המושבים בבונדסטאג (ולא רק 5% מ-299 המושבים שאינם מושבים אזוריים). כמובן, ככל שיש יותר מפלגות קטנות שלא מצליחות להשיג מושבים באזורים החד-נציגיים אבל עוברות את רף חמשת האחוזים בבחירות הארציות, כן יגדל מספר חברי הבונדסטאג הכולל. בבחירת 1994, למשל, שתי מפלגות – הירוקים והאף-דה-פה – לא השיגו אף מושב באזורים החד-נציגיים, אבל קיבלו כשבעה אחוזים כל אחת ברשימות הארציות, ולכן זכו לכ-48 מושבים כל אחת, בעוד שה-צה.דה.או (המפלגה הנוצרית) זכתה רק ל-67 מושבים עבור 34.2 אחוז מהרשימה הארצית, משום שהשיגה 177 מושבים באזורים החד נציגיים. כך, מפלגות קטנות מקבלות את חלקן היחסי בתוצאות הארציות. כדי להשיג את המטרה הזו מבלי "לפטר" אף אחד מהנציגים האזוריים, יש צורך להגדיל את הפרלמנט

או, במשפט אחד: בגרמניה כמחצית מהמושבים נבחרים בבחירות באזורים חד-נציגיים, ויתר המושבים נבחרים בבחירות יחסיות באופן שיבטיח שכלל המושבים בפרלמנט ישקפו את תוצאות ההצבעה הארצית באופן מדויק ככל האפשר, בלי קשר למידת ההטייה של חלוקת המושבים בבחירות האיזוריות.

זהו, פחות או יותר. כלומר, יש עוד סיבוכים, כמובן. שיטת סט-לאגי, למשל, היא קצת מורכבת להסבר, בדומה לבאדר-עופר. אבל זה בכל מקרה בשוליים של השוליים.

בנוסף, השיטה הגרמנית מוסיפה טוויסט מעניין לסוגיית אחוז החסימה, משום שבאופן עקרוני, הקולות שלא עוברים את אחוז החסימה לרשימות הארציות זורמים ישירות למפלגות הגדולות. את זה קצת יותר מסובך להסביר, אבל אני אנסה בכל זאת, בקווים כלליים. כפי שאמרתי מקודם, התוצאות הסופיות בנויות כך שמספר המושבים שכל מפלגה מקבלת משקף עד כמה שאפשר את אחוז הקולות שהיא קיבלה, מתוך סך הקולות הכשרים. זאת, להבדיל מהמצב בישראל, למשל, בו כל מפלגה מקבלת את חלקה היחסי מתוך סך הקולות הכשרים שניתנו למפלגות שעברו את אחוז החסימה.

המשמעות היא שבסוף כל מערכת בחירות יש אחוז מסוים של קולות שלא מתרגם למושבים. בבחירות האחרונות, למשל, היו שישה אחוזים מהקולות הארציים שהלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. מכיוון שמי שלא זכה למושבים באזורים מקבל ייצוג בדיוק לפי האחוז הארצי שלו, המשמעות היא שחלק מהמושבים האזוריים הופכים ל"מושבים תלויים" (overhang), שגורמים לכך שהמפלגה תזכה לייצוג יחסי שהוא גדול מהחלק היחסי האמיתי שלה בקולות הארציים. אחוז המושבים התלויים יהיה בהכרח זהה (או מאוד מאוד קרוב, בגלל עיגול מספר המושבים למספרים שלמים) לאחוז הקולות שלא עברו את אחוז החסימה, וככל שמפלגה קיבלה אחוז גבוה יותר של מושבים אזוריים ביחס לאחוז הבחירה הארצי שלה, כך היא תקבל חלק גדול יותר מהשלל העודף הזה.

אז כן, יש הרבה חישובים מסובכים ולא טריוויאלים שמובילים מההצבעה בבחירות לחלוקת המושבים (ואף למספר המושבים) בבונדסטאג. אבל מפה ועד לאמירה שמדובר בשיטה כל כך מסובכת שאי אפשר אפילו להתחיל להסביר אותה, הדרך ארוכה מאוד. את העקרון הבסיסי של השיטה אפשר להסביר במשפט אחד שהקורא האינטליגנטי יכול להבין בקלות. כל השאר זה כבר פרפראות שמעניינות רק אנשים כמוני.

ותודה ליוסי לוי, שהפנה אותי לכתבה והציע לי לכתוב את הפוסט. קרן מלגת המחיה שלי נמצאת כאן. (:

מה עובר על מצרים

דמוקרטיה זה לא דבר קל. דמוקרטיזציה זה עוד הרבה יותר קשה. קל לנו להסתכל על שכנינו וללעוג להם על מה שמתרחש שם – מפגינים שקוראים לדמוקרטיה ומריעים, בבת אחת, לצבא שמבצע הפיכה ומפיל נשיא נבחר; האלימות הקשה בהתנגשויות בין תומכי מורסי למתנגדיו; וכמובן, מקרי האונס הקשים עליהם דווח בתקשורת בימים האחרונים. כל אלו משקפים חברה שטרם הטמיעה, אפילו ברמה הבסיסית ביותר, עקרונות בסיסיים של שלטון החוק ושל שיוויון. מעטים העמים שמגיעים לשלב הדמוקרטיזציה כשהם כבר בשלים ומוכנים עם הערכים הללו. ישראל, מהבחינה הזו, היא פלא לא קטן, ועם לא מעט מזל. עם כל הביקורת המוצדקת על הדמוקרטיה הישראלית, במיוחד בראשית דרכה, אין ספק שהרבה מאוד דברים נעשו אז נכון, ואיפשרו את שרידתו של המשטר הדמוקרטי בסביבה לא ממש ידידותית. במרבית המקרים, הציבור צריך ללמוד דמוקרטיה תוך כדי עשיה. וזה, כאמור, ממש לא פשוט.

עם זאת, לא כדאי גם להפריז בביקורת על התנהלות הצבא המצרי, שריסן את עצמו ודאג לשמור על אהדת הציבור, בין השאר על-ידי מינוי נשיא בית המשפט החוקתי העליון לנשיא זמני (במקום, נגיד, את גנרל סיסי עצמו).

אני לא אנסה לתת ניתוח סוציולוגי או היסטורי של ההתפתחויות שהביאו לנפילתו של ממשל מורסי. אני כן רוצה להציע כמה נקודות מנקודת מבט מדע-מדינתית שיצביע על הבעיות המבניות ועל מה אפשר לתקן כדי לתת לממשל הבא יותר סיכוי להגיע לבחירות שלאחר מכן בשלמותו.

החטא הקדמון, אם תרצו, של השיטה המצרית הוא הדבקות במשטר חצי-נשיאותי. אפשר להבין אותם – קל יותר לקחת שיטה קיימת ולתקן אותה מאשר להחליף הכל בבת אחת, מה גם ששיטות נשיאותיות חביבות במיוחד על מדינות שעוברות דמוקרטיזציה. אבל שיטות נשיאותיות, כולל השיטה החצי-נשיאותית, הן לא יותר מאשר פירצה הקוראת לדיקטטוריזציה של המשטר. הריסון שראש הממשלה אמור להכניס לשיטה (זה ה"חצי") פשוט אינו עובד כאשר לנשיא יש סמכויות רחבות כל כך, כפי שכמעט תמיד ניתנות לו במעבר לדמוקרטיה. זה בטח לא עזר שהבית התחתון של הפרלמנט המצרי היה מושעה לאורך רוב הקדנציה של מורסי בשל החלטה של בית המשפט העליון. שיטה פרלמנטרית טהורה, יש להניח, הייתה מקלה על האופוזיציה להפיל את הממשלה מבלי להזדקק לצבא (וממילא, לא היה ניתן לקיים ממשלה בלי פרלמנט מתפקד). כפי שאמרתי בעבר, השיטה הפרלמנטרית פשוט גמישה יותר מאשר שיטות נשיאותיות. היא אולי פחות יציבה מהשיטה הנשיאותית, אבל הקשיחות הנשיאותית באה במחיר של נטייה גבוהה יותר להשבר.

אבל אי אפשר להאשים רק את השיטה. יש משמעות רבה למעשיהם של מי שפועל בתוכן. במקרה של מצרים, מורסי ומפלגתו פעלו באופן מאכזב מהרגע הראשון. הנה דברים שכתבתי מיד אחרי הסיבוב הראשון של הבחירות ב-2011:

עם מי יקימו האחים המוסלמים קואליציה? זו שאלת מיליון הדולר. על פי כל הדעות, גם אם לאה"מ אין רוב בפרלמנט, הם ישבו על "נקודת הציר" של המערכת, כלומר – שום ממשלה לא תקום בלעדיהם. השאלה היא האם הם ילכו ימינה, לסלאפים, או שהם יקימו ממשלת מרכז עם הגוש הליברלי ו/או אל-וואפד. מנהיג מפלגת החירות והצדק כבר הודיע שהמפלגה בשום פנים ואופן לא תקים קואליציה עם הסלאפים, ופניהם למרכז (מפלגת אל-נור, מצידה, הוציאה הודעה לעיתונות לפיה יאללה יאללה יא מכוערת מי רוצה אותך בכלל). מצד אחד, יש הרבה הגיון בהעדפה כזו – פניה לסלאפים משמעה הפניית עורף למערב ולמעמד הביניים המצרי, שבלעדיו אין לאף שלטון מצרי סיכוי להצליח לקדם את הכלכלה המצרית ולספק להמונים את מה שהאחים המוסלמים הבטיחו.

