לא שומעים!

המצרים השלימו את השלב הראשון של מערכת הבחירות החופשית הראשונה שלהם, וכל פרשני ישראל נכנסו לאקסטזה, מנסים לגבור זה על זה בתיאור התוצאות הנוראיות ובניתוח כל הזוועות שיומטו עלינו בעקבות הבחירות. אני רוצה לנסות לתת מבט אופטימי יותר, בגבולות הידע המוגבל שלי על החברה המצרית, ולו כדי – נו, אתם יודעים – להראות שאפשר.

ראשית, ראוי להזכיר שכל המספרים שנזרקים לאוויר הם חלקיים והמשמעות שלהם לא ברורה בתמונה הגדולה. שיטת הבחירות המוזרה משהו של המצרים מחלקת את המדינה לשלושה חלקים (שווים?), כאשר הבחירות נערכות בשלושה "גלים" על פני שלושת החלקים הללו – כל פעם חלק אחד. זה עתה הסתיימה ההצבעה בגל הראשון, ולכן יש לנו תוצאות משליש מהמדינה.

זו שיטה מוזרה גם משום שהיא נותנת טווח זמן מוזר שבו ידועות (פחות או יותר) תוצאות של חלק מהבחירות, מצד אחד, אבל תעמולת הבחירות נמשכת. לא ברור איך הפער הזה ישפיע על המצביעים. דמיינו לעצמכם שבישראל היו מתחילות הבחירות ביום אחד, בערבו של אותו יום היו מתפרסמות תוצאות הקלפיות המדגמיות של הערוצים השונים, ולמחרת היה אפשר להמשיך ולהצביע. למעשה – ברוב המדינות שאני מכיר אסור לפרסם תוצאות של קלפיות מדגמיות (או אמיתיות, במקרה של מדינות שמשתרעות על פני כמה אזורי זמן, כמו קנדה) עד לסגירת כל הקלפיות בדיוק כדי למנוע השפעה של הפרסום הזה על המצביעים האחרונים.

עם זאת, תוצאות הבחירות אינן חורגות באופן בלתי סביר ממה שידענו עליו קודם לכן. ראשית כל, מצביעיהן של המפלגות האיסלמיות מונים כ-60 אחוז מהמדינה (מפלגת החרות והצדק של האחים המוסלמים למעשה התמודדה בקואליציה עם עוד 10 מפלגות אחרות, אבל ההנחה היא שרובם המכריע של המצביעים יגיעו מתומכי האה"מ). מפלגת אל-וואפד, שהייתה אמורה להתמודד כחלק מהקאוליציה של האה"מ אבל פרשה ברגע האחרון והתמודדה לבד, נפלה מתחזיות של 20% ומעלה אל מתחת לעשרה אחוזים, ולעומת זאת המפלגה הסלאפית, שהייתה צפויה לקבל 7-8 אחוזים זינקה ליותר מ-20%. בהנחה שהמספרים הללו ישמרו גם בשני הגלים הבאים (הנחה בעייתית, כמובן), אפשר לשער שהרבה מהמצביעים הפוטנציאליים של אל-וואפד העדיפו בסוף ללכת עם האה"מ, בעוד שרבים מתומכי האחים המוסלמים החליטו בסופו של דבר להקצין וללכת עם הסלאפים.

יש שלוש שאלות קריטיות להבנת הבחירות במצריים: א. עד כמה מייצגות התוצאות בגל הראשון את התוצאות בשני הגלים הבאים? אני לא מבין מספיק בגאוגרפיה או בדמוגרפיה של מצריים כדי להעריך עד כמה הגל הראשון שיקף את מרכזי הכוח של החילונים – האם מרכזי הכוח הללו מוצו ובגלים הבאים צפויה קריסה חמורה עוד יותר? או שמא להפך, אפשר לצפות להצלחה גדולה יותר של החילונים בסבבים הבאים? לא ברור.

ב. איך תשפיע נוסחת חלוקת המושבים על המעבר מאחוזים למושבים? כאן חשוב לזכור שהפרלמנט המצרי יורכב משני אלמנטים: שליש ממנו נבחר באזורי בחירה חד-מושביים, עם אפשרות לסיבוב נוסף (קצת כמו הבחירה הישירה לראשות הממשלה בישראל לפני עשור: אם בסבב הראשון אף אחד לא מגיע ל-50%, מתמודדים שני המועמדים החזקים ביותר בסיבוב השני. זו השיטה שאפשרה לז'אן-מרי לה-פן לעלות לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת פעם אחת, ואז להפסיק 80-20 לשיראק, כש"תומכי" שיראק הפיצו את הסיסמא 'הצבע לנוכל, לא לפאשיסט'). בבחירות אלו יש יתרון ברור לאחים המוסלמים. לעומת זאת, בשני-שליש האחרים הבחירות תתבצענה באזורי בחירה רב-מושביים עם שיטה יחסית. לא סתם שיטה יחסית – שיטה יחסית שבה חלוקת העודפים היא לפי השארית הגדולה, כפי שהיה נהוג בישראל עד שחברי הכנסת באדר ועופר החליפו אותה לשיטת האגנבך-בישופ. שיטת השארית הגדולה היא ההוגנת בשיטות החלוקה, וזו שנותנת הכי הרבה סיכוי למפלגות קטנות להשיג מנדט נוסף. למעשה, לפחות לפי דיווח אחד שקראתי, השיטה המצרית תאפשר למפלגה שלא השיגה מספיק קולות אפילו למנדט אחד לקבל מנדט רק עבור השארית שלה. כלומר – לא רק שאין אחוז חסימה, אלא שה"מודד" לפיו מחולקים המנדטים מחושב לפי כלל הקולות, ולא רק הקולות של המפלגות שהצליחו להשיג מנדט אחד לפחות. המשמעות היא סיכוי גדול יותר לפרלמנט מפוצל עם הרבה מפלגות קטנטנות. לגמרי לא ברור שלאחים המוסלמים יהיה רוב בפרלמנט הזה (למרות שזה בהחלט יתכן).

ג. עם מי יקימו האחים המוסלמים קואליציה? זו שאלת מיליון הדולר. על פי כל הדעות, גם אם לאה"מ אין רוב בפרלמנט, הם ישבו על "נקודת הציר" של המערכת, כלומר – שום ממשלה לא תקום בלעדיהם. השאלה היא האם הם ילכו ימינה, לסלאפים, או שהם יקימו ממשלת מרכז עם הגוש הליברלי ו/או אל-וואפד. מנהיג מפלגת החירות והצדק כבר הודיע שהמפלגה בשום פנים ואופן לא תקים קואליציה עם הסלאפים, ופניהם למרכז (מפלגת אל-נור, מצידה, הוציאה הודעה לעיתונות לפיה יאללה יאללה יא מכוערת מי רוצה אותך בכלל). מצד אחד, יש הרבה הגיון בהעדפה כזו – פניה לסלאפים משמעה הפניית עורף למערב ולמעמד הביניים המצרי, שבלעדיו אין לאף שלטון מצרי סיכוי להצליח לקדם את הכלכלה המצרית ולספק להמונים את מה שהאחים המוסלמים הבטיחו.

מצד שני, אפשר לראות בהצהרות המתוזמרות הללו כחלק מקמפיין הבחירות המתמשך במצרים – אם שתי המפלגות מתכוונות להקים ממשלה ביחד, יש לשתיהן אינטרס שלא להפחיד מצביעים מתונים יותר שעשויים לברוח מהאחים המוסלמים ולתת את קולם למפלגה חילונית כדי להקטין את סיכוייו של "גוש חוסם" איסלאמי.

