לא שומעים!

יש משהו מוזר בכך שאדם כמוני, שנוטה לראות בחינוך את אחת מאבני היסוד לפתרון חלק גדול מהבעיות החברתיות שלנו, חושב שידע ונתונים הם חסרי ערך לקידום רפורמות פרוגרסיביות. אבל האמת היא שכשאנשים מסבירים שאנשים אחרים מביעים העדפות פוליטיות מסויימות בגלל שהם לא מיודעים מספיק לגבי העובדות – שאם רק היו יודעים את האמת, לא היו מחליטים מה שהחליטו אלא מה שהמסביר חושב שנכון להחליט – זה תמיד נראה לי כמו תרוץ. כשם שרעיון ה"תודעה הכוזבת" הוא תרוץ עלוב לכך שבני המעמד הנמוך לא אימצו את הערכים שהמרקסיסטים הטיפו להם, כך הרעיון שאנשים פשוט לא יודעים את העובדות מפספס את תהליך קבלת ההחלטות של האדם הממוצע. אנשים באמת לא מתבלבלים מעובדות, כי עובדות הן נייטרליות מבחינה נורמטיבית. אפשר לקרוא אותן במספר דרכים, ובדיונים על נושאים מורכבים – ונושאים חברתיים הם תמיד מורכבים – בהכרח תהיינה פרשנויות לגיטימיות לכאן ולכאן.

כך קורה שאנשים מסוגלים לטעון ברצינות שהסיבה לירידה בתמיכה ברפורמה אלקטורלית בין תחילת הקמפיין לסופו היא שאנשים לא הבינו את השיטה (ומכאן נובע שהם כן הבינו אותה לפני תחילת הקמפיין?). הטענה היא שהאזרחים נחשפו לטענות מטעות לגבי משמעות הרפורמה. אבל זו טענה מוזרה, משום שבאותה מידה, הם גם נחשפו לטענות אמיתיות (לכאורה) לגבי משמעות הרפורמה. האם כולם כה טפשים עד כי בחרו להאמין דווקא לשקרים? גם הטענה כי הנטייה האוטומטית היא שמרנות סותרת את העובדה הפשוטה שהתמיכה בתחילת התהליך הייתה גבוהה יותר מאשר בסופו.

התשובה לא יכולה להיות נעוצה בזמינותן של עובדות, אלא בפרשנות עליהן. כמו בפרסום, יש חשיבות גבוהה מאוד לערך הרגשי שמוצמד לעמדות השונות, ופחות לעובדות שמשמשות כדי לאשש אותן.

דוגמא נוספת התפרסמה אתמול באתר YouGov. ג'ון סיידז, מדען מדינה מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון,^[1] שיתף פעולה עם האתר בביצוע ניסוי ברעיון שמוצע לפרקים של פרסום "קבלות מס" לאזרחים. קבלת מס היא פירוק של סכום המס ששילם נישום בשנת מס לגורמים על פי החלק ששולם לסעיפי התקציב השונים. במילים אחרות, במקום להגיד לאזרחים שעשרים אחוז מהכנסות המדינה שימשו לתקציב הבטחון^[2], אומרים לאזרח ששילם עשרת-אלפים דולר מס שאלפיים מתוכם עברו לתקציב הבטחון. הטענה בקרב התומכים בפרסום קבלות מס שכאלו היא שהן תעזורנה לאזרחים להבין לאשורו את תקציב המדינה, ואיך סעיפים שונים בתקציב משפיעים על סך המס שהם משלמים, משום שרוב האזרחים מעריכים לא נכון את חלקם של סעיפים מעוררי מחלוקת בסך הוצאות המדינה.

