לא שומעים!

באמת שאני לא רוצה להפוך את הבלוג הזה לפאקט צ'קר של פוליטיקאים ופוליטיקאים בכאילו, וזה לא כאילו שמלאכתי לא נעשית בידי אחרים, אבל לא יכולתי שלא להגיב.

יוסי גורביץ קישר לקטע מנאום של יאיר לפיד בפני כנסת הרבנים, ארגון בינלאומי של רבנים קונסרבטיבים. בקטעון לפיד מצטט כלאחר יד את ג'ורג' ברנרד שאו כמי שאמר ש"אם לא היית קומוניסט בגיל 17, אין לך לב; אם אתה עדיין קומוניסט בגיל 30, אין לך שכל". משהו לא הסתדר לי עם הציטוט הזה. קודם כל, יאיר לפיד אמר את זה, שזו חתיכת אינדיקציה לכך שכנראה יש כאן טעות. אבל חוץ מזה זה לא הסתדר לי עם מה שידעתי על הדעות הפוליטיות של שאו. בדיקה זריזה בוויקיפדיה אישרה את חשדותי: שאו היה סוציאליסט, ואף תמך במשטרו של סטאלין בשנות ה-30, כששאו עצמו היה כבר בשלהי שנות ה-70 לחייו.

חפירה מעמיקה יותר העלתה את המקור. האמירה מיוחסת פעמים רבות לוינסטון צ'רצ'יל, אבל גם זה, ככל הנראה, לא ממש נכון. מי שאמר את הדברים (הוא דיבר על גיל 20, לא 17, ועל סוציאליסטים, לא על קומוניסטים, אבל זו באמת קטנוניות) היה אחד ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלה צרפתי. לזכות לפיד יאמר ש"ז'ורז' קלמנסו" נשמע נורא דומה ל"ג'ורג' ברנרד שאו".

גם קלמנסו, אגב, עשה פראפראזה על אמירה מוקדמת יותר של פרנסואה גיסו, שדיבר על רפובליקנים במקום על סוציאליסטים. סתם, שתדעו.

אבל כדי שלא תגידו שאני סתם נטפל ללפיד כל הזמן, הנה גם משהו להגיד להגנתו. לפני זמן מה התפרסם התקנון של מפלגת "יש עתיד" וכולם התחילו לצחוק על לפיד בגלל שהתקנון שלו דיקטטורי וכל הסמכויות ניתנו ללפיד ואי אפשר להדיח אותו עד 2020 ויאדה יאדה יאדה. בולשיט. הרעיון שמפלגה חדשה צריכה לקיים דמוקרטיה פנימית הוא חסר כל הגיון. ללפיד אין מתפקדים. אם הוא יודיע היום על התפקדות שבסופה פריימריס לרשימת המפלגה, הוא יסתכן באופן מאוד מהותי בהתפקדות מאורגנת של כל מיני קבוצות אינטרס שבינן לבין לפיד אין דבר וחצי דבר, שיהרסו לו את המפלגה ויכניסו פנימה כל מיני אנשים שבסופו של דבר יזכו לכינוי "גמדים", אם אכן לפיד יזכה להצלחה שמנבאים לו הסקרים כיום. הרבה יותר הגיוני שלפיד, שהוא לא סתם הפנים של המפלגה אלא כל מהותה, יבחר עם פינצטה את האנשים המתאימים ביותר לדעתו עבור המפלגה שלו. גם אז, כמובן, הוא יכול לטעות (בכל זאת, יאיר לפיד), אבל לפחות אז הטעויות הללו יזקפו בצדק לגנותו. אם הוא יפתח את המפלגה שלו לבחירות פנימיות, הוא יאבד כל שליטה על יציר כפיו עוד לפני שהמפלגה הספיקה להתגבש.

–

מה שלא מצדיק, כמובן, את העובדה ש"ועדת הבחירות" של המפלגה תדרש להסכים על הכל פה אחד, ואם יהיו חילוקי דעות אז קולו של לפיד יכריע. לזה לא קוראים "פה אחד". לזה קוראים "לפיד מחליט". שזה בסדר, כאמור, אבל לא ברור בשביל מה העמדת הפנים הזו.

–

ולבסוף, משהו שבאמת היה מגיע לו פוסט משלו אבל לא מצליח לי, אז נדחוף משהו קצרצר פה. יניב כתב על תקרת הזכוכית שניצבת בפני שלי יחימוביץ. אבל אני תוהה האם מה שמסכן את יחימוביץ הוא פחות תקרת הזכוכית ויותר מה שמכונה "מצוקי הזכוכית". מצוקי הזכוכית הם אותו מכשול בלתי נראה בו נתקלות נשים אחרי שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית. ראיין, החוקרת שניסחה את המושג לראשונה, טוענת שקיימת דינאמיקה לפיה נשים ממונות לתפקידים בכירים בדיוק באותם רגעים בהיסטוריה של הארגון בהם הוא נמצא בסכנת קריסה. כשרבים מהארגונים הללו קורסים, זה מחזק את התדמית לפיה נשים הן מנהלות גרועות, ומכאן גורם לחיזוק תקרת הזכוכית.

ישנם מספר הסברים לדינאמיקה הזו. מבחינה ארגונית, ארגונית שעומדים בפני קריסה עשויים לרצות לנסות "משהו נועז", ולראות במינוי אשה לתפקיד בכיר כסוג של אופציה אחרונה — כמו שאדם שגוסס מסרטן ינסה כל טיפול אלטנרטיבי שיוצע לו, כי מה כבר יש לו להפסיד. מכיוון ההיצע, אפשר לשער שכאשר ארגונים עומדים בפני קריסה, גברים איכותיים פחות ישושו להציע עצמם כמועמדים, וכך יגדלו סיכויהן של נשים להשיג את המשרה הלא-כל-כך נחשקת.

כמובן, לא נאמר כאן שכל ארגון לקראת קריסה יעסיק נשים (או אפילו רק ארגון לקראת קריסה), אלא שיש יותר סיכוי שארגון לפני קריסה יעסיק נשים מאשר ארגון שאינו בסכנת קריסה, ויש יותר סיכוי שמינוי של אשה לתפקיד בכיר יהיה בארגון בסכנת קריסה מאשר בארגון שאינו בסכנת קריסה.

ומעניין לראות שהרנסנס הנשי בפוליטיקה הישראלית קרה בדיוק באותם מקומות מועדי פורענות: מרצ על ערש דווי, העבודה שנראתה, עד לא מזמן, חסרת רלוונטיות לחלוטין. אפילו קדימה מינתה אשה לראשותה כאשר נראה היה (בצדק, בדיעבד) שהיא הולכת לאבד את הסיבה היחידה לקיומה. מצוקי הזכוכית.

(זהו אין פואנטה. עכשיו אתם מבינים למה לא הצלחתי לכתוב את זה כפוסט עצמאי?)

במסיבת העיתונאים היום הכריז נתניהו שמדובר בקואליציה הרחבה ביותר בתולדות ישראל. אפשר היה לתהות אם יש משהו חיובי בקואליציה רחבה בת 94 מנדטים, אבל הרבה לפני שמגיעים לזה צריך לציין שנתניהו, כהרגלו, משקר.^[1]

בסדר עולה של מספר המנדטים בקואליציה (וגם, קרה המקרה, בסדר כרונולוגי הפוך): ממשלת ישראל ה-23 (1988): 95 מנדטים.

ממשלת ישראל ה-21 וה-22 (1984/6): 97 מנדטים.

ממשלת ישראל ה-15 (1969): 102 מנדטים

ממשלת ישראל ה-14 (1967): 107 מנדטים.

סתם, שתדעו.

–

ניסיון ראשוני לניתוח של מה שקרה: התקשיתי להאמין, עד לפני שלושה-ארבעה ימים, שאנחנו באמת הולכים לבחירות בספטמבר. זה נשמע לי בלתי הגיוני מכל בחינה, אבל בימים האחרונים התחלתי לקבל את זה כעובדה מוגמרת. אני שמח לראות שהאינסטינקט הראשוני שלי היה מוצדק.

לנתניהו לא הייתה שום סיבה אמיתית ללכת לבחירות, אבל היו לו הרבה סיבות לעשות שרירים מול חברות הקואליציה שלו שכבר התחילו ב"כלכלת בחירות" (במובן הרחב של הביטוי) ופתאום נזכרו בכל ההבטחות שלהן לבוחרים. הוא גם ספג לא מעט ביקורת מתומכיו על כך שהוא נראה כה שש אלי בחירות, במיוחד משום שהמהלך לכאורה התבצע כדי להמנע מקבלת החלטות קשות בנושא גיוס החרדים.

אבל לנתניהו הרבה יותר טוב לגמור את הקדנציה שלו. הייתה לו ממשלה מאוד יציבה, ועכשיו היא רק יציבה עוד יותר.

למופז היו כל הסיבות להכנס לממשלה: המפלגה שלו נעלמה לו בין האצבעות בסקרים, הוא לא הצטייר כמנהיג בעיני אף אחד, והוא היה צריך מפלט שיאפשר לו לפחות להראות כמו מישהו שעשה משהו.

אבל כל זה לא מספיק. הנה הניבוי המאוד טנטטיבי שלי:^[2] קדימה תתאחד לקראת הבחירות עם הליכוד, ורשימות המתפקדים יאוחדו. מופז יזכה לבסיס כוח שיבטיח לו את בחירתו לרשימת הליכוד, ונתניהו יזכה לכוח נגד שיחליש את כוחו היחסי של פייגלין, ויאפשר לו להציג רשימה הרבה יותר ממלכתית והרבה פחות קיצונית משהיה מקבל אם היה הולך לפריימריס היום. הרבה מצביעי מרכז שנרתעו מהתדמית הקיצונית שהתפתחה לליכוד בשנים האחרונות יחזרו להצביע למפלגה, הליכוד יעלה לכ-35 מנדטים.

מה יקרה לשמאל עוד לא ברור, ותלוי הרבה יותר בנו מאשר במי משני האדונים הנכבדים נתניהו ומופז.

–

הצד החיובי של דחיית הבחירות: העננה שריחפה מעל האפשרות שלי להתמודד בבחירות המקדימות, ושל המתפקדים החדשים להצביע עבורנו בהן, התפוגגה. חוזרים לעבודה!

–

הערה קטנטנה לסיום: קראתי היום בעיתון שאחת המועמדות שמריץ פייגלין לרשימת הליכוד היא ניצה כהנא (כלתו של). אני לא חושב שיש דבר אחד שאני והיא נסכים לגביו, אבל יהיה משעשע להקים את לובי האייל הקורא בכנסת.

