לא שומעים!

טוב, הגיע הזמן לעסוק בדברים שאני מבין בהם. ביקרתי בעבר כל מיני הצעות לשינוי שיטת המשטר, והגיע הזמן להניח על השולחן את ההצעה שלי לתיקון הליקויים הקיימים מבלי להפוך סדרי בראשית. הנה הוא לפניכם – נייר העמדה שלי בנושא חיזוק שיטת המשטר. אשמח להערותיכם.

–

חיזוק שיטת המשטר

מבוא

מאז הקמת המדינה מעיבה עננת ספק על שיטת המשטר הישראלית. שיטה זו אומצה כדי להתאים לתנאים ששררו בתקופת היישוב לפני קום המדינה, והותאמה לאורך השנים לצרכיה של מדינה מודרנית בטלאי חקיקה. על כן, אין זה מפתיע כי מדי כמה שנים עולה דרישה ציבורית לשינוי משמעותי בשיטת המשטר בישראל. עם זאת, הדרישות לשינוי שיטת המשטר לוקות לעיתים קרובות באי הבנת השיטה הקיימת, וגרוע מכך – אי הבנת השיטה המוצעת. בולטת במיוחד הנטייה להעדיף את שיטת המשטר האמריקאית מתוך אמונה שהיא תפעל לחיזוק ה"משילות", חרף העובדה שהשיטה הנשיאותית נבנתה באופן מוצהר כדי למנוע משילות ולהחליש את כל זרועות השלטון.

ליקוי אחר בהבנת השיטה הישראלית נעוץ באי הבנת תפקיד הכנסת אל מול הממשלה, ובזלזול מתמשך בתפקיד הפיקוח החלש של הכנסת – זה שאינו כרוך בשינוי מדיניות, אלא בהשפעה עקיפה דרך חשיפת פרטים בפני הציבור ויצירת איום אלקטורלי על ממשלה מכהנת שלא לפעול באופן המנוגד לרצון הציבור. במילים אחרות – תפקיד הכנסת הוא ליצור "אחריותיות" (accountability) בפני הציבור. תחת זאת, הציבור רואה דווקא את התקשורת כאוחזת בתפקיד הפיקוח על הממשלה, וזאת חרף המגבלות המוסדיות, הכלכליות והעקרוניות שקיימות בפני כלי התקשורת בהקשר זה.

על כן, מוצע להלן נייר עמדה המבקש לא לשנות את שיטת המשטר, אלא לחזק את אותם גורמים בשיטת המשטר הישראלי שנחלשו לאורך השנים, ושבעקבות החלשותם נפגעה יכולתה של הדמוקרטיה הישראלית לתפקד כראוי. נייר עמדה זה מבוסס בחלקו על דו"ח ועידת הנשיא לבחינת מבנה המשטר, שהוגש בשנת 2007.

חיזוק שיטת המשטר הישראלית

1. מפלגת העבודה תשקול לתמוך ברפורמות בשיטת הבחירות שתשלבנה מרכיב אזורי יחד עם מרכיב ארצי, ובתנאי שלא תפגע באופן מהותי הייצוגיות של השיטה, ויתאפשר ייצוג גם לקבוצות מיעוט ולמגזרים שונים. לחלופין, תשקלנה לחיוב רפורמות שמטרתן לאפשר יותר שליטה לבוחר על אופי הרשימה המועדפת עליו. מפלגת העבודה תתנגד להעלאת אחוז החסימה, או למעבר לשיטת בחירה של אזורים חד-נציגיים.

2. מפלגת העבודה תפעל לחזק את ועדות הכנסת בפעולתן מול הממשלה.

א.     מספר ועדות הכנסת יצומצם. כל ועדה תיוחד לענייניו של משרד ממשלתי אחד, למעט ועדת הכנסת וועדת הביקורת. כל ועדה תמנה 10-12 חברי כנסת. חבר כנסת לא יכהן ביותר משתי ועדות בו זמנית.

ב.      השר שעל תחום משרדו אמונה כל ועדה יציג דו"ח בפני הועדה בראשית ובסוף כל מושב של הכנסת. כמו כן, תוכל כל ועדה לזמן את השר או את מנכ"ל המשרד להעיד בפניה בהחלטה של רוב חבריה.

ג.       הצוות המייעץ לכל ועדה יורחב ויוקצה תקציב עצמאי למחקר לכל ועדה.

3. מפלגת העבודה תפעל לחיזוק הפיקוח של הכנסת על הממשלה.

א.     יבוטל חוק ההסדרים. לא יבוטל חוק ולא ידחה ישומו של חוק שנחקק על-ידי הכנסת אלא בחוק יעודי בן סעיף אחד, או בחוק חדש שיחליפו.

ב.      ראש הממשלה יציג בפני הכנסת דו"ח מפורט על פעולות משרדו וסקירה של פעולות מרכזיות של משרדי הממשלה בראשיתו ובסופו של כל מושב של הכנסת.

ג.       יורחב מרכז המידע והמחקר של הכנסת.

ד.      יחוזקו מבקר המדינה וסמכויותיו.

ה.     תוקם קרן מחקר שתסייע לחוקרים ולארגוני מגזר אזרחי העוסקים במחקר על עבודת הממשלה ובביקורת על תפקודה בתחומים שונים.

4. מפלגת העבודה תפעל לחיזוק תדמית הכנסת והדמוקרטיה בעיני ציבור האזרחים.

א.     ידרש קוורום של 40 חברי כנסת לפחות לקיום כל דיון במליאת הכנסת, וקוורום של 40% מחברי ועדה מועדות הכנסת לקיום כל דיון בועדה.

ב.      משרד החינוך בפרט ומשרדי הממשלה בכלל יפעלו כדי לקדם ולהפיץ את ערכי הדמוקרטיה בקרב אזרחי ישראל באמצעים שונים, ולקדם הבנה רחבה יותר של שיטת המשטר הישראלית בקרב ציבור האזרחים.

ג.       תוקם קרן לסיוע לארגוני מגזר אזרחי העוסקים בקידום והפצת ערכי הדמוקרטיה בקרב אוכלוסיות שונות במדינת ישראל.

ד.      מערך האינטרנט של הכנסת יעבור עדכון מהותי שעיקרו הנגשת החומרים השונים המיוצרים במליאה, בועדות ובזרועות הכנסת האחרות לציבור בכלל ולארגוני ביקורת בפרט. בין היתר, הצעות חוק הכוללות תיקונים בחוקים קיימים תכלולנה קישורים ישירים לסעיפים המתוקנים בהצעה, כדי לאפשר ביקורת נגישה לאזרחים על הצעות החוק המוגשות.

ה.     הכנסת תפעל באמצעים שונים להפצת החומרים השונים המיוצרים על-ידה והנגשתם לכלל הציבור.

ו.       הכנסת תקים ועדות דיון נודדות מיוחדות שתזמנה אזרחים להופיע בפניהן ולשטוח בפניהן את עמדותיהם וצרכיהם בתחומים שונים. ועדות אלו תכלולנה לפחות שני חברי כנסת ותתכנסנה בערים וישובים שונים ברחבי ישראל לאורך כל תקופת כהונת הכנסת.

5. מפלגת העבודה תפעל לחיזוק המשילות והיציבות השלטונית.

א.     לא ימונו שרים ללא תיק, ולא ימונו סגני שרים ללא סמכויות מפורשות.

ב.      יבוטלו הקבינט הבטחוני-מדיני וועדת השרים לענייני חקיקה. כל החלטות הממשלה תתקבלנה אך ורק בפורום המלא של הממשלה. הממשלה רשאית להקים ועדות משנה לצרכי דיון, התייעצות והכנת הצעות מדיניות, אך כל הצעה חייבת להתקבל על ידי רוב של חברי הממשלה. כמו כן, רשאית הממשלה להקים קבינט מצומצם בעל סמכות לקבוע מדיניות בעיתות חירום, אך ועדה זו תוגדר לפרק זמן קבוע מראש ולמטרות שתוגדרנה מראש ותאושרנה על-ידי רוב של חברי הממשלה.

6. מפלגת העבודה תפעל לחקיקת חוק יסוד: זכויות האזרח שיגדיר במפורש את זכויותיו של האזרח בישראל בדומה למגילות זכויות במדינות דמוקרטיות אחרות ברחבי העולם.

סיכום

מדינת ישראל עומדת בפני אתגר משמעותי של שחיקה מתמשכת בדבקות בערכים דמוקרטיים ובלגיטימציה של השיטה הנהוגה בה בקרב אזרחי ישראל. התיקונים המוצעים לעיל נועדו כדי להתמודד עם אתגר זה ולחזק את שיטת המשטר הנהוגה בישראל. על מפלגת העבודה לעמוד בראש המחנה בדרישה לתיקון הליקויים שהצטברו במערכת הדמוקרטית בישראל, לחזק את יכולת הכנסת לפקח על הממשלה, ולחזק את יכולת הציבור לעקוב אחרי מנהיגיו ולהשפיע במישרין ובעקיפין על המדיניות הציבורית במדינה.

כשהודעתי על כוונתי להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה, ציינתי על הדרך גם שסביר להניח שבכנסת הבאה המפלגה תהיה באופוזיציה. היו ששאלו אותי אז איך אני יכול להגיד דבר כזה, ושאם אני יכול להניח הנחה כזו, מקומי אינו ברשימת המפלגה לכנסת: רק בקואליציה יש כוח, ולכן מי שמתכנן מראש להיות באופוזיציה, לא יכול להיות מועמד רציני של מפלגה שמתיימרת להיות מפלגת שלטון.

גם שלי יחימוביץ', מסתבר, אמרה ש"להיות באופוזיציה זו לא אידאולוגיה ורק מהקואליציה אפשר להשפיע, אבל לא בכל מחיר. היא לא תסכים להכנס לקואליציה שבה לא ניתן יהיה להשפיע בנתיב המדיני ובנתיב הסוציאל-דמוקרטי."  (כדי להבהיר – הציטוט הוא של אדוה לוטן שדיווחה על הדברים, לא ציטוט ישיר של יחימוביץ'). שתי האמירות, כמובן, אינן שוות. אין דין הטענה שחייבים לשאוף לקואליציה כדין הטענה שאין לשלול א-פריורי כניסה אליה. ובכל זאת, אני רוצה לעסוק בטענה המקובלת שאפשר להשפיע רק מתוך הקואליציה.