אז האם מצרים הולכת לקראת ממשלה איסלאמית קיצונית, או שמא האחים המוסלמים יעדיפו ממשלת מרכז עם תמיכה רחבה גם מתוך מצרים וגם מבחוץ? הניחוש שלי, ואני יודע שאני מדבר כאן יותר מרחשי לב מאשר מתוך ידע מקיף של החברה המצרית (אבל יש לי הרגשה שגם הפרשנים האחרים בתקשורת נוהגים כך), הוא שהאחים המוסלמים יעדיפו קואליציה עם המרכז. כל בחירה אחרת תעמיד אותם לא מול "סתם" 40% מאוכלוסיית מצרים, אלא מול אותם 40% אקטיביסטים, משכילים ובעלי קשרים עם המערב, שיהפכו את שלטונה לבלתי נסבל – במיוחד אם היא תקבל משהו מתוך המצע הקיצוני של אל-נור.

בניגוד לכל מיני פרשנים בעיתונות הישראלית, אני לא רואה את האחים המוסלמים נוהרים בשמחה כזו אל ביטול הדמוקרטיה והחלפתה בתיאוקרטיה איסלאמית. הצבא עדיין שם, והוא עדיין חזק, והוא עדיין היריב המסוכן ביותר של האחים המוסלמים. אם הצבא ירגיש שהמדינה עומדת בפני מהפכה סטייל-איראן, ושהוא יכול לנצל את המצב כדי לזכות בתמיכתם של 40% מהציבור כדי להפיל את השלטון הנבחר סטייל-תורכיה, אין לי ספק שהוא ינהג כך. והאחים המוסלמים יודעים זאת. האינטרס העצמי שלהם הוא לבסס את הדמוקרטיה במדינה לפחות לעוד 8-10 שנים, טווח זמן שיאפשר לנטרל את הכוח הפוליטי של הצבא. טווח הזמן הזה הוא גם מה שיש לליברלים במצרים כדי להתחזק ולייצר לעצמם גוש חוסם שימנע הדרדרות לשלטון בלתי דמוקרטי בעתיד.

הרבה ביקורת סופג ממשל אובאמה בימים האחרונים בגלל התגובות המהוססות לארועים במצרים. איך מדינה, שהתיימרה לפלוש למדינה אחרת כדי להפיץ את בשורת הדמוקרטיה, לא תומכת בתנועה עממית לדמוקרטיזציה? יש הרואים בכך אינטרס אמריקאי לשימור כוחו הדיקטטורי של מובארק, יש הרואים בכך גזענות פשוטה, כאילו ה"מנטליות הערבית" פשוט "לא מוכנה לדמוקרטיה".

אבל האמת היא שכלל לא ברור מה הפעולה הנכונה בתנאים הללו. אבל צריך לזכור: לארה"ב יש יחסים קרובים מאוד עם ממשלת מובארק. בואו נניח לרגע שאובאמה ושאר החברים בממשל שלו מאוד רוצים לראות דמוקרטיזציה במצרים. אך אם הם יצאו באופן פומבי ויתמכו במפגינים, אבל המהפכה תכשל ומובארק ישאר בשלטון^[1], ארה"ב תשאר בעמדה המאוד לא נעימה של הצורך להתמודד עם עוינות גלויה ומוצדקת של ממשלת מצרים כלפיה. ומכיוון שבסיטואציה כזו בין כה וכה יהיה למובארק אינטרס לעורר מדנים כדי להשיג תמיכה, הרי שהדבר יוביל להגברת אי היציבות באזור, והגדלת הסיכון לאינטרסים אחרים של ארה"ב.

יתר על כן, ארה"ב אינה בהכרח אהודה במיוחד על המצרים. הבעת תמיכה נמרצת מדי על-ידי האמריקאים יכולה דווקא לשרת את מתנגדי המהפכה, כפי שקרה באירן: אתם מאשימים את השלטון בקרבה עודפת לאמריקאים? אתם בעצמכם נתמכים על-ידי האמריקאים! (אותו דבר, אגב, נכון גם לגבי ישראל).

היפה הוא שאותו הניתוח בדיוק נכון גם אם המטרות של ארה"ב הן הפוכות: תמיכה בלתי מסוייגת במובארק לא רק שתציג את ארה"ב באור בעייתי במקומות אחרים בעולם בהם היא מעודדת דמוקרטיזציה, אלא שתפעל לרעתו של מובארק עצמו, כאשר הדבר רק יוכיח את טענות מתנגדיו שהוא משרת את האימפריאליזם האמריקאי.

כלומר, איך שלא מסתכלים על זה, התגובה האמריקאית של לשבת ולחכות ולא ממש לבחור צד מסויים, היא התגובה הסבירה ביותר. אם הדברים יתגלגלו כך שהסבירות להצלחת המהפכה תעלה, אפשר לנחש שארה"ב תנקוט עמדה יותר ויותר ברורה למען הדמוקרטיזציה. כמובן, אז יאשימו אותם בצביעות, ואף אחד לא יאמין שהם מלכתחילה קיוו לכך, אבל זה לא באמת ישנה. האינטרסים של ארה"ב באזור לא ישתנו בגלל השינוי באופי השלטון המצרי, וכל עוד השלטון המצרי יעדיף להפנות את פניו מערבה ולא מזרחה לאירן, ארה"ב תחפוץ בשיתוף פעולה איתו, וכל עוד הציבור המצרי יחפוץ בחירות, הוא יעדיף את הצביעות המערבית (לכאורה) על פני התיאוקרטיה והדיקטטורה המזרחיות.

עדכון: מסתבר שבזמן שהפוסט הזה נכתב, התהליך שתיארתי כבר התחיל להתרחש. היום קלינטון יצאה באופן הרבה יותר מובהק בתמיכה בהחלפת השלטון במצרים ובדמוקרטיזציה. גם ההודעה המשותפת של אובמה וארדואן מצביעה על כיוון זה.

1. וזו צריכה להיות הנחת ברירת המחדל תמיד – הרבה יותר מהפכות כושלות מאשר מצליחות, ומי שמספר לכם שהוא יודע איזו מהפכה תצליח ואיזו תכשל משקר. [↩]

איסלמופובי העולם כמרקחה! השם מוחמד, על תריסר איותיו המגוונים, הפך לשם הנפוץ ביותר לתינוקות שנולדו ב-2009 באנגליה ו-ווילס. אין ספק, הלך על אנגליה, ותיכף האירופאים האלה ילמדו על בשרם מה משמעות הכניעה לכוחות המוסלמיים — שהרי אין ספק שכל אחד ואחד מהמוחמדים הללו הוא פצצת זמן מתקתקת, בדיוק כמו המוחמד ההוא, נו, מוחמד אוסאמה בין-לאדן.

בתמונה: מוחמד (עליסטרציה)

עולה השאלה – מה אפשר ללמוד מפריט המידע הזה? האם המשמעות היא שתוך כעשוריים יהפכו המוסלמים לרוב בבריטניה? ובכן, לא בדיוק. מה שאפשר ללמוד מהסטטיסטיקה הזו זה בעיקר שמוסלמים ממש אוהבים לקרוא לילדים שלהם בשם מוחמד, ושבריטים ממש לא אוהבים לקרוא לילדים שלהם בשמות נפוצים (בדיוק כמו ישראלים חילונים, אגב. אפרופו, בארה"ב, כרגיל, תמיד דופקים את העניים).

כ-7500 מוחמדים קטנים וצווחנים נולדו ב-2009, לעומת 7364 אוליברים – השם בעל האיות האחיד שזכה במקום הראשון ה"רשמי" (שמסתיר את האמת המכוערת, על פי הטלגרף). הוצפתם כבר אימה ופחד?