מצד שני, אפשר לראות בהצהרות המתוזמרות הללו כחלק מקמפיין הבחירות המתמשך במצרים – אם שתי המפלגות מתכוונות להקים ממשלה ביחד, יש לשתיהן אינטרס שלא להפחיד מצביעים מתונים יותר שעשויים לברוח מהאחים המוסלמים ולתת את קולם למפלגה חילונית כדי להקטין את סיכוייו של "גוש חוסם" איסלאמי.

אז האם מצרים הולכת לקראת ממשלה איסלאמית קיצונית, או שמא האחים המוסלמים יעדיפו ממשלת מרכז עם תמיכה רחבה גם מתוך מצרים וגם מבחוץ? הניחוש שלי, ואני יודע שאני מדבר כאן יותר מרחשי לב מאשר מתוך ידע מקיף של החברה המצרית (אבל יש לי הרגשה שגם הפרשנים האחרים בתקשורת נוהגים כך), הוא שהאחים המוסלמים יעדיפו קואליציה עם המרכז. כל בחירה אחרת תעמיד אותם לא מול "סתם" 40% מאוכלוסיית מצרים, אלא מול אותם 40% אקטיביסטים, משכילים ובעלי קשרים עם המערב, שיהפכו את שלטונה לבלתי נסבל – במיוחד אם היא תקבל משהו מתוך המצע הקיצוני של אל-נור.

בניגוד לכל מיני פרשנים בעיתונות הישראלית, אני לא רואה את האחים המוסלמים נוהרים בשמחה כזו אל ביטול הדמוקרטיה והחלפתה בתיאוקרטיה איסלאמית. הצבא עדיין שם, והוא עדיין חזק, והוא עדיין היריב המסוכן ביותר של האחים המוסלמים. אם הצבא ירגיש שהמדינה עומדת בפני מהפכה סטייל-איראן, ושהוא יכול לנצל את המצב כדי לזכות בתמיכתם של 40% מהציבור כדי להפיל את השלטון הנבחר סטייל-תורכיה, אין לי ספק שהוא ינהג כך. והאחים המוסלמים יודעים זאת.

בניגוד לתקוות האופטימיות שלי, מורסי הלך לקואליציה איסלמיסטית. בממשלה שהקים ראש הממשלה שמינה, הישאם קאנדיל, היו חברים בעיקר טכנוקראטים, אבל היו גם נציגים לשלוש מפלגות – מפלגת "החירות והצדק" של האחים המוסלמים, מפלגת אל-וואסאט האיסלמיסטית, ומפלגת אל-נאהדה הסלאפית (לה כלל אין נציגים בפרלמנט – לא לבלבל עם מפלגת אל-נור, השניה בגודלה בפרלמנט). מורסי והאחים המוסלמים כשלו ביצירת גשרים בינם לבין המפלגות החילוניות, ובכך סללו את הדרך למחאה שאכן קמה והפילה את ממשלם. הנשיא הבא, או ראש הממשלה הבא, שיבחר יעשה בחוכמה אם לא יסתפק בסתם רוב, אלא ידע גם לגבש קואליציה שתגשר בין קבוצות שונות באוכלוסיה, ולא תוגבל רק לזרם אחד בחברה המצרית המשוסעת. רק כך הוא יוכל לייצב את הדמוקרטיה המצרית ולהתחיל להטמיע (אם אכן הוא מעוניין בכך) ערכים דמוקרטיים בקרב אזרחיה.

ההפיכה המצרית השניה מזה שנתיים הראתה לכל אלו החפצים להנהיג את מצרים שאם יתעלמו מהעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים, הציבור המצרי לא יבחל בעידוד הפיכה צבאית (בלתי דמוקרטית) כדי להחליפם. המצב הזה, שבו הצבא הוא מגן הדמוקרטיה, הוא רעיון רע, ולא בטוח כמה סבלנות תהיה למנהיגי הצבא לסבבים נוספים של הפיכות והעברת השלטון חזרה לידי העם לפני שיחליטו שאת השליט הבא יבחרו בעצמם מתוך שורותיהם. צריך לקוות שהשליט הבא של מצרים יבין את המסר וידאג לפעול תוך כדי שיתוף פעולה עם זרמים שונים בציבוריות המצרית, כדי לבסס את הדמוקרטיה במדינה לטווח ארוך.

מיסים, אמון וסולידריות

לאורי כץ ((הנה אני, שמלונן תמיד על אנשים שמעוותים את שם המשפחה שלי, טעיתי באיות שם משפחה בן שתי אותיות. בוז לי.)) יש בלוג מצויין ומאתגר. על שום מה מאתגר? משום שאורי הוא אחד מאותם אלו שבפוסטים קודמים כאן כונו "ניאו-ליברלים", אך בעוד שבדרך כלל נהוג להתייחס לאיזשהו "טיפוס אידאלי" של ניאו-ליברל וולגרי, אורי מציג וריאציה הרבה יותר מתוחכמת ומעודנת של אותה הגישה – ומכאן, כזו שהרבה יותר מעניין להתמודד איתה. ((אין זאת אומרת שאין צורך להתמודד עם הגישה ה"טהורה" יותר, שגם היא מתקיימת, אלא שיותר קשה להתמודד עם הגישה המעודנת יותר, שלוקחת בחשבון חלק מהביקורת הסוציאל-דמוקרטית על הניאו-ליברליזם.))

אורי מאמין ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי." בכך הוא מאמץ את עקרון היסוד של הליברליזם הכלכלי, ומגדיר יעד שאליו צריך לשאוף. הניאו-ליברלים הוולגריים מסתפקים בכך ומתייחסים לכל דבר שחורג מהכלל הזה כפגיעה בלתי נסבלת. העידון של אורי מתבטא בכך שהוא מכיר בכך שהיעד הזה הוא אוטופיסטי (לפחות מנקודת המבט הליברלית), ולא ריאלי. ישנם דברים, מודה אורי, שאינם אפשריים פוליטית (וכשהוא אומר "פוליטית", הוא מתכוון "אנשים לא יאהבו את זה, ולכן הנציגים שלהם לא יאהבו את זה"). מכאן מתחיל ריקוד שמטרתו היא לצמצם עד כמה שניתן את השפעתה הרעה של הפוליטיקה על השוק, מבלי להוציא אותה לחלוטין מהמשחק.

בשלושה פוסטים מהעת האחרונה שלו אורי הצביע על שלושה גורמים חשובים במערכת הכלכלית-פוליטית של המדינה, ודן בהם באריכות. הבעיה, כפי שאני רואה אותה, היא שבשום שלב הוא לא מקשר בין השלושה. שלושת הגורמים הללו הם מיסים, אמון וסולידריות.

נתחיל מהרשומה הראשונה, שהיא האחרונה מבחינה כרונולוגית. אורי מצביע על כך שבפני ממשלה העומדת בפני חור בתקציב יש שלוש אופציות: לצמצם הוצאות, להגדיל מיסים, או להגדיל את החובות. את הגדלת החובות אורי פוסל על הסף כפתרון פופוליסטי שכל משמעותו היא דחיית הקץ והעברת תפוח האדמה הלוהט לראש הממשלה הבא. כפי שאראה בהמשך, לא בטוח שהנחת היסוד שבבסיס הטענה הזו – שאי אפשר להגדיל את ההכנסות בטווח הזמן הבינוני באמצעות הגדלת החובות בטווח המיידי – מוצדקת.

מבין שתי האופציות האחרות, אורי קובע בצדק שהצד הליברלי מעדיף את הקיצוץ בהוצאות, בעוד שהצד הסוציאל-דמוקרטי מעדיף את אופציית הגדלת המיסים. יתרת הרשומה עוסקת, על כן, בדיון באפשרויות לשינוי במדיניות המס, מה (לדעת אורי) לא יעזור, מה כן יעזור, ולמה זה לא יספיק בכל מקרה והסוציאל-דמוקרטים טועים. בקצרה (ובצורה קצת פחות מעודנת מאורי): אי אפשר למסות רק את העשירים כי אין שם כל כך הרבה כסף (אהם), אי אפשר למסות חברות כי הן פשוט לא יבואו לכאן, ומעניים אין כל כך מה לקחת בין כה וכה — ועל כן, העלאת מס בהכרח תבוא על חשבון (טה טה טה טם!) מעמד הביניים. המסקנה אליה מגיע אורי היא שמכיוון שמעמד הביניים הוא שמוביל את המחאה, ומכיוון שהוא מי שיסבול הכי הרבה מהעלאת מיסים, הרי שהפתרון חייב להגיע בעיקרו מקיצוץ תקציבי, ובעיקר של תקציבים שמגיעים לקבוצות לחץ שאינן נושאות בנטל הכלכלי. או, במילים אחרות – חזרנו לסוגיית ההתכנות הפוליטית של קיצוץ בשירותים, ואורי דוחק בנו לתת רוח גבית לראש הממשלה לבצע את אותם קיצוצים שיצמצמו את הפגיעה במעמד הביניים, or else.