יש משהו באמירה הזו שמצביע על ליקוי משמעותי בתפיסה הדמוקרטית הנפוצה בארץ. הליקוי הזה לא מפתיע במיוחד – הוא סממן של תפיסה רחבה יותר, שמשפיעה על דברים רבים בחיים האזרחיים בישראל – אבל חשוב להבין אותו ואיפה נעוצה הטעות.

התפיסה הרחבה יותר היא זו שקובעת כי כלל שאין לו "שיניים" אינו כלל. שאם אין ענישה ואכיפה, או בז'רגון המקצועי, אם אין מוסד פורמלי, אז אין מוסד כלל. מכאן: אם אין לאופוזיציה כוח פורמלי להפעיל, אזי אין לה כוח כלל. התפיסה הזו, אני מעריך, היא שהביאה ליצירת "מוסד" ראש האופוזיציה בחקיקה פורמלית. וזה לא שלא היה קיים יו"ר אופוזיציה לפני כן, אלא שהיה מדובר בתפקיד בלתי פורמלי, ושהיחסים בינו לבין ראש הממשלה – שומו שמיים! – היו מעוגנים בנוהג בלתי פורמלי בלבד.

את התלמידים שלי לימדתי שאחד הדברים שמבדילים בין ישראל לבריטניה הוא לאו דווקא שיטת הבחירות שלהם, אלא יותר התרבות הפוליטית שלהם. בישראל אין מושג של "לא יעשה". חלק גדול מהתפקוד של הדמוקרטיה הפרלמנטרית בבריטניה מבוסס על מה נהוג לעשות, ולא מה חייבים לעשות. עצם הסמכות של ראש הממשלה, בסופו של דבר, מבוססת על נוהג. ראש הממשלה רק "מייעץ" למלך, אם להאמין לחוקי הממלכה. זה שהמלך תמיד עושה כעצת ראש הממשלה שלו, זה לא כתוב בשום מקום.

אבל בישראל דוחים בבוז כל דבר שאינו מבוסס בחוק עם שיניים. אפילו חוקי יסוד לא מעוררים במחוקק הישראלי כבוד ויראה כלשהם, והם מוכנים לתקן אותם בלי יותר מדי דאגות אם זה תואם את צרכיהם הפוליטיים. הבעיה היא שלקואליציה אין שום אינטרס לתת שיניים לאופוזיציה, ולכן התפיסה היא שהאופוזיציה היא חסרת משמעות, ותפקידה לשבת ברקע ולא לעשות כלום עד לבחירות הבאות.^[1]

הבעיה היא שהמודל הפרלמנטרי אכן מבוסס על אופוזיציה נטולת שיניים. לקואליציה, בהגדרה, יש רוב בפרלמנט. האופוזיציה לא יכולה להעביר חקיקה בניגוד לרצון הקואליציה, ובוודאי שאינה יכולה להפיל את הממשלה באי-אמון כל עוד לא ערערה את הקואליציה המכהנת ופירקה אותה.

אבל המודל הפרלמנטרי מייחד לאופוזיציה תפקיד משמעותי מאוד: פיקוח על הממשלה. הפיקוח הזה הוא פיקוח "חלש", כלומר לא כזה ש"משפיע" ישירות על המדיניות. ההשפעה של האופוזיציה היא עקיפה יותר. הפיקוח שלה עובר דרך הציבור. תפקידה של האופוזיציה הוא לעקוב מקרוב אחרי מעשי הממשלה, למצוא את הכשלים במעשיה ולבקר אותם באופן פומבי, להעלות חלופות מעשיות למדיניות הממשלה ולאתר תחומים בהם הממשלה כלל אינה מתעסקת. בקיצור, תפקידה של האופוזיציה הוא לבנות תמיכה ציבורית בה במהלך שהותה באופוזיציה.

ופה ההשפעה החשובה "מבחוץ", שלא יכולה להיות מבפנים. מפלגה בתוך הקואליציה לא יכולה לשכנע את הציבור להצביע לה כאלטרנטיבה לקואליציה הנוכחית. מפלגה באופוזיציה צריכה לעסוק יומם וליל בשכנוע הציבור שבבחירות הבאות, עליו להצביע עבורה ולא עבור המפלגות בממשלה המכהנת. מפלגה באופוזיציה לא צריכה להגיש אינספור הצעות אי אמון מדי שבוע כי "תפקידה הוא להפיל את הממשלה". תפקיד האופוזיציה אינו להפיל את הממשלה, אלא להחליף אותה. בבחירות הבאות. האופוזיציה במשטר פרלמנטרית היא "אופוזיציה נאמנה", כלומר – היא אינה חותרת תחת הממשלה המכהנת אלא מבקרת אותה מתוך נסיון לשכנע את הציבור שבבחירות הבאות, עליו להחליפה.

אבל במדינה שבה כל בחירות הן בחירות קריטיות, ואסור אף פעם להפקיר את הממשלה לצד השני כי מי יודע אם בכלל יהיו בחירות בעוד ארבע שנים; במדינה שבה כל ממשלה היא עניין של להיות או לחדול, לא פלא שאנשים אינם מבינים כלל מה תפקידה של האופוזיציה, וחושבים שהכי חשוב להיות בפנים, כי רק מבפנים אפשר להשפיע.

זוהי הסתכלות של הטווח הקצר. בטווח שמעבר לארבע השנים הקרובות, ההפך הוא הנכון. הדרך היחידה למפלגת שלטון שלא יכולה להרכיב את הממשלה להשפיע באמת, היא להשאר באופוזיציה. זה לא עניין של אידאולוגיה – זה עניין של השיטה הדמוקרטית. אם מפלגת העבודה חפצת חיים, היא תשאר באופוזיציה כל עוד אינה יכולה לעמוד בראש הממשלה, ותקדיש את ארבע השנים הבאות (ולא רק את החודשים האחרונים של התקופה הזו) להסביר לציבור למה הם צריכים להצביע ב-2017 אמת, ולא מחל.

–

פוסטים שאני עוד צריך לכתוב:

למה שיטת המשטר האמריקאית היא בדיוק ההפך ממה שישראלים חושבים עליה?

מה תפקידו של שר?

תציקו לי כדי שאכתוב אותם.

1. איכשהו, אותם אנשים גם גוערים תמיד בראש האופוזיציה על זה שהוא/היא לא עשו כלום במהלך כל הכהונה. [↩]

אז כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אחד הדברים שאני מתחבט בו מאז ההחלטה על ההתמודדות בפריימריס של העבודה היא איך לגשר בין העמדות המדיניות שלי לבין אלו של העבודה. אחד הדברים המשמחים שגיליתי בזכות הועידה הקרבה ובאה היא שאני לא לבד בעמדותי בעבודה. לאור זאת החלטתי לשנס מותניים ולנסות לנסח חזון מדיני חדש שיחבר בין התובנות הפוסט-ציוניות שהגעתי אליהן בשנים האחרונות לבין משהו שקרוב יותר לקונצנזוס בשמאל הציוני. התוצר לפניכם. כרגיל, אשמח להערות והצעות.

–

מבוא

בעוד כשנה נציין 20 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים, והתהליך שהם היוו את שיאו, היו צעד עצום לקראת השכנת שלום בחלקת הארץ עלינו אנו מתקיימים. לצערנו, הם מוסמסו ונדרסו על ידי המנהיגות בשני הצדדים, ווידוא ההריגה שלהם, אם תיסלח^[1] לי המטאפורה, בוצע על ידי קיצונים יהודים ומוסלמים, בכיכר מלכי ישראל, באוטובוסים ובבתי הקפה בתל-אביב ובירושלים, במערת המכפלה, במלון פארק. גופתם עדיין זוכה לבעיטות, בין אם בסביבות עזה הנתונות למתקפות טילים מתמשכות ובין אם בכפרים הפלסטינים שמותקפים על-ידי פעילי הטרור היהודיים תחת הכותרת "תג מחיר".

יש המעלים ספק אם הסכמי אוסלו היו ישימים בעת חתימתם, אך כעת הדבר כבר צריך להיות מעל לכל ספק: נעילת השיח הישראלי והפלסטיני סביב מיתווה ההסכמים הללו הכניס אותנו לסחרור שאין מוצא ממנו אלא באמצעות זניחתם וחיפוש חזון אחר לפתרון הסכסוך. הסכמי אוסלו נבנו על בסיס הנחת יסוד של הפרדה מוחלטת – "אנחנו כאן, הם שם", וככאלו, לא דרשו פיתוח של יחסי אמון אמיתיים בין העמים השוכנים בין הים לנהר. פה נעוץ כשלונם. לא ניתן להשיג שלום עם שכנים באמצעות ליבוי הפחד ההדדי. החשדנות הורגת.

המפתח לשינוי: ערביי ישראל

לכל אורך תהליך השלום המתמשך של ישראל והפלסטינים, אזרחי ישראל הערבים מצאו את עצמם לכודים בפינה – מצד אחד הם לא הוחשבו כחלק מהצד הפלסטיני איתו יש לנהל שיח, ומצד אחר נאמנותם למדינה הוטלה בספק בשל הזדהותם עם הצד השני. אך שיחות השלום במתווה של "שתי מדינות לשני עמים" היוו אתגר גם עבור ערביי ישראל: בעיני רבים בישראל, הקמתה של מדינה פלסטינית אמורה הייתה להוות גם "פתרון" לבעיית ערביי ישראל, ודרך לעקוף את הסתירות שבמודל של "מדינה יהודית ודמוקרטית".