לי זה נראה תרגיל בהסחת דעת. הנטייה שלנו היא לזלזל במספרים קטנים מאוד, ולכן כשנגלה שרק 55 דולר מהמס ששילמנו בשנה הועברו, למשל, לסיוע חוץ, אולי נגיע למסקנה שבעצם, אין לסיוע החוץ של ארה"ב השפעה אמיתית על משלם המיסים האמריקאי, ואפשר להפסיק לדרוש לצמצם את הסיוע הזה. אבל הפרשנות הזו היא לא פחות מגמתית מהפרשנות ההפוכה שרואה בהוצאה של 45 מיליארד דולר כנטל מיותר על משלמי המיסים האמריקאים, ושהיה אפשר להשתמש בכסף הזה למטרות טובות יותר, או להחזיר אותו למשלם המיסים. באותה מידה אפשר לתהות האם תקציב הכנסת הוא בזבוז אדיר של למעלה מ-500 מיליון ש"ח, או סכום זניח של פחות מ-0.15% מכלל תקציב המדינה. הפרשנות חשובה יותר מהעובדות.

הניסוי של סיידז חילק משיבים שהסכימו לדווח על סכום המס ששילמו בשנה האחרונה לשתי קבוצות: קבוצה אחת שקיבלה "קבלת מס" על בסיס הדיווח שלה, וקבוצה שניה שלא קיבלה אותה. שתי הקבוצות נשאלו שאלות לגבי ההצדקה לכמות המס שהם משלמים, ועד כמה מאמינים שהממשלה "מבזבזת" את הכסף שלהם או מוציאה אותו בצורה מושכלת. בנוסף נשאלו המשיבים לגבי הצעות ספציפיות לקיצוצים בסעיפי תקציב מסויימים.

התוצאה הבולטת של הניסוי היא שאין שום השפעה לקבלת המס על ההעדפות הפוליטיות של המשיבים. שום הבדל משמעותי לא נצפה בין שתי הקבוצות בניסוי. תוספת הידע ממנה נהנו קבוצת מקבלי הקבלה לא גררה שינוי בעמדות שלהם. סיידז מסביר, ובצדק לדעתי, שכל אחד רואה בנתונים אישוש לעמדות שהיו לו בכל מקרה.

האם משמעות הדבר שאנשים יסרבו לעד לשנות את דעותיהם? כמובן שלא. אבל המשמעות היא שאל לנו להניח שאנשים לא מסכימים איתנו פשוט בגלל שהם לא יודעים את העובדות. עצם ידיעת העובדות לא משנה כלום, וקמפיינים שנועדו רק לקדוח לאנשים בראש את הנתונים בנושא מסויים לא ישיגו את המטרה. המטרה צריכה להיות שינוי המסגרת הרעיונית באמצעותה מנתחים אנשים את הידע שכן נופל לידיהם, הפילטרים שדרכם עובר המידע בדרכו להחלטות הפוליטיות של הפרט. ואת זה אי אפשר לשנות באמצעות קמפיינים פשטניים, אלא באמצעות הרבה עבודה קשה, קשר בלתי אמצעי עם אנשים, ושכנוע על פני זמן. בדיוק העבודה שמפלגות האופוזיציה היו אמורות לעשות בין מערכת בחירות אחת לאחרת, במקום להתעורר שלושה חודשים לפני הבחירות ולבכות שאף אחד לא מצביע להן. אם יש דבר אחר שיכול להסביר את ההצלחה של הימין ואת נפילת השמאל, זה זה: פעולה מתמשכת לקידום הרעיונות שבבסיס העמדה המפלגתית. כי העובדות אף פעם לא מדברות בשם עצמן.

1. וגם ממייסדי כלוב הקופים. [↩]
2. תודה למעין על תיקון הטעות המביכה. [↩]

באחד השיעורים הראשונים שלי כדוקטורנט במחלקה שאל המרצה בקורס היסוד בפוליטיקה השוואתית "מי יודע מה זה קוורטי?". אבל לא הבנתי את המילה – בכל זאת, יש הרבה מילים באנגלית שאני פשוט לא מכיר, וגם כאלו שאני מכיר, לפעמים אני לא שומע אותן נכון בדיבור. אז לא הרמתי את היד. גם אף אחד אחר לא הרים את היד, אז המרצה התחיל להסביר שקוורטי זה סידור האותיות על המקלדת. רק אז עשיתי את הקישור המנטלי בין רצף ההברות "קוורטי" לבין QWERTY, ואז נהיה לי מוזר פתאום שאף אחד אחר לא ידע מה זה. הסיפור של QWERTY הוא דוגמא כל כך מוכרת כבר של התקבעות של סטנדרט טכנולוגי הרבה אחרי שהוא מאבד את הפונקציונליות שלו, עד שתמיד מפתיע אותי שיש אנשים שלא מכירים אותו.