בבריטניה^[1] נולדו בשנה הקודמת כ-706 אלף ילדים. המוסלמים מהווים כארבעה אחוזים מאוכלוסיית בריטניה. השאלה היחידה שנותרה היא – איזה אחוז מהמוסלמים שנולדים מדי שנה בבריטניה נקראים מוחמד? מן הסתם, אין סטטיסטיקות מדוייקות בנושא, אבל אפשר לתת קירוב על בסיס מדינה שרובכם מכירים היטב, והקירוב הזה הוא שליש.^[2] 7500 חלקי 706 אלף כפול שלוש נותן לנו כ-3.2 אחוז מהלידות, מה שמשאיר לנו עוד מרווח לא קטן למקרה שאחוז המוחמדים הבריטים קטן יותר מאחוז המוחמדים הישראלים, לפני שנגיע לגידול טבעי גדול יותר בקרב האוכלוסיה המוסלמית בבריטניה.

פאניקה?

–

יש הרבה סיבות להניח שהריבוי הטבעי אצל מוסלמים הוא גדול יותר מאשר אצל יתר הבריטים. אני לא מתכחש לכך. אבל הכותרות המזועזעות בבריטניה (וחברים), והכותרות השמחות לאיד בישראל מתעלמות מהעובדה הפשוטה שהמספרים שהן מציגות אינם אומרים דבר וחצי דבר על ההפרש כזה, אם אכן הוא קיים. הדבר היחיד שהן עושות הוא לטפח פחד, שלאחריו תבוא השנאה, שלאחריה תבוא האלימות.

1. למעשה, אנגליה ו-ווילס, אבל אין לי כח לכתוב את זה כל פעם, אז אני אכתוב בריטניה במקום, והסקוטים וחצי מהאירים יסלחו לי. [↩]
2. אלוהים אדירים! [↩]

אני באמת לא רוצה להתלונן. כלומר, כן, יש פה את ה-G20 ואני קצת במצור: הבית שלי שסמוך למרכז הפסגה מוקף במחסומים ואני צריך להצטייד בתעודת זהות אם אני רוצה לרדת לטייל על גדות האגם; וגם באתרי החדשות יש הרבה תמונות של כל מני מקומות שאני נוהג לעבור לידם בדרכי לאוניברסיטה או סתם לקניות, עם חלונות מנופצים וכל מיני חוליגנים שמציתים ניידות משטרה לידם, ושוטרים שיורים רימוני גז וכדורי גומי; וכל מיני אנשים קוראים כנגד "מדינת משטרה"  בגלל שהביאו כוחות מתוגברים של המשטרה הנחמדה ביותר ביקום כדי להגן על הציבור בדיוק מאותם אנשים שקוראים קריאות נגד השוטרים שלא היו שם אלמלא הם עצמם. אבל באמת שאני לא מתלונן – אצלנו זה יומיים של בלאגן ואז חוזרים להיות עיר רגועה ומשעממת עד כדי אקסטזה, ובאמת שהבלאגנים הקבועים אצלכם הרבה יותר גרועים.

אני גם יודע שכל העניין הזה של חדשות חוץ לא בדיוק מפותח בארץ, ובאופן כללי התפיסה הישראלית של מפת העולם לא בדיוק תואמת קונבנציות קרטוגרפיות, אבל, דחילק, ועידת פסגה של 20 מנהיגים מהמדינות החזקות בעולם, בחירות דמוקרטיות ראשונות מזה 50 שנה בגינאה, ועמוד "חדשות החוץ" של מאקו כולל, חוץ מכדורגל, בעיקר הפניות לסיפור על מישהו שנשרף לה השיער וקוף שלמד לשחות? אתם התחרפנתם לגמרי?!

לשם השוואה, הנה עמוד חדשות החוץ של ה-CNN, שמתייחס לשני הארועים החשובים ביותר שקורים כרגע בעולם, ואפילו כולל שתי התייחסויות קטנות יותר לישראל:

לרוב קוראי המשכילים, כמובן, ידוע כבר שבלגיה, כמו פתח-תקווה, לא באמת קיימת. בלגיה, כמובן, היא המצאה שמאלנית שנועדה לתת גיבוי עובדתי פיקטיבי לשטויות ששמאלנים אומרים. לדוגמא, שמאלנים דו-לאומיים כמוני מציינים את בלגיה כדוגמא למדינה דו-לאומית.

הבעיה עם המדינה הזו – ללא ספק כשל אדיר של מועצת זקני השמאל – היא שהיא לא מי יודע מה מתפקדת. אחרי בחירות 2007 לקח לבלגים 197 ימים להרכיב קואליציה, שגם היא לא החזיקה מעמד יותר מדי זמן. כעת, כפי שכלי התקשורת שמחים לספר לנו, המצב החמיר עוד יותר: מפלגה שתומכת בפילוג המדינה לשתיים זכתה בבחירות.

זכתה בבחירות? רגע, בואו נחזור דקה אחורה. על פי המדגמים (שכן תוצאות האמת טרם נודעו), מפלגת הברית הפלמית זכתה לכ-30% מהקולות בפלנדריה, שהם כ-18% מהקולות בכלל המדינה, שהם כ-30 מנדטים מתוך 150. לקדימה יש יותר.

רגע רגע, בבחירות הקודמות, הרשימה שבה התמודדה הברית הפלמית זכתה, שימו לב, לכ-30% מהקולות בפלנדריה, שהם כ-18% מהקולות בכלל המדינה, שהם 30 מנדטים מתוך 150. מופתעים? הברית הפלמית התמודדה בבחירות הקודמות ברשימה משותפת עם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. שנפלה בבחירות הנוכחיות לכ-10 אחוז בספירה הארצית – פחות, אבל לא בהרבה, ממה שקיבלה בבחירות 2003. את הקולות שהברית לא סחבה מהשותפה שלה לשעבר, היא השלימה דווקא ממפלגת ה"אינטרס הפלמי", היורשת של "הבלוק הפלמי", המפלגה הקיצונית-קסנופובית, שנפלה מכ-12 אחוז (כללי) בבחירות 2007 לפחות מ-8 בבחירות הנוכחיות. אם הפלמים הקצינו את עמדותיהם, עושה רושם שדווקא הרבה מהקיצוניים מיתנו אותן.

לשם השוואה, מפלגת הבלוק הקוויבקי, המפלגה הבדלנית בקוויבק, קיבלה בפעם הראשונה שהתמודדה בבחירות הקנדיות ב-1993 אחוז מדהים של 49.3 תמיכה מהמצביעים בקוויבק – הרבה יותר מאשר ה-42% המשותפים של הברית והאינטרס הפלמים. היא חזרה על הישג זה פעם נוספת ב-2004 עם 48.9 אחוז. ב-2006 עדיין השיגה את אותו אחוז תמיכה של שתי המפלגות הבדלניות בפלנדריה – 42%. בשאר מערכות הבחירות שבין 1993 ל-2008 קיבלה המפלגה 37% או יותר. והנה, קנדה עדיין עומדת על תילה.

יש עוד משהו ללמוד על בלגיה מקנדה – בדלנים נבהלים מההצלחה של עצמם. ב-1995 נערך משאל עם (שני) בנושא הפרדות של קוויבק מקנדה. הוא הוכרע, לטובת הפדרליסטים, בהפרש של פחות מאחוז. מאז רק התחזק כוחם של הבדלנים בתוך קוויבק, אבל הם לא ניסו לחזור על משאל העם. גם בארט דה-וויבר, מנהיג הברית הפלמית, הספיק כבר לצנן את הלהבות ולהבהיר שלמרות שהוא עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט, הוא עדיין אוחז רק ב-30 אחוזי תמיכה בקרב הפלמים, ורק בחמישית מהפרלמנט. הוא יודע ששום קואליציה שלא ירכיב – אם יצליח בכלל – לא תתמוך בפירוקה של בלגיה, אפילו בנוסחא המתונה והאיטית יותר שהוא הציע. הוא יודע גם שיש סיכוי טוב שההישג שלו יהיה קצר ימים אם הפלמים יבהלו מעצמם. האינטרס הנוכחי שלו הוא להקים ממשלה יציבה שתעשה שני דברים – תבצע רפורמה יחסית קלה שתעביר יותר סמכויות לממשל האזורי על חשבון זה הפדרלי, ולייצב את הכלכלה הבלגית. דה-וויבר כבר הספיק להצהיר שיבקש להקים קואליציה עם הסוציאליסטים, כאשר דווקא ראש המפלגה הסוציאליסטית הוואלונית צפוי לעמוד בראש קואליציה כזו (מתוקף תפקידו כראש ה"משפחה" הגדולה ביותר, יחד עם הסוציאליסטים הפלמים – לברית הפלמית אין מפלגת-אחות בצד הוואלוני).