תחת זאת, חשיבה מחודשת על תהליך השלום תעלה כי על ערביי ישראל להיות במרכז אסטרטגיית השלום של ישראל. אין דרך טובה יותר להוכיח את נכונותנו לשיתוף פעולה עם עמי האזור מאשר הפיכת הערבים אזרחי ישראל לשווים שיוויון מלא, ולשגרירי אמת ליתר העולם הערבי. השינוי ביחס לערביי ישראל צריך להיות כולל: במערכת החינוך (במערכת היהודית, באמצעות הכללת הערבית כנושא לימוד חובה כבר מבית הספר היסודי, ועל-ידי לימוד ההיסטוריה של הערבים באזור שלא מתוך נקודת המבט הצרה של היישוב היהודי בפלסטינה המנדטורית; ובמערכת הערבית באמצעות מתן אוטונומיה גדולה יותר ללימודים קריטיים לזהות הפלסטינית-ישראלית); במערך השיטור (לא נוכל לצפות מהפלסטינים בשטחים לתת אמון בחיילי צה"ל כאשר אפילו היחס בין ערביי ישראל לשוטרי משטרת ישראל הוא בד"כ עויין); בכלכלה; בהעסקה במגזר הציבורי וכן הלאה.

על ישראל להכיר באופן רשמי בנזק שנגרם לערבים תושבי ישראל בעת הקמת המדינה (גם אם לא באחריותו הבלעדית של היישוב היהודי בארץ), ולפתוח במהלך שמטרתו הכרה בעוולות העבר ותיקון סימבולי לפחות שלהם.

ככל שהפלסטינים מעברו השני של הקו הירוק יראו שישראל רוצה ומסוגלת לקיים דו-קיום מכבד עם אזרחיה הערבים, כן תפחת העוינות, יגבר האמון, ותגבר הנכונות לפשרה המקובלת על כל הצדדים ואינה מבוססת אך ורק על חשדנות הדדית ודרישות משני הצדדים לבטחונות וערבויות שמהווים מכשול בלתי עביר לקידום השלום.

יתר על כן, ככל שהחיים המשותפים יראו לכל הצדדים אפשריים וסבירים יותר, כן יוכלו הגבולות בין שתי המדינות להיות יותר גמישים ו"נושמים", דבר שיאפשר הקמת הסדר מדיני שלא יתבסס על הפרדה חדה של טריטוריה ואוכלוסיה, אלא על ריבונות משותפת באזורים מסויימים, זיקה הדדית של חלקים בכל אוכלוסיה למדינה השניה וקיום מערכות קונפדרליות שיאפשרו שיתוף פעולה הדוק בתחומים שלא ניתן להפרידם בין שתי המדינות (דוגמת משאבי טבע, ערכים סביבתיים וכיו"ב).

תקופת הביניים

כמובן שבעת שישראל עוסקת בבניית אמון מול ערביי ישראל, אין משמעות הדבר הפקרת זכויותיהם וצרכיהם של הפלסטינים בשטחים. על ישראל לעצור את הבניה בהתנחלויות ולפעול באופן נחרץ כנגד פעולות אלימות מצד אזרחי ישראל המתגוררים מעבר לקו הירוק. ישראל צריכה לפעול כדי לצמצם ככל האפשר את החיכוך בין תושבי השטחים לבין חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב, כולל צמצום מספר המחסומים ופתיחת דרכים המקשרות בין מקומות ישוב פלסטיניים. יש לאפשר לתושבים הפלסטיניים גישה לאדמותיהם, ולמנוע השתלטות על אדמות על-ידי אזרחי ישראל. הגם שאין להפקיר את בטחונם של אזרחי ישראל, אין לנצל את הדרישה הזו לפגיעה קולקטיבית בתושבים הפלסטיניים או לשלילת חירויותיהם.

על ישראל לעודד ולתמוך באיחוד מחדש של הרשות הפלסטינית תחת הנהגה מאוחדת, גם במחיר הכרה בחמאס כגורם פוליטי לגיטימי ברשות. העקרון המנחה בפעולה מול החמאס חייב להיות נכונות להדברות עם כל גורם המעוניין להדבר עם ישראל, מחד, וסירוב נחרץ לתביעות המגובות באלימות או באיום באלימות. ניתן לדבר עם ארגוני טרור, אך אסור להכנע להם. עד היום, מדיניותה של ישראל הייתה הפוכה בתכלית: סירוב מוחלט לדבר עם ארגוני הטרור, עד שאלו פעלו באמצעים אלימים וכפו על ישראל להכנע ולקבל את דרישותיהם. מובן לכל כי מדיניות זו פוגעת בישראל, ומחזקת את גורמי הטרור בקרב האוכלוסיה הפלסטינית.

סיכום

זה מספר שנים שקבוצות שונות, יהודיות, פלסטיניות, כמו גם קבוצות משותפות, שוקדות על פיתוח רעיונות יצירתיים שמתקדמים מעבר לעקרון "שתי מדינות לשני עמים", מתוך הכרה במגבלותיו של עקרון זה בדרך ליישום פרקטי. רעיונות אלו, שבסיסם ברמות שונות של ריבונות משותפת וגמישה, הגיעו לכדי בשלות מספקת כדי להציגם בפני הציבור הישראלי כמדיניותה הרשמית של מפלגת העבודה.

איש אינו שוקל קפיצת ראש אל תוך "מדינה דו-לאומית". הרעיונות החדשים דורשים תהליך ארוך טווח שכל אחד משלביו הוא בפני עצמו חיובי – ובראש ובראשונה מתן שיוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים. גם רעיון המדינה הדו-לאומית עצמו אינו אלא קבוצה רחבה של רעיונות המשתרעת בין פתרונות בלתי מתקבלים על הדעת כגון "מדינת כל אזרחיה" בפורמט הנתמך על-ידי בל"ד, שמשמעו העלמת הזהות היהודית לחלוטין מעקרונות היסוד של המדינה, ועד פתרונות קונפדרטיביים הדוגלים ב"שתי מדינות לשני עמים" אך עם שיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות. על מפלגת העבודה להוביל את השיח הפוליטי בישראל אל מעבר לפרדיגמת "שתי מדינות לשני עמים" ולאמץ בשום שכל מתוך הרעיונות החדשים שהתפתחו בשולי השיח הפוליטי, כדי לפרוץ סוף סוף את המכשול שמנע התקדמות במאמצי השלום כבר למעלה מעשור ומחצה.

1. תסלח או תיסלח? המממ… [↩]

אז כאמור, לזכותו של יאיר לפיד יאמר שהוא מעורר דיון ציבורי בכל מיני נושאים חשובים, גם אם הוא עושה זאת בצורה מופרכת בעליל. אז לאור זאת, ולרגל הועידה האידאולוגית של מפלגת העבודה^[1], החלטתי לנסח מעין טיוטא להצעת רפורמה בחינוך בישראל, עבור קבוצת הדיון על מערכת החינוך. למעשה, בימים הקרובים אני אפרסם כאן עוד כמה טיוטות שכאלו, של ניירות עמדה שמיועדים לקבוצות הדיון השונות בועידה. אשמח לקבל תגובות והצעות לשיפור מכם.

דיסקליימר מתחייב: אני לא איש חינוך. אני מעלה כאן רעיונות שברור לי שהם אינם מבוססים על מחקר או אפילו על ידע, אלא על תחושות בטן. באופן כללי אני לא אוהב דברים כאלו, מכיוון שאני יודע איך הם נראים מנקודת המבט של בעלי המקצוע. אז קחו את כל מה שנכתב כאן בערבון מוגבל ותרגישו חופשיים לקטול ולהציע שיפורים או אף זניחה מוחלטת של כל הפרוייקט.

האתגר

מערכת החינוך בישראל סובלת ממספר בעיות כרוניות. ראשית, קיימת בעיה של חוסר שיוויון. המערכת מתגמלת תלמידים שהוריהם יכולים להשקיע ממון נוסף בשיעורים פרטיים, ולא משקיעה מספיק בבתי-ספר חלשים יותר. הדחיפה להעלאת אחוז הזכאים לבגרות, לפיכך, אינה מבחינה בין עליה שטומנת בחובה הגדלת אי-השיוויון, לבין עליה שיוויונית לרוחב כל המדינה. למעשה, עלינו להחליף את השאיפה להעלאת אחוז הזכאים, בשאיפה להשוואת אחוז הזכאים בין המרכז והפריפריה. המשמעות היא שאי אפשר להשיג עליה באחוז הזכאות באמצעות הקלת הבחינות, אלא אך ורק באמצעות הגדלת ההשקעה בבתי-ספר חלשים.

בעיה אחרת היא החשיבות העודפת שמיוחסת לתיכון על חשבון כל שנות הלימוד הקודמות לו. בשל מבנה הבגרויות, רוב תחומי הלימוד (למעשה, כולם למעט אנגלית ומתמטיקה) בנויים כך ששנות הלימוד שקודמות ללימוד לבגרות כלל אינן משמשות כבסיס ללימוד לבגרות. ישנם תחומים – אזרחות – שכלל אינם נלמדים שלא כמקצוע לבגרות בתיכון. התוצאה היא תחושה ששנות היסודי וחטיבת הביניים הן, בעצם, מיותרות. התלמיד צריך לצלוח אותן כדי להגיע לתיכון וללימודים החשובים, אבל אין משמעות לעצם הלמידה בשנים הללו. בתיכון עצמו, כל הלימודים מוכפפים לצרכי הבגרויות עצמן, וכתוצאה מכך מוגבלת יכולתם של המורים ליצירתיות בבחירת ובלימוד החומר, והדגש עובר לשינון ולא להפנמה שלו.

מצד שני, בשל ריבוי בגרויות החובה, תלמיד התיכון הממוצע מוצא את עצמו עם מעט מאוד מקום לביטוי עצמי של תחומי העניין וההעדפות האישיות שלו.

רפורמה במבנה מערכת החינוך

כדי להתמודד עם בעיות אלו יש להגדיר מחדש את מטרותיהן של החטיבות השונות במערכת החינוך. בית הספר היסודי כשמו כן הוא: נועד להקנות יסודות בסיסיים לתלמידים, הן ללימוד מתקדם יותר והן לתפקוד בחברה מודרנית. לפי כך יושם דגש בבית הספר היסודי על הקניית כישורי קריאה, כתיבה, הבנת הנקרא, הבעה בכתב ובעל פה, חשבון (דגש יושם על יכולת יישום מיומניות מתמטיות בסיטואציות נפוצות, מצד אחד, ומצד שני על פיתוח חשיבה מופשטת, ברמה בסיסית, על מושגים מתמטיים), חשיבה מדעית, וכן על הכרת החברה והתרבות בישראל (כולל ספרות, דתות, היסטוריה של מדינת ישראל, ומושגי יסוד בדמוקרטיה). זאת, לצד שקידה על פיתוח מיומניות חברתיות, כבוד לאחר, אדיבות, שיתוף פעולה וכל אותם עקרונות יסוד של חברה מתפקדת שישראל אוהבת להתייחס אליהם בבוז.