1. ולו, בניגוד ללפיד, לא ניתן להנות מהספק שאולי הוא סתם טועה. הוא משקר. [↩]
2. שזה אומר בעברית שאני מתנבא, אבל אם וכאשר שום דבר מזה לא יקרה יש לי תרוץ: זה היה טנטטיבי [↩]

אחד הפוסטים שאני נדרש אליו לעיתים קרובות הוא "שיעור גאוגרפיה", בו מחיתי על הנטייה של דיונים רבים בישראל שנדרשים להשוואה בין-לאומית להסתפק בהשוואה לארה"ב ותו לא. אחד המקומות בו הנטייה הזו בולטת במיוחד היא שאלת שיטת המשטר. רבים מהקוראים לשינוי שיטת המשטר בישראל מבקשים להעתיק במידה כזו או אחרת את השיטה האמריקאית, וזאת כדי להשיג מטרות שונות ומשונות. אלא שלעיתים קרובות הדרישה הזו מבוססת על אי הבנה של השיטה האמריקאית, והמטרות של השינוי המוצע בעצם מנוגדות לסיבות לכך שהמשטר האמריקאי נבנה כפי שהוא.

חשוב לזכור שארצות הברית היא למעשה המדינה היחידה שמצליחה לשגשג כדמוקרטיה עם משטר נשיאותי. רוב המדינות האחרות שניסו משטר דומה קרסו, או שהגבילו את ה"נשיאותיות" שלו. רוב הדמוקרטיות היציבות כיום הן דמוקרטיות פרלמנטריות. מאידך, המשטר הנשיאותי קורץ במיוחד למדינות שעוברות דמוקרטיזציה – ומכל הסיבות הרעות ביותר.

כל ילד יודע לדקלם שהפרדת רשויות היא הבסיס למשטר הדמוקרטי. אבל זה לא נכון. הפרדת שלוש הרשויות כאלמנט מרכזי במשטר הדמוקרטי קיימת רק במשטר הנשיאותי. במשטר הפרלמנטרי, לעומת זאת, קיים מיזוג רשויות בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. הפרדת הרשויות נכונה רק עבור הרשות השופטת, וזאת כדי להבטיח את הדרישה הדמוקרטית הבסיסית לשלטון החוק – משמע, ההבטחה שהחוקים שקובע המחוקק יחולו גם עליו עצמו. הסיבה למיזוג הרשויות היא היסטורית: הפרלמנט והממשלה שנתמנתה מתוכו היה צריך להתמודד מול מלך בעל סמכות ולגיטימציה ציבורית, ולפיכך היה צורך בשלטון אפקטיבי ויעיל. בניגוד לתפיסה הנפוצה בישראל, דווקא מיזוג הרשויות הוא שמאפשר משילות גבוהה.

לעומת זאת, הפרדת הרשויות נועדה להשיג מטרה הפוכה במדויק. התפיסה שהנחתה את מעצבי המשטר האמריקאי הייתה ששלטון הוא דבר רע. הוא אולי רע הכרחי, אבל הוא עדיין רע. מדוע? משום שהחוקה אותה הם כתבו כבר נותנת לכל אדם את כל החרויות שהוא עשוי לרצות בהן, ולפיכך כל החלטה של השלטון היא בהכרח הגבלה של החרויות הללו. הגבלות שכאלו יש לצמצם למינימום ההכרחי, והדרך לצמצם זאת היא על-ידי הבטחה שהליך החקיקה יהיה כזה שידרוש הסכמה רחבה של הציבור, בחלוקות גאוגרפיות וטמפורליות שונות. לשם כך נוצרה מערכת הבלמים והאיזונים שמאפיינת את המשטר האמריקאי (אותו, ולא את המשטרים הפרלמנטריים, וגם לא רבים מהמשטרים הנשיאותיים האחרים – וזו בדיוק הסיבה לכך שהם נוטים להתדרדר לדיקטטורה).

הכי קל להדגים זאת באמצעות תיאור הליך החקיקה של חוק בארה"ב. חוק חייב להתחיל כהצעה באחד מבתי הקונגרס (בית הנבחרים או הסנאט). הנשיא אינו יכול ליזום חקיקה בעצמו. כל הצעת חוק שמוצגת באחד הבתים ועוברת בהצבעה הראשונית, עוברת תהליך של דיון בועדות ותתי-הועדות של אותו הבית. בסוף התהליך בו מנוסח החוק (וראוי לזכור שרוב החוקים לעולם לא רואים את סוף התהליך הזה), הוא עובר להצבעה סופית באותו הבית.

אחרי שאושרה הצעת החוק בבית הראשון, היא עוברת לדיון בבית השני, שם יש אותו תהליך בדיוק. אם ההצעה צלחה את כל הדיונים וההצבעות בבית השני (והרוב לא מצליחות במשימה), סביר להניח שהיא שונתה בתהליך ואינה זהה לחוק שעבר בבית הראשון. כלומר, זה לא אותו חוק. לכן החוק עובר לועדה משותפת של שני בתי הקונגרס שמטרתה היא לייצר נוסח אחיד לחוק שיהיה מקובל על שני הבתים.

(כאן ראוי להזכיר שבגלל כללי הדיון בסנאט, לא מספיק רוב רגיל כדי להעביר חקיקה: למעשה, מיעוט של 40% יכול לחסום כל דבר חקיקה בסנאט באמצעות פיליבאסטר, ובעשורים האחרונים נהיה לגיטימי לעשות כן לעיתים קרובות יותר ויותר. התוצאה המעשית היא שכדי שחוק יעבור בסנאט, הוא צריך רוב של יותר משישים אחוז).

אם התהליך הזה מצליח (ולרוב הוא לא מצליח) וההצעה עוברת באותו נוסח בשני הבתים, היא מועברת לידי הנשיא. הנשיא יכול לחתום על הצעת החוק ולהפוך אותה לחוק, הוא יכול לא לעשות כלום וההצעה תהפוך לחוק כעבור מספר ימים, או שהוא יכול להטיל וטו. הטלת וטו מחזירה את ההצעה לקונגרס, שם יכולים הבתים לעקוף את הוטו רק אם ישיגו רוב של שני שליש בכל אחד מהבתים.

אחרי שההצעה הפכה לחוק, עדיין עומדת בפניה שורה של בתי משפט עליונים – פדרליים ומקומיים – שיכולים לערער על חוקתיותו של החוק ולבטל אותו במחי החלטה.

על כל המערכת המסובכת הזו צריך להוסיף גם את שיטת הבחירות המבולגנת בכוונה של ארה"ב. הנשיא נבחר (פחות או יותר) באופן ישיר על ידי כלל אזרחי ארצות הברית. כל סנאטור נבחר על-ידי מדינה (סטייט) אחת, כאשר כל מדינה מיוצגת על-ידי שני סנאטורים. כל חבר בבית הנבחרים, לעומת זאת, נבחר על-ידי אזור בחירה אחד (שמונה בממוצע כ-700,000 איש, אבל יש סטיות די משמעותיות מהמספר הזה; החוקה עצמה קובעת רק שהמספר הזה לא יפחת מ-30,000), כאשר כל מדינה מיוצגת על-ידי נציגים בהתאם לגודל האוכלוסיה שלה. שליש מהסנאטורים והנציגים בבית הנבחרים מועמדים לבחירות אחת לשנתיים. כך שבעוד שהנשיא נבחר אחת לארבע שנים, הקונגרס מייצג עוד שני נקודות זמן נוספות – אחת שנתיים לפני בחירתו ואחת שנתיים אחריה.

שופטי בית המשפט העליון ממונים על-ידי הנשיא, אך תקופת כהונתם אינה מוגבלת בשום צורה (לקונגרס יש סמכות להדיח שופט מכהן, אבל הסמכות הזו מעולם לא יושמה, חרף מספר נסיונות). כלומר, הנשיא יכול למנות שופט רק כאשר שופט אחר פורש או נפטר. מכאן, שבית המשפט העליון מייצג, באופן מסויים, את כל הנשיאים בכמה עשורים האחרונים.

כאמור, כל הסמטוכה הזו מטרתה אחת: למנוע מהממשל לתפקד. בניגוד לאמירה הנפוצה, וושינגטון לא "מקולקלת". היא עושה בדיוק מה שהיא אמורה לעשות. הבעיה היא שמה שהיא אמורה לעשות זה כלום.

השוו את התהליך הזה למצב בישראל. חוק יכול להיות מוצע על-ידי חבר כנסת, על-ידי הממשלה, או על-ידי ועדה מועדות הכנסת (בתנאים מסוימים). חוק שהוצע על-ידי חבר כנסת צריך לעבור קריאה טרומית, שאחריה החוק יעבור לדיון בועדה, ומשם ימשיך בהליך הרגיל: קריאה ראשונה, כללית, שתאשר את העברת החוק לועדה הרלוונטית לדיונים ולניסוח החוק (יצויין כי חוקים רבים נקברים בועדה), קריאה שניה על כל סעיף והסתייגות בנפרד, וקריאה שלישית על החוק בנוסחו המלא. וזהו. בכך מסתיים הליך החקיקה של חוק, מבחינה פורמלית.

(ראוי כמובן לזכור שמאז ה"מהפכה החוקתית" בעקבות חקיקת חוקי היסוד של 1992, בית המשפט העליון נטל לעצמו את הזכות לפסול חוקים, אבל הדבר נעשה במשורה ונחשב, עדיין, שנוי במחלוקת).

הממשלה, כמובן, מעורבת בתהליך החקיקה דרך הרוב האוטומטי שיש לה בכנסת, ויכולתה להטיל משמעת קואליציונית ולהפיל דברי חקיקה שאינם מקובלים עליה (בתנאי שהיא מתפקדת). כלומר, מיזוג הרשויות נותן לממשלה למעשה מרות מוחלטת על כל דבר חקיקה במהלך הקדנציה שלה.

מובן כי הרעיון לעבור לשיטה נשיאותית כדי להגביר את "המשילות" הוא מופרך לחלוטין. תאמרו "אבל ריבוי המפלגות גורם לסחטנות של המפלגות הקטנות!", ואולי יש משהו בדברים, אבל לא המעבר לשיטה הנשיאותית הוא שיתקן את הבעיה הזו. למעשה, השיטה האמריקאית הרבה יותר פרוצה לסחטנות. בגלל הצורך לייצר רוב בכל אחד מבתי הקונגרס, ובגלל העצמאות המוחלטת של חברי הקונגרס מהמפלגות שלהם, יש נהירה של חברי קונגרס להוסיף סעיפים שזכו לכינוי "חביות השומן" (pork barrel) – מעין מקבילים אמריקאיים של "כספים יחודיים" – לדברי חקיקה פופולריים, או הצעות חוק ש"חייבות לעבור" (כמו הצעות תקציב). כך חוקים שלכאורה עוסקים בתחום אחד כוללים רשימה ארוכה של סעיפים יקרים ובלתי רלוונטיים בעליל שכל מטרתם היא לקושש עוד כמה תומכים מקרב שני הבתים.