–

אני רחוק מלהתיימר להבין יותר מדי בהיסטוריה או בפוליטיקה הבלגית, אם כי אני אאלץ להרחיב את ידיעותי במסגרת כתיבת הדוקטורט שלי, אבל יש דברים שאני פשוט לא מצליח להבין לגבי המדינה הזו. למשל, איך זה שדווקא הצד הפלמי, זה שהיה נתון לשליטת האליטה הצרפתית לאורך רוב שנות קיומה של בלגיה, הוא הצד המשגשג יותר כלכלית במדינה הזו. יותר משהפלמים רוצים להפרד מוואלוניה בגלל ויכוחים על שפה ולאום, הם רוצים להפרד מהם פשוט מכיוון שהפרנקופונים הם עול כלכלי על צווארם. דמיינו לעצמכם שהפלסטינים היו קוראים לשתי מדינות כי נמאס להם לממן בכספי המיסים שלהם את הצד היהודי המפגר כלכלית…

אם יש משהו שהופך את בלגיה למדינה הדו-לאומית הכי פחות סבירה, זה בדיוק העובדה שהצד הממורמר יותר הוא גם הצד העשיר יותר. אם הקוויבקים יודעים שהפרדות מקנדה תעלה להם בהרבה מאוד כסף, ויכולתם להשיג שגשוג כלכלי בכוחות עצמם מוטלת בספק, הרי שאצל הפלמים המצב הוא הפוך: יש להם אינטרס כלכלי להפרד מהדרום. 42 אחוז תמיכה במפלגות בדלניות? אני לא מבין איך הם לא העיפו את הוואלונים המעצבנים האלה לעזאזל כבר לפני חמישים שנה, עם מאה אחוז תמיכה.

–

אז האם בלגיה קיימת? או, יותר נכון, האם יש סיבה לחשוב שהיא תמשיך להתקיים עוד עשור או שניים? אני מאמין שכן, אבל נצטרך לראות איך תתקדמנה השיחות להרכבת קואליציה בחודשים הקרובים. התחושה שלי היא שדה-וויבר יוותר על הדרישות הקיצוניות יותר שלו ויסתפק במדינה מבוזרת יותר. אבל בשביל זה הוואלונים יצטרכו לבלוע את הצפרדע ולהבין שהם כבר לא האליטה, והם צריכים להתחיל להציע הצעות ראויות לצד הפלמי כדי לשכנע אותם להשאר איתם.

–

בלי קשר לכלום, תמונת הכותרת של הבלוג הוחלפה (שוב), והפעם אתם זוכים לתצוגה פנורמית של אזור הבריכה-סלאש-ברביקיו בבניין בו אני מתגורר. תקנאו!

נתקלתי באוניברסיטה בעמית ללימודים שחזר לאחרונה משהות קצרה בארץ, שם נטל קורס על הפוליטיקה הישראלית. שאלתי אותו, בחור מאוגנדה, מה לו ולישראל. הוא אמר שהוא מאוד מתעניין במדינה, והוא שוקל אולי לכתוב את התזה שלו על הפלישה הישראלית לאוגנדה.

הסתכלתי עליו בעיני עגל.

איזו פלישה ישראלית לאוגנדה?

לקח לי יותר מכמה שניות לקלוט שהוא מתכוון למבצע אנטבה. וזה די הימם אותי – בכל זאת, מדובר פה על אחת הפעולות היותר מוצדקות שישראל נקטה, כנגד חוטפי אזרחיה שלה על אדמת מדינה ששליטה שיתף פעולה באופן מלא עם החוטפים (ובאופן כללי לא היה איש נחמד במיוחד, עד כמה שאני יודע). אבל בתודעה של אזרחי אוגנדה מדובר על "פלישה של הצבא הישראלי".

לא יכולתי להתעכב ולהמשיך לשוחח איתו – על אידי אמין, על מה הוא יודע על החטיפה ומבצע השחרור לעומת מה שאני יודע עליו. אני מקווה שעוד יזדמן לנו לדבר על זה.

אבל העובדה שמפגשים כאלו יכולים לקרות לי במסדרון בדרכי לסידורים במחלקה – זה בדיוק מה שהופך את הלימודים בחו"ל לחלק כל כך קריטי מהשכלתו של איש מדעי החברה.

בעוד שעות ספורות יצאו אזרחיה בריטניה להצביע באחת ממערכות הבחירות המרתקות ביותר שהיו שם מזה עשורים מספר. בסבירות נמוכה למדי, אך עדיין משמעותית, מפלגת הלייבור עלולה להפסיד את מקומה בין שתי המפלגות הגדולות ביותר מבחינה אלקטורלית למפלגה הליברלית-דמוקרטית – גלגול של המפלגה הליברלית שנדחקה כמעט לנשיה בשל עלייתה של אותה מפלגת לייבור, אחרי הרחבת זכות הבחירה לכלל האוכלוסיה.^[1] אותה הרחבת זכויות נחקקה דווקא תחת ממשלה ליברלית – ועוד כזה שהתבססה על סיעה שגדולה רק באחד מהסיעה השניה בגודלה (השמרנים), וגם זאת עשתה עם שלושה אחוז פחות קולות מאשר המפלגה השמרנית. זו הייתה הפעם האחרונה שהמפלגה הליברלית זכתה למספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט. בבחירות הבאות היא נפלה למקום השלישי, ומעולם לא נחלצה ממנו. בשנת 1983 המפלגה הגיעה לכדי שני אחוזים מתחת ללייבור, אך מאז לא הצליחה לשחזר אפילו את המעין-הישג הזה.

אבל גם אם ניק קלג יעשה את הבלתי-יאמן ויוביל את מפלגתו למקום השני בספירת הקולות, כל הניתוחים מצביעים על כך שהלייבור תשאר במקום השני בספירת המושבים, ובהפרש משמעותי: הסוקרים מנבאים הפרש של פי 2-2.5 בין הלייבור לליברלים. בשלב מסויים בקמפיין אפילו הסתמנה אפשרות שהלייבור יצליחו להגיע למקום הראשון במספר המושבים למרות שיהיו במקום השלישי מבחינה אלקטורלית.

היסטוריית ההצבעה בבריטניה (מקור: וויקיפדיה)

איך זה יכול לקרות? בבריטניה קיימת שיטת "הראשון מנצח" (First Past The Post), הידועה גם בשמה היותר רשמי "שיטת רוב-יחסי באזורים חד-נציגיים" (Single Member Plurality). המשמעות היא שבכל מחוז מתמודדים נציגי המפלגות על מקום אחד, והמתמודד שמקבל את מספר הקולות הגדול ביותר, זוכה. כך, אם במחוז מסויים מתמודדים שלושה נציגים כאשר האחד זוכה ב-34% ושני האחרים ב-33%, הראשון זוכה במחוז. כאשר שתי מפלגות מתמודדות על קהלים דומים, שאף נוטים להיות מרוכזים גיאוגרפית, התוצאה תהיה מאבק חריף באותם מחוזות עם אחוזי תמיכה גדולים לשתי המפלגות (לדוגמא, 48-52), בעוד שהמפלגה השלישית תוכל לזכות ביותר מושבים במחוזות אחרים, שם היא תזכה לרוב-יחסי נמוך אבל מספיק (40-32-28). לצורך הדוגמא ההיפותטית, אם המחוזות מתחלקים חצי בחצי בין שני המצבים הללו, יווצר מצב שבו המפלגה השלישית תזכה ב-20 אחוז מסך הקולות (40% בחצי מהמחוזות), אבל ב-50% מהמושבים בפרלמנט, בעוד שתי המפלגות האחרות תזכינה ל-35% כל אחת, אבל רק 25% מהמושבים.^[2]

קל לראות שבסיטואציה כזו, יש אינטרס לתומכיו של מועמד שנתפס כחלש ביותר לעבור לאחד משני המועמדים האחרים כדי לשפר את סיכוייו. אם כל המצביעים במחוזות מהזן השני יחליטו לאחד כוחות ולהצביע לאותו מועמד, המפלגה השלישית תמחה לחלוטין. הצבעה כזו נקראת "הצבעה טקטית".