חטיבת הביניים תפרוט את הנושאים שנלמדו ברמה בסיסית בבית הספר היסודי לתחומי לימוד ברורים יותר: לשון, הבעה, ערבית (עברית בבתי-ספר ערביים), מתמטיקה, מדעים (שיכללו ידע בסיסי בתחומי הביולוגיה, הכימיה והפיזיקה), אנגלית, היסטוריה (כולל היסטוריה של העולם והיסטוריה של ישראל), ספרות, דתות, ואזרחות. הלימודים לתעודת הבגרות הבסיסית נחשבים לדרושים לתפקוד נאות בחברה הישראלית, כאזרחים, כעובדים, כצרכנים וכשותפים לחברה. עם סיום כיתה ט', התלמידים ידרשו לעמוד בבחינות ו/או משימות אחרות (למשל עבודת גמר) בכל אחד מהתחומים הללו, שתכתבנה ותבדקנה על-ידי צוות בתי הספר עצמו (מדגם אקראי של מבדקים ושל עבודות שנבדקו ונמצאו עומדות בדרישות יועבר למשרד החינוך לבדיקה כדי להבטיח שיוויון בדרישות). מבדקים אלו יקבעו האם התלמיד יכול להמשיך לשלב הבגרות. תלמיד שלא יקבל ציון עובר בכל המבדקים בסוף כיתה ט' ידרש להשלים את המקצועות החסרים במהלך כיתה י'. אם יכשל בכך שוב, לא יוכל להשלים תעודת בגרות, ויוכל לעבור למסלול מקצועי.

תלמיד שעבר את כל המבדקים, יקבל תעודה "בגרות בסיסית", ויוכל להמשיך את לימודיו בתיכון. התיכון הוא המקום בו יכול התלמיד להביא לידי ביטוי את העדפותיו האישיות ולהתחיל ללמוד תחומים ספציפיים ברמה מתקדמת יותר. שם יבחר ארבעה-חמישה מקצועות לימוד לבגרות מלאה לאורך שלוש שנות התיכון (מי שלא עבר את המבדקים בסוף כיתה ט' יחל בלימודי הבחירה בכיתה י' לצד השלמת לימודי הביניים). כל תלמיד ידרש לבחור לפחות מקצוע אחד מכל אחד משלושה אשכולות של תחומים: מדעים (מתמטיקה, ביולוגיה, כימיה וכו'), חברה (אזרחות, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, תקשורת וכו'), ורוח (היסטוריה, ספרות, דתות, שפות וכו'). מקצועות אלו ילמדו לאורך שלוש שנים שבסופן בחינה מסכמת ארצית. בסך הכל תעודת הבגרות המלאה תורכב מחמישה עד שישה מקצועות בעלי משקל שווה: ארבעה או חמישה מקצועות בחירה, בתוספת בחינה אחת בשפת אם (עברית בבתי ספר יהודיים, ערבית בבתי ספר במגזר הערבי; הבחינה תכלול רכיב של חיבור). בחינה אחת באחד ממקצועות הבחירה ניתן יהיה להמיר בעבודת גמר באותו מקצוע, שתבדק על-ידי בודק חיצוני. כל הציונים יכללו רכיב של 50% שישקף את הציון הממוצע שקיבל התלמיד לאורך שלוש שנות לימודיו במקצוע.

תלמיד העולה לתיכון ומיועד לתיכון שבו לא מוצע מקצוע מסויים אותו הוא מעוניין ללמוד יוכל לבקש לעבור לתיכון הקרוב ביותר אליו בו מוצע אותו מקצוע.

תלמיד שיבחר בכך יוכל ללמוד בתיכון מקצועי, אשר לא יגיש תלמידים לבגרות מלאה. תלמיד שהגיע לתיכון מקצועי מבלי שהשלים את תעודת הבגרות הבסיסית שלו ימשיך ללמוד גם את מקצועות הבגרות הבסיסית מתוך שאיפה להשגת תעודת הבגרות הבסיסית.

בנוסף לחמשה-שישה תחומי הלימוד לבגרות בתיכון העיוני, או תחומי הלימוד המקצועיים בבית הספר המקצועי, ישתתף כל תלמיד תיכון בשיעורי חינוך גופני ושיעורי העשרה בתחומים שונים כפי שיבחר בית הספר ו/או כפי שיציע משרד החינוך.

קצוות

הרפורמה המוצעת דורשת תקצוב נרחב, בעיקר באזורים נחשלים יותר, כדי למנוע נשירה משמעותית בתפר שבין חטיבת הביניים לתיכון. השאיפה צריכה להיות למיקסום מספר בעלי תעודת הבגרות הבסיסית, גם אם אין בכוונתם להמשיך לתעודת בגרות מלאה. לצורך כך על המדינה לתקצב ימי לימוד ארוכים באזורים חלשים, להשקיע בהקמת שטחי לימוד כגון ספריות ציבוריות וחדרי לימוד בבתי הספר שיהיו נגישים לתלמידים לאורך כל היום, ולתקצב שעות הוראה פרטנית עבור תלמידים חלשים בכל רחבי הארץ. תשומת לב מיוחדת תנתן למניעת מצבים של הסללת תלמידים מאזורים נחשלים או מקבוצות אוכלוסיה מסוימות לתיכונים מקצועיים. חטיבות ביניים שאחוז בוגריהן שאינם משיגים תעודת בגרות בסיסית חריג תבדקנה על-ידי ועדה חיצונית שתגיש הצעות לתיקון המצב.

מן העבר השני על המדינה לעודד תלמידים מצטיינים ולאפשר להם להמיר את ציון הבגרות במקצוע נבחר בקורסים ברמה אוניברסיטאית שירשמו לזכות התלמיד לטובת לימודים אקדמיים בהמשך. על בתי הספר להציע תוכניות מיוחדות לתלמידים מצטיינים ומחוננים שתאפשרנה להם לפתח את כישוריהם מעבר להיצע הבית-ספרי הרגיל.

סיכום

כל רפורמה במערכת החינוך דורשת בראש ובראשונה שיתוף פעולה עם המורים שיהיו אחראים על יישומה. תרומתם של המורים לפיתוח הרפורמה היא קריטית, ולכן יש להתייעץ עימם, כמו עם מומחים לחינוך, בעת הרחבת הנקודות המפורטות בהצעה זו.

יתר על כן, אף רפורמה לא תצלח ללא מאמץ ניכר מצד המדינה לשפר את מעמד המורה, הן בעיני התלמידים והן בעיני החברה כולה. לצורך כך יש לשפר את תנאי השכר ואת תנאי העבודה של המורים, מחד, ולשדרג את מערך הכשרת המורים ואת מערך ההשתלמויות למורים, מאידך.

הרפורמה המוצעת אינה יכולה להתבצע בהינף קולמוס: היא דורשת שנים רבות של שינוי מתגלגל במערכת, ותוצאותיה יראו רק בעוד עשור, לכל הפחות. אורך רוח והתמדה, שכה חסרים ברבות מהרפורמות והתוכניות שבוצעו במערכת החינוך בעשורים האחרונים, הינם הכרחיים להצלחתה. על החברה הישראלית כולה להרתם לתיקון מערכת החינוך שלנו, ובכך – לתיקון החברה כולה.

–

כאמור, הערות, הצעות ונאצות יתקבלו בשמחה.

לקריאה נוספת:

פוסט ראשון

פוליטיקה, ועוד איך (היי, תראו! קלינגר רוצה לרוץ לכנסת אבל לא חושב שהוא יצליח להכנס לרשימת העבודה!)

לחנך או להפחיד?

הבנת הנשאל

הידעת? התלמיד הוא אדם

תואר ראשון זה לא לכולם

–

הערה אדמיניסטרטיבית: אתמול התקבלה תרומה לקרן מלגת המחיה שלי. אני מודה לתורם ומאחל לו שילדיו ילמדו במערכת חינוך טובה מזו שבה הוא למד.

1. אגב, לאור העובדה שבימינו אני קורא חומרים מהועידה הרביעית של מפלגת העבודה, שנערכה ב-1986, קצת מגוחך שהם קוראים לועידה הזו "הראשונה". אני מבין שהם מנסים להתנער מההיסטוריה של המפלגה, אבל זה קצת מוגזם… [↩]

אין לי שום כוונה להפוך את הבלוג הזה לפלטפורמת פרופגנדה עבור קמפיין הבחירות שלי, אז תאלצו להאמין לי שזה שהפוסט הראשון שאני כותב אחרי ההודעה על ההתמודדות עוסק בשלי יחימוביץ זה עניין מקרי לגמרי. זה לא אשמתי שהיא יצאה בהכרזה כל כך מרגיזה שהרגשתי צורך להגיב עליה באופן פומבי.

אז ככה: ניצן הורוביץ, אילן גילאון ודב חנין הגישו הצעת חוק פרטית להפעלת תחבורה ציבורית בשבת.^[1] כבר כתבתי בעבר על הסלידה שלי מהצעות חוק שכאלו, שכל מטרתן היא הצהרתית: ברור לכל שהן לא תעבורנה, ולכן המטרה היא רק להשיג כותרות בעיתונים. אז לא נורא הוטרדתי מכך שחברי סיעת העבודה לא טרחו לבוא להצבעה הזו. אבל שלי יחימוביץ טרחה והבהירה שהיא לא סתם מצאה דברים חשובים יותר לעשות בזמן ההצבעה, אלא היא ממש מתנגדת לה (מה שמעלה את השאלה למה, בעצם, היא לא הופיעה למליאה כדי להביע את התנגדותה, אלא בחרה להביע אותה דווקא על גבי עמוד הפייסבוק שלה):

לא אצביע בעד חוק התחבורה בשבת של זהבה גלאון וניצן הורוביץ. הוא קיצוני, פוגעני כלפי עובדים, והופך את השבת, יום מנוחה עם ערך סוציאלי עצום – , ליום חול, על כל המשתמע מכך. החוק ממילא לא יעבור, אבל חשובה לי האמירה העקרונית. כבר היום נגזלת המנוחה מ- 600 אלף עובדים עניים, שמועסקים בעל כורחם. שבת עם תחבורה מלאה היא שבת רועשת, מזהמת, מנצלת נהגים שיהיו עובדי קבלן, ואף תביא לפתיחת מקומות עבודה נוספים, ותהיה בה פגיעה חברתית עמוקה. אני בעד אמנת גביזון מידן, ובעד תחבורה חלקית ומתונה בשבת – שאטלים לים, לגנים לאומיים, לבתי חולים ועוד הסדרים שפויים מסוג זה.