כך יוצא שדווקא החקיקה ה"רזה" יותר היא זו שמתקשה יותר לעבור, בעוד שחקיקה בזבזנית ומושחתת מגדילה את סיכוייה להגיע אל שולחן הנשיא.

ואלו, להזכירכם, הצדדים החיוביים של השיטה. כל ויתור על הפרדת הרשויות הנוקשה הזו הופך את השיטה הנשיאותית לגן-עדן לדיקטטורים בהתהוות, כפי שאפשר לראות ברוסיה ובוונצואלה.

לשיטה הנשיאותית יש יתרונות מסויימים, כמובן. אבל זו שיטה מאוד עדינה ומאוד לא סלחנית לנסיונות עיוות. לעומת זאת, השיטה הפרלמנטרית הוכיחה עצמה כגמישה וסלחנית מאוד, גם אם הדבר אומר שלעיתים, אפשר להשיג באמצעותה דברים שמרגישים פחות דמוקרטיים. גדולתה של השיטה הפרלמנטרית היא בדיוק בכך שגם כאשר גורמים שהדמוקרטיה אינה נר לרגליהם מצליחים להשיג עמדת כח בתוכה ולנצל את מיזוג הרשויות כדי לקדם את מטרותיהם, היא אינה קורסת תוך זמן קצר, ומאפשרת להמונים לתקן את דרכם.

הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית נמצאת דווקא בקרב אלו שחושבים שהם יכולים, באמצעות הינדוס השיטה, להשיג את המטרות המועדפות עליהם על אפם ועל חמתם של האזרחים – אפילו אם המטרות הללו הן מטרות ליברליות נעלות.

כשהודעתי על כוונתי להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה, ציינתי על הדרך גם שסביר להניח שבכנסת הבאה המפלגה תהיה באופוזיציה. היו ששאלו אותי אז איך אני יכול להגיד דבר כזה, ושאם אני יכול להניח הנחה כזו, מקומי אינו ברשימת המפלגה לכנסת: רק בקואליציה יש כוח, ולכן מי שמתכנן מראש להיות באופוזיציה, לא יכול להיות מועמד רציני של מפלגה שמתיימרת להיות מפלגת שלטון.

גם שלי יחימוביץ', מסתבר, אמרה ש"להיות באופוזיציה זו לא אידאולוגיה ורק מהקואליציה אפשר להשפיע, אבל לא בכל מחיר. היא לא תסכים להכנס לקואליציה שבה לא ניתן יהיה להשפיע בנתיב המדיני ובנתיב הסוציאל-דמוקרטי."  (כדי להבהיר – הציטוט הוא של אדוה לוטן שדיווחה על הדברים, לא ציטוט ישיר של יחימוביץ'). שתי האמירות, כמובן, אינן שוות. אין דין הטענה שחייבים לשאוף לקואליציה כדין הטענה שאין לשלול א-פריורי כניסה אליה. ובכל זאת, אני רוצה לעסוק בטענה המקובלת שאפשר להשפיע רק מתוך הקואליציה.

יש משהו באמירה הזו שמצביע על ליקוי משמעותי בתפיסה הדמוקרטית הנפוצה בארץ. הליקוי הזה לא מפתיע במיוחד – הוא סממן של תפיסה רחבה יותר, שמשפיעה על דברים רבים בחיים האזרחיים בישראל – אבל חשוב להבין אותו ואיפה נעוצה הטעות.

התפיסה הרחבה יותר היא זו שקובעת כי כלל שאין לו "שיניים" אינו כלל. שאם אין ענישה ואכיפה, או בז'רגון המקצועי, אם אין מוסד פורמלי, אז אין מוסד כלל. מכאן: אם אין לאופוזיציה כוח פורמלי להפעיל, אזי אין לה כוח כלל. התפיסה הזו, אני מעריך, היא שהביאה ליצירת "מוסד" ראש האופוזיציה בחקיקה פורמלית. וזה לא שלא היה קיים יו"ר אופוזיציה לפני כן, אלא שהיה מדובר בתפקיד בלתי פורמלי, ושהיחסים בינו לבין ראש הממשלה – שומו שמיים! – היו מעוגנים בנוהג בלתי פורמלי בלבד.

את התלמידים שלי לימדתי שאחד הדברים שמבדילים בין ישראל לבריטניה הוא לאו דווקא שיטת הבחירות שלהם, אלא יותר התרבות הפוליטית שלהם. בישראל אין מושג של "לא יעשה". חלק גדול מהתפקוד של הדמוקרטיה הפרלמנטרית בבריטניה מבוסס על מה נהוג לעשות, ולא מה חייבים לעשות. עצם הסמכות של ראש הממשלה, בסופו של דבר, מבוססת על נוהג. ראש הממשלה רק "מייעץ" למלך, אם להאמין לחוקי הממלכה. זה שהמלך תמיד עושה כעצת ראש הממשלה שלו, זה לא כתוב בשום מקום.

אבל בישראל דוחים בבוז כל דבר שאינו מבוסס בחוק עם שיניים. אפילו חוקי יסוד לא מעוררים במחוקק הישראלי כבוד ויראה כלשהם, והם מוכנים לתקן אותם בלי יותר מדי דאגות אם זה תואם את צרכיהם הפוליטיים. הבעיה היא שלקואליציה אין שום אינטרס לתת שיניים לאופוזיציה, ולכן התפיסה היא שהאופוזיציה היא חסרת משמעות, ותפקידה לשבת ברקע ולא לעשות כלום עד לבחירות הבאות.^[1]

הבעיה היא שהמודל הפרלמנטרי אכן מבוסס על אופוזיציה נטולת שיניים. לקואליציה, בהגדרה, יש רוב בפרלמנט. האופוזיציה לא יכולה להעביר חקיקה בניגוד לרצון הקואליציה, ובוודאי שאינה יכולה להפיל את הממשלה באי-אמון כל עוד לא ערערה את הקואליציה המכהנת ופירקה אותה.

אבל המודל הפרלמנטרי מייחד לאופוזיציה תפקיד משמעותי מאוד: פיקוח על הממשלה. הפיקוח הזה הוא פיקוח "חלש", כלומר לא כזה ש"משפיע" ישירות על המדיניות. ההשפעה של האופוזיציה היא עקיפה יותר. הפיקוח שלה עובר דרך הציבור. תפקידה של האופוזיציה הוא לעקוב מקרוב אחרי מעשי הממשלה, למצוא את הכשלים במעשיה ולבקר אותם באופן פומבי, להעלות חלופות מעשיות למדיניות הממשלה ולאתר תחומים בהם הממשלה כלל אינה מתעסקת. בקיצור, תפקידה של האופוזיציה הוא לבנות תמיכה ציבורית בה במהלך שהותה באופוזיציה.

ופה ההשפעה החשובה "מבחוץ", שלא יכולה להיות מבפנים. מפלגה בתוך הקואליציה לא יכולה לשכנע את הציבור להצביע לה כאלטרנטיבה לקואליציה הנוכחית. מפלגה באופוזיציה צריכה לעסוק יומם וליל בשכנוע הציבור שבבחירות הבאות, עליו להצביע עבורה ולא עבור המפלגות בממשלה המכהנת. מפלגה באופוזיציה לא צריכה להגיש אינספור הצעות אי אמון מדי שבוע כי "תפקידה הוא להפיל את הממשלה". תפקיד האופוזיציה אינו להפיל את הממשלה, אלא להחליף אותה. בבחירות הבאות. האופוזיציה במשטר פרלמנטרית היא "אופוזיציה נאמנה", כלומר – היא אינה חותרת תחת הממשלה המכהנת אלא מבקרת אותה מתוך נסיון לשכנע את הציבור שבבחירות הבאות, עליו להחליפה.

אבל במדינה שבה כל בחירות הן בחירות קריטיות, ואסור אף פעם להפקיר את הממשלה לצד השני כי מי יודע אם בכלל יהיו בחירות בעוד ארבע שנים; במדינה שבה כל ממשלה היא עניין של להיות או לחדול, לא פלא שאנשים אינם מבינים כלל מה תפקידה של האופוזיציה, וחושבים שהכי חשוב להיות בפנים, כי רק מבפנים אפשר להשפיע.

זוהי הסתכלות של הטווח הקצר. בטווח שמעבר לארבע השנים הקרובות, ההפך הוא הנכון. הדרך היחידה למפלגת שלטון שלא יכולה להרכיב את הממשלה להשפיע באמת, היא להשאר באופוזיציה. זה לא עניין של אידאולוגיה – זה עניין של השיטה הדמוקרטית. אם מפלגת העבודה חפצת חיים, היא תשאר באופוזיציה כל עוד אינה יכולה לעמוד בראש הממשלה, ותקדיש את ארבע השנים הבאות (ולא רק את החודשים האחרונים של התקופה הזו) להסביר לציבור למה הם צריכים להצביע ב-2017 אמת, ולא מחל.

–

פוסטים שאני עוד צריך לכתוב:

למה שיטת המשטר האמריקאית היא בדיוק ההפך ממה שישראלים חושבים עליה?

מה תפקידו של שר?

תציקו לי כדי שאכתוב אותם.

1. איכשהו, אותם אנשים גם גוערים תמיד בראש האופוזיציה על זה שהוא/היא לא עשו כלום במהלך כל הכהונה. [↩]

הסדר תורתו אומנותו הוא פצע פעור בחברה הישראלית, אך הפתרונות המוצעים לו נגועים כולם בשאיפה ילדותית משהו "לא לצאת פראייר". בתורת קבלת ההחלטות מוכרות שיטות של מינימקס או מקסימין תועלת (להבטיח מקסימום מינימלי או מינימום מקסימלי – או במילים אחרות, להתסכן תמורת תמורה פוטנציאלית גבוהה יותר, או ללכת על בטוח במחיר צמצום הפרס הגדול, בהתאמה), ואפילו מינימקס חרטה (לצמצם את הסיכון במקרה של חרטה, על חשבון התועלת המקסימלית האפשרית). אבל בישראל התפתחה גישה חדשה שאפשר לכנות אותה "מינימקס פראייריות" – ניסיון לצמצם עד כמה שניתן את הסיכון לצאת פראייר, אפילו במחיר פגיעה בתועלת הפוטנציאלית. אבל מינימקס פראייפריות היא גישה כושלת, שגורמת לנו לירות לעצמנו שוב ושוב ברגליים, לתפוס את הפוליטיקה בין חילונים לחרדים כמשחק סכום אפס וליפול לרטוריקה של הפרד ומשול.

נקודת הקושי המרכזית היא הגיוס לצה"ל. זו נקודת קושי מוזרה, משום שמהרבה בחינות, החילונים לא באמת רוצים את החרדים בצבא. לכולם ברור שהם יצרו יותר בעיות מאשר יביאו תועלת. אבל אף אחד לא מוכן לצאת פראייר, אז כולם דורשים "שיוויון בנשיאה בנטל", ולעזאזל ההגיון. אחרים המציאו רעיונות כמו ה"שירות הלאומי", שלא יועיל בכלום חוץ מאשר לתחושת הפראייריות של הציבור החילוני.