כדאי לזכור שהצבעה טקטית אינה בהכרח הצבעה מתוחכמת. כך, למשל, בישראל אפשר לראות לעיתים הצבעה טקטית, למרות שאין שום משמעות פרקטית להצבעה כזו^[3] כאשר מצביעי מרצ העבירו את קולם לקדימה כדי לחזק את ציפי לבני, לדבר לא הייתה שום משמעות, משום שהמפלגה שתזכה בראשות הממשלה לא נקבעת על סמך מספר המושבים או הקולות, אלא על סמך הקואליציה שתצליח להרכיב. העברת קולות בתוך הקואליציה הפוטנציאלית אינה משנה כלל, ולכל היותר מצמצמת את סיכויה של המפלגה העוד-יותר-קטנה להכלל בקואליציה שכזו. גם בשיטת "הראשון מנצח" הצבעה טקטית יכולה להתבסס על ניתוח שגוי של המציאות. למשל, יש חוקרים שהצביעו על מקרים בהם מפלגה שהובילה במחוז מסויים הפסידה קולות למפלגה במקום השלישי(!) בגלל הצבעה טקטית שהתבססה על סקרים ארציים.^[4]

ניק קלג, מנהיג הליברלים-הדמוקרטים. יפסיד מן ההפקר? (תמונה: וויקיפדיה)

בכל אופן, ההצבעה הטקטית הזו, היא זו שמובילה לתוצאה המכונה "חוק דיברז'ה" (Duverger's law). חוק זה קובע ששיטות של רוב-יחסי (התרגום הלא כל כך מוצלח של plurality) יובילו בדרך-כלל למערכת דו-מפלגתית גם ברמה האלקטורלית (וקל וחומר ברמת המושבים בפרלמנט). החוק הזה, כמובן, אינו חוק טבע – בקנדה, למשל, מתקיימת כבר עשוריים מערכת ארבע-מפלגתית, ולמעלה משבעים שנה קיימות בפרלמנט לפחות שלוש מפלגות משמעותיות.^[5] זה לא שחוק דיברז'ה אינו נכון, אלא שהוא עובד בעיקר ברמת המחוז הבודד – בכל מחוז התחרות היא בין שני נציגים בלבד. כאשר בוחריהן של מפלגות מסויימות מרוכזים גיאוגרפית, התוצאה היא שבאותם אזורים יש הצלחה למפלגות השלישיות, למרות שהן כמעט ולא זוכות לקולות במקומות אחרים.

עם זאת, מתיו שוגארט מראה כי כמעט שאין מקרים בהם יש שלוש מפלגות עם אחוז פחות או יותר שווה של מצביעים. בחיפוש אחר מערכות בחירות בשיטה הבריטית בהן המפלגה הגדולה ביותר זכתה בלא יותר מ-36% והקטנה ביותר זכתה בלא פחות מ-25%, היה רק מקרה אחד בהיסטוריה – בנובה סקושיה (פרובינציה קנדית), ב-1998. אם מרחיבים קצת את הטווח, אפשר למצוא עוד שני מקרים – שניהם פרובינציות קנדיות. מה שמייחד את המקרה הבריטי הנוכחי מכל שלושת המקרים הללו הוא שבשלושתם הייתה תחרות על המקום הראשון, אבל בבריטניה כיום התחרות היא על המקום השני – מקומה של המפלגה השמרנית במקום הראשון (אלקטורלית, וכמעט בלי ספק גם בספירת המושבים) נראה מובטח.

המירור מרעיפים אהבה על ראש המפלגה השמרנית, דיוויד קמרון (צילום מסך)

רבים בלייבור כיום מודעים לכך, ולכן גברו בעת האחרונה הדיבורים על עידוד הצבעה טקטית בגיבוי מפלגתי. חבר הפרלמנט אד בולז מהלייבור הציע לעודד מצביעי לייבור להצביע לליברלים כדי למנוע נצחון מהמועמד השמרן במחוזות המתאימים. המירור הבריטי אפילו פרסם מדריך למצביע הטקטי איך למנוע את עליית השמרנים. אך מנהיג הלייבור, גורדון בראון, דחה בשאט נפש את ההצעות הללו. אם יורשה לי, אני מאמין שבראון לא דחה את ההצעות הללו בגלל שהן מפוקפקות מבחינה אתית (הן לא, הן לגיטימיות לגמרי), אלא משום שאם הלייבור תזכה להיות המפלגה השלישית אצל המצביעים הראשונה בספירת המושבים, הדבר יביא לתרעומת ציבורית כה גדולה עד שלא יהיה מנוס מבחירות נוספות תוך חודשים ספורים — דבר שגם כך אפשרי לאור הפרלמנט המפולג שיווצר אחרי הבחירות. עדיף לו לא להגיע לעוד סבב בחירות מהעמדה הלא נעימה הזו.

מבחינת מושבים, רוב הסיכויים הם שהבחירות הללו תגמרנה בלי רעידות אדמה חריגות. חוק דיברז'ה ימשיך לפעול כרגיל. מבחינה אלקטורלית, יש סיכוי למכה משמעותית ליוקרתו של הלייבור, ובעיקר לזו של גורדון בראון. בין כה ובין כה, השאלה הכי מעניינת שתשאל מחר היא האם ניק קלג – אחד הפוליטיקאים המעניינים, הרהוטים והאינטלקטואלים ביותר בנמצא כיום, שמוביל סדר יום ליברלי במובן הטוב ביותר של המילה וביושרה ראויה לציון אל מול המתקפות האופורטוניסטיות והפופוליסטיות של שתי המפלגות היריבות – יצליח למנף את ההצלחה היחסית שלו בבחירות הנוכחיות כדי להפוך לכוח פרלמנטרי מרכזי אחרי הבחירות הבאות.

1. אם כי עם מגבלות מסויימות על נשים, לפחות בהתחלה. [↩]
2. לחלופין, אם אותה מפלגה זוכה באופן עקבי בכל המחוזות מהזן הראשון, המפלגה השניה במניין הקולות לא תזכה אפילו למושב אחד. אפשר אפילו לדמיין מצב שבו המפלגה הראשונה במניין הקולות לא תזכה באף מושב – אם למשל המחוזות מהזן השני יניבו תוצאות של 40-35-25, כאשר המפלגה שזוכה ב-35% באופן עקבי זוכה ב-48% במחוזות מהזן הראשון. [↩]
3. למעט המקרה של מצביע למפלגה שאינה צפויה לעבור את אחוז החסימה שמעביר את קולו למפלגה שכן תעבור אותו. [↩]
4. לדוג': במחוז שבו הליברלים הובילו באחוזים בודדים על השמרנים, מצביעי הליברלים העבירו את קולם ללייבור משום שהליברלים הפסידו בספירה הארצית — ובכך גרמו דווקא לבחירתו של המועמד השמרן. [↩]
5. גם בפרלמנט הבריטי יש כמה מפלגות זערוריות, אבל לא סופרים אותן בדרך-כלל. [↩]

ספיח מכמה אירועים מהזמן האחרון (פרשת קם-נווה, הדו"ח החדש של אם תרצו ואפילו השיר הדבילי של עמיר בניון).