יחימוביץ צודקת: יש הרבה יותר מדי אנשים כיום שנדרשים לעבוד שבעה ימים בשבוע ולא ממש יכולים לבחור אחרת. התמריץ השלילי-לכאורה שדורש ממעביד לשלם תוספת שכר לעובד שמועסק בשבת משיגה את המטרה ההפוכה והופכת את משמרת השבת לנחשקת ביותר עבור עובדים רבים, בעוד שהרווח המוגדל של פתיחת העסק בשבת יותר ממכפר על העלות הנוספת הזאת. אינני בקיא בדיני עבודה מספיק כדי להגיד מה המצב החוקי כיום, אבל בהחלט יש מקום להבטיח יום מנוחה לכל עובד, ואף לחייב מעסיק שלפחות שבועיים בחודש (נגיד) יום העבודה הזה יקבע ליום שבת עבור כל עובד.

אבל מוזר הוא הדבר שבעוד שיחימוביץ מקבלת את המצב הזה כמעין רע הכרחי כאשר אמור הדבר בפתיחת בתי שעשועים, מסעדות ואתרי תרבות למיניהם, היא בוחרת למתוח את הקו דווקא בנושא הקריטי הרבה יותר של תחבורה ציבורית בשבת. הרבה לפני שצריך לדאוג לציבור בישראל לבידור ביום שבת^[2] צריך לדאוג שלציבור תהיה נגישות לתחבורה ציבורית. זו איוולת לקבוע שתחבורה ציבורית "לים ולגנים הלאומיים" תספיק. מה אם אני סתם רוצה לנסוע להורי לארוחת צהריים משפחתית ביום שבת? אה, לזה אני אזדקק למכונית פרטית.

ופה אנחנו מגיעים לטענה המוזרה שתחבורה ציבורית בשבת היא מזהמת. תחבורה ציבורית בשבת היא הכרח בסיסי אם ברצוננו לקדם את מערך התחבורה הציבורית בישראל בכללותו. ציבור המשתמשים בתחבורה ציבורית ישאר מוגבל לאנשים שאין להם ברירה אחרת כל עוד אחזקת רכב היא צורך בסיסי של הישראלי שאינו שומר שבת כדי להתנייד ביום המנוחה שלו. אם אנחנו רוצים שאנשים יוותרו על הנסיעה במכונית הפרטית באמצע השבוע, אנחנו חייבים להבטיח שהם יוכלו לוותר עליו גם בסוף השבוע. הסיבה היא פשוטה: תקורת אחזקת הרכב היא גבוהה, והמשמעות של כך היא שהעלות פר קילומטר יורדת באופן משמעותית ככל שמשתמשים במכונית יותר. אם אני משתמש במכונית רק לסופי שבוע, אני משלם הרבה מאוד כסף עבור כל קילומטר נסיעה. אם אני אשתמש באותה המכונית גם לנסיעה לעבודה באמצע השבוע, התועלת של המכונית ביחס לעלות התחזוקה שלה תעלה משמעותית.

כלומר, כל עוד אנחנו מכריחים אנשים להחזיק כלי רכב כדי להתנייד בשבת, אנחנו נותנים להם תמריץ ניכר להשתמש באותו כלי רכב גם באמצע השבוע, במקום להעדיף תחבורה ציבורית, גם אם היא זמינה ויעילה עבורם. אמרו מעכשיו: אי קיומה של תחבורה ציבורית בשבת גורמת להגדלת הזיהום מכלי רכב לאורך השבוע כולו.

אבל זה לא נגמר בכך. מכיוון שתחבורה ציבורית היא בין כה וכה נחלתם של אלו שאין להם אלטרנטיבה אחרת, אין מספיק תמיכה ציבורית בחיזוק מערך התחבורה הציבורית בישראל, וכך התחב"צ הופכת עוד פחות רלוונטית עבור עוד יותר אנשים, וכן הלאה וכן הלאה. מי שנפגע הכי הרבה, כמובן, הם בדיוק אותם עניים עליהם מנסה יחימוביץ לגונן בטענה שהם רוצים את יום השבת שלהם חופשי. חופשי למה? חופשי להשאר ספונים בבתיהם כי אין להם תחבורה ציבורית שתאפשר להם לצאת מדל"ת אמותיהם אלא לאותם יעדים שיחימוביץ החליטה שהם ראויים לביקור בשבת?

(ראוי לציין, אגב, שההתלות של יחימוביץ באמנת גביזון-מדן היא תמוהה משהו:

6. תתאפשר תחבורה ציבורית בשבת בצורה מופחתת ומוגבלת, על מנת לאפשר תנועה לנזקקים לה, ולשמור ככל שניתן על צביונה של השבת בפרהסיה ועל הגבלת הצורך לעבוד בה. תישקל הפעלת התחבורה הציבורית בשבת בידי זכיינים מיוחדים ובאמצעות כלי רכב קטנים (כגון מיניבוסים).

וזאת בלי קשר לסעיף שמונה הקובע כי:

8. יינקטו צעדים על מנת להקל על בילוי בשבת כגון ביקור במוזיאונים, גני חיות או גנים לאומיים, או השתתפות באירועים, בצורה שאין בה חילול שבת (כגון אפשרויות לרכישת כרטיסים מוקדמת).

כלומר, האמנה רק קובעת שהתחבורה הציבורית תפעל במעין "מתכונת שבת", ובשום אופן אינה מגבילה אותה ל"שאטלים לים".)

הפתרון, לדידי, נעוץ בביזור יותר סמכויות בתחום התחבורה הציבורית לרמה המקומית, באופן שיאפשר לכל רשות מקומית לקבוע תקנות משלה בנושא, וחברות האוטובוסים המפעילות קווים בינעירוניים תתאמנה את השירות שהן מציעות לתקנות הללו. על זכויות העובדים, כאמור, יש להגן בחקיקה שעוסקת בזכויות עובדים, ולא באמצעות מניעת העסקתם בכלל.

וכל זה, כמובן, בלי להגיד שום דבר על השימוש המרגיז במילה "שפוי" שהיא מילת ההופכי בישראלית-מדוברת ל"הזוי", עליה כבר דיברתי מספיק.

1. ההצעה הוגשה ונדחתה על ידי הכנסת כבר מספר פעמים בעשור האחרון, יש לציין. [↩]
2. וכדי שיהיה ברור: אני בהחלט בעד השארת מקומות בילוי פתוחים בשבת, וקצת פחות בהתלהבות אבל עדיין תומך, אני בעד השארת מרכזי מסחר פתוחים בשבת. [↩]

(מתוך תשדיר שירות של ועדת הבחירות המרכזית ב-2003)

כבר הרבה זמן אני מדבר, פה ובמקומות אחרים, על חשיבותה של המעורבות בפוליטיקה; על איך שאסור לתת לציניות לנצח, ואסור להגיד שהפוליטיקה מושחתת ולכן אפשר להפקיר אותה בידי אנשים מושחתים; שיש אנשים טובים בכנסת, וצריך לדאוג שיהיו יותר מהם. כבר הרבה זמן אני גם מדבר על התשוקה שבוערת בי עצמי לעשות כמיטב יכולתי כדי להשפיע מתוך המערכת על איכות החיים של כולנו.

אז הגיע הזמן להפסיק לדבר, ולהתחיל לעשות. מי שעוקב אחרי בכל מיני ערוצים אחרים אולי יודע שהייתי מעורב תקופה מסויימת עם התנועה הירוקה. מדובר בקבוצה של אנשים טובים, ואני מאחל להם הצלחה. אבל מסיבות שונות, ארגוניות ואידאולוגיות, החלטתי שאני לא מוצא את עצמי שם. במקום זאת, התפקדתי לפני מספר שבועות למפלגת העבודה. כעבור מספר ימים נפגשתי עם יהונתן קלינגר, אותו רובכם מכירים, והחלטנו לצאת לקמפיין משותף לפריימריז של העבודה. בקיצור: אני (יחד עם יהונתן) הולך להתמודד על מקום ברשימת העבודה לכנסת הבאה.

למה העבודה?

כשהתחלתי בגישושים אצל המעגל הקרוב אלי, שמעתי את השאלה הזו הרבה. יש כמה תשובות אליה. הפרקטית ביותר היא שמבין שתי המפלגות המכהנות כיום שלהן אני מוכן להצביע – העבודה ומרצ – רק העבודה מספיק גדולה כדי לאפשר למועמד לא מוכר כמוני סיכוי להשתחל למקום ריאלי עם מאמץ סביר.

אבל ההסבר הזה אינו מספיק, ואינו כל הסיפור. מרצ, לדעתי, סיימה את תפקידה ההיסטורי. כשהשמאל הישראלי כל כך מצומצם, אין מקום לשתי מפלגות כל כך דומות (במיוחד עכשיו כשאהוד ברק עשה לכולנו טובה ונעלם מהתמונה). אם היו שואלים אותי, שתי המפלגות היו צריכות להתאחד, ומרצ על חבריה היו צריכים להטמע (חזרה) אל תוך מפלגת העבודה. השמאל הישראלי צריך להתרכז בשיקום מעמדה של העבודה, ולא בתחרות בין שתי מפלגות שמנסות לגנוב זו לזו מנדטים.

רגע, אתה לא דו-לאומיסט?