הציבור החילוני צריך לבלוע את הצפרדע הזו, ולאפשר מתן פטור גורף לחרדים משירות צבאי. למשל, אפשר לקבוע שמי שהיה תלמיד ישיבה שבהסדר בגיל 16, יקבל פטור משירות צבאי, מבלי תלות בהמשך לימודיו. זה רעיון מעצבן, אבל הוא כדאי לנו: חרדי שיקבל פטור משירות צבאי שלא דרך "תורתו אומנותו" (כמו אותם חצי ממקבלי פטור על סעיף נפשי) יוכל לצאת לעבוד, ואז לא יזדקק לקצבאות מהמדינה – ואפילו ישלם מיסים כשאר האזרחים. וזאת יש לזכור: יותר מששותפות בנשיאה בנטל מתבטאת בשירות צבאי, היא מתבטאת בתשלום מיסים וסיוע למימון מדינת הרווחה, כמו גם תקציב הבטחון. כלומר, הם יהפכו מהוצאה להכנסה. כבונוס, עם עזיבת החרדים את הישיבות, יחלש כוחם של ראשי הישיבות ומנהיגי הציבור החרדי ככלל, משום שהם כבר לא יאחזו בשוט של הפרשת החרדי מרישומי הישיבה, ובכך הבאתו לגיוס. (לכן, אני מתריע מראש: מהלך כזה יזכה להתנגדות דווקא מצד המנהיגות החרדית. ככה תוכלו לדעת שזה מהלך טוב לכל היתר, כולל ציבור החרדים עצמם).

את המהלך הזה יש לשלב עם דרישה חד משמעית להכללת לימודי הליבה במערכת החינוך החרדית, כדי לאפשר לאותם חרדים שלא נדרשים לשרת בצה"ל להשתלב בהצלחה בשוק העבודה הישראלי. ניתן לדרוש לימודי ליבה בתמורה להמשך הסיוע הכלכלי לישיבות, והכללתן בהסדר הפטור מצה"ל.

אז כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אחד הדברים שאני מתחבט בו מאז ההחלטה על ההתמודדות בפריימריס של העבודה היא איך לגשר בין העמדות המדיניות שלי לבין אלו של העבודה. אחד הדברים המשמחים שגיליתי בזכות הועידה הקרבה ובאה היא שאני לא לבד בעמדותי בעבודה. לאור זאת החלטתי לשנס מותניים ולנסות לנסח חזון מדיני חדש שיחבר בין התובנות הפוסט-ציוניות שהגעתי אליהן בשנים האחרונות לבין משהו שקרוב יותר לקונצנזוס בשמאל הציוני. התוצר לפניכם. כרגיל, אשמח להערות והצעות.

–

מבוא

בעוד כשנה נציין 20 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים, והתהליך שהם היוו את שיאו, היו צעד עצום לקראת השכנת שלום בחלקת הארץ עלינו אנו מתקיימים. לצערנו, הם מוסמסו ונדרסו על ידי המנהיגות בשני הצדדים, ווידוא ההריגה שלהם, אם תיסלח^[1] לי המטאפורה, בוצע על ידי קיצונים יהודים ומוסלמים, בכיכר מלכי ישראל, באוטובוסים ובבתי הקפה בתל-אביב ובירושלים, במערת המכפלה, במלון פארק. גופתם עדיין זוכה לבעיטות, בין אם בסביבות עזה הנתונות למתקפות טילים מתמשכות ובין אם בכפרים הפלסטינים שמותקפים על-ידי פעילי הטרור היהודיים תחת הכותרת "תג מחיר".

יש המעלים ספק אם הסכמי אוסלו היו ישימים בעת חתימתם, אך כעת הדבר כבר צריך להיות מעל לכל ספק: נעילת השיח הישראלי והפלסטיני סביב מיתווה ההסכמים הללו הכניס אותנו לסחרור שאין מוצא ממנו אלא באמצעות זניחתם וחיפוש חזון אחר לפתרון הסכסוך. הסכמי אוסלו נבנו על בסיס הנחת יסוד של הפרדה מוחלטת – "אנחנו כאן, הם שם", וככאלו, לא דרשו פיתוח של יחסי אמון אמיתיים בין העמים השוכנים בין הים לנהר. פה נעוץ כשלונם. לא ניתן להשיג שלום עם שכנים באמצעות ליבוי הפחד ההדדי. החשדנות הורגת.

המפתח לשינוי: ערביי ישראל

לכל אורך תהליך השלום המתמשך של ישראל והפלסטינים, אזרחי ישראל הערבים מצאו את עצמם לכודים בפינה – מצד אחד הם לא הוחשבו כחלק מהצד הפלסטיני איתו יש לנהל שיח, ומצד אחר נאמנותם למדינה הוטלה בספק בשל הזדהותם עם הצד השני. אך שיחות השלום במתווה של "שתי מדינות לשני עמים" היוו אתגר גם עבור ערביי ישראל: בעיני רבים בישראל, הקמתה של מדינה פלסטינית אמורה הייתה להוות גם "פתרון" לבעיית ערביי ישראל, ודרך לעקוף את הסתירות שבמודל של "מדינה יהודית ודמוקרטית".

תחת זאת, חשיבה מחודשת על תהליך השלום תעלה כי על ערביי ישראל להיות במרכז אסטרטגיית השלום של ישראל. אין דרך טובה יותר להוכיח את נכונותנו לשיתוף פעולה עם עמי האזור מאשר הפיכת הערבים אזרחי ישראל לשווים שיוויון מלא, ולשגרירי אמת ליתר העולם הערבי. השינוי ביחס לערביי ישראל צריך להיות כולל: במערכת החינוך (במערכת היהודית, באמצעות הכללת הערבית כנושא לימוד חובה כבר מבית הספר היסודי, ועל-ידי לימוד ההיסטוריה של הערבים באזור שלא מתוך נקודת המבט הצרה של היישוב היהודי בפלסטינה המנדטורית; ובמערכת הערבית באמצעות מתן אוטונומיה גדולה יותר ללימודים קריטיים לזהות הפלסטינית-ישראלית); במערך השיטור (לא נוכל לצפות מהפלסטינים בשטחים לתת אמון בחיילי צה"ל כאשר אפילו היחס בין ערביי ישראל לשוטרי משטרת ישראל הוא בד"כ עויין); בכלכלה; בהעסקה במגזר הציבורי וכן הלאה.

על ישראל להכיר באופן רשמי בנזק שנגרם לערבים תושבי ישראל בעת הקמת המדינה (גם אם לא באחריותו הבלעדית של היישוב היהודי בארץ), ולפתוח במהלך שמטרתו הכרה בעוולות העבר ותיקון סימבולי לפחות שלהם.

ככל שהפלסטינים מעברו השני של הקו הירוק יראו שישראל רוצה ומסוגלת לקיים דו-קיום מכבד עם אזרחיה הערבים, כן תפחת העוינות, יגבר האמון, ותגבר הנכונות לפשרה המקובלת על כל הצדדים ואינה מבוססת אך ורק על חשדנות הדדית ודרישות משני הצדדים לבטחונות וערבויות שמהווים מכשול בלתי עביר לקידום השלום.

יתר על כן, ככל שהחיים המשותפים יראו לכל הצדדים אפשריים וסבירים יותר, כן יוכלו הגבולות בין שתי המדינות להיות יותר גמישים ו"נושמים", דבר שיאפשר הקמת הסדר מדיני שלא יתבסס על הפרדה חדה של טריטוריה ואוכלוסיה, אלא על ריבונות משותפת באזורים מסויימים, זיקה הדדית של חלקים בכל אוכלוסיה למדינה השניה וקיום מערכות קונפדרליות שיאפשרו שיתוף פעולה הדוק בתחומים שלא ניתן להפרידם בין שתי המדינות (דוגמת משאבי טבע, ערכים סביבתיים וכיו"ב).

תקופת הביניים

כמובן שבעת שישראל עוסקת בבניית אמון מול ערביי ישראל, אין משמעות הדבר הפקרת זכויותיהם וצרכיהם של הפלסטינים בשטחים. על ישראל לעצור את הבניה בהתנחלויות ולפעול באופן נחרץ כנגד פעולות אלימות מצד אזרחי ישראל המתגוררים מעבר לקו הירוק. ישראל צריכה לפעול כדי לצמצם ככל האפשר את החיכוך בין תושבי השטחים לבין חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב, כולל צמצום מספר המחסומים ופתיחת דרכים המקשרות בין מקומות ישוב פלסטיניים. יש לאפשר לתושבים הפלסטיניים גישה לאדמותיהם, ולמנוע השתלטות על אדמות על-ידי אזרחי ישראל. הגם שאין להפקיר את בטחונם של אזרחי ישראל, אין לנצל את הדרישה הזו לפגיעה קולקטיבית בתושבים הפלסטיניים או לשלילת חירויותיהם.

על ישראל לעודד ולתמוך באיחוד מחדש של הרשות הפלסטינית תחת הנהגה מאוחדת, גם במחיר הכרה בחמאס כגורם פוליטי לגיטימי ברשות. העקרון המנחה בפעולה מול החמאס חייב להיות נכונות להדברות עם כל גורם המעוניין להדבר עם ישראל, מחד, וסירוב נחרץ לתביעות המגובות באלימות או באיום באלימות. ניתן לדבר עם ארגוני טרור, אך אסור להכנע להם. עד היום, מדיניותה של ישראל הייתה הפוכה בתכלית: סירוב מוחלט לדבר עם ארגוני הטרור, עד שאלו פעלו באמצעים אלימים וכפו על ישראל להכנע ולקבל את דרישותיהם. מובן לכל כי מדיניות זו פוגעת בישראל, ומחזקת את גורמי הטרור בקרב האוכלוסיה הפלסטינית.

סיכום

זה מספר שנים שקבוצות שונות, יהודיות, פלסטיניות, כמו גם קבוצות משותפות, שוקדות על פיתוח רעיונות יצירתיים שמתקדמים מעבר לעקרון "שתי מדינות לשני עמים", מתוך הכרה במגבלותיו של עקרון זה בדרך ליישום פרקטי. רעיונות אלו, שבסיסם ברמות שונות של ריבונות משותפת וגמישה, הגיעו לכדי בשלות מספקת כדי להציגם בפני הציבור הישראלי כמדיניותה הרשמית של מפלגת העבודה.