אז היום דורון פישלר סיפר אותו שוב בנענע. אם גם אתם באנשים שלא מכירים את הסיפור, הנה הוא בקצרה: פעם היו מכונות כתיבה. מכונות כתיבה היו נתקעות אם המקליד הקליד שתי אותיות קרובות מדי אחת אחרי השניה, אז מתכנני המקלדת דאגו להפריד זוגות אותיות שבאות בסמיכות זו לזו לעיתים קרובות אחת מהשניה. שנים חלפו, מכונות הכתיבה הוחלפו בטכנולוגיות אחרות, אבל בגלל שאנשים התרגלו לסידור המקשים הזו, אף אחד כמעט לא אימץ את החלופות היעילות יותר שהוצעו עם השנים, ונשארנו תקועים עם סידור אותיות במקלדת שתוכנן להאט את קצב ההקלדה שלנו.

הסיפור הזה הוא שם דבר בלימודי כלכלה, מדע המדינה וסוציולוגיה כדוגמא לתופעה שזוכה בכל דיסציפלינה למושג אחר – במדע המדינה, המושג הנפוץ ביותר הוא path dependence; בכלכלה נהוג לדבר על sunk costs. לפעמים קוראים לזה "דטרמיניזם טכנולוגי". הפואנטה היא שברגע שיותר מדי אנשים מושקעים במוסד חברתי מסויים (ולצורך העניין, תקבלו את זה שסידור האותיות הוא סוג של "מוסד חברתי"), יהיה מאוד מאוד קשה לשנות כיוון. מה שחשוב כאן הוא לא הצד הטכנולוגי – את זה קל למדי לעקוף, למשל באמצעות כפילות בתקופת המעבר, כמו המעבר מעכברי PS/2 לעכברי USB, שבין השאר התאפשר באמצעות מתאמים וכפילות-תוכנה בעכברים עצמה. מה שחשוב הוא שלבני-אדם קשה מאוד ללמוד מחדש התנהגות, ולעיתים קרובות אנחנו פשוט לא טורחים לעשות את זה, גם אם לכאורה זה שווה את ההשקעה. זו הסיבה שאנחנו ממעטים להחליף מערכות הפעלה (א-הם), וזו הסיבה שהתלונה העיקרית של כל מי שעובר מתוכנה אחת למתחרה שלה היא תמיד "אבל בתוכנה הקודמת יכולתי לעשות X ככה!".

וזה, בעצם, מה שהופך מוסדות חברתיים למוסדות. מוסד, בספרות מדעי החברה, מוגדר כהתנהגות אנושית כלשהי שחוזרת על עצמה בלי צורך בלחץ חיצוני כדי להביא לחזרתה. או, בנוסח קצת שונה, מוסד הוא התנהגות חברתית שנובעת מתוך לגיטימציה פנימית. לדוגמא, מוסד הנישואין הוא מוסד משום שאנשים תופסים את אקט הנישואין כמשהו שעליהם לעשות מתוך לגיטימציה פנימית של המוסד, ולא בגלל לחץ חיצוני עליהם לנהוג כך. ואכן, ככל שיותר אנשים תופסים את הנישואין כמשהו שנכפה עליהם על-ידי החברה, כך אנו חוזים יותר ויותר בהתפוררותו של המוסד הזה, ובהיווצרותן של חלופות לגיטימיות. ואין לגיטימציה פנימית חזקה יותר מאשר "ככה אני רגיל". לכן, מקלדות QWERTY עדיין קיימות איתנו. אף אחד לא צריך לכפות עלינו להשתמש במקלדות הללו. אנחנו עושים זאת כי ככה אנחנו רגילים, ואנחנו רגילים כי בזה משתמשים כולם סביבנו. וכולם משתמשים בזה סביבנו כי פעם המקלדות הללו שימשו במכונות כתיבה שנתקעו אם מישהו הקליד שתי אותיות סמוכות מהר מדי. דטרמיניזם טכנולוגי.^[1]