אציין רק בקצרה שמתמיהה ההצהרה של אורי לפיה אין להכנס לחובות משום שלא צפויה צמיחה בעתיד הנראה לעין, ובו בזמן הוא קובע שאין להעלות את מס החברות משום ש"מס החברות צריך להיות פונקציה של משוואת רווח פשוטה מאוד, בעלת שני צדדים. בצד הראשון מתלבטת מדינת ישראל עד כמה משתלם לה למשוך את חברת אינטל על מנת שזו תשקיע כאן ותעסיק עובדים ישראלים. בצד השני מתלבטת אינטל עד כמה משתלם לה להקים מפעל במדינת ישראל, לנוכח איכות כוח העבודה בארץ, איכות התשתיות (למשל הנמלים המפגרים שלנו), הסיכון שבמלחמות, מרחקים והפרשי שעות מאירופה וארצות הברית, וכו'". כלומר, לדידו של אורי ישראל צריכה להתחרות בהודו ובסין במחיר המוצר שאנחנו מציעים, במקום לנסות להתחרות באירופה באיכותו של המוצר. כדי להתחרות מול אירופה צריך להשקיע בתשתיות ובהון האנושי של ישראל – וזוהי השקעה שתחזיר את עצמה עשרות מונים לאורך השנים. הגדלת החובות, אם כן, יכולה גם יכולה להיות ראויה, ובתנאי שהכספים המגוייסים באופן זה מושקעים בשום שכל.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השניה. אמון. זהו ללא ספק הפוסט החביב עלי מבין השלושה. אני מוכן לחתום כמעט על כל מילה בו. אורי מזכיר לנו ברשומה זו שכל המערכת הכלכלית היא, במובן מסוים, פיקציה. לכסף אין ערך פרט לערך שאנחנו מייחסים לו כמוסכמה חברתית. גם המדינה אינה "קיימת" במובן פיזי כלשהו. היא קיימת רק במובן זה שאנחנו כולנו מסכימים שהיא קיימת, ומייחסים לגיטימיות לפעולותיה. רובנו, בסופו של דבר, לא צריכים שוטר שיעמוד לנו על הראש כדי לשמור על החוק. אנחנו שומרים על החוק מכיוון שאנחנו מכירים בלגיטימיות שלו, ובהוגנות הבסיסית שלו (למשל, אנחנו מאמינים שהוא יאכף באופן שווה על כולם). ברגע שהאמון הזה נשבר, הכל מתחיל להתפרק. המדינה מאבדת את הלגיטימציה שלה, הכסף מאבד את הערך שלו — אנרכיה.

אורי לוקח את הרשומה בהמשך לסוגיית השקיפות וחשיבותה בהשגת אמון הציבור למהלכים של המדינה. אני מסכים לגמרי עם הדברים הללו, אבל כעת אני מעדיף להשאר בחלקה הראשון של הרשומה. אורי טוען שהמחאה החברתית "לא נולדה מתוך משבר של קפיטליזם-יתר או סוציאליזם-יתר, אלא מתוך משבר של אמון", ובהמשך הוא מפרט: "האזרחים ממילא אינם מאמינים שהממשלה יכולה לספק להם את מה שהם מבקשים, תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה". אני מסכים בהתלהבות עם הטענה של אורי שאחד המקורות לבלבול של המפגינים באשר לפתרון הנכון לבעיה הוא חוסר אמון משווע. מצד אחד, המחאה הסוציאל-דמוקרטית מצביעה לכיוון של העלאת מיסים, ולא קיצוץ בשירותים (כפי שצויין בפוסט על מיסים, זו ההעדפה העקרונית של הסוציאל-דמוקרטיה). מצד שני, חוסר האמון בממשלה גורם לאנשים שלא להאמין שהמיסים שלהם ינוצלו בצורה יעילה, ולמעשה – גם שהמיסים שהם משלמים כבר עכשיו מנוצלים באופן מחפיר לטובת מטרות לא ראויות שונות וריפוד שכבות שומן במגוון מרכזי כוח.

הבעיה שלי היא עם החלק של "תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה". כי המצב שאורי מתאר לגבי המוחים הסוציאל-דמוקרטים הוא כזה של דיסוננס קוגניטיבי: האידאולוגיה שלהם אומרת סוציאל-דמוקרטיה, אבל האמון שלהם אומר ליברליזם כלכלי. שהרי, כפי שכבר ציינתי לעיל, מה שמאפיין יותר מכל את הליברליזם הכלכלי היא האמונה ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". במילים אחרות, במצב של חוסר אמון, כולנו ניאו-ליברלים. כלומר, כאשר אורי מבקש לשכנע אותנו שהתפיסה הכלכלית שלו היא הנכונה, הוא מנסה לערער את האמון שלנו במדינה, או למצער, לתת בסיס אידאולוגי לחוסר האמון שכבר יש לנו במדינה.

אין ספק שאורי צודק שחוסר אמון יכול לצמוח גם במערכת סוציאליסטית. אבל במערכת קפיטליסטית חוסר האמון במדינה הוא חלק מרכזי בשיטה עצמה. אם במדינת הרווחה חוסר האמון נובע מפרקטיקה בעייתית (ומכאן שניתן להחזיר את האמון באמצעות תיקון הפרקטיקה), במדינה הקפיטליסטית חוסר האמון נובע גם נובע מהשיטה הכלכלית עצמה, שכן הוא הבסיס לה. אין שום הגיון למנוע מהמדינה מעורבות בכלכלה אלא אם אנחנו מניחים כהנחת יסוד ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". אם המדינה הקפיטליסטית תגרום לנו לתת במדינה אמון, היא תחדול להיות קפיטליסטית משום שמיד נצפה ממנה לעשות את כל הדברים שאנחנו מאמינים שהיא יכולה לעשות.

ומכאן שמטרתו של מנהיג ניאו-ליברל במדינה שעוד יש בה משקעים משמעותיים של מדיניות רווחה, כמו במקרה של ישראל, היא בדיוק החרבת האמון במדינה. וראו זה פלא – זה בדיוק מה שקרה. ((אם הייתי נוטה לתאוריות קונספירציה הייתי אפילו אומר שהזגזוגים הבלתי פוסקים של נתניהו בנושאים כלכליים בעת האחרונה נועדו להמשיך ולערער את מעט האמון שעוד היה למישהו במדינה. אבל אני לא – אני נוטה יותר לחשוב שזה פשוט אופיו של ראש הממשלה הלחיץ ביותר בתולדות ישראל. אבל אתם יודעים מה? לכו תדעו…

כמו כן, גילוי נאות: אני עובד באגודה לזכויות האזרח, שפרסמה את המחקר שבקישור שלעיל.))

אבל חייב להצטרף גורם נוסף למהומה. הליברליזם הכלכלי לא היה מוצא לעצמו אחיזה מלכתחילה בציבוריות הישראלית, אילולא תהליך חברתי עמוק הרבה יותר שהתרחש עם השנים. אני, כמובן, לא מחדש לאף אחד שום דבר כאן, וגם אנשי המחאה הצביעו על הגרעון האדיר הזה בציבוריות הישראלית: לחברה הישראלית אבדה הסולידריות. אני יודע, אני יודע, מעולם לא הייתה באמת סולידריות בחברה הישראלית. הייתה אליטה שדאגה לעצמה. מה שאנחנו ה"אחוס"לים" חווים כ"אובדן הסולידריות" אינו אלא אובדן הפריבילגיות שלנו ועלייתן של קבוצות אחרות בעלות פריבילגיות מהפריפריה. ובכל זאת, אותה קבוצה שבגדול מכנים אותה לעיתים "מעמד הביניים" התפוררה גם מבפנים.

בפוסט השלישי שלו סוקר אורי את ספרו של מייקל לואיס, "בומרנג", וכך הוא כותב על מצבה של יוון:

הדבר המטריד ביותר שמזהה לואיס ביוון הוא דווקא אובדנה של הסולידריות. יוון הפכה למדינה שבה כולם מתחרים על הזכות לגנוב כספי ציבור, כל אחד מושך את השמיכה לכיוון שלו בזמן שהיא הולכת ומתכווצת, ואף אחד לא מרוצה. כולם שונאים את כולם, כולם מרגישים שדופקים אותם, וכולם צודקים.

נשמע מוכר? וגם מקליפורניה הוא לא חוסך את שבטו:

והתושבים? יש להם כסף. הרבה כסף. אבל הם לא מוכנים לשום עליית מיסים, לשום ירידה בשירותים הציבוריים, ומאשימים את הפוליטיקאים בהכל. האיגודים המקצועיים, כמובן, לא מוותרים על מילימטר.