איש אינו שוקל קפיצת ראש אל תוך "מדינה דו-לאומית". הרעיונות החדשים דורשים תהליך ארוך טווח שכל אחד משלביו הוא בפני עצמו חיובי – ובראש ובראשונה מתן שיוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים. גם רעיון המדינה הדו-לאומית עצמו אינו אלא קבוצה רחבה של רעיונות המשתרעת בין פתרונות בלתי מתקבלים על הדעת כגון "מדינת כל אזרחיה" בפורמט הנתמך על-ידי בל"ד, שמשמעו העלמת הזהות היהודית לחלוטין מעקרונות היסוד של המדינה, ועד פתרונות קונפדרטיביים הדוגלים ב"שתי מדינות לשני עמים" אך עם שיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות. על מפלגת העבודה להוביל את השיח הפוליטי בישראל אל מעבר לפרדיגמת "שתי מדינות לשני עמים" ולאמץ בשום שכל מתוך הרעיונות החדשים שהתפתחו בשולי השיח הפוליטי, כדי לפרוץ סוף סוף את המכשול שמנע התקדמות במאמצי השלום כבר למעלה מעשור ומחצה.

1. תסלח או תיסלח? המממ… [↩]

ככל שחולף הזמן, כך נדמה לי, נחשף משהו שאפשר להגדירו רק כנכות פסיכולוגית של יאיר לפיד. מדובר בהפרעה שאפשר לכנות אותה, אולי, "טעייה פתולוגית". כמו השקרן הפתולוגי, הטועה הפתולוגי אינו מסוגל להפיק מפיו דבר אמת, אך בעוד שאצל השקרן קיימת מודעות לכך שהנאמר הוא שקר, אצל הטועה הפתולוגי הבעיה עמוקה יותר. נדמה כאילו מוחו של הטועה הפתולוגי דוחה בשאט נפש כל פריט מידע שערך האמת שלו חיובי, ומסרב לארכב אותו בזכרון כל עוד לא הוטל בו מום מהותי.

מוצג מס' 1 היום הוא נאומו של לפיד בו תיאר את חזונו עבור מערכת החינוך, נאום שברוב טובו לפיד פרסם בעמוד הפייסבוק שלו "למניעת סילופים". לזכותו של לפיד יאמר שהוא מעלה נושאים חשובים לשיחה, ומצליח לעודד דיון ציבורי סביבם – גם אם, כמו במקרה של Kony2012, לא בהכרח באופן שהוא מתכוון אליו.

הטעייה הפתולוגית של יאיר לפיד זוקפת את ראשה כבר בפסקה הראשונה של הנאום, באחת מאותן אמירות שאין בה כדי להצביע על בעיה פוטנציאלית בתפקודו העתידי של לפיד – כאלו שכל מי שמעיר עליה מיד מותקף על ידי נושאי-הלפיד כקטנוני וקנטרני – אבל ההצטברות שלהן צריכה כבר לעורר סימני שאלה רציניים. לפיד מנה דוגמאות למשרות הנחשקות ביותר בעולם, וציין, בין השאר, את מחלקת פיתוח האייפד של אפל (באמת? דווקא מחלקת פיתוח האייפד? ואצל מפתחי האייפון מחלקים סושי בן שבוע ומגבילים את הפסקות הפיפי?) ואת "אגף בינג של גוגל". בינג, כפי שמיהרו רבים להזכיר, הוא מנוע החיפוש של מיקרוסופט, ששואף להתחרות בגוגל. כפי שציין צייצן אחד, יהיה זה כמו לדבר על מוסף מעריב של ידיעות אחרונות.

אבל הבעיתיות של האמירה הזו לא נגמרת שם. הסיבה שלפיד הזכיר את המשרות הללו היא כי, לטענתו,

מעשר המשרות הכי נחשקות בעולם, אף אחת – אפילו לא אחת – לא היתה קיימת ב-2004.

ועל כך העיר צייצן אחר:

משרות פיתוח תוכנה קיימות מאז שנות החמישים. מנועי חיפוש ברשת – מאז 1993. גוגל ובינג – מאז 1998.

גם כאן, לפיד כשל במשימת אמירת עובדה נכונה. וזאת, כמובן, עוד לפני שמזכירים שכמות עובדי ההייטק בקרב כלל האוכלוסיה היא די שולית, ולפני שמזכירים שרוב האנשים העובדים עובדים בעבודות שהיו קיימות, בפורמט כזה או אחר, עוד לפני שנולדתי.

אבל זו סתם אנקדוטה, ולא משהו מהותי לטיעון של לפיד. לפיד רוצה לספר לנו עד כמה מערכת החינוך שלנו מעוותת, ולשם כך הוא נוקט בדרך הטובה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: השוואה בינלאומית.

הילדים שלנו צריכים בגרות באנגלית, ובמתמטיקה, ובהבנת הנקרא. וזהו. כשהם יגדלו וירצו ללכת לאוניברסיטה, הם יעשו בחינת כניסה לאוניברסיטה כמו בכל מקום נורמלי בעולם.

אצל לפיד, כמו אצל ישראלים רבים, "השוואה בינלאומית" משמעו "השוואה לארה"ב". כי בארה"ב, באמת, אין מבחן סטנדרטי ארצי לסיום התיכון, וכדי להתקבל לאוניברסיטה צריך לעשות מבחן מיוחד של האוניברסיטאות. הייתי עוד יכול לסלוח על הנטייה המוזרה הזו להאמין שאפשר לדעת מה קורה ב"כל מקום נורמלי בעולם" על-ידי בדיקת המצב בארה"ב, אילולא לפיד עצמו היה כותב, שלוש פסקאות לפני כן, על בחינות הבגרות הקיימות במספר מדינות בעולם – צרפת, בריטניה, פינלנד ועוד – ומשמשות, כמובן, כמבחן הכניסה המרכזי לאוניברסיטה. בדיוק כמו בישראל.

אז רגע, אז מה שהוא כתב על צרפת ובריטניה ופינלנד זה כן נכון?

בפינלנד יש ארבע בחינות בגרות. מתמטיקה, אנגלית, הבנת הנקרא ומקצוע בחירה אחד. באנגליה יש שלוש. בצרפת ארבע. בישראל יש 265 בחינות בגרות.

בפינלנד אכן יש ארבע בחינות בגרות: אחת חובה ("שפת אם" – פינית, שוודית או סאמי), ושלוש בחירה, מתוך רשימה של 13 תחומי ידע פלוס מבחר שפות שונות.

יאיר לפיד בכובע סטודנט פיני.

במציאות הוא לא יכול לחבוש אותו. רק למי שסיים בגרות מותר.

בצרפת אין שום דבר שדומה לארבע בחינות. לתלמידי בית הספר בצרפת יש בחירה בין שלושה מסלולים שונים, כשבכל מסלול הם ידרשו להשלים כ-10 בחינות (לפחות) בתחומי ידע שונים ומגוונים.

לפני שנסתכל על המקרה הבריטי, אני רוצה רק להזכיר משהו לגבי המקרה הישראלי: לפיד טוען שבישראל יש 265 בחינות בגרות. (המספר, לפי ידיעות אחרונות, הוא 152, אבל מי סופר). המשמעות, כמובן, אינה שכל תלמיד לומד 265 (או 152) מקצועות, אלא שיש מספר מקצועות חובה (לשון, מתמטיקה, אנגלית, ספרות, תנ"ך, אזרחות, והיסטוריה), ולכך תלמידים המעוניינים בכך יכולים להוסיף מקצועות בחירה מבין אלו המוצעים בבית הספר שלהם. אפשר להתווכח האם ספּרות או בישול הם מקצועות ראויים כבגרות – דיון שייקח אותנו בלית ברירה לנושא בתי הספר המקצועיים והאפליה המבנית שהם גילמו, ולשאלה האם אפשר לבנות מערכת של בתי ספר מקצועיים שאינה מובילה לאפליה – אבל עצם העובדה שיש הרבה בחירה לתלמידים לגבי מקצועות בחירה, אני בטוח שתסכימו איתי, אינה שלילית בפני עצמה.

וכאן נכנס המקרה הבריטי. בבריטניה, בניגוד למה שאומר לפיד, אין "שלוש בחינות בגרות". כל המערכת היא קצת יותר מסובכת, אבל בגדול אפשר לדבר על שני שלבים בחינוך העל-יסודי בבריטניה: המבחנים הרגילים והמבחנים המתקדמים. המבחנים הרגילים (גילאי 15-16) אכן כוללים שלוש בחינות חובה: אנגלית (ואירית או וולשית באזורים הרלוונטיים), מתמטיקה, ומדעים. אבל בתי ספר שונים קובעים דרישות שונות. בתי ספר רבים דורשים שפה זרה בנוסף, אחרים דורשים לימודי דת, ויש רבים שדורשים לימודי "טכנולוגיות מידע". שאר מערכת השעות של התלמידים כוללת כעשרה מקצועות בחירה. התלמידים צריכים להשיג לפחות חמישה מקצועות "רגילים" ברמה גבוהה (יש גם לימודים לבחינה ברמה נמוכה, שלא נחשבים לצורך זה), כדי שיוכלו להמשיך למבחנים המתקדמים. הלימוד למבחנים המתקדמים נעשה בגילאים 17-18. רק הצלחה במבחנים המתקדמים מאפשרת כניסה לאוניברסיטה. נושאי הלימוד למבחנים המתקדמים נבחרים על-ידי התלמידים עצמם – בדרך כלל נבחרים ארבעה נושאים ללימוד לאורך השנתיים, אם כי רוב האוניברסיטאות דורשות רק שלושה מבחנים, ולכן תלמידים רבים מוותרים על נושא אחד לאורך התקופה. אין נושאי חובה, והתלמידים בוחרים מתוך רשימה ארוכה של נושאים, שכוללת, אני בטוח שלפיד ישמח לגלות, גם ריקוד, אנימציה, תיירות, כלכלת בית ואפילו משהו שנקרא "לימודי פנאי". תארו לכם מה היה אומר לפיד אם היה נקלע לבית ספר ומגלה שהתלמידים לומדים בו "לימודי פנאי". אפרופו, גם "עברית מקראית" אפשר ללמוד שם, לצד עברית מודרנית. אנטישמים.

אז לא, לפיד לא הצליח לקלוע נכון בתיאור אף אחת מהמדינות שהוא בחר להשוות את ישראל אליהן. אפילו את ישראל עצמה הוא תיאר לא נכון. טועה פתולוגי.