ה"תלות מסלול" (path dependency) הזו גורמת לתופעות דיספונקציונליות, בדיוק כמו הדיספונקציונליות של מקלדת ה-QWERTY. אבל לעיתים קרובות מדי אנשים שחושבים על QWERTY חושבים שהדיספונקציונליות הזו היא בהכרח תוצאה של שינויים טכנולוגיים שמולבשים על התקבעות חברתית. מה שגיליתי בכתבה של פישלר, ולא ידעתי עליו לפני כן, הוא שתצורת המקלדת היא גם דוגמא מצויינת למקרה ההפוך. או, לפחות, תצורת המקלדת בעברית. על פי פישלר, תצורת המקלדת בעברית נקבעה כאשר השפה הנפוצה ביותר בקרב משתמשי כתב עברי על מקלדת הייתה יידיש, ובניגוד ל-QWERTY, היא דווקא תוכננה להקלדה מהירה ונוחה ככל האפשר. לכן, למשל, האות ע' מקבלת מקום של כבוד במרכז המקלדת, וגם ה-י', ה-ו' וה-א' – ארבע האותיות שמחליפות ביידיש את סימני הניקוד שבעברית. יהיה הדבר כאילו האותיות AEUIO באנגלית ירוכזו כולן במרכז המקלדת באנגלית, במקום להיות מפוזרות בפריפריה שלה.

אבל אז התרחש הטוויסט המעניין: במקום שהטכנולוגיה תשתנה בזמן שהתרבות נשארה מקובעת, דווקא התרבות השתנתה, ושפת הדיבור של רוב משתמשי המקלדות העבריות בעולם עברה מיידיש לעברית. אבל הטכנולוגיה לא השתנתה, ותקופת המעבר אופיינה בשימור התבנית שמתאימה לכתיבה ביידיש, במקום להתחלף במשהו שמתאים יותר לכתיבה בעברית. לא רק זאת, אלא שעד היום אין דרך נוחה באמת לנקד מילים בעברית. אפילו לשים דגש זו עבודה קשה יחסית לכל דבר אחר שאנחנו עשויים לעשות במקלדת שלנו. התופעה הזו לא קיימת בשפות לטיניות, למשל: לכל שפה יש תבנית מקלדת משלה (למרות שרובן מאוד דומות ל-QWERTY). אפילו לבריטים יש תבנית מקלדת נפרדת משלהם, מסיבה שטרם הובררה דיה.

התוצאה היא מקלדת דיספונקציונלית שאינה מוסברת על-ידי פונקציה טכנולוגית שדעכה, אלא פונקציה חברתית שדעכה.

האנלוגיה שנמתחת בדרך כלל מ-QWERTY למוסדות אחרים במדעי החברה היא של מוסד שנותר על כנו למרות שכל העולם סביבו משתנה. מוסדות וארגונים, על פי התפיסה הזו, נשארים יציבים מתוך אינרציה חברתית, והופכים לדיספונקציונליים. זו הביקורת שהפילה את הגישה הפונקציונליסטית במדעי החברה. הגישה הפונקציונליסטית ניסתה להסביר את קיומם של מוסדות מסויימים בכך שהם משרתים מטרה מסויימת. אבל בשלב מסויים ההסברים נעשו יותר ויותר מאולצים, והפכו מהסבר (החברה רצתה להשיג מטרה X, ולכן היא תכננה את מוסד Y שמשיג את המטרה הזו) לתיאור (מוסד Y מבצע X, ומכאן שהוא קיים כדי להשיג את X), והפכה את כיוון הסיבתיות של הגורם והתוצאה. תלות-מסלול הסבירה איך דיספונקציונליות מגיעה לעולם, ועל הדרך סיפחה גם את ההסבר האבולוציוני לחוסר האופטימליות של מבני המוסדות הקיימים.^[2]