אובדנה של הסולידריות גרם לנו לתפוס את תקציב המדינה לא כדבר מה שצריך לשרת את הכלל, אלא כעוגה שכל אחד מנסה לנגוס ממנה כמה שיותר. המפלגות השונות מנסות למשוך כל אחת לכיוונה, כדי לשרת את הציבור שלה בפוליטיקה שהיא לא חברתית כמו שהיא קליינטליסטית, והתוצאה היא אותו חוסר יעילות משווע של המדינה שנופלת באמצע. אל תוך הבלאגן הזה נכנסים הליברלים הכלכליים, שמשכנעים את הציבור שמה שהם רואים זה מה שיש. שאי אפשר יותר טוב. שאם עוד נשאר להם אמון במדינה, כדאי שיחסלו אותו מיד לפני שהמדינה תחסל אותם. ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". ואז הם מקצצים את השירותים לאזרח, ומורידים את המיסים לבעלי ההכנסות הגבוהות, ואת השירותים שלא הצליחו לקצץ כי הם דרושים להם למטרות פוליטיות, הם מממנים באמצעות העלאת המיסים על שכבות הביניים והשכבות הנמוכות.

את מעגל הקסמים הזה של דרדור האמון במדינה וכתוצאה מכך הצדקת התדרדרות האמון, כמו כל מעגל קסמים, קשה מאוד לשבור. המפתח נמצא בנקודת ההתחלה של התהליך. בסולידריות החברתית. דפני ליף ואחרים ממנהיגי המחאה החברתית זיהו, באופן אינטואיטיבי, את נקודת השבר הזו, ופעלו ופועלים כדי לאחות אותה, כדי ליצור יש מאין סולידריות חברתית בישראל. זה לא תהליך קל, מה גם שחותרות תחתיו בכל עת קבוצות שבין אם בתמימות ובין אם בזדון מחזקות את הפילוגים בחברה הישראלית – בין יהודים לערבים, בין חילונים לדתיים, בין מזרחיים לאשכנזים לרוסים לאתיופים.

זהו האתגר שעומד לפתחה של המחאה החברתית. זוהי נקודת הארכימדס סביבה נעה כל המערכת. וזוהי הסיבה שאורי כץ, בסופו של דבר, טועה.

סוג של אפרופו: מה שהתחיל כסטטוס מעוצבן קלות שלי בפייסבוק הולך ומקבל צורה של פרויקט אמיתי ורציני. "פרויקט וולטיר" מבקש להחזיר את השיח הפוליטי בישראל לקווים של כבוד הדדי, הכרה הדדית בחופש הדיבור ובזכות הביטוי של כל אדם, ונכונות להתבטא באופן שאינו מוציא מן הדיון את מי שנמצא מעברו השני של המתרס. במילים אחרות, הפרויקט מגייס אנשים שיצהירו שהם אמנם לא מסכימים עם היריבים האידאולוגיים שלהם, אבל הם ילחמו בחירוף נפש למען זכותם של אותם יריבים להביע את דעתם.

מספר אנשים כבר הצטרפו לפרויקט, ועידו קינן אפילו פרסם ראיון קצר איתי עליו. אם אתם מעוניינים להצטרף ולסייע, אתם מוזמנים לקבוצת הפייסבוק של הפרויקט, להעלות רעיונות להשגת מטרותיו ולנדב את כישוריכם וכשרונותיכם לקידום המטרה.

ולבסוף: תודה לתורם שרכש עבורי את הספר שעמד בראש רשימת התרומות שלי. אם גם אתם חשים צורך בלתי נשלט להביע את הערכתם אלי באמצעים כלכליים, אתם מוזמנים לתרום לקרן מלגת המחיה שלי, ואם בכלל שורה עליכם רוח נדיבה, אתם יכולים לרכוש עבורי את הספר הבא – Great Transformations: Economic Ideas and Institutional Change in the Twentieth Century , מאת מארק בליית' – מרשימת המשאלות שלי באמזון.

מה השתנה ביוון?

במאי נערכו בחירות ביוון מהן יצאה המערכת המפלגתית חבולה מכל הכיוונים, עם אחת משתי המפלגות הגדולות שנפלה מרוב בפרלמנט ב-2009 למקום השלישי והלא מכובד, אחרי שאיבדה שלושים אחוזים מהציבור; ועם שתי מפלגות "גדולות" שביחד בקושי אוחזות ברוב של הפרלמנט, ובלי שום אפשרות ריאלית להרכיב קואליציה יציבה, בגלל הפילוג האידאולוגי המר סביב סוגיית כלכלת הצנע.

כצפוי, יוון הלכה לסבב בחירות נוסף בעקבות הבחירות במאי. קצת יותר מפתיע, עבורי, היה שהמפה הפוליטית לא עברה שום שינוי בתווך. אף מפלגה לא התאחדה עם אף מפלגה אחרת. למעשה, הפוליטיקאים אמרו לבוחרים "נסו שוב".

והנה, הבוחרים ביוון אכן ניסו שוב. סבב הבחירות החדש עדיין לא הוציא מתחת לידיו מפלגה עם רוב בפרלמנט, אבל התוצאות בהחלט שונות מאלו של לפני חודש. נבחן, אם כן, מה נתשנה ומה נשתמר.

בפוסט הקודם שלי הצבעתי על שני מספרים כאלו שהכריעו את הבחירות: 35 – אחוז הנמנעים בבחירות; ו-19 – אחוז המצביעים שהצביעו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. במספר הראשון הייתה החרפה קלה בבחירות האחרונות. אחוז הלא מצביעים טיפס ועלה לשיא של 37.5. משמע – עוד 2.5 אחוז מהאוכלוסיה ביוון התייאשו מהסיכוי לשינוי דרך הקלפי. מדובר בתמרור אזהרה חמור מאין כמוהו לדמוקרטיה היוונית.

במספר השני, לעומת זאת, היה שינוי משמעותי: רק כשישה אחוזים מהקולות הלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. 13 האחוזים האחרים, עם זאת, לא התגבשו יחדיו לקידום מפלגות חדשות – אף מפלגה לא הצטרפה לפרלמנט בסבב הבחירות האחרון – אלא עברו למפלגות הגדולות, או נטשו את הקלפי לגמרי. אם במאי שתי מפלגות הגיעו כדי עשירית האחוז מאחוז החסימה (שעומד על שלושה אחוזים ביוון), הרי שבסבב האחרון אף מפלגה לא התקרבה אפילו לשני אחוזים. מפלגת הימין הקיצוני LAOS, שכבר בבחירות הקודמות איבדה כמעט מחצית מכוחה וירדה אל קצת מתחת לאחוז החסימה, המשיכה בהתדרדרות שלה וירדה עד לאחוז וחצי מהקולות. (החדשות הטובות הן שהקולות הללו לא עברו למפלגת הימין הקיצוני החדשה, "שחר זהוב", שלא התחזקה בבחירות הנוכחיות). המפלגה הירוקה, שממש גירדה את אחוז החסימה מלמטה, קרסה טוטאלית אל מתחת לאחוז אחד.

בקרב המפלגות שזכו לייצוג בפרלמנט, אפשר לראות שתי תופעות מעניינות: שתי המפלגות הגדולות, דמוקרטיה חדשה מימין וסיריזה משמאל, התחזקו בכ-10% כל אחת ושמרו על הכמעט-תיקו ביניהן. אבל שלוש מבין חמש המפלגות האחרות שהתמודדו שמרו על כוחן כמעט בלי כל שינוי. פאסוק, מפלגת השמאל הגדולה-לשעבר, איבדה פחות מאחוז, בעוד שהשחר הזהוב ודימאר (מפלגה שהתפצלה מהחברה הראשית בקואליציית המפלגות סיריזה) נותרו ללא שינוי כלל. מאיפה באו 20 האחוזים שנוספו למפלגות הגדולות? 13 אחוזים, כאמור, הגיעו מהמפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. שלושה נוספים הגיעו ממפלגת היוונים העצמאיים, שהתפצלה מדמוקרטיה חדשה על רקע התנגדותה לתוכנית הצנע של האיחוד האירופי.

ארבעת האחוזים האחרונים הגיעו ממקור מפתיע: המפלגה הקומוניסטית. מדובר במקור מפתיע משום שמצביעי מפלגות קומוניסטיות נוטים להיות אידאולוגים נוקשים ולא מצביעים אסטרטגיים או פרקטיים. אדם שמצביע למפלגה קומוניסטית יודע שסיכוייה להיות חברה בממשלה הם אפסיים, ובכל זאת הוא מצביע לה. ((המפלגה הקומוניסטית היוונית הוקמה ב-1918, רגע אחרי המהפכה הבולשביקית. למעט כמה רגעים היסטוריים קצרים, כמו במהלך מלחמת העולם השניה, המפלגה לא הייתה שותפה בשלטון ביוון.)) בבחירות האחרונות גם לא חסרו מפלגות מחאה להצביע להן עבור אלו שקולם היה קול "אנטי-ממסדי" גרידא, ובין כה וכה המפלגה לא התחזקה משמעותית לעומת בחירות 2009. ובכל זאת, הנה היא נופלת לאחוז הנמוך ביותר לו זכתה זה 20 שנה, וקולותיה עוברים למפלגה הסוציאליסטית סיריזה. אני רחוק מלהיות מומחה למפלגות קומוניסטיות, אבל אני חייב לתהות אם אין כאן תקדים חריג. אולי מתחבא כאן מאמר ראוי לפרסום.