בתקופה האחרונה בדקתי (המון) בחינות של סטודנטים בנושאי ארגונים בינלאומיים. אחד הנושאים שהם התבקשו לדון בו הוא הדילמה סביב ההאשמות כנגד צבא קנדה על כך שהוא סיכן את חייהם של עצירים אפגנים כאשר העביר אותם לידי הרשויות האפגניות בין אם מתוך בורות בנוגע לשימוש בעינויים שם, או (גרוע מכך) מתוך כוונת מכוון שהעצירים יעונו בידי האפגנים. לפרשה הזו יש המון נקודות מפגש עם ארועים מהזמן האחרון בארץ. בין השאר, היא נחשפה על-ידי אדם אחד, ריצ'ארד קולבין, לשעבר דיפלומט קנדי. לטענתו הוא התריע בפני מפקדי הצבא על הבעיתיות שבהעברת עצירים לידי האפגנים, אך לא קיבל כל התייחסות. לבסוף חשף את הדברים בפני הפרלמנט הקנדי. יהונתן דחוח-הלוי מיהר להשוות בין המקרים כהוכחה לכך שמעשיה של קם אינם ראויים מכיוון שאפשר להשיג תוצאות גם בלי לסכן את בטחון המדינה. בכך הוא התעלם מהעובדה שקולבין היה דיפלומט בכיר מספיק כדי שלדבריו יהיה משקל גם בלי מסמוך, בעוד שקם הייתה בסך הכל פקידה ואיש לא היה מקשיב לה (למעשה, בישראל לא בטוח שהיו מקשיבים גם לדיפלומט בכיר) – למעשה, אילולא התפוצצה הפרשה סביב קם עצמה, עד היום לאף אחד לא היה אכפת מאותה ידיעה נשכחת של אורי בלאו.

אבל דחוח-הלוי גם התעלם ממה שקרה לקולבין עצמו בעקבות אותה החשיפה. צבא קנדה עשה לו למטרה להכפיש את שמו ואף להפוך אותו לנאשם בפרשה, משום שלכאורה הוא ידע על העינויים אבל אף מסמך שהעביר לידי הצבא לא נקט במילה המפורשת (קולבין, מצידו, ניסה להמנע בדיוק ממסמוך מפורש שיטיל דופי בקצינים, והעדיף לאפשר לצבא לתקן את דרכיו מבפנים. לא עבד). מסע הכפשה שהתנהל כנגד קולבין הבהיר לכולם שגם כאן בקנדה למלשינים לא תהי תקווה. אם יש משהו ללמוד מסיפורו של קולבין הוא שאפילו במדינות שלכאורה מגינות על ה-whistle blowers, עדיין רוב המקורות יעשו בחוכמה אם יעבירו את המידע שלהם דרך שכבת המגן של העיתונות.

אבל לא על זה רציתי לדבר. באותם מאות מבחנים שקראתי, התבקשו הסטודנטים להביע דעתם על האחריות של צבא קנדה למעשים ומה צריך להעשות עם האחראים. גם אם נתעלם מאינספור התלמידים שהתעקשו לבלבל בין ההאשמות כנגד קנדה (שלא נגעו להתעללות ישירה, אלא רק להעברת עצירים לידי האפגנים בלי בקרה נאותה) לבין ההאשמות כנגד חיילי ארה"ב באבו-גרייב^[1], הרי שהופתעתי מהמהירות שבה אותם ילדים מוכנים לזרוק את חיילי מדינתם לידי בית המשפט הפלילי בהאג. במידה רבה אותם סטודנטים קנדיים הם תמונת מראה של המציאות הישראלית, בה מגינים מכל משמר על החיילים פן יעמדו למשפט בפני סמכות כלשהי שאינה סמכותו של הצבא עצמו, על כל המשתמע מכך, ואם בכלל.

אבל אם אפשר להנהן בעצב מהול בהבנה לאור תשובותיהם של הסטודנטים – לעזאזל, הם חיים בקנדה, מה להם ולצבא, פשעים כנגד האנושות ובית המשפט הפלילי בהאג? – עצוב ומטריד יותר לראות את ההתייחסות הישראלית לסוגיית הפשעים כנגד האנושות, ששקועה כולה בחוסר הבנה קריטי של אופן פעילותו של בית המפשט הבינלאומי.

בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג (שעל אמנת רומא להקמתו ישראל חתומה, אך טרם אשררה [תיקון: ישראל חתמה על האמנה אך משכה את חתימתה בדיעבד, יחד עם ארה"ב], ולכן היא אינה חברה בבית המשפט) הוא בית משפט משלים. המשמעות של זה היא שבית המשפט אינו מתערב בענייניהן של מדינות עם מערכת משפטית מתפקדת. בית המשפט נכנס לפעולה רק כאשר המערכת המשפטית במדינה מסויימת "אינה מסוגלת או אינה מוכנה" לקיים משפט הוגן למואשמים בפשעים כנגד האנושות. "אינה מסוגלת" היא מערכת משפטית שקרסה וחדלה לתפקד. "אינה מוכנה" היא מערכת משפטית שגויסה להגנתם של אותם אלו הנאשמים בפשעים שכאלו.

למרבה האירוניה, אם כן, תנועות כמו "אם תרצו" דווקא מספקות תחמושת בידי אלו המעוניינים להביא קציני צה"ל לדין בהאג: הם מוכיחים, בדבריהם ובמעשיהם, שישראל אינה מוכנה לדון ברצינות ובאופן הוגן בעניינם של חיילים שנחשדים בביצוע פשעים כנגד האנושות. ערוותם של קצינים בכירים נחשפה כשהם פעלו (לכאורה) בניגוד לפסיקת בג"צ (שבעצמו פסק על פי הדין הבינלאומי), וכל המדינה רועשת על עצם החשיפה. איזה מין מסר הדבר מעביר לשופטים בהאג? לכשידונו בעניינו של קצין צה"ל כלשהו ויחליטו אם ראוי שבית המשפט יתערב, מה הם יבינו מכך שאפילו אחרי החשיפה, אין המדינה עושה דבר בנוגע לאלוף נווה? הסירוב של המדינה לחקור ארוע כזה, כמו גם ארועים אחרים של חשד לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, דוגמת אלו שנחשפו על-ידי "שוברים שתיקה", וכן סירובה של ישראל להשתתף בחקירות בינלאומיות כגון זו שהובילה לדו"ח גולדסטון, מחזקת את הסבירות שקרוב היום בו יפסוק בית המשפט בהאג שהמערכת המשפטית בישראל "אינה מוכנה" לקיים משפט הוגן למעורבים בארועים כאלה, וכך תפתח הדרך בפני מגישי התביעות למיניהם.

בית המשפט בהאג, צריך לזכור, יותר משהוא בית משפט שנועד לערוך משפטים לפושעים, הוא בעיקר אמצעי לחץ על מדינות לשמור על החוק הבינלאומי בגבולן. הוא כלי מוגבל, לקוי מן היסוד ושנוי במחלוקת מוצדקת בעליל. אבל הוא קיים, וישראל (שאינה ארה"ב ואף לא סין) לא יכולה להמשיך להתעלם מקיומו. ישראל חייבת לחשוב מחדש על מדיניותה כלפי האשמות בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות – אם לא בשביל הנשמה, אז לפחות בשביל שלא לחשוף את חייליה למשפט בבית המשפט הבינלאומי.