וכל זה לא היה יותר מאשר בדיחה עצובה אילולא לפיד היה משתמש בהררי השטויות הללו כדי לעטוף כמה דברים שהם דווקא כן נכונים – אם כי גובלים בבנאלי. כן, יש בהחלט מקום לשקול מחדש את בגרויות החובה (לא, הבגרויות הנכונות לשמור אינן "אנגלית, מתמטיקה והבנת הנקרא"); כן, צריך למצוא דרכים לגרום לתלמידים ללמוד גם בלי החרב המתהפכת של בחינת הבגרות שתקבע את עתידם (לא, להגיד להם שהדברים היחידים שחשובים הם שלושה מקצועות טכניים כל-כך זו לא הדרך לגרום להם להשקיע בלימודי הספרות או ההיסטוריה); כן, יש חשיבות גבוהה מאוד לשיקום מעמדו של המורה במערכת החינוך, מתן יותר אוטונומיה למורים וצמצום הפוקוס של המערכת על מבחנים ארציים (לא, לא צריך לבטל את תפקיד המפקחים); כן, בהחלט, יש להעביר משאבים באופן שיתעדף אוכלוסיות חלשות (לא, זה לא קשור לחוסר אמון. זה קשור לניאו-ליברליזם שלפיד תומך בו בכל פה); כן, יש לדרוש לימודי ליבה בקרב כל האוכלוסיה (לא, גם זה לא קשור לחוסר אמון. זה קשור לרצון של מנהיגי האוכלוסיה החרדית להבטיח את המשך שליטתם באוכלוסיה הזו).^[1]

–

אחרים כתבו כבר על המופרכות של טענתו של לפיד על ההבדל שעושה השירות הצבאי. מדובר, יש להודות על האמת, בתפיסה מאוד נפוצה בישראל. יצא לי בשבועות האחרונים לשאול תיכוניסטים האם לדעתם כדאי היה לוותר על השירות הצבאי אם ניתן היה להבטיח שמירה על אותה רמת בטחון. שוב ושוב ושוב קיבלתי מתלמידים תשובות שליליות – "הצבא מבגר אנשים, מכניס אותם לפרופורציות", הם אמרו לי. לא עזר כששאלתי אותם מה קורה בכל המדינות בהן אין צבא, האם שם צעירים בשנות ה-20 לחייהם אינם בפרופורציות? אינם בוגרים? הם לא הצליחו לענות, אבל סרבו לוותר על התפיסה המיליטיריסטית שהונחלה להם. אבל הכי מייאש היה כאשר קיבלתי תשובות כאלו ממורים. המורים עצמם ויתרו על כל סיכוי לחינוך הילדים, ומטילים את יהבם על הצבא. "צה"ל יעשה בשלושה חודשים מה שאנחנו לא נוכל לעולם להשיג ב-12 שנים", אמר לי מורה אחד, וכמעט גרם לי למרוט לעצמי את השערות שאין לי. אם כבר מדברים על אובדן אמון – הטלת יהבנו על צה"ל מאפשרת לכל הרשויות האחרות לאבד כל אמון בעצמן. וזה הכי עצוב כשזה קורה במערכת החינוך, מבלי שאותם אנשי חינוך יבינו, ככל הנראה, את הנזק שהם גורמים לחברה הישראלית כאשר הם מסכינים עם מצב שבו החינוך הערכי של הצעירים נתון בידיו של גוף שהאג'נדה שלו היא אג'נדה בטחונית בלבד, בלי ראייה אזרחית, בלי בסיס דמוקרטי. לצבא, ללא ספק, יש תפקיד חשוב למלא, אבל זה לא אומר שטוב שהוא ימלא כל תפקיד חשוב.

–

ואולי בכלל מדובר פה בוישנה בקנה מידה קוסמי – מכיוון שלפיד עסוק בכל עת בלהסביר לכל מי שהוא לא הוא עצמו למה הם טועים, אולי היקום פשוט נאבק בחזרה ומונע ממנו לדייק אפילו בפרט אחד בדבריו.

–

* את הטיוטא הזו התחלתי לכתוב בשעת הצהריים. עד שהספקתי לסיים אותה ולפרסם, כל העולם ואשתו הספיקו לעשות סיבוב על התחת של לפיד, כולל יוסי גורביץ שאמר חלק מהדברים שאני אמרתי כאן, אבל החלטתי שזה שכולם הקדימו אותי לא אומר שאני לא יכול להנות גם.

1. אגב, לפיד אמר בהקשר זה 'לאיזו רמה של אי אמון בעצמה צריכה היתה המדינה להגיע, כדי לומר, "אני לא יודעת להגיד אם ילד בן שבע צריך או לא צריך ללמוד אנגלית בבית הספר. זה גדול עלי."', ולא הפריע לו שבתחילת דבריו הוא דווקא הצהיר בגאווה ש'הבעיה הגדולה ביותר של החינוך היום [היא ש]חינוך עוסק בעתיד, אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד. … אנחנו צריכים להודות שאנחנו לא יודעים.' לאיזו רמה של אי אמון בעצמו הגיע יאיר לפיד, תגידו לי?! [↩]

(מתוך תשדיר שירות של ועדת הבחירות המרכזית ב-2003)

כבר הרבה זמן אני מדבר, פה ובמקומות אחרים, על חשיבותה של המעורבות בפוליטיקה; על איך שאסור לתת לציניות לנצח, ואסור להגיד שהפוליטיקה מושחתת ולכן אפשר להפקיר אותה בידי אנשים מושחתים; שיש אנשים טובים בכנסת, וצריך לדאוג שיהיו יותר מהם. כבר הרבה זמן אני גם מדבר על התשוקה שבוערת בי עצמי לעשות כמיטב יכולתי כדי להשפיע מתוך המערכת על איכות החיים של כולנו.

אז הגיע הזמן להפסיק לדבר, ולהתחיל לעשות. מי שעוקב אחרי בכל מיני ערוצים אחרים אולי יודע שהייתי מעורב תקופה מסויימת עם התנועה הירוקה. מדובר בקבוצה של אנשים טובים, ואני מאחל להם הצלחה. אבל מסיבות שונות, ארגוניות ואידאולוגיות, החלטתי שאני לא מוצא את עצמי שם. במקום זאת, התפקדתי לפני מספר שבועות למפלגת העבודה. כעבור מספר ימים נפגשתי עם יהונתן קלינגר, אותו רובכם מכירים, והחלטנו לצאת לקמפיין משותף לפריימריז של העבודה. בקיצור: אני (יחד עם יהונתן) הולך להתמודד על מקום ברשימת העבודה לכנסת הבאה.

למה העבודה?

כשהתחלתי בגישושים אצל המעגל הקרוב אלי, שמעתי את השאלה הזו הרבה. יש כמה תשובות אליה. הפרקטית ביותר היא שמבין שתי המפלגות המכהנות כיום שלהן אני מוכן להצביע – העבודה ומרצ – רק העבודה מספיק גדולה כדי לאפשר למועמד לא מוכר כמוני סיכוי להשתחל למקום ריאלי עם מאמץ סביר.

אבל ההסבר הזה אינו מספיק, ואינו כל הסיפור. מרצ, לדעתי, סיימה את תפקידה ההיסטורי. כשהשמאל הישראלי כל כך מצומצם, אין מקום לשתי מפלגות כל כך דומות (במיוחד עכשיו כשאהוד ברק עשה לכולנו טובה ונעלם מהתמונה). אם היו שואלים אותי, שתי המפלגות היו צריכות להתאחד, ומרצ על חבריה היו צריכים להטמע (חזרה) אל תוך מפלגת העבודה. השמאל הישראלי צריך להתרכז בשיקום מעמדה של העבודה, ולא בתחרות בין שתי מפלגות שמנסות לגנוב זו לזו מנדטים.

רגע, אתה לא דו-לאומיסט?

כן. אינני עומד להסתיר את עמדותי האמיתיות. דעתי האישית היא שישראל תצא נשכרת מכניסה למהלך שסופו סיפוח השטחים ויצירת מנגנון שיבטיח ייצוג לאומי לשתי הקבוצות הלאומיות המרכזיות בישראל, לצד חרות מקסימלית לכלל האזרחים. זו אינה תפיסת העבודה, ואני מודע לכך. למעשה, עד כמה שאני מבין, החוק הישראלי אוסר על אדם להתמודד לכנסת על בסיס העמדות שלי. בין כה וכה, אני גם יודע שבישראל של היום אין סיכוי לתפיסה שכזו להתממש. על כן, אני מוכן לוותר על השאיפה האולטימטיבית הזו שלי ולהתחייב לעמדות המפלגה בסוגית השטחים – היינו, מחוייבות לפתרון שתי המדינות. פוליטיקה היא משחק של פשרות, וזו פשרה סבירה בעיני.

אבל אני לא מוותר על הכל, ואני לא צריך לוותר על הכל. מפלגת העבודה הייתה הראשונה, תחת מנהיגותו של עמיר פרץ, שמינתה שר ערבי בממשלת ישראל. המפלגה מחוייבת לעקרונות של שיוויון אזרחי בין כל אזרחי המדינה ופעלה בעבר כדי לקדם אותם. לדידי, בין כה וכה החזון שלי אינו ניתן להשגה מבלי שראשית נשיג שיוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים בתוך הקו הירוק. על כן, לטווח הזמן המיידי, עמדות מפלגת העבודה בהחלט מספקות את הצרכים האידאולוגיים שלי בתחום הסכסוך היהודי-ערבי, ואני אשמח מאוד לפעול לקידום החברה השיוויונית שהן שואפות אליה.

ומה חוץ מזה?

עוד לא ישבנו על מצע רעיוני מלא, אבל אני ויהונתן מתכוונים לרכז את הקמפיין שלנו (כמו גם את הכהונה שלנו, אם נבחר) סביב אותן סוגיות שעלו בקיץ האחרון: מלחמה בהפרטה, שינוי סדר העדיפויות הלאומי לטובת צדק חברתי, תיקון תמהיל המס בהכנסות המדינה כדי להגדיל את חלקם של האחוזונים העליונים ושל התאגידים הגדולים, כמו גם הפיכת החקיקה האנטי-דמוקרטית שהכנסת הנוכחית רצופה בה. בנוסף – וכאן נכנס הרקע של שנינו כאזרחים מקוונים – בכוונתנו להלחם כנגד הגבלות על חופש הביטוי, ולמען הגדלת השקיפות בהתנהלות רשויות המדינה; לשמור על הפרטיות של הפרט ועל הפומביות של המגזר הציבורי.

אני לא בטוח שאני ויהונתן נסכים על הכל – הדעות שלנו בסופו של דבר די קרובות, אבל אני בטוח שבנושאים מסויימים יש לנו העדפות מדיניוּת שונות. אנחנו עוד נשב ביחד ונלבן את הנושאים הללו, וגם נאוורר את המחלוקות שלנו, כפי שאנחנו רגילים לעשות, לעין הציבור. אבל שנינו שותפים לדעה שחייבים להפסיק את מדיניות ה"הפרד ומשול" של הניאו-ליברליזם הישראלי. שאי אפשר להאשים קבוצה כזו או אחרת בצרות של כולם, אלא צריך למצוא דרך שבה כל קבוצה תתפשר בדרכה כדי להגיע לחברה שפועלת לטובת כולנו במשותף.

למה דווקא אתם?