אמרתי בתחילת דברי שהפתיע אותי שלא חלו שינויים בנוף המפלגתי בין שתי מערכות הבחירות. הפיצול בשמאל המשיך לפגוע בתומכיו. אם שתי מפלגות השמאל הסוציאליסטיות המתנגדות למדיניות הצנע – סיריזה ודימאר – היו מאחדות כוחות, סיריזה הייתה ניצבת כיום כמפלגה הגדולה בפרלמנט, עם כמעט 140 מנדטים. עוד לא רוב, אבל מספיק כדי לכפות על פאסוק להצטרף לקואליציה ולהרכיב תוכנית חדשה להצלת הכלכלה היוונית שתשלב בין אחריות כלפי הציבור, לבין אחריות כלפי הכלכלה והאיחוד האירופי. מאידך, אם מצביעי היוונים העצמאיים לא היו משכילים, בניגוד למצביעי דימאר, להעביר את קולם לדמוקרטיה החדשה, הכף הייתה נוטה לכיוון היריב מהעבר השני של המפה הפוליטית, וסיריזה הייתה מרכיבה את הממשלה הבאה.

במקום זאת, הייתה זו מפלגת דמוקרטיה חדשה שזכתה לרוב דחוק של קולות, וכתוצאה מכך לבונוס של 50 מנדטים בפרלמנט של 300 מושבים. עם 129 מושבים היא עדיין רחוקה מרוב בפרלמנט, אבל דבר לא מונע ממנה לחזור ולהקים ממשלת אחדות עם יריבתה ההיסטורית פאסוק כדי להמשיך במדיניות שגרמה למהפכה רבתי במפה הפוליטית של יוון. בהנתן האופציה של ממשלת מרכז, סיכוייה של ממשלת ימין עם היוונים העצמאיים ועם השחר הזהוב הם אפסיים – אין לדמוקרטיה חדשה שום סיבה להיות המפלגה שהכניסה את הניאו-נאצים לממשלה.

המפסידה הגדולה ביותר של סבב הבחירות הזה היא פאסוק. אם לא מספיקה המכה האלקטורלית שהיא חטפה, היא עומדת בפני הבחירה המאוד קשה בין נבלה ובין טריפה: מצד אחד להכנס לקואליצית מרכז עם דמוקרטיה חדשה, קואליציה שגם אם תצליח להביא לשגשוג, כל הישיגיה יזקפו לזכות החברה הבכירה בה, ובכך תביא להמשך הכרסום בכוחה של מפלגת השמאל ההיסטורית; ומצד שני, השארות מחוץ לקואליציה תתפס כבגידה במצביעים שעוד נשארו לפאסוק, הפקרת הממשלה לימין הקיצוני, וכל זאת כאשר אין לפאסוק ולו שבריר של תירוץ אידאולוגי למהלך כזה. מה שלא תעשה, פאסוק תגיע לבחירות הבאות כלא יותר מצל של המפלגה המפוארת שהייתה בעבר. במידה לא מועטה מצבה של פאסוק מזכיר את מפלגת העבודה בנקודות מסויימות בהיסטוריה הלא רחוקה – ואולי גם בהווה שלה. אם הייתי איש פאסוק הייתי עוקב בעניין רב אחר הניסיון של שלי יחימוביץ להחיות את מפלגת העבודה ולהחזירה לרלוונטיות. אולי יהיה מה ללמוד מהמהלך הזה, או למצער, ללמוד מה לא יעבוד.

דמוקרטיה חדשה, אם כן, תקים ככל הנראה קואליציה יציבה. אבל הכלכלה היוונית היא הכל פרט ליציבה. גורלה של המפלגה הזו, מפלגתו של מי שחידש את ימיה של הדמוקרטיה ביוון — מעטות הן המפלגות ששמן באמת משקף את ההיסטוריה שלהן כמו המפלגה הזו — יקבע בשנים הקרובות לשבט או לחסד. שגשוג כלכלי, אם יגיע, יהפוך את מנהיגי המפלגה לגיבורים לאומיים ויבטיח לה רוב מוצק בפרלמנט לעשור הקרוב לכל הפחות. כשלון כלכלי, לעומת זאת, ירסק את המפלגה לחלוטין והיא תמצא את מקומה לצד פאסוק, כמפלגה שהושלכה לצד הדרך על-ידי תומכיה.

מה עובר על יוון?

ימים מעניינים עוברים על הפוליטיקה בעולם המערבי. שתי מערכות בחירות מטלטלות ביוון ובצרפת. על צרפת אני אכתוב אחרי הבחירות לפרלמנט (אולי), אבל על יוון אפשר לחשוב כבר עכשיו. מה אנחנו יכולים ללמוד מיוון?

מה קרה?

ביוון קיימת, מאז נפילת המשטר הצבאי במדינה ב-1974, מערכת דו-מפלגתית נוקשה למדי. שתי מפלגות – דמוקרטיה חדשה (ימין) ופאסוק (התנועה הסוציאליסטית הפאן-יוונית, שמאל) שלטו ללא עוררין בפוליטיקה. שתי המפלגות החזיקו באופן קבוע רוב של למעלה מ-80% מהקולות יחדיו, וכ-90% מהמושבים בפרלמנט (היתר בד"כ הלך למפלגות קומוניסטיות, ולפרקים גם למפלגת ימין קיצוני כזו או אחרת). רוב הממשלות היו ממשלות של מפלגה אחת.

בעקבות המשבר הכלכלי ב-2011 נפל דבר: ראש הממשלה, איש פאסוק, פרש, והוחלט להקים ממשלת אחדות תחת הנהגתו של ראש ממשלה ממונה מבחוץ, נגיד הבנק המרכזי לשעבר וסגן נשיא הבנק המרכזי האירופאי לוקאס פאפאדמוס. ((מעניין אם פאפאדמוס זה "אבי האומה" ביוונית…)) הממשלה כללה את שתי המפלגות הגדולות וכן מפלגת ימין קיצוני. שתי מפלגות שמאל (הקומוניסטים והמפלגה הסוציאליסטית סיריזה – קואליציית השמאל הרדיקאלי) סירבו להזמנה להצטרף לממשלה. כידוע, פאפאדמוס הנהיג מדיניות של צנע, בעקבות דרישות האיחוד האירופי, בתמיכת חברות הקואליציה.

לעת בחירות, הבוחרים, שלא כל כך אהבו את המדיניות הכלכלית שהתוותה הממשלה, מצאו את עצמם ללא אלטרנטיבות שלטוניות, ולכן הם פנו להצביע בהמוניהם למפלגות שוליים חדשות (מפלגת השמאל דימאר, מפלגת הימין הקיצוני "שחר מוזהב", ומפלגת היוונים העצמאיים שפרשה מתוך דמוקרטיה חדשה על רקע התנגדותם למדיניות הצנע של הממשלה), ולמפלגת האופוזיציה (הלא קומוניסטית) סיריזה.

הרבה נאמר על עלייתה המטאורית לכאורה של מפלגת הימין הקיצוני הניאו-נאצית "השחר המוזהב", אבל אני לא רואה כאן שינוי משמעותי. מפלגת הימין הקיצוני שקדמה לה, LAOS, שאנשיה גם הם הואשמו בניאו-נאציזם, קרסה אל מתחת לאחוז החסימה. השילוב של הקולות הללו עם הירידה באחוז החסימה מסביר חלק גדול מעלייתה של המפלגה הקיצונית החדשה, עוד לפני שנכנסנו לזעם על מפלגת הימין הגדולה והנטייה של חלקים באוכלוסיה שנמצאת תחת איום כלכלי להפוך את חששותיהם המוצדקים לשנאת זרים. בכל אופן, ההצלחה הזו לא הייתה צריכה להפתיע יותר מדי.

הזינוק הבאמת מדהים הוא של מפלגת השמאל הרדיקאלית סיריזה, שזכתה להפוך למפלגה השניה בגודלה בקרב המצביעים, בפער של שני אחוזים בלבד מהמפלגה הראשונה (דמוקרטיה חדשה). זאת הפעם הראשונה מאז שנות ה-70 שמפלגה שאינה פאסוק או ד"ח זוכה לכבוד הזה. מדובר בריבוע כוחה האלקטורלי של המפלגה הזו. ((קצת מזכיר את מה שרבים חשבו שיקרה למפלגה הליברלית תחת קלג בבריטניה, ומה שאכן קרה למפלגת הדמוקרטים החדשים בקנדה, למרות שאצל האחרונים השינוי המשמעותי במספר המושבים הוא תוצאה של שינוי קטן, יחסית, במספר הבוחרים.))

אבל הסיפור האמיתי של הבחירות האלה נמצא בשני מספרים אחרים, שניהם גדולים יותר ממה שכל אחת מהמפלגות הצליחה להשיג: 19, ו-35.

35% מהאזרחים היוונים בחרו שלא לבחור בבחירות הללו (ועוד כשני אחוז הצביעו בפתקים ריקים או פסולים). עליה של חמישה אחוז לעומת הנתון המקביל ב-2009, והמשך של המגמה המדאיגה (אך לא יחודית) שהחלה בשנות ה-90, אז אחוזי ההצבעה נעו סביב ה-80%, ומאז הם יורדים בהדרגה.