כן. אינני עומד להסתיר את עמדותי האמיתיות. דעתי האישית היא שישראל תצא נשכרת מכניסה למהלך שסופו סיפוח השטחים ויצירת מנגנון שיבטיח ייצוג לאומי לשתי הקבוצות הלאומיות המרכזיות בישראל, לצד חרות מקסימלית לכלל האזרחים. זו אינה תפיסת העבודה, ואני מודע לכך. למעשה, עד כמה שאני מבין, החוק הישראלי אוסר על אדם להתמודד לכנסת על בסיס העמדות שלי. בין כה וכה, אני גם יודע שבישראל של היום אין סיכוי לתפיסה שכזו להתממש. על כן, אני מוכן לוותר על השאיפה האולטימטיבית הזו שלי ולהתחייב לעמדות המפלגה בסוגית השטחים – היינו, מחוייבות לפתרון שתי המדינות. פוליטיקה היא משחק של פשרות, וזו פשרה סבירה בעיני.

אבל אני לא מוותר על הכל, ואני לא צריך לוותר על הכל. מפלגת העבודה הייתה הראשונה, תחת מנהיגותו של עמיר פרץ, שמינתה שר ערבי בממשלת ישראל. המפלגה מחוייבת לעקרונות של שיוויון אזרחי בין כל אזרחי המדינה ופעלה בעבר כדי לקדם אותם. לדידי, בין כה וכה החזון שלי אינו ניתן להשגה מבלי שראשית נשיג שיוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים בתוך הקו הירוק. על כן, לטווח הזמן המיידי, עמדות מפלגת העבודה בהחלט מספקות את הצרכים האידאולוגיים שלי בתחום הסכסוך היהודי-ערבי, ואני אשמח מאוד לפעול לקידום החברה השיוויונית שהן שואפות אליה.

ומה חוץ מזה?

עוד לא ישבנו על מצע רעיוני מלא, אבל אני ויהונתן מתכוונים לרכז את הקמפיין שלנו (כמו גם את הכהונה שלנו, אם נבחר) סביב אותן סוגיות שעלו בקיץ האחרון: מלחמה בהפרטה, שינוי סדר העדיפויות הלאומי לטובת צדק חברתי, תיקון תמהיל המס בהכנסות המדינה כדי להגדיל את חלקם של האחוזונים העליונים ושל התאגידים הגדולים, כמו גם הפיכת החקיקה האנטי-דמוקרטית שהכנסת הנוכחית רצופה בה. בנוסף – וכאן נכנס הרקע של שנינו כאזרחים מקוונים – בכוונתנו להלחם כנגד הגבלות על חופש הביטוי, ולמען הגדלת השקיפות בהתנהלות רשויות המדינה; לשמור על הפרטיות של הפרט ועל הפומביות של המגזר הציבורי.

אני לא בטוח שאני ויהונתן נסכים על הכל – הדעות שלנו בסופו של דבר די קרובות, אבל אני בטוח שבנושאים מסויימים יש לנו העדפות מדיניוּת שונות. אנחנו עוד נשב ביחד ונלבן את הנושאים הללו, וגם נאוורר את המחלוקות שלנו, כפי שאנחנו רגילים לעשות, לעין הציבור. אבל שנינו שותפים לדעה שחייבים להפסיק את מדיניות ה"הפרד ומשול" של הניאו-ליברליזם הישראלי. שאי אפשר להאשים קבוצה כזו או אחרת בצרות של כולם, אלא צריך למצוא דרך שבה כל קבוצה תתפשר בדרכה כדי להגיע לחברה שפועלת לטובת כולנו במשותף.

למה דווקא אתם?

מדי מערכת בחירות קמות מפלגות וקמים מועמדים שמכריזים שהם מביאים איתם "פוליטיקה נקייה". יש שני דברים להגיד על זה: ראשית, שקל להיות נקי לפני שנכנסת פנימה; ושנית, שלהיות נקי זה לא משהו להתגאות בו – זו צריכה להיות הנחת יסוד. כל האנשים שנכנסים לכנסת צריכים, בעקרון, להיות נקיים. אז מה שאנחנו מביאים זה לא סתם "פוליטיקה נקייה". החזון שלנו הוא של "פוליטיקה נגישה" – לחזק את הדמוקרטיה הישראלית באמצעות חיזוק יכולתו של האזרח להיות מעורב ולהרגיש בעל השפעה; להיות מחוברים ונגישים לציבור בכל עת; לאפשר לציבור נגישות לתהליכי קבלת ההחלטות שלנו (ובשאיפה, של כל הפוליטיקאים). אני יודע שאני, אישית, בתור מישהו שמתקשה לסתום את הפה גם ככה, אמשיך לכתוב את הבלוג שלי כח"כ באותה מידת כנות בה כתבתי עד עכשיו, לחלוק עם הקוראים את תהליכי החשיבה שלי ולא רק ססמאות לדפי מסרים, ולערב את מי שמעוניין בכך בתהליך שסופו הוא מדיניותה של מדינת ישראל בסוגיות שונות.

ואתה חושב שזה ריאלי?

ריאלית, סביר להניח שבקדנציה הקרובה העבודה תהיה באופוזיציה (אם כי הרבה עוד יכול להשתנות). אבל גם משם אפשר לעשות הרבה, ובעיקר אפשר להשקיע את ארבע השנים הבאות בשיקום השמאל והרחבתו לקהלים חדשים.

וההתמודדות שלכם?

קשה לי להעריך כרגע, אבל אני נוטה להאמין שזה לא לגמרי מחוץ להישג יד להשתבץ בחצי הראשון של העשירייה השניה. כן, זו אמירה די מסוייגת. מה לעשות, אין לי את הפופולריות של יאיר לפיד. זו תהיה עבודה קשה ואי אפשר להבטיח תוצאות. ובכל זאת, אנחנו מאמינים שזה שווה את זה. בכל מקרה, גם אם לא נצליח להבחר לרשימה לבחירות הבאות, אנחנו כאן כדי להשאר, ונמשיך לפעול גם אם נכשל – אולי בפעם הבאה נצליח יותר.

אוקיי, אז מה אתה רוצה ממני?

יש כמה דברים שאפשר לעשות כדי לתמוך בנו:

א. להתפקד לעבודה. אם אתם רואים את עצמכם כמצביעי עבודה פוטנציאליים, התפקדו לעבודה. התפקדות לעבודה היא הצהרת כוונות, אבל היא לא התחייבות. אם אתם חושבים שיש סיכוי שתצביעו לעבודה ביום הבחירות, ואתם רוצים לתמוך בנו, התפקדו. תקופת ההמתנה ("אכשרה") בין ההתפקדות לבין קבלת זכות הבחירה בעבודה היא שישה חודשים. אם תתפקדו עכשיו, יש סיכוי טוב שתוכלו להצביע כשיגיעו הפריימריז – אם תמתינו, הסיכוי פוחת. (אגב, אם אתם יודעים שאין שום סיכוי שתצביעו לעבודה – התפקדו למפלגה המועדפת עליכם. אל תשאירו את הפוליטיקה לאחרים.) אחרי שהתפקדתם, או אם אתם כבר חברי מפלגת העבודה, שלחו אלי או אל יונתן את פרטיכם (שם ודוא"ל יספיקו), כדי שנדע כמה תומכים יש לנו, וכדי שנוכל לעדכן אתכם בארועים ובהתפתחויות חדשות.

ב. לתרום. כרגע עוד אין לנו תוכנית מובנית, אבל מן הסתם נדרש בשלב כזה או אחר להוציא כסף כדי לממן את הקמפיין. בקרוב ניתן פרטים למתן תרומות. אם הפרוטה בכיסכם ואתם מוכנים לתמוך בנו גם כלכלית – תבורכו.

ג. לתרום בצורות אחרות. יש לכם כישורים שונים שרלוונטיים לקמפיין תקשורתי? צרו איתנו קשר. מעצבי אתרים, מאיירים, מפיקי וידאו, עורכים, במאים – אם אתם חושבים שאתם יכולים ומוכנים לעשות משהו שיכול לסייע לנו להבחר, ספרו לנו.

ד. להפיץ את הבשורה. מכירים עוד אנשים שעשויים לתמוך בנו? הפנו אותם לכאן. צייצו בטוויטר וכתבו סטטוסים בפייסבוק (טוב, וגם בגוגל+) עלינו. הצטרפו לעמוד הקמפיין הרשמי שלנו (עדיין שחון משהו כרגע, אבל אנחנו עובדים על זה), והפיצו אותו הלאה. אם יש לכם גישה לכלי תקשורת מיינסטרימי או אלטרנטיבי ואתם יכולים לארגן לנו חשיפה דרכו – צרו איתנו קשר. בשביל מה יש לנו אינטרנט אם לא בשביל פרוייקטים כאלו?

זהו. בהצלחה לנו.

ליציאה מהארון של יהונתן קלינגר

דפקו את הרופאים, אין מה להגיד. מכל המקצועות העולם, רק הרופא מקבל על עצמו עם קבלתו לחוג הרופאים מחוייבות אתית חברתית שאין להתפשר עליה. לחברי כנסת ולשרים, למשל, אין מחוייבות אתית לשמור על שלום הציבור ועל שלום החברה שבחרה אותם לתפקידם. הם בסך הכל צריכים להתחייב לשמור אמונים למדינה ולחוקיה – דבר שנדרש, כמדומני, מכל אזרח שמעוניין לשמור מרחק מבתי הכלא של המדינה. חברי הכנסת והשרים יכולים לזרוק זין על כולנו, להגיד לעובדי הקבלן שהם יכולים לחפש את החברים שאין להם, להגיד לכבאים שילכו לחפש אותם בסופרטנקר, להגיד ל-80% מהציבור שהמחאה שהם תומכים בה מעניינת את עכוזה של סבתא שלהם, ולהגיד לרופאים שאם לא נאה להם להיות רופאים בתנאים שהמדינה מציעה להם אז יש להם בעיה, כי אסור להם להתפטר אז נה-נה-בננה. כל זה – זה בגדר התנהגות אתית, מסתבר, של חברי הכנסת והשרים שלנו.