1. אם כי הייתי מצפה מסטודנטים קנדים לדעת להבדיל בין ארה"ב לקנדה – זו טעות שהייתי מקבל בהבנה בארץ, נגיד, אבל בקנדה עצמה?! [↩]

כפי שרבים מכם יודעים, בעת האחרונה הופיעו סדקים בלתי-מוסברים במרקם היקום. אחד מהם הופיע גם בביתי, וגיליתי כי הוא מוביל ליקום מקביל לשלנו. למרבה פליאתי גיליתי שהמחשב שלי מסוגל להתחבר לרשת הווי-פיי שמעבר לסדק, וכך הצלחתי לגלות מספר דברים מעניינים על המקום המעניין הזה. בין השאר, ביקום המקביל נבחרו בזו אחר זו סדרה של ממשלות שמאל בשנות ה-90. ממשלות אלו קידמו, במקביל לתהליך השלום המקרטע מול הפלסטינים שמעבר לקו הירוק, גם תהליך של פיוס וקירוב עם ערביי ישראל. לשמחתי גיליתי שהדובי המקביל פרסם בבלוג שלו (שם קוראים לו "למה לא?") פוסט לרגל פרסום הדו"ח המסכם של ועדת הפיוס שהוקמה במסגרת התהליך הזה. מצאתי לנכון להביא כאן את הפוסט הזה, בתוספת הסברים שהשלמתי דרך אתרים אחרים ברשת המקבילה.

–

היום, שבוע לפני הרצף השנתי של יום הזכרון-יום העצמאות-יום הנאכבה, פרסמה "הוועדה לחקר היחסים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים ולפיוס בין העמים" (המוכרת יותר כוועדת הפיוס) את הדו"ח המסכם שלה. כשהוקמה הוועדה, ב-1999, היא הונחתה להגיש דו"ח מלא כולל המלצות לקידום הפיוס בין העם היהודי לבין הערבים אזרחי ישראל עד לסוף 2004. כידוע, הוועדה הגישה דו"ח לנשיא וליו"ר הכנסת בראשית 2005, אך הגדירה את הדו"ח כחלקי וצירפה אליו בקשה להרחבת המנדט של הוועדה כך שיכלול מחקר מעמיק יותר של שאלת הפליטים הפלסטיניים, כמו גם התייחסות לשאלת הקשר בין הערבים אזרחי ישראל לפלסטינים שמעבר לקו הירוק. [תהליך השלום בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית הגיע למבוי סתום כבר בראשית 1998. מלחמת אזרחים זוטא שפרצה בין פת"ח לחמאס הביאה לעצירה מוחלטת של התהליך ב-1999 ולבסוף להתערבות צבאית של ישראל. בסופו של דבר חזרו השטחים להיות תחת שלטון צבאי של ישראל כאשר הרשות הפלסטינית מתפקדת כלא יותר מממשלת בובות ישראלית. מתקפות טרור הן כנגד הממשל העצמי הפלסטיני והן ישירות כלפי ישראל נמשכו במידה כזו או אחרת מאז ועד היום, חרף נסיונות מצד ערביי ישראל לקדם שלטון עצמי דמוקרטי יציב בשטחים. ד"ק.] הכנסת נתנה לועדה ארכה של חמש שנים והרחיבה את המנדט כך שיכלול "חקר של כל פן של היחסים בין מדינת ישראל לבין הערבים אזרחי ישראל וקרוביהם" – ניסוח עמום מספיק כדי לאפשר לוועדה לחקור, פחות או יותר, כל מה שמתחשק לה.

לאורך השנים פרסומה הוועדה כמות מרשימה של מחקרים, מעבר לאותו דו"ח חלקי, שכבר הוגדרו כמאגר הנרחב והאמין ביותר של עדויות בנושא היחסים בין ישראל לאזרחיה הערבים. בין השאר עודדה הוועדה פריחה מחודשת של מחקר אקדמי עצמאי בתחום. למרבית פליאתם של רבים, על אף הביקורתיות הצפויה של רוב המחקר בתחום, עולה מן הספרות הזו גם תמיכה רבה בעצם הלגיטימיות של הקמתה של מדינת ישראל. יש שיאמרו שישראל לא זכתה ללגיטימציה בינלאומית כזו מאז ימי הזוהר של סוף שנות ה-60.

ספרי הלימוד לבתי הספר שפורסמו על-ידי הוועדה גם הם זוכים לשבחים רבים על הטיפול העדין בסוגיות הסבוכות הקשורות בהקמת מדינת ישראל, ומצליחים מצד אחד לעורר רגשי פטריוטיות וגאווה בקרב הנוער בישראל, ומצד שני לתאר את השגיאות שנעשו ולעורר אמפתיה לכאבם של הערבים אזרחי ישראל לאורך שוב שנות קיומה של המדינה. אולי גולת הכותרת של פועלה של הוועדה (לפחות עד לפרסום הדו"ח המסכם) הייתה קידום "היום לציון קורבנם של ערביי ישראל עם הקמת המדינה" (אחד השמות הפחות מוצלחים ששמעתי ליום זכרון, אם כי רוב ההצעות המתחרות, יזכרו רבים מהקוראים, היו גרועות הרבה יותר), או בשמו העממי, יום הנאכבה. עצם העובדה שהיום הזה נקבע ליום שאחרי יום העצמאות, ועוד על-ידי ממשלת ימין, הוא דבר שעד היום מפתיע אותי. הוועדה, ובצדק לדעתי, טענה כי לא ניתן לבנות תהליך אמיתי של פיוס רק על בסיס חינוכו של הדור הצעיר, וכי דרוש אמצעי ממלכתי להעברת המסרים שעלו מפרוייקט המחקר שלה גם לאזרחי ישראל המבוגרים. יש לציין שנוסף לכך גם האפקט החשוב של הדגשת המחויבות של מדינת ישראל לתיקונו של הטעון תיקון גם בעיני ערביי ישראל עצמם: תהליך פיוס לא יכול להיות רק בין הערבים לבין המדינה – הוא צריך להיות גם בין הערבים לבין היהודים כעם.

מן הסתם לא הספקתי לקרוא את הדו"ח המסכם, אם כי כבר טרחתי להדפיס עותק מלא – כל 764 העמודים – לקריאה בימים הקרובים. מקריאת התקציר ומן הפרסומים בעיתונות, עם זאת, כבר ניתן היה ללמוד לא מעט על מסקנות הוועדה (שלא הפתיעו את מי שעוקב אחרי הפרסומים שלה בשנים האחרונות). ללא ספק ההמלצה שתעורר הכי הרבה תרעומת היא זו הנוגעת לביסוס נוהל לשיבה לפליטים. צריך יהיה לחזור ולהדגיש בימים הקרובים בויכוחים שיתעוררו ללא ספק, כי המדובר אמנם בהחזרה של בין חמישים למאה אלף פלסטינים, אך מדובר בתהליך שימשך עשר שנים, וכי ישראל תשמור בכל עת על הסמכות המכריעה באשר לזהותם של השבים על סמך שילוב של קריטריונים אישיים של המועמדים (השכלה ומקצוע), קריטריונים הומניטריים (קשרי משפחה עם אזרחים ישראלים, מצב בריאותי או כלכלי) וקריטריונים בטחוניים. עיקר ההמלצה, ומה שיידחק לקרן זווית בדיון הציבורי (כפי שכבר התחיל לקרות) נוגעת לפיצוי הכספי לפליטים ולקידום הסדרים בשיתוף עם אירופה, ארה"ב, קנדה ומדינות האזור להשתקעות סופית של הפליטים במקום מושבם הנוכחי וביטול מעמד הפליטות התורשתי שמייחד את הפליטים הפלסטינים.