19% מהמצביעים נתנו את קולם למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה הגבוה יחסית של יוון – שלושה אחוז. שתי מפלגות לפחות, הירוקים ומפלגת הימין הקיצוני LAOS, היו קרובות כדי עשירית האחוז ממספר הקסם. כך קרה ששתי המפלגות הגדולות איבדו ביחד 45% (!) מהקולות לעומת הבחירות הקודמות, אבל רק כ-37% מהם הגיעו למפלגות אחרות שנכנסו לפרלמנט.

איך זה קרה?

מפלגת הדמוקרטיה החדשה זכותה ב-108 מושבים מתוך 300. היא יכולה עכשיו להרכיב ממשלת ימין צרה (יחד עם היוונים העצמאיים והשחר המוזהב יש קואליציה של 161 מושבים), או שהיא יכולה לפנות להקים שוב ממשלת אחדות עם פאסוק פלוס היוונים העצמאיים או דימאר (או סיריזה, אבל לא נראה שהם יסכימו). הבעיה היא שאף אחת מהקואליציות הללו לא תזכה בלגיטימציה ציבורית מסיבה פשוטה: השמאל קיבל רוב מכריע בבחירות הללו.

כדי להבין את זה עלינו לבחון את שיטת הבחירות היוונית. ליוון יש שיטה יחסית למדי לחלוקת המנדטים. המדינה מחולקת למחוזות רב נציגיים (למעט שמונה מחוזות מעוטי אוכלוסיה עם נציג אחד בלבד, אבל המחוז הגדול ביותר, באתונה, מונה למעלה מ-50 נציגים), שבכל אחד מהם יש הצבעה ברשימות פתוחות. ((כלומר, מצביעים למפלגה כמו בישראל, אבל אפשר לסמן מועמדים ספציפיים מתוך הרשימה כדי לקדם אותם.)) התוצאות, כאמור, הן די יחסיות.

אבל היוונים, כמו רבים בישראל, פחדו שבחירות יחסיות יובילו לתוהו ובוהו פוליטי, ולכן הוסיפו שני מנגנונים כדי למנוע פיצול מפלגתי. הראשון הוא אחוז החסימה שצויין לעיל. בשל אחוז החסימה, בדרך כלל, כחמישה אחוז מהקולות התבזבזו (מספר לא שונה בעליל מהמצב בישראל). המנגנון השני הוא המעניין יותר. חלוקת הקולות היחסית מתבצעת לא מתוך כלל 300 המושבים, אלא מתוך 250 מושבים בלבד. 50 המושבים הנותרים מועברים אוטומטית למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. המטרה, כמובן, היא לייצר רוב מכריע למפלגה הגדולה ביותר, וליצור תמריץ למצביעים לרכז את ההצבעה שלהם במפלגה הגדולה בגוש. רוב הזמן העסק עבד כמו שצריך. אבל ברגע שנוצרה בעיה – נוצרה בעיה עצומה.

בבחירות הנוכחיות, כאמור, המפלגה הגדולה ביותר היא ד"ח, עם 18% מהקולות – שני אחוזים יותר מאשר סיריזה. אבל ההפרש הזה הספיק לה כדי לקבל יותר מפי שתיים מושבים, בגלל אותם 50 מושבים עודפים. העניין הוא שבחישוב גושי, מפלגות השמאל קיבלו 55% מהקולות שעברו את אחוז החסימה. אילולא אותם 50 מושבים, אולי סיריזה הייתה עומדת בראש הממשלה הבאה.

כמו תמיד, ניסיונות להנדס התנהגות אנושית נתקלים בהתעקשות האנושית לצאת מהתבניות המוכתבות על-ידי התכנון המוקדם, וליצור עיוותים בלתי צפויים, שהמערכת המהונדסת אינה יודעת להתמודד איתם כראוי.

למה זה קרה?

סבב הגזרות האחרון ביוון כלל קיצוצים והעלאת מיסים בסך של כ-30 מיליארד אירו. מדובר על שווה ערך לכשליש מהתקציב השנתי של המדינה. תחשבו על קיצוצים והעלאת מיסים שיתרגמו לחסכון של 100 מיליארד ש"ח, ותבינו איזו מהפכה זו בכלכלה של יוון. הקיצוצים הללו נדרשו על-ידי האיחוד האירופי בתמורה להלוואה של למעלה ממאה מיליארד אירו, או יותר מהתקציב השנתי של יוון, כדי לעזור לה לצאת מסחרור החוב אליו נכנסה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי.

אבל ההבדל בין מה שקרה ביוון (ובמדינות אירופאיות אחרות) ובין מה שקורה בישראל בשנים האחרונות, הוא הבדל כמותי, לא הבדל איכותי. ישראל נמצאת זה מספר שנים במדיניות צנע מעשית: קיצוץ אכזרי בשירותים הציבוריים שמעניקה המדינה, המלווה בהעלאת המס העקיף אותו משלמים כלל האזרחים. המקום היחיד שבו אי אפשר להרגיש את מדיניות הצנע — ניחשתם נכון — הוא בקרב השכבה העליונה של מקבלי השכר ובעלי ההון, שם נהנים ממסים ישירים שרק הולכים ופוחתים עם השנים. מה שהופך את המדיניות הזאת, למעשה, להרבה יותר נוראה ממדיניות צנע. מדיניות צנע היא הבחירה הקלה בין קיצוץ בשירותים לבין העלאת מסים בסיטואציה שמצריכה הגדלת הכנסות המדינה על רקע ירידה בצריכה בשל גידול בחוב הציבורי. במילים אחרות, אלו שקראתם להם "מפונקים" החליטו לצמצם את הצריכה שלהם, ופתאום גיליתם שהתוצאה של צריכה נמוכה יותר היא פחות פעילות כלכלית, ומכאן גם פחות מסים. עכשיו אתם צריכים להחליט איך למלא את החור הזה, ואחת האופציות (קיצוצים) היא קלה יותר — למרות שהיא שגויה בעליל בראיה מערכתית, בלתי הוגנת, ומעגלית ברציונל שלה.

אבל נתניהו לא סתם בוחר בקיצוצים על פני העלאת מסים. הוא בוחר בקיצוצים לצד הורדת מסים ישירים. אם סתם קיצוצים יוצרים עיוות בלתי הוגן שמגדיל את הפערים החברתיים כתוצאת לוואי של המהלך, הרי שהורדת המסים הישירים היא הגדלה מכוונת של הפערים החברתיים. בעוד שביד אחת נתניהו ממלא את החור בתקציב, ביד השניה הוא ממשיך לחפור בו. ואחר כך הוא עוד מעז לבוא אלינו ולהגיד לנו שאין ברירה – חייבים להמשיך לקצץ.

אבל זהו שקר. אם המדיניות ביוון ובאירופה היא שגויה, לפחות היא באה מכוונות טובות. המדיניות של נתניהו היא לא פחות ממרושעת. היא נובעת מאידאולוגיה שרואה בעשירים אנשים טובים יותר, שמגיע להם יותר; ששוללת את הסולידריות החברתית ואת העובדה הפשוטה שהסיבה שאנחנו חיים בחברה ולא לבד היא בדיוק כדי לאפשר לנו לאזן אחד את השני, לתמוך אחד בשני. מדיניות צנע היא בהגדרתה מוגבלת בזמן. הרציונל שלה הוא שצריך להדק את החגורה לפרק זמן קצר, כדי שנוכל להתרווח מחדש מאוחר יותר. אבל נתניהו מבטיח לנו רק להמשיך ולהדק את החגורה עוד ועוד. עד שנחנק.

אז מה יקרה?

ואם לחזור ליוון, רוב הסיכויים הם שתוך מספר חודשים המדינה תלך לבחירות שוב, ולפחות שתיים מארבע המפלגות הגדולות תתאחדנה לקראתן, כך שהמפלגה המאוחדת תזכה ברוב או בכמעט רוב של הפרלמנט ותרכיב את הממשלה הבאה. במדינה שנמצאת גם ככה במשבר כלכלי איום, חוסר היציבות הזה עלול להיות הרסני. לחלופין, אולי שוב תורכב ממשלה קרואה עם ראש ממשלה מבחוץ, אם כי מלאכת הרכבת הקואליציה הפעם תהיה הרבה יותר קשה. מוקדם לדעת לאן מנשבת הרוח. אבל האזרחים עצמם יהיו חייבים לקחת אחריות ולבחור בכיוון ברור יותר עבור מדינתם. אין להם את הפריבילגיה להחליט שלא להחליט.

הבחירות במצרים: מבט אופטימי

המצרים השלימו את השלב הראשון של מערכת הבחירות החופשית הראשונה שלהם, וכל פרשני ישראל נכנסו לאקסטזה, מנסים לגבור זה על זה בתיאור התוצאות הנוראיות ובניתוח כל הזוועות שיומטו עלינו בעקבות הבחירות. אני רוצה לנסות לתת מבט אופטימי יותר, בגבולות הידע המוגבל שלי על החברה המצרית, ולו כדי – נו, אתם יודעים – להראות שאפשר.

ראשית, ראוי להזכיר שכל המספרים שנזרקים לאוויר הם חלקיים והמשמעות שלהם לא ברורה בתמונה הגדולה. שיטת הבחירות המוזרה משהו של המצרים מחלקת את המדינה לשלושה חלקים (שווים?), כאשר הבחירות נערכות בשלושה "גלים" על פני שלושת החלקים הללו – כל פעם חלק אחד. זה עתה הסתיימה ההצבעה בגל הראשון, ולכן יש לנו תוצאות משליש מהמדינה.