אבל לרופאים? לרופאים אסור לשבות, ואסור להם להתפטר, ואסור להם להכריז שבתנאים הקיימים, הם לא ממשיכים לעבוד. מעשים כאלו, מספר לנו רן רזניק בישראל היום^[1] הם "ביזיון של האתיקה הרפואית"; הם הוכחה ש"הרופאים שוכחים שהם בחרו במקצוע עם מחויבות אנושית, מקצועית ואתית בצידו", טוענת נעמה כרמי.

כי הרופאים לא בסדר כאן, כמובן. הם אינם אלא חבורה של רודפי בצע שגילו שהטריק המוצלח ביותר להפוך לעשיר מופלג הוא להקדיש את חלק הארי של עשור כדי ללמוד מקצוע, שאחרי השלמתו הם ידרשו לעבוד שנים ארוכות בעבודה שאין בה לילה ואין בה יום, בתשלום נמוך, בינות אנשים שבשעתם הקשה לעיתים קרובות משתלחים באנשים המטפלים בהם ולפעמים אף נוקטים אלימות פיזית ממש – וכל זה, הו הו, כדי שאחרי שיהפכו למומחים מדופלמים, יוכלו להמשיך לשרת את הציבור בבתי החולים הציבוריים, ועוד יעזו להקים קליניקה פרטית כדי שיוכלו גם לחיות חיי רווחה בזעת אפיהם. כי זאת יש לדעת – בישראל, הרעיון שכל ההשקעה הזו בהון אנושי גם צריכה להקנות לאדם בעשור החמישי לחייו מקום בעשירון העליון של ההכנסות, זו גסות ורעות רוח. מה פתאום? הם צריכים להרוויח גרושים ועוד להגיד לנו תודה שאנחנו מוכנים להפקיד את גופנו ובריאותנו בידיהם העניות כדי שיוכלו למלא את ההתחייבות האתית שנטלו על עצמם.

If I do not violate this oath, may I enjoy life and art, respected while I live and remembered with affection thereafter.
(מתוך השבועה ההיפוקרטית בנוסח האנגלי המודרני)

הקלף המופרך החדש של מתנגדי הרופאים הוא הטענה שהצטרפותם של הרופאים המומחים למחאה והבעת התמיכה בה היא רק הוכחה לכך שכל הסיפור הזה הוא בסך הכל דרך לזרז את הפרטת הרפואה הציבורית – שזו, בעצם, משאת נפשם של הרופאים כולם. מצחיק: הרופאים הבכירים מביעים סולידריות עם המתמחים, ומכך מסיקים המבקרים שבעצם זו הכל מזימה של הבכירים, והמתמחים רק משרתים את האינטרסים שלהם. מסתבר שכן, הערבות ההדדית כן פסה מן העולם.

אבל הנה העניין: רוב הרופאים רוצים לעבוד ברפואה. הם רוצים לעבוד בבתי החולים הציבוריים. הם רוצים לטפל באנשים. אבל כן, הם גם רוצים תמורה לכל ההשקעה שהם השקיעו בהפיכתם לרופאים מומחים ובעלי שם. יש שתי דרכים לאפשר להם לעשות זאת: או שימשיכו לשלם להם גרושים ברפואה הציבורית ויאפשרו להם לעבוד גם ברפואה פרטית כדי "להשלים הכנסה", או שישלמו להם כראוי במסגרת הרפואה הציבורית. רובם המוחלט של הרופאים, ואני מוכן להתחייב לנכונות המשפט הזה, יעדיפו לבלות את כל חייהם במסגרת הרפואה הציבורית אם המשכורת שיקבלו שם תהיה מכובדת כבר משלב מוקדם יחסית בקריירה — לא משהו שיהפוך אותם לעשירים מופלגים, אפילו לא בהכרח משכורת של ח"כ (33 אלף ש"ח לחודש, בלי מחוייבות משמעותית לאתיקה מקצועית כלשהי), אבל משכורת שתשקף באופן נאות את ההשקעה הדרושה, ואת מספר שעות העבודה החודשיות של רופא מתמחה.

I will remember that I remain a member of society, with special obligations to all my fellow human beings, those sound of mind and body as well as the infirm.
(מתוך השבועה ההיפוקרטית בנוסח האנגלי המודרני)

אבל צריך לזכור שחלק גדול מהדרישות של המתמחים הן כלל לא בנושאי שכר. הם מבקשים להשוות את חוקי שעות העבודה והמנוחה שלהם לנהגי משאיות. הם מבקשים להקצות תקנים (באמת, לא בהבטחות) בכל רחבי הארץ. וגם הדרישה לשיפור תנאי המתמחים היא הכרחית כדי שמקצוע הרפואה ימשיך למשוך אנשים איכותיים גם בעתיד. הצעירים, בסופו של דבר, אינם מטומטמים. והם אפילו אינם מחוייבים בשבועה ההיפוקרטית, אז מבחינתם שירקבו כל הזקנים במסדרונות וכל הילדים הקודחים – למה להם להכניס את הראש שלהם למיטה החולה הזו וללכת ללמוד רפואה, אם המדינה עצמה חושבת שכל הרופאים הללו אינם שווים משכורת נאותה? אם הרופאים הם באמת כאלו רודפי בצע כפי שמציגים אותם, הרי שאדם משכיל ובר-מוח יכול להשיג כסף בדרכים הרבה יותר זריזות במקצועות אחרים. ואם הם לא כאלו, אולי בכל זאת כדאי להקשיב להם?

1. להגנתי: אני לא קראתי בעיתון, רק ראיתי את ההפניה לטור שלו בעמוד הראשי של העיתון של האיש שישב מולי ברכבת. [↩]

לא מכיר את בוז'י הרצוג, לא דיברתי איתו מעודי, ואני לא יודע מה אני חושב עליו כמועמד לראשות מפלגת העבודה. אבל אני לא אוהב שמאשימים אנשים סתם ככה בגזענות. הסיפור הנוכחי, לפיו לכאורה הרצוג התלונן בפני דיפלומט אמריקאי שפרץ "מרוקאי" הוא מרגיז במיוחד דווקא משום שהדברים זמינים לכל וקריאה סבירה של הטקסט (שמצורף בקישור לעיל) מראה בבירור שבוז'י לא ניסה לדבר סרה בפרץ, אלא ניסה לתת תיאור אובייקטיבי של המערכת הפוליטית בישראל.

הרצוג מצוטט במברק כאומר שפרץ הוא "חכם", שיש לו "חוש עסקי" וכי הוא מוכשר בניהול משא ומתן. כך לא מדבר מי שהתפיסה שלו את נשוא השיחה מסתכמת ב"מרוקאי". המילה הזו מופיעה רק באותו חלק של השיחה שבו דנים השניים בסיכוייה של מפלגת העבודה בבחירות. הרצוג מסביר שהייתה נסיגה מסויימת בסקרים בגלל שפרץ נתפס בציבור כאגרסיבי וכ"מרוקאי". אני מוכן להתערב שאם הדברים אכן נאמרו, הייתה פאוזה קטנה לפני המילה "מרוקאי", אולי הרצוג אפילו סימן מרכאות-אוויר. משמע: הוא עשה שימוש מכוון בסטריאוטיפ של מרוקאי, ולא, כפי שעיתון הארץ פירש את הדברים, מאמין בסטריאוטיפ הזה כתיאור מדוייק.

אפילו מבנה המשפט, ששם המילה "מרוקאי" בסופו, מרמז על המשמעות הזו. המילים "בלתי מנוסה" ו"אגרסיבי" מופיעות ראשונות, ולא כפי שהייתי מצפים, שיופיעו אחרי המילה "מרוקאי".

ההתבטאות התמוהה היחידה בתכתובת הזו היא עניין הרשימה שכוללת (חידוש!) גם אשכנזים, כדי לאזן את פרץ. אבל זו אמירה כל כך מוזרה שאני מוכן די בקלות לשייך אותה לקצר בתקשורת, במקום להניח שהרצוג אמר משהו חסר פשר עד כדי כך.

לא ברור לי מה הארץ משיגים מהפיכת הנון-אישיו הזה לסיפור חדשותי עם מספר כתבות פולואו-אפ. אולי לחבוט בגוויה של מפלגת העבודה זה פשוט כיף מדי.

"שפל חסר תקדים!" בישרה הכותרת בעיתון הארץ – מספר החברים במפלגת העבודה הוא הנמוך ביותר אי פעם, ועומד על כ-30,000, לעומת 70,000 בזמן הבחירות האחרונות, ו-160 אלף ערב בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה ב-1999. מגוון מרואיינים בכתבה מדגישים עד כמה המצב קשה ומקשרים את השפל הנוכחי לבעיות במנגנון המפלגתי.

הרבה מסקנות יש בכתבה הזו, אבל מעט מאוד בחינה שקולה של הנתונים. זו נראית כמו משימה ל…פוליסיימן!^[1]

התגובה הראשונה שלי לכתבה, כפי שציינתי בעמוד המשותפים שלי ברידר, הייתה "לא התרשמתי. היחס בין מספר החברים למספר המצביעים אינו קטן באופן משמעותי מהמספרים המקבילים בליכוד ובקדימה." בואו נבחן את זה בצורה קצת יותר פורמלית. מתוך הכתבה ידועים לנו הנתונים לגבי מספר חברי העבודה כיום, וערב מערכות הבחירות ב-1999, 2003, 2006 ו-2009. כן ידועים לנו מספר חברי המפלגה כיום בליכוד ובקדימה (ולגבי שניהם נטען כי המספרים גדלים, כלומר – הם גדולים יותר מאשר ביום הבחירות). נבחן, אם כן, את יחס המצביעים לחברים לגבי כל המקרים הללו:

• עבודה כיום: 11.17
• עבודה 2009: 4.79
• עבודה 2006: 3.93
• עבודה 2003: 3.79
• עבודה 1999: 4.19
• ליכוד כיום: 7.29
• קדימה כיום: 9.48

(היחס "כיום" חושב על בסיס מספר המצביעים בבחירות 2009. מספר המצביעים לכל מפלגה בכל מערכת בחירות מתוך וויקיפדיה.)