מדי מערכת בחירות קמות מפלגות וקמים מועמדים שמכריזים שהם מביאים איתם "פוליטיקה נקייה". יש שני דברים להגיד על זה: ראשית, שקל להיות נקי לפני שנכנסת פנימה; ושנית, שלהיות נקי זה לא משהו להתגאות בו – זו צריכה להיות הנחת יסוד. כל האנשים שנכנסים לכנסת צריכים, בעקרון, להיות נקיים. אז מה שאנחנו מביאים זה לא סתם "פוליטיקה נקייה". החזון שלנו הוא של "פוליטיקה נגישה" – לחזק את הדמוקרטיה הישראלית באמצעות חיזוק יכולתו של האזרח להיות מעורב ולהרגיש בעל השפעה; להיות מחוברים ונגישים לציבור בכל עת; לאפשר לציבור נגישות לתהליכי קבלת ההחלטות שלנו (ובשאיפה, של כל הפוליטיקאים). אני יודע שאני, אישית, בתור מישהו שמתקשה לסתום את הפה גם ככה, אמשיך לכתוב את הבלוג שלי כח"כ באותה מידת כנות בה כתבתי עד עכשיו, לחלוק עם הקוראים את תהליכי החשיבה שלי ולא רק ססמאות לדפי מסרים, ולערב את מי שמעוניין בכך בתהליך שסופו הוא מדיניותה של מדינת ישראל בסוגיות שונות.

ואתה חושב שזה ריאלי?

ריאלית, סביר להניח שבקדנציה הקרובה העבודה תהיה באופוזיציה (אם כי הרבה עוד יכול להשתנות). אבל גם משם אפשר לעשות הרבה, ובעיקר אפשר להשקיע את ארבע השנים הבאות בשיקום השמאל והרחבתו לקהלים חדשים.

וההתמודדות שלכם?

קשה לי להעריך כרגע, אבל אני נוטה להאמין שזה לא לגמרי מחוץ להישג יד להשתבץ בחצי הראשון של העשירייה השניה. כן, זו אמירה די מסוייגת. מה לעשות, אין לי את הפופולריות של יאיר לפיד. זו תהיה עבודה קשה ואי אפשר להבטיח תוצאות. ובכל זאת, אנחנו מאמינים שזה שווה את זה. בכל מקרה, גם אם לא נצליח להבחר לרשימה לבחירות הבאות, אנחנו כאן כדי להשאר, ונמשיך לפעול גם אם נכשל – אולי בפעם הבאה נצליח יותר.

אוקיי, אז מה אתה רוצה ממני?

יש כמה דברים שאפשר לעשות כדי לתמוך בנו:

א. להתפקד לעבודה. אם אתם רואים את עצמכם כמצביעי עבודה פוטנציאליים, התפקדו לעבודה. התפקדות לעבודה היא הצהרת כוונות, אבל היא לא התחייבות. אם אתם חושבים שיש סיכוי שתצביעו לעבודה ביום הבחירות, ואתם רוצים לתמוך בנו, התפקדו. תקופת ההמתנה ("אכשרה") בין ההתפקדות לבין קבלת זכות הבחירה בעבודה היא שישה חודשים. אם תתפקדו עכשיו, יש סיכוי טוב שתוכלו להצביע כשיגיעו הפריימריז – אם תמתינו, הסיכוי פוחת. (אגב, אם אתם יודעים שאין שום סיכוי שתצביעו לעבודה – התפקדו למפלגה המועדפת עליכם. אל תשאירו את הפוליטיקה לאחרים.) אחרי שהתפקדתם, או אם אתם כבר חברי מפלגת העבודה, שלחו אלי או אל יונתן את פרטיכם (שם ודוא"ל יספיקו), כדי שנדע כמה תומכים יש לנו, וכדי שנוכל לעדכן אתכם בארועים ובהתפתחויות חדשות.

ב. לתרום. כרגע עוד אין לנו תוכנית מובנית, אבל מן הסתם נדרש בשלב כזה או אחר להוציא כסף כדי לממן את הקמפיין. בקרוב ניתן פרטים למתן תרומות. אם הפרוטה בכיסכם ואתם מוכנים לתמוך בנו גם כלכלית – תבורכו.

ג. לתרום בצורות אחרות. יש לכם כישורים שונים שרלוונטיים לקמפיין תקשורתי? צרו איתנו קשר. מעצבי אתרים, מאיירים, מפיקי וידאו, עורכים, במאים – אם אתם חושבים שאתם יכולים ומוכנים לעשות משהו שיכול לסייע לנו להבחר, ספרו לנו.

ד. להפיץ את הבשורה. מכירים עוד אנשים שעשויים לתמוך בנו? הפנו אותם לכאן. צייצו בטוויטר וכתבו סטטוסים בפייסבוק (טוב, וגם בגוגל+) עלינו. הצטרפו לעמוד הקמפיין הרשמי שלנו (עדיין שחון משהו כרגע, אבל אנחנו עובדים על זה), והפיצו אותו הלאה. אם יש לכם גישה לכלי תקשורת מיינסטרימי או אלטרנטיבי ואתם יכולים לארגן לנו חשיפה דרכו – צרו איתנו קשר. בשביל מה יש לנו אינטרנט אם לא בשביל פרוייקטים כאלו?

זהו. בהצלחה לנו.

ליציאה מהארון של יהונתן קלינגר

אתמול התקיים ערב הרצאות בהשתתפותי (בין השאר) בבית העם. היה מעניין והיה משמח לראות אנשים שמתעניינים ורוצים לשנות מתוך המערכת הפוליטית, ומבינים את חשיבותה של הפעילות דרך המפלגות.

למי שרצה להגיע אבל לא הצליח, לפניכם עיבוד של אותה הרצאה. אני מקווה שגם הדוברים האחרים יעלו בקרוב פוסטים דומים ואז אקשר אליהם מכאן.

אגב, אם אין לכם כוח לקרוא, אבקש מכם לקפוץ לסוף הפוסט ולקרוא הודעה חשובה.

צילום: יוסי גורביץ

לפני שנוכל לדבר על התפקדות למפלגות והשפעה על הפוליטיקה, אנחנו צריכים להזכר מה תפקידן של המפלגות. מפלגות נועדו לשמש גשר בין המדינה לבין האזרחים – המפלגות מתעלות, מצד אחד, את דעותיהם של האזרחים לעבר המדינה באמצעות קשר עם האזרחים, הגשת שאילתות, הצעות חוק ודיוני הכנסת במליאה ובוועדות, ומצד שני, המפלגות מתעלות מידע, מדיניות ומימון מהמדינה אל החברה. התפקידים הללו אולי ישמעו לכם מוזר, אבל אלו התפקידים שמילאו מפלגות בערך עד שנות ה-70 של המאה הקודמת. כולנו שמענו על (וחלקנו אפילו זוכרים את) ה"פנקס האדום" המיתולוגי: תעודת חבר מפא"י שלכאורה בלעדיה אי אפשר היה להשיג כלום בישראל של שנות ה-50 וה-60. המפלגות השונות שימשו במגוון רחב של תפקידים בחייהם של האזרחים, וחלק ניכר מהאזרחים בגיל בחירה היו חברים במפלגות: קופת חולים, איגוד מקצועי, עיתונות ועוד תחומים רבים בחייו של האזרח היו מבוססים על קשר מפלגתי, וזה עוד בלי שנכנסנו לנושאי שחיתות.

אבל עם השנים התפקידים הללו החלו לנשור אחד אחד. ההסתדרות הפכה לגוף על מפלגתי כבר בשנות ה-60, והעיתונים המפלגתיים איבדו את הבכורה לעיתונות הפרטית ולבסוף נעלמו לגמרי מהנוף, למעט במגזר החרדי. משמעות אחת חשובה של אובדן התפקידים הזה הייתה שנעלמו הרבה מהסיבות העיקריות להפוך לחבר במפלגה, ורוב המפלגות ספגו ירידה משמעותית במספר החברים – ובהכנסות מדמי חבר. כתגובה לכך נחקק חוק מימון מפלגות – גרסא ראשונה עברה בסוף שנות ה-60 אבל בוטלה ע"י בג"צ, וחוק מתוקן עבר שוב ב-1973.

החיפוש אחר תמריצים עבור אזרחים להפוך לחברי מפלגה נתקל אז במגמה חדשה בפוליטיקה הישראלית: דמוקרטיזציה תוך-מפלגתית. ב-77' מפלגת ד"ש הנהיגה את הפריימריז בראשונים בתולדות המדינה, כדי לשדר תדמית חדשנית, דמוקרטית ונקייה. בתגובה, הנהיגו בליכוד באותה שונה רפורמה שהעבירה את בחירת הרשימה לכנסת מועדה מסדרת לידי מרכז הליכוד – גוף שנבחר על-ידי חברי המפלגה. חלק מהטיעונים בזכות הרפורמה, מעבר לשיקול האלקטורלי, דיברו על העברת כוח לידי חברי המפלגה (ובמרומז – כתחליף לתמריצים האחרים שמפלגות מילאו בעבר). הצלחתן של שתי המפלגות הללו באותה שנה החלה לגבש בתודעה הישראלית את המיתוס של קשר בין דמוקרטיזציה פנימית לבין הצלחה אלקטורלית. ב-88', בניסיון לשוות לעצמה תדמית דמוקרטית יותר, עברה מפלגת העבודה גם היא למודל דומה של דירוג המועמדים ע"י ועידת העבודה, אבל השאירה את בחירת המועמדים עצמם בידי ועדה מסדרת ובידי הגופים האזוריים והמגזריים של המפלגה. ב-92', שוב מתוך אותו שיקול, עברה המפלגה למודל של פריימריז בקרב כל חברי המפלגה.

ההצלחה שנחלה העבודה בבחירות הללו הפכה את מיתוס הדמוקרטיזציה הפנימית לטרואיזם בעיני פוליטיקאים בישראל, ו דרבנה את הליכוד לאמץ גם הוא את את שיטת הפריימריז ב-93', אבל אחרי בחירות 96', חרף הצלחת הליכוד בבחירות, חזרה המפלגה למודל שנתן את סמכות מינוי המועמדים למרכז הליכוד. אחרי 2006, בעקבות התלונות הרבות על שחיתות במרכז הליכוד, ושוב תחת דגל ה"דמוקרטיזציה", הוחזרה שיטת הפריימריז גם לליכוד, והיא שקיימת בה גם היום – אם כי לאחרונה התעוררו קולות שמבקשים להחזיר את ההחלטה למרכז הליכוד. על פי מזל מועלם, נתניהו מתנגד למהלך כזה. היא אפילו מדגימה שבעקבות ההחלטה לחזור למודל הפריימריז, הליכוד לכאורה קפץ בארבעה מנדטים בסקרים. כפי שהיא עצמה מודה, עם זאת, הקפיצה הזו נשחקה במהירות ונעלמה עד יום הבחירות. הייחוס של משמעות עודפת לקפיצות זמניות שכאלו היא הדגמה נוספת של מיתוס הדמוקרטיזציה הפנימית בישראל. למעשה, כמו כל "ארוע קמפיין חיובי", לא הייתה לאימוץ הפריימריז שום השפעה מוכחת, ואין שום סיבה להאמין שהליכוד היה זוכה לפחות קולות בלעדיו. גם קדימה אימצה את שיטת הפריימריז ב-2009 אחרי שב-2006 מונו המועמדים ברשימה ע"י ראש הרשימה לבדו.