זו שיטה מוזרה גם משום שהיא נותנת טווח זמן מוזר שבו ידועות (פחות או יותר) תוצאות של חלק מהבחירות, מצד אחד, אבל תעמולת הבחירות נמשכת. לא ברור איך הפער הזה ישפיע על המצביעים. דמיינו לעצמכם שבישראל היו מתחילות הבחירות ביום אחד, בערבו של אותו יום היו מתפרסמות תוצאות הקלפיות המדגמיות של הערוצים השונים, ולמחרת היה אפשר להמשיך ולהצביע. למעשה – ברוב המדינות שאני מכיר אסור לפרסם תוצאות של קלפיות מדגמיות (או אמיתיות, במקרה של מדינות שמשתרעות על פני כמה אזורי זמן, כמו קנדה) עד לסגירת כל הקלפיות בדיוק כדי למנוע השפעה של הפרסום הזה על המצביעים האחרונים.

עם זאת, תוצאות הבחירות אינן חורגות באופן בלתי סביר ממה שידענו עליו קודם לכן. ראשית כל, מצביעיהן של המפלגות האיסלמיות מונים כ-60 אחוז מהמדינה (מפלגת החרות והצדק של האחים המוסלמים למעשה התמודדה בקואליציה עם עוד 10 מפלגות אחרות, אבל ההנחה היא שרובם המכריע של המצביעים יגיעו מתומכי האה"מ). מפלגת אל-וואפד, שהייתה אמורה להתמודד כחלק מהקאוליציה של האה"מ אבל פרשה ברגע האחרון והתמודדה לבד, נפלה מתחזיות של 20% ומעלה אל מתחת לעשרה אחוזים, ולעומת זאת המפלגה הסלאפית, שהייתה צפויה לקבל 7-8 אחוזים זינקה ליותר מ-20%. בהנחה שהמספרים הללו ישמרו גם בשני הגלים הבאים (הנחה בעייתית, כמובן), אפשר לשער שהרבה מהמצביעים הפוטנציאליים של אל-וואפד העדיפו בסוף ללכת עם האה"מ, בעוד שרבים מתומכי האחים המוסלמים החליטו בסופו של דבר להקצין וללכת עם הסלאפים.

יש שלוש שאלות קריטיות להבנת הבחירות במצריים: א. עד כמה מייצגות התוצאות בגל הראשון את התוצאות בשני הגלים הבאים? אני לא מבין מספיק בגאוגרפיה או בדמוגרפיה של מצריים כדי להעריך עד כמה הגל הראשון שיקף את מרכזי הכוח של החילונים – האם מרכזי הכוח הללו מוצו ובגלים הבאים צפויה קריסה חמורה עוד יותר? או שמא להפך, אפשר לצפות להצלחה גדולה יותר של החילונים בסבבים הבאים? לא ברור.

ב. איך תשפיע נוסחת חלוקת המושבים על המעבר מאחוזים למושבים? כאן חשוב לזכור שהפרלמנט המצרי יורכב משני אלמנטים: שליש ממנו נבחר באזורי בחירה חד-מושביים, עם אפשרות לסיבוב נוסף (קצת כמו הבחירה הישירה לראשות הממשלה בישראל לפני עשור: אם בסבב הראשון אף אחד לא מגיע ל-50%, מתמודדים שני המועמדים החזקים ביותר בסיבוב השני. זו השיטה שאפשרה לז'אן-מרי לה-פן לעלות לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת פעם אחת, ואז להפסיק 80-20 לשיראק, כש"תומכי" שיראק הפיצו את הסיסמא 'הצבע לנוכל, לא לפאשיסט'). בבחירות אלו יש יתרון ברור לאחים המוסלמים. לעומת זאת, בשני-שליש האחרים הבחירות תתבצענה באזורי בחירה רב-מושביים עם שיטה יחסית. לא סתם שיטה יחסית – שיטה יחסית שבה חלוקת העודפים היא לפי השארית הגדולה, כפי שהיה נהוג בישראל עד שחברי הכנסת באדר ועופר החליפו אותה לשיטת האגנבך-בישופ. שיטת השארית הגדולה היא ההוגנת בשיטות החלוקה, וזו שנותנת הכי הרבה סיכוי למפלגות קטנות להשיג מנדט נוסף. למעשה, לפחות לפי דיווח אחד שקראתי, השיטה המצרית תאפשר למפלגה שלא השיגה מספיק קולות אפילו למנדט אחד לקבל מנדט רק עבור השארית שלה. כלומר – לא רק שאין אחוז חסימה, אלא שה"מודד" לפיו מחולקים המנדטים מחושב לפי כלל הקולות, ולא רק הקולות של המפלגות שהצליחו להשיג מנדט אחד לפחות. המשמעות היא סיכוי גדול יותר לפרלמנט מפוצל עם הרבה מפלגות קטנטנות. לגמרי לא ברור שלאחים המוסלמים יהיה רוב בפרלמנט הזה (למרות שזה בהחלט יתכן).

ג. עם מי יקימו האחים המוסלמים קואליציה? זו שאלת מיליון הדולר. על פי כל הדעות, גם אם לאה"מ אין רוב בפרלמנט, הם ישבו על "נקודת הציר" של המערכת, כלומר – שום ממשלה לא תקום בלעדיהם. השאלה היא האם הם ילכו ימינה, לסלאפים, או שהם יקימו ממשלת מרכז עם הגוש הליברלי ו/או אל-וואפד. מנהיג מפלגת החירות והצדק כבר הודיע שהמפלגה בשום פנים ואופן לא תקים קואליציה עם הסלאפים, ופניהם למרכז (מפלגת אל-נור, מצידה, הוציאה הודעה לעיתונות לפיה יאללה יאללה יא מכוערת מי רוצה אותך בכלל). מצד אחד, יש הרבה הגיון בהעדפה כזו – פניה לסלאפים משמעה הפניית עורף למערב ולמעמד הביניים המצרי, שבלעדיו אין לאף שלטון מצרי סיכוי להצליח לקדם את הכלכלה המצרית ולספק להמונים את מה שהאחים המוסלמים הבטיחו.

מצד שני, אפשר לראות בהצהרות המתוזמרות הללו כחלק מקמפיין הבחירות המתמשך במצרים – אם שתי המפלגות מתכוונות להקים ממשלה ביחד, יש לשתיהן אינטרס שלא להפחיד מצביעים מתונים יותר שעשויים לברוח מהאחים המוסלמים ולתת את קולם למפלגה חילונית כדי להקטין את סיכוייו של "גוש חוסם" איסלאמי.

אז האם מצרים הולכת לקראת ממשלה איסלאמית קיצונית, או שמא האחים המוסלמים יעדיפו ממשלת מרכז עם תמיכה רחבה גם מתוך מצרים וגם מבחוץ? הניחוש שלי, ואני יודע שאני מדבר כאן יותר מרחשי לב מאשר מתוך ידע מקיף של החברה המצרית (אבל יש לי הרגשה שגם הפרשנים האחרים בתקשורת נוהגים כך), הוא שהאחים המוסלמים יעדיפו קואליציה עם המרכז. כל בחירה אחרת תעמיד אותם לא מול "סתם" 40% מאוכלוסיית מצרים, אלא מול אותם 40% אקטיביסטים, משכילים ובעלי קשרים עם המערב, שיהפכו את שלטונה לבלתי נסבל – במיוחד אם היא תקבל משהו מתוך המצע הקיצוני של אל-נור.

בניגוד לכל מיני פרשנים בעיתונות הישראלית, אני לא רואה את האחים המוסלמים נוהרים בשמחה כזו אל ביטול הדמוקרטיה והחלפתה בתיאוקרטיה איסלאמית. הצבא עדיין שם, והוא עדיין חזק, והוא עדיין היריב המסוכן ביותר של האחים המוסלמים. אם הצבא ירגיש שהמדינה עומדת בפני מהפכה סטייל-איראן, ושהוא יכול לנצל את המצב כדי לזכות בתמיכתם של 40% מהציבור כדי להפיל את השלטון הנבחר סטייל-תורכיה, אין לי ספק שהוא ינהג כך. והאחים המוסלמים יודעים זאת. האינטרס העצמי שלהם הוא לבסס את הדמוקרטיה במדינה לפחות לעוד 8-10 שנים, טווח זמן שיאפשר לנטרל את הכוח הפוליטי של הצבא. טווח הזמן הזה הוא גם מה שיש לליברלים במצרים כדי להתחזק ולייצר לעצמם גוש חוסם שימנע הדרדרות לשלטון בלתי דמוקרטי בעתיד.

יחסים בינלאומיים בימי מהפכה

הרבה ביקורת סופג ממשל אובאמה בימים האחרונים בגלל התגובות המהוססות לארועים במצרים. איך מדינה, שהתיימרה לפלוש למדינה אחרת כדי להפיץ את בשורת הדמוקרטיה, לא תומכת בתנועה עממית לדמוקרטיזציה? יש הרואים בכך אינטרס אמריקאי לשימור כוחו הדיקטטורי של מובארק, יש הרואים בכך גזענות פשוטה, כאילו ה"מנטליות הערבית" פשוט "לא מוכנה לדמוקרטיה".