-

מדינת ישראל לא נולדה בחטא, קובעת הוועדה, אך חטאים רבים, ובעיקר טעויות רבות, אפיינו את העשורים הראשונים לקיומה. הוועדה הדגישה את ההוקרה של אזרחי ישראל לקורבנם של אנשי המחתרות של חיילי צה"ל שנפלו במלחמות ישראל, אך בד בבד הדגישה את הקורבן שנכפה על תושבי ארץ ישראל הערבים כדי לאפשר את הקמת הבית היהודי בתוכה. אין אשמים ב"אסון" הפלסטיני, על פי הוועדה, אלא אם אפשר להעמיד את ההיסטוריה עצמה על דוכן הנאשמים. אין גם טעם כעת לנסות ולאתר את אותם אי אלו שניצלו את מעמדם כלפי הפלסטינים כדי לבצע פשעים בהם. הוועדה קוראת לעמים בישראל להישיר מבט לעתיד ולבנות חברה משותפת על בסיס כבוד הדדי ושותפות אמיתית. לא לחינם היא מצטטת בהרחבה מתוך מגילת העצמאות — במידה מסויימת, אפשר לומר שדו"ח זה הוא מגילת העצמאות החדשה של מדינת ישראל, גרסא 2.0.

כל אדם מוסרי ורודף שלום חייב להצטרף לקריאתם של חברי הוועדה. מדובר כאן במאמץ משותף ואדיר שהביא להסכמה רחבה בקרב נציגים של מספר קבוצות משני העמים. הדו"ח הזה מייצג את הסיכוי הטוב ביותר שהיה אי פעם לפיוס והשלמה, ולחיי שלום במדינת ישראל. אימוץ של עיקרי המלצות הוועדה (גם אם בתיקונים קטנים) יהווה את פריצת הדרך אותה חיפשנו כבר למעלה מעשור להשלמת תהליך השלום מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל. זמן קצר אחרי יציאת הדו"ח כבר הופיעו סנוניות ראשונות של עניין מצד מדינות המפרץ, ואין לי ספק שהטפטוף הזה רק יגבר בימים הקרובים.

היום ישראל סוגרת את המעגל אותו פתח יצחק רבין ז"ל לפני למעלה מ-15 שנה. מחר, אם נרצה, יוצאים לדרך חדשה.

–

אגב, ראוי לציין שגם ביקום המקביל העונה החדשה של דוקטור הו מגניבה לאללה.

לפני כחצי שנה כתבתי פוסט, בעקבות הבחירות לפרלמנט האירופי, בו ערערתי על התפיסה המקובלת כאילו יש ירידה מתמשכת בעניין של האירופאים בבחירות לפרלמנט של האיחוד. הראיתי שם שחלק ניכר מהירידה באחוזי ההצבעה הכוללים נובע מהתווספות של מדינות חדשות לאיחוד, שאחוזי ההצבעה בהן היו נמוכים באופן ניכר מהממוצע במדינות הותיקות יותר.

בתגובות שם הציעו מודי וסיון שכדי לבחון הסבר פוטנציאלי לתופעה הזו – שהמדינות החדשות באיחוד הן מדינות שאינן מורגלות בדמוקרטיה ולכן תושביהן פחות נוטים לנצל כלים דמוקרטיים בסיסיים – אפשר להשוות בין אחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי לבין אחוזי ההצבעה בבחירות המקומיות שם. על פניו, הגיוני לטעון שאם הסיבה לאי-ההצבעה היא חוסר היכרות עם מוסדות דמוקרטיים, אותו אפקט יפעל על המוסדות הלאומיים.

נתקלתי מחדש בפוסט הזה, והחלטתי לבדוק את ההשערה הזו. מצאתי באתר יורוסטאט נתונים לגבי אחוזי הצבעה בבחירות לאומיות ובבחירות האירופאיות, ובחנתי את היחס בין אחוז ההצבעה בבחירות הלאומיות האחרונות שהיו, לבין אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט האירופי בשלוש השנים לגביהן יש שם נתונים: 1999, 2004 ו-2009.

התוצאות די מעניינות. בשנת 1999, לפני הצטרפותן של מדינות מזרח אירופה, לא הייתה שום קורלציה בין אחוזי ההצבעה בבחירות הלאומיות לבין אלו לבחירות האירופאיות (r=.048)(אחרי בחינה מחדש של הנתונים הבחנתי שבטעות אחוז ההצבעה בבחירות הלאומיות עבור חלק ממדינות האיחוד בנקודת הזמן הזו הוזן כאפס, מה שעיוות את התוצאות. המתאם הנכון עבור תשע המדינות לגביהן יש את כל הנתונים בנקודת הזמן הזו הוא 0.713. המתאמים עבור שתי נקודות הזמן הבאות בקרב המדינות הללו בלבד הם 0.724 ו-0.737 בהתאמה). בשתי נקודות הזמן הבאות, הייתה גם הייתה: r=.701 ב-2004, ו-r=.807 ב-2009. אבל עיקר הקשר נובע דווקא מהמצטרפות החדשות. הקורלציות רק עבור החברות הותיקות באיחוד אמנם גבוהות יותר מאשר ב-99', אבל הרבה יותר נמוכות מאשר הקורלציה עבור כלל המקרים ביחד: r=.569 ב-2004 ו-r=.662 ב-2009 (כצפוי, המתאם רק עבור החברות החדשות גבוה יותר מאשר המתאם הכולל).

אם המספרים הללו לא אומרים לכם כלום, אפשר להתרשם מההמחשה הגרפית של התוצאות הללו. הגרף הראשון מציג את היחס בין אחוז ההצבעה בבחירות שנערכו בין השנים 2005-2009 במדינות אירופה השונות לבין אחוז ההצבעה לפרלמנט האירופי באותן המדינות. ניתן להתרשם כי יש, בסך הכל, קשר חיובי בין שני המספרים.

כל מדינות האיחוד האירופי, 2009. (nat2009 – אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט הלאומי בבחירות שבין 2005-2009; eu2009 – אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט האירופי ב-2009)

בשני הגרפים הבאים, נפרק את האיחוד האירופי למדינות הותיקות ולמדינות החדשות. כפי שניתן לראות, בקרב המדינות הותיקות קשה לראות תבנית ברורה (למעשה, אם מורידים את בלגיה שבפינה הימנית העליונה, הקשר שקיים נחלש עוד יותר). בקרב המדינות החדשות, לעומת זאת, אפשר לראות עליה משמעותית וחדה באחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי שמתלווה לאחוזי הצבעה גבוהים יותר לפרלמנט הלאומי.

15 המדינות הותיקות, 2009.

המדינות החדשות בלבד, 2009.

מה הממצאים הללו לא אומרים לנו? כרגיל, במצבים של מתאם, הממצאים לא מוכיחים קשר סיבתי. כלומר, אי אפשר להגיד שעליה באחוז ההצבעה לפרלמנט הלאומי גורמת לעליה באחוז ההצבעה לפרלמנט האירופי. עם זאת, בהחלט אפשר לשער שהקשר בין השניים אינו מקרי, אלא נובע מהשפעה כפולה של הבדלים בהרגלים הדמוקרטיים של המדינות שעוברות תהליכים של דמוקרטיזציה: ככל שהדמוקרטיזציה מתחזקת, כך עולה אחוז ההצבעה הן לפרלמנט המקומי והן לפרלמנט האירופי.

בקרב המדינות הותיקות, לעומת זאת, ההסבר הזה לא ממש תופס. ישנו גורם אחר שמשפיע על אחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי, שפועל בנפרד מאחוזי ההצבעה בבחירות הלאומיות.

–

עדכון: תיקנתי למעלה את הנתונים לגבי 1999, והנתונים החדשים מעלים שאלות חדשות – לכאורה, הקבוצה של המדינות עבורן יש נתונים לגבי שנת 1999 היא מקרית לחלוטין (המדינות שערכו בחירות ב-1999), אבל משום מה דווקא בקרב המדינות הללו יש מתאם גבוה יותר משמעותית מאשר יתר המדינות הותיקות. השערה טטנטיבית: החיבור בין מערכת הבחירות המקומית למערכת הבחירות האירופית גורם ליתר מעורבות ציבורית, לפחות בקרב אלו שטורחים להצביע בבחירות המקומיות, וכך למתאם גבוה יותר בין שיעורי ההצבעה בשתי מערכות הבחירות.