הערה צדדית — הכתבה מתייחסת למצב ערב בחירות 1999 כאיזשהו מצב אופטימלי. מהנתונים שלעיל אפשר לראות שהיחס מצביעים/חברים בתקופה ההיא היה הגרוע ביותר בשלוש המערכות מ-99' עד 2006. אם כי, כמובן, ההפרשים הם קטנים מכדי לייחס לכך חשיבות גדולה.

ניתן לראות כי היחס מצביעים/חברים בעבודה גדול יותר מאשר בשתי המפלגות האחרות, אבל לא במידה קיצונית. עם מספר כל כך קטן של נתונים אי אפשר ממש לדבר על סטיית תקן, אבל בגדול, לא נראה לי שהמספר הזה בלתי סביר. לכך צריך להוסיף שני נתונים חשובים: (1) מספר החברים של הליכוד ושל קדימה, לכאורה, עלה מאז הבחירות – כלומר, יש סבירות טובה שבזמן הבחירות היחס היה הרבה יותר גבוה עבור שתי המפלגות. (2) מספר המצביעים של העבודה, בסבירות גבוהה, ירד בצורה קיצונית. הסקר הכי עדכני שהצלחתי למצוא, מלפני כחצי שנה, מדבר על שישה מנדטים לעבודה – כלומר, פחות ממחצית ממה שקיבלו ב-2009. אם נחשב את יחס המצביעים לחברים על בסיס הערכה של כ-150 אלף מצביעים (לעומת 335 אלף בבחירות 2009), יעמוד היחס על כ-5 – פחות או יותר מה שהיה ערב בחירות 2009, והרבה יותר טוב מהמתחרים.^[2]

בדיונון סביב השיתוף שלי ברידר של הכתבה המקורית בהארץ, אמר ידידי אורי כי "יש לקרוא את המאמר כ'שלב נוסף בהשתלטות ברק על מפלגת העבודה – צמצום מספר החברים', ולא כ-'הדרדרות יוצאת דופן במצבה של מפלגת העבודה'" הערתי לאורי שאם הניתוח שלי את הנתונים מוצדק, הרי שיש עוד פחות יסוד להאשים מישהו בכוונת מכוון. בתגובה ענה "אותה כוונת מכוון קיימת גם בליכוד ובקדימה.
מפלגה עם מספר חברים גדול היא מפלגה שאי אפשר לשלוט בה שלטון יחיד. קדימה נבנתה כך מראש, והליכוד עכשיו עבר לשלטון יחיד של ביבי."

כאן אנחנו נכנסים לספקולציות (שלא לומר קונספירציות) שקצת קשה יותר להביא נתונים מוחלטים לגביהן. הנטייה הטבעית שלי היא לא לייחס לרוע מה שאפשר לייחס לטמטום. במקרה הזה אפילו הטמטום אינו דרוש – אפשר לייחס את הירידה במספר החברים לתהליכים נורמליים לחלוטין שמתרחשים בחברות דמוקרטיות מערביות כיום. במאמר (PDF) של פיטר מאייר ואינגריד ואן ביזן הם מראים נתונים די מדהימים על הירידה האחידה במידה מפתיעה במדינות מערביות בחברות במפלגות משנות ה-80' ועד סוף האלף. הנתונים שהם מציגים הם עבור כלל המערכת המפלגתית, ובכל זאת – הממוצע במדינות האירופאיות שנבדקו בסוף האלף הקודם עמד על 5 אחוזי חברות מתוך כלל ציבור המצביעים. כלומר, יחס של 1:20. אם קדימה, הליכוד והעבודה משקפים את המצב בקרב כלל המערכת הפוליטית בישראל (וסביר להניח שהם לא, אגב), הרי שישראל ניצבת בגאון במקום השני, אחרי אוסטריה שמציגה יחס חריג של קצת פחות משישה מצביעים על כל חבר מפלגה. אם נשווה את הנתונים לנתונים בישראל ב-1999 (בהתבסס על המקרה הבודד של העבודה בשנה זו – מדגם בעייתי), ישראל הייתה ניצבת במקום הראשון במחקר של מאייר ו-ואן ביזן.

בחיפוש זריז לא מצאתי מחקרים עדכניים יותר, אבל אין שום סיבה להניח שהמגמה שאיתרו מאייר ו-ואן ביזן לא נמשכה גם אחרי שנת 2000. אלא אם נניח שכל המפלגות הללו רוצות בכוונה לצמצם את מספר החברים שלהן (כולל, למשל, מפלגת הלייבור הבריטית שצמצום מספר החברים שלה בשנים האחרונות הציב אותה במצב פיננסי בעייתי מאוד^[3]), אין שום סיבה להניח שדווקא בארץ הייתה כוונת מכוון זדונית.

תחת זאת, יש הסברים הרבה יותר מוצלחים לירידה במספר החברים במפלגות: הירידה במעמדו של חבר המפלגה כבעל השפעה על מקבלי ההחלטות (זה קשור במידה מסויימת לתהליכים שדומים למה שאורי דיבר עליו, אבל בלי הזדון); העדפה גוברת של אזרחים לאקטיביזם פוליטי דרך החברה האזרחית במקום דרך המערכת הפוליטית; העדפה של בני הדור הצעיר לאקטיביזם פוליטי פחות פורמלי מחברות במפלגה (או אפילו בארגונים), ואפשר להעלות על הדעת עוד הסברים.

כל ההסברים הללו מציגים את הכתבה ב"הארץ" ואת המגיבים השונים המצוטטים בה באור די נלעג. אין שום שינוי ארגוני במפלגה שיגדיל את מספר החברים בה. מספר החברים בה מייצג נאמנה את מספר המצביעים הפוטנציאליים של המפלגה, בשילוב עם דחייה הולכת וגוברת מצד הציבור מפעילות פוליטית דרך המערכת המפלגתית. זה לא שמפלגת העבודה לא נמצאת בשפל חסר תקדים – אבל לדבר על השפל חסר התקדים במספר החברים במפלגה, במקום במספר המצביעים הפוטנציאליים שלה, זה קצת כמו לדבר על כך שהכבד הפסיק לתפקד אצל מישהו אחרי שהוכרז מוות מוחי.

–

אגב, אתם עוקבים אחרי תוצאות הבחירות בבריטניה, נכון? בינתיים הליברלים מאכזבים לעומת הציפיות, ויש אפילו סיכוי שהשמרנים יתקרבו מספיק לרוב כדי להקים ממשלת מיעוט יציבה. אם יהיה לי משהו מעניין להגיד אולי אני אפרסם ניתוח מחר. בינתיים אפשר לעקוב אחרי הלייב בלוג של הלונדון סקול אוף איקונומיקס.

1. מדה"מ-מן? [↩]
2. סקר עדכני יותר מנבא 32 מנדטים לקדימה ו-29 לליכוד, כלומר עלייה לעומת הבחירות הקודמות. לצערי, בכתבה שמצאתי עליו לא מצויין מספר המנדטים המנובא עבור העבודה. אם למישהו יש את הסקר המלא, אשמח לעדכונים. [↩]
3. אפרופו – שימו לב למספר החברים: כ-177 אלף, לא הרבה יותר ממה שהיה לעבודה בשנת 99', וזה למפלגה שבבחירות האחרונות זכתה בפי 14 יותר קולות ממה שזכתה העבודה בבחירות 99'. [↩]

א. ההצבעה על חוק המאגר הביומטרי נדחתה לשבוע הבא. אבל מה אכפת לי אני? לי רק חשוב שהיישום לא יתחיל לפני אמצע דצמבר – התאריך המוקדם ביותר לחידוש הדרכון שלי – ואחרי זה אתם כולכם יכולים למסור את טביעות האצבעות שלכם לשטרית הגדול, פור אול איי קר.

ב. בכלכליסט דיווחו על כך שאושרה לקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק של שלי יחימוביץ' שתחייב מעסיקים לאפשר לעובדים לצאת להפסקות שירותים לפי צרכי העובד (תיאור קצת יותר מפורט אפשר למצוא בידיעה על כך באתר של יחימוביץ').

התגובה הראשונה, כמעט אינסטינקטיבית, היא להאנח על כך שעצוב שצריך חוק כזה בכלל. ואכן, עצוב שמקומות עבודה לא מקפידים לפחות על צרכים בסיסיים של עובדיהם. אבל כאן נעוץ גם הטמבליזם של החוק הזה. כמו אחיו התאום, "חוק הזכות לעבודה בישיבה", גם הצעת החוק החדשה של יחימוביץ' עוסקת בסימפטום במקום בבעיה, והיא עושה זאת באמצעות מיקרו-חקיקה שמסרבלת את ספר החוקים הישראלי במקום לבצע את תפקידה האמיתית של חקיקה, שהוא הגדרת אמות מידה רחבות שבית המשפט יכול להתאימן למקרים ספציפיים. (יאמר לזכות יחימוביץ' שבניגוד לחוק הקודם, לפחות הפעם לא הוגדרה זכות חדשה בזכויות האדם – "הזכות לפיפי" – אלא חובה למעסיק).

אינני בקיא מספיק בחוק הישראלי כדי לדעת האם החוק עכשיו מכיל או לא מכיל סעיפים שעל בסיסם ניתן לעתור לבית המשפט כנגד מעסיק שאינו מספק צרכים בסיסיים כגון הפסקת שירותים. אם אין – מוטב היה ליחימוביץ' לחוקק סעיף רחב בחוק, ולהשאיר את הפרשנות למקרים ספציפיים שיובאו בפני בית המשפט. אמנם החוק החדש, אם יעבור, יספק שוט משמעותי יותר בידי עובדים שמעסיקיהם אינם דואגים להם להפסקות שירותים נאותות, אבל בפעם הבאה שמעסיק ימצא דרך להגדיל הכנסות על חשבון כבודם הבסיסי של עובדיו, האם שוב נצטרך לעבור את כל הליך החקיקה המייגע? האם לא היה עדיף לתת בידי העובדים את הכוח לאיים על מעסיקיהם בתביעה גם על פרקטיקות מקוריות יותר של ניצול בלתי הוגן, על ידי ניסוח רחב ומכליל ככל האפשר?

ג. הוי, אני מתגעגע לימי משמר הכנסתשלטון החוק…