אבל האמת היא שכלל לא ברור מה הפעולה הנכונה בתנאים הללו. אבל צריך לזכור: לארה"ב יש יחסים קרובים מאוד עם ממשלת מובארק. בואו נניח לרגע שאובאמה ושאר החברים בממשל שלו מאוד רוצים לראות דמוקרטיזציה במצרים. אך אם הם יצאו באופן פומבי ויתמכו במפגינים, אבל המהפכה תכשל ומובארק ישאר בשלטון ((וזו צריכה להיות הנחת ברירת המחדל תמיד – הרבה יותר מהפכות כושלות מאשר מצליחות, ומי שמספר לכם שהוא יודע איזו מהפכה תצליח ואיזו תכשל משקר.)), ארה"ב תשאר בעמדה המאוד לא נעימה של הצורך להתמודד עם עוינות גלויה ומוצדקת של ממשלת מצרים כלפיה. ומכיוון שבסיטואציה כזו בין כה וכה יהיה למובארק אינטרס לעורר מדנים כדי להשיג תמיכה, הרי שהדבר יוביל להגברת אי היציבות באזור, והגדלת הסיכון לאינטרסים אחרים של ארה"ב.

יתר על כן, ארה"ב אינה בהכרח אהודה במיוחד על המצרים. הבעת תמיכה נמרצת מדי על-ידי האמריקאים יכולה דווקא לשרת את מתנגדי המהפכה, כפי שקרה באירן: אתם מאשימים את השלטון בקרבה עודפת לאמריקאים? אתם בעצמכם נתמכים על-ידי האמריקאים! (אותו דבר, אגב, נכון גם לגבי ישראל).

היפה הוא שאותו הניתוח בדיוק נכון גם אם המטרות של ארה"ב הן הפוכות: תמיכה בלתי מסוייגת במובארק לא רק שתציג את ארה"ב באור בעייתי במקומות אחרים בעולם בהם היא מעודדת דמוקרטיזציה, אלא שתפעל לרעתו של מובארק עצמו, כאשר הדבר רק יוכיח את טענות מתנגדיו שהוא משרת את האימפריאליזם האמריקאי.

כלומר, איך שלא מסתכלים על זה, התגובה האמריקאית של לשבת ולחכות ולא ממש לבחור צד מסויים, היא התגובה הסבירה ביותר. אם הדברים יתגלגלו כך שהסבירות להצלחת המהפכה תעלה, אפשר לנחש שארה"ב תנקוט עמדה יותר ויותר ברורה למען הדמוקרטיזציה. כמובן, אז יאשימו אותם בצביעות, ואף אחד לא יאמין שהם מלכתחילה קיוו לכך, אבל זה לא באמת ישנה. האינטרסים של ארה"ב באזור לא ישתנו בגלל השינוי באופי השלטון המצרי, וכל עוד השלטון המצרי יעדיף להפנות את פניו מערבה ולא מזרחה לאירן, ארה"ב תחפוץ בשיתוף פעולה איתו, וכל עוד הציבור המצרי יחפוץ בחירות, הוא יעדיף את הצביעות המערבית (לכאורה) על פני התיאוקרטיה והדיקטטורה המזרחיות.

עדכון: מסתבר שבזמן שהפוסט הזה נכתב, התהליך שתיארתי כבר התחיל להתרחש. היום קלינטון יצאה באופן הרבה יותר מובהק בתמיכה בהחלפת השלטון במצרים ובדמוקרטיזציה. גם ההודעה המשותפת של אובמה וארדואן מצביעה על כיוון זה.

בפוסט זה: תמונה של מוחמד

איסלמופובי העולם כמרקחה! השם מוחמד, על תריסר איותיו המגוונים, הפך לשם הנפוץ ביותר לתינוקות שנולדו ב-2009 באנגליה ו-ווילס. אין ספק, הלך על אנגליה, ותיכף האירופאים האלה ילמדו על בשרם מה משמעות הכניעה לכוחות המוסלמיים — שהרי אין ספק שכל אחד ואחד מהמוחמדים הללו הוא פצצת זמן מתקתקת, בדיוק כמו המוחמד ההוא, נו, מוחמד אוסאמה בין-לאדן.

Ali 1965בתמונה: מוחמד (עליסטרציה)

עולה השאלה – מה אפשר ללמוד מפריט המידע הזה? האם המשמעות היא שתוך כעשוריים יהפכו המוסלמים לרוב בבריטניה? ובכן, לא בדיוק. מה שאפשר ללמוד מהסטטיסטיקה הזו זה בעיקר שמוסלמים ממש אוהבים לקרוא לילדים שלהם בשם מוחמד, ושבריטים ממש לא אוהבים לקרוא לילדים שלהם בשמות נפוצים (בדיוק כמו ישראלים חילונים, אגב. אפרופו, בארה"ב, כרגיל, תמיד דופקים את העניים).

כ-7500 מוחמדים קטנים וצווחנים נולדו ב-2009, לעומת 7364 אוליברים – השם בעל האיות האחיד שזכה במקום הראשון ה"רשמי" (שמסתיר את האמת המכוערת, על פי הטלגרף). הוצפתם כבר אימה ופחד?

בבריטניה ((למעשה, אנגליה ו-ווילס, אבל אין לי כח לכתוב את זה כל פעם, אז אני אכתוב בריטניה במקום, והסקוטים וחצי מהאירים יסלחו לי.)) נולדו בשנה הקודמת כ-706 אלף ילדים. המוסלמים מהווים כארבעה אחוזים מאוכלוסיית בריטניה. השאלה היחידה שנותרה היא – איזה אחוז מהמוסלמים שנולדים מדי שנה בבריטניה נקראים מוחמד? מן הסתם, אין סטטיסטיקות מדוייקות בנושא, אבל אפשר לתת קירוב על בסיס מדינה שרובכם מכירים היטב, והקירוב הזה הוא שליש. ((אלוהים אדירים!)) 7500 חלקי 706 אלף כפול שלוש נותן לנו כ-3.2 אחוז מהלידות, מה שמשאיר לנו עוד מרווח לא קטן למקרה שאחוז המוחמדים הבריטים קטן יותר מאחוז המוחמדים הישראלים, לפני שנגיע לגידול טבעי גדול יותר בקרב האוכלוסיה המוסלמית בבריטניה.

פאניקה?

יש הרבה סיבות להניח שהריבוי הטבעי אצל מוסלמים הוא גדול יותר מאשר אצל יתר הבריטים. אני לא מתכחש לכך. אבל הכותרות המזועזעות בבריטניה (וחברים), והכותרות השמחות לאיד בישראל מתעלמות מהעובדה הפשוטה שהמספרים שהן מציגות אינם אומרים דבר וחצי דבר על ההפרש כזה, אם אכן הוא קיים. הדבר היחיד שהן עושות הוא לטפח פחד, שלאחריו תבוא השנאה, שלאחריה תבוא האלימות.

ולחדשות חוץ: בחו"ל יש קופים

אני באמת לא רוצה להתלונן. כלומר, כן, יש פה את ה-G20 ואני קצת במצור: הבית שלי שסמוך למרכז הפסגה מוקף במחסומים ואני צריך להצטייד בתעודת זהות אם אני רוצה לרדת לטייל על גדות האגם; וגם באתרי החדשות יש הרבה תמונות של כל מני מקומות שאני נוהג לעבור לידם בדרכי לאוניברסיטה או סתם לקניות, עם חלונות מנופצים וכל מיני חוליגנים שמציתים ניידות משטרה לידם, ושוטרים שיורים רימוני גז וכדורי גומי; וכל מיני אנשים קוראים כנגד "מדינת משטרה"  בגלל שהביאו כוחות מתוגברים של המשטרה הנחמדה ביותר ביקום כדי להגן על הציבור בדיוק מאותם אנשים שקוראים קריאות נגד השוטרים שלא היו שם אלמלא הם עצמם. אבל באמת שאני לא מתלונן – אצלנו זה יומיים של בלאגן ואז חוזרים להיות עיר רגועה ומשעממת עד כדי אקסטזה, ובאמת שהבלאגנים הקבועים אצלכם הרבה יותר גרועים.

אני גם יודע שכל העניין הזה של חדשות חוץ לא בדיוק מפותח בארץ, ובאופן כללי התפיסה הישראלית של מפת העולם לא בדיוק תואמת קונבנציות קרטוגרפיות, אבל, דחילק, ועידת פסגה של 20 מנהיגים מהמדינות החזקות בעולם, בחירות דמוקרטיות ראשונות מזה 50 שנה בגינאה, ועמוד "חדשות החוץ" של מאקו כולל, חוץ מכדורגל, בעיקר הפניות לסיפור על מישהו שנשרף לה השיער וקוף שלמד לשחות? אתם התחרפנתם לגמרי?!

לשם השוואה, הנה עמוד חדשות החוץ של ה-CNN, שמתייחס לשני הארועים החשובים ביותר שקורים כרגע בעולם, ואפילו כולל שתי התייחסויות קטנות יותר לישראל:

Photobucket