כלומר, שיטות בחירה "פתוחות" יותר נועדו לשתי מטרות: מטרה אחת היא יצירת תמריץ חדש לחברות במפלגות, מה שמשמר תזרים מזומנים צנוע אך יציב למפלגות (כמו גם מאפשר ניהול ספר כתובות של תומכי המפלגה לצרכי תעמולה); מטרה שניה היא יצירת תדמית "נקייה" ודמוקרטית יותר שמיועדת להשגת קולות בבחירות הכלליות.

הבעיה היא ששיטות פתוחות הן לאו דווקא שיטות טובות יותר^[1]. לדמוקרטיזציה הפנימית יש השלכות שליליות לדמוקרטיה ברמת המדינה. הסיבה העיקרית לכך היא שוועדה מסדרת, על כל מגבלותיה, מחוייבת למפלגה ולהצלחתה הרבה יותר מאשר המתפקדים. מי שמתפקד למפלגה יכול לעשות זאת כדי "לנסות להשפיע מבפנים", אבל ביום הבחירות להחליט שלא הצליח מספיק, ולהעדיף מפלגה אחרת – וזה לגיטימי (כל עוד ההתפקדות עצמה נעשתה מתוך אמונה שבבוא היום המתפקד אכן יצביע לאותה מפלגה). ועדה מסדרת שמורכבת ממנהיגות המפלגה, כמובן, אינה יכולה לעשות כן. מגבלה שניה היא הניראות של המועמדים עבור הסלקטורט שלהם – מי שממנה אותם. ככל שהקבוצה גדולה יותר, כך נעשה מורכב יותר ויקר יותר להגיע לכולם, ונדרשים לפעלולים, או למימון, ניכר יותר כדי להשיג אותה תוצאה.

אתן מספר דוגמאות: השוואה על פני מספר גדול של מדינות הראתה שמעבר לשיטות פתוחות מצמצם את היצוגיות של רשימות מועמדים על פני שיטות סגורות יותר – בעיקר נכון הדבר לגבי מועמדות של נשים, אבל גם ייצוג של קבוצות אחרות נפגע, ומצריך בדרך כלל מנגנונים של שריון מקומות שאינם דרושים כאשר הגוף הממנה הוא קטן יותר ומחוייב להצלחה האלקטורלית של המפלגה.

באופן דומה אפשר לראות השפעה שלילית של פתיחת בחירת המועמדים על האחדות של המפלגה. כאשר כל ח"כ או ח"כ פוטנציאלי צריך לדאוג להצלחתו שלו בבחירות מקדימות, וכאשר הוא נמדד במידה רבה על פי הניראות שלו ולא על פי התרומה שלו למפלגה והתאמתו לעקרונותיה, התוצאה היא התפוררות של המפלגה ואווירה של "כל אדם לנפשו". אפשר לראות זאת בעליה במספר הצעות החוק הפרטיות, כמו גם בפעלולים פרלמנטריים יותר-או-פחות של כל מיני ח"כים בניסיון להשיג תשומת לב תקשורתית.

אפילו התחרותיות – היכולת של מועמדים שאינם מכהנים להתברג למקום ריאלי לרשימה, נפגעת כאשר עוברים לשיטת פריימריז. שוב, השוואות בינלאומיות – וגם נתונים מישראל – מראים שהשיטה שמקטינה יותר מכל את הסיכוי לנשירתו של מועמד מכהן היא שיטת הפריימריז. הסיבה ברורה: למועמד מכהן הרבה יותר קל להשיג סיקור תקשורתי, בעוד שלמועמד חדש קשה הרבה יותר להגיע לקהל היעד שלו בלי להכנס לחובות משמעותיים. עם זאת, הקשר הוא לא לינארי. בישראל, לפחות, המעבר מוועדה מסדרת לבחירות במרכז גרם לעליה ברמת התחרותיות, וחייב את הח"כים המהכנים לעבוד קשה יותר כדי להצליח לשרוד.

השאלה, כמובן, היא איזה תמריצים אנחנו נותנים לח"כים שלנו בכל שיטה. הביקורת על הצבעה במרכז עוסקת בעיקר בשאלת השחיתות: כשיש רק כמה מאות או אלפי מצביעים פוטנציאליים, קל יותר לשחד אותם כדי להצליח להכנס למקום ריאלי – דבר שהוא בלתי אפשרי כמעט בשיטת הפריימריז. גרוע מכך: לחברות במרכז המפלגה יצא שם די גרוע, בגלל התפיסה לפיה מי שמגיע לשם מצפה לג'ובים, או לכל הפחות שחברי כנסת "ילקקו" לו, יבואו לבר-מצווה של הנכד ובאופן כללי ישפילו את עצמם כדי לקבל את קולם. בשיטת הוועדה המסדרת, לעומת זאת, הח"כ המכהן כפוף לחלוטין למנהיגות של המפלגה ומחוייב לפעול על פי הקו המפלגתי כדי לשרוד במפלגה. גם על כך יש מי שיתלונן – אם כי, אם שואלים אותי, לא ברור לי למה שזה יפריע למצביע שבסך הכל רוצה לדעת שהקול שלו ישמש כדי לבצע את המצע המובטח של המפלגה, ולא אג'נדה אישית של ח"כ אלמוני כלשהו מהספסלים האחוריים.

כאן נכנס מספר המתפקדים והחשיבות של מה שאנחנו קוראים לכם לעשות. כאשר מספר המתפקדים במפלגה קטן יחסית, יכול אדם להצליח להבחר למרכז המפלגה באמצעות פקידה המונית של חברים, ואז לנצל את מעמדו החדש כדי לדרוש התנהגות מושחתת מחברי כנסת ומועמדים אחרים. בעיתיות דומה יש כאשר מספר המתפקדים נמוך גם בפריימריז לכל חברי המפלגה, כפי שמדגים בימינו פייגלין, אך כאן הסכנה היא פחות לשחיתות ויותר להטייה אידאולוגית של המפלגה הרחק מהקו המסורתי שלה.

שיטה לבחירת מועמדים חייבת, לפיכך, להשאיר כוח משמעותי בידי הנהגת המפלגה לקביעת דמותה. מוטב, לפיכך, לשלב כמה רמות של בחירה – למשל, מינוי מועמדים באמצעות המרכז, סינונם על-ידי המנהיגות, וסידור הרשימה על-ידי כלל החברים בבחירות מקדימות – או שיטות דומות אחרות שהוצעו על ידי מומחים בתחום.

המסר שלי, אם כן, הוא שלא מספיק להתפקד, ולא מספיק להשפיע על אופי הרשימה, אלא צריך גם לנסות לתקן את המפלגות עצמן ולהחזיר אותן לתפקידן הקלאסי כגשר בין האזרח לבין המדינה. לשם כך צריך גם לפעול כדי לתקן מבפנים את המפלגה המועדפת עלינו, ולדאוג שהיא תמשיך לייצג את האינטרסים של כלל מצביעיה, ולא את אלו של קבוצות קטנות בתוכן. ככל שיותר מאיתנו נהיה בתוך המפלגות הללו, כך יגדל כוחנו כדי לצמצם את השפעתם של אינטרסנטים, ונוכל לארגן מחדש את המפלגות כדי שתשרתנה את המטרות שלנו כתומכים, כמצביעים – וכאזרחים. אגב כך, גם נחזק כלכלית את המפלגה המועדפת עלינו, ונצמצם את התלות שלה בבעלי הון.

—

אולי שמעתם, אבל אם תרצו תובעים דיבה קבוצה של אנשים טובים בגלל שהם עומדים מאחורי קבוצת הפייסבוק "אם תרצו – תנועה פאשיסטית". אני לא אוהב את השימוש העודף במילה "פאשיסטים" בשיח הישראלי, אבל אני עוד פחות אוהב מזה סתימת פיות ובמיוחד סתימת פיות צבועה כל כך מצד ארגון ששם לו למטרה לסתום פיות, ומיילל, בחוסר מודעות עצמית מדהים, על ה"שמאל הקיצוני" שעושה להם דה-לגיטימציה.

תביעות דיבה בישראל הן כלי לסתימת פיות, כפי שכתבתי בעבר. אותם חברים עומדים בעוז אל מול איומיהם של רונן שובל וחבר מרעיו, אבל הגנה משפטית עולה הרבה כסף. לכן, אני מפציר בכם לתרום לקרן למגיני זכויות אדם, שתעביר את תרומתכם להגנה המשפטית של חברי הקבוצה. (רעיון שכבר תמכתי בו בעבר, ואני שמח לראות שוריאציה עליו התממשה). כל תרומה תסייע, ותשלח מסר לאם תרצו ודומיהם, שאי אפשר להשתיק אותנו.

1. ב"שיטות פתוחות" כוונתי לפריימריז בין חברי המפלגה. קיים גם מודל של "פריימריז פתוחים" בקרב כלל הציבור – כפי שביצעה ד"ש בזמנו – אך מודל זה אינו רלוונטי לישראל של ימינו. [↩]

היום, יום ראשון, החל משעה שמונה בערב, ב"בית העם" (רוטשילד 69, ת"א), יתקיים ערב הרצאות ודיון על איך אנחנו כאזרחים יכולים להשפיע על הפוליטיקה בישראל מעבר להצבעה אחת לארבע שנים. בארוע ירצו גלית לובצקי, חיים הר-זהב ואנוכי.

מדובר באחד מאותם דברים מגניבים שנוצרו כמעט כבדרך אגב, בעקבות דיון בטוויטר סביב קמפיין "מתפקדים" החדש. (יצויין כי הערב אינו קשור בשום צורה לקמפיין מתפקדים, אבל מגיע להם לפחות קרדיט על כך שעוררו את הדיון שהוביל לארוע). אני שמח שיוצא לי להיות חלק מדברים כאלו, ואני מקווה שרבים מכם יוכלו להגיע, ללמוד ולתרום מנסיונם.

וסליחה על ההזמנה ברגע האחרון.

–

ואם אנחנו כבר בעניינים אדמיניסטרטיביים: תודה רבה לתורמת שרכשה עבורי את ספרו של פוקויאמה! הספר בפינת התרומות הוחלף בבא בתור – Palestinian Ethnonationalism in Israel מאת עודד חקלאי. אני מזכיר לכם שאתם מוזמנים תמיד לתרום באמצעות כפתור התרומות בפינה העליונה משמאל.