אך דוגמת המקלדת העברית מציעה מסלול שונה של דיספונקציונליות יצירתית. דמיינו לעצמכם אדם שברשותו פטיש, משום שהוא אוהב להרוס דברים. יום אחד מחליט האדם שמעכשיו הוא רוצה ליצור אמנות ולא סתם להרוס דברים. אבל כל מה שיש לו זה פטיש – כדי להשיג את המטרה שלו, הוא צריך לחשוב באופן יצירתי כיצד פטיש יכול לשמש ליצירת חפצי אמנות. למשל, הוא יכול להתחיל ליצור פסלים, אולי פסלים ממתכת על ידי רקיעתה. דבר דומה יכול להיווצר ברמת הארגון, וברמת המוסד כולו: שינוי חברתי שמתבצע מתחת לארגון ובתוכו, יכול להוביל את מקבלי ההחלטות שלו לעשות שימוש במשאבי הארגון, שתוכננו למטרה אחת, כדי להשיג מטרה אחרת. אפשר לראות דוגמאות לכך במגוון מוסדות חברתיים ופוליטיים. לדוגמא: חוקת ארה"ב, שתוכננה למטרות מסויימות על רקע חברתי מסויים, משמשת מאז היווצרה כדי לקדם מגוון מטרות חברתיות שספק אם מנסחיה היו מוכנים לתת את ידם לקידומה. כל זאת, לא תוך כדי שינוי החוקה, אלא דווקא תוך כדי רתימת המשאבים שהיא מייצרת למטרות חדשות. בצורה דומה, חוקי הדת היהודית משמשים גורמים שונים כדי לחזק גישות שונות ולעיתים אף סותרות שהם אוחזים בהן – כך יש מי שמוצא בתורה כלי כדי לדרוש מהמדינה סיוע לפליטים שמגיעים לגבולה, בעוד שיש מי שמוצא בה כלי כדי לחייב את המדינה לגרש מתוכה את כל זריה.

אך המוסדות החברתיים הללו, כאמור, כלל לא תוכננו למטרות שלשמן הם משמשים כעת, ומכאן נובעת, בהכרח, מידה של דיספונקציה. יש מי שמצביע על הדיספונקציונליות הזו כעילה לזנוח את המוסדות החברתיים לחלוטין בבואנו לנסות לשנות את המציאות. אך המציאות היא שלא ניתן להחריב עולם ישן עדי יסוד. ההתפתחות האנושית היא בהכרח תלוית-מסלול, ולכן בבואנו לנסות לשנות את המציאות אסור לנו להתעלם מהמסלול, כי דרך זו בהכרח תכשל. במקום זאת עלינו לפרוץ מסלולים חדשים שפונים מתוך המסלול הנוכחי, מה שרוברט הנרי קוקס קרא לו "הבניית מסלול". המשמעות היא הכרה בכך שאוטופיות הן, ובכן, אוטופיסטיות. הן "שום-מקום". המשמעות היא הכרה בכך שהיעדים שלנו לעולם לא יושגו במלואם, ואין טעם לשאוף אליהם אם השאיפה גורמת לנו לוותר על פשרות תת-אופטימליות אפשריות.

כאן נעוץ היתרון הנצחי של הימין על השמאל: הימין רוצה לשמר את מה שכבר קיים, בעוד השמאל רוצה לנתץ את הקיים ולהחליפו במשהו אחר. הימין הוא ברירת המחדל של ההיסטוריה, והשמאל צריך לעבוד קשה מתוך ידיעה שלעולם לא יוכל להשיג את מטרותיו. לאורך ההיסטוריה השמאל ניצל מצבי הלם ומצוקה של מערכות קיימות כדי להחליפן במשהו אחר, ולעיתים קרובות נדמה כי השמאל כל כך התרגל למהלך הדברים הזה עד כי הוא מאמין כי זוהי הדרך הצודקת להשיג שינוי. מרקס עצמו כבר התנגד לפשרות שהנהיגו מנהיגי פועלים בזמנו משום שראה כיצד מדיניות רווחה תמנע את הפלת המוסד החברתי הקפיטליסטי ותסתפק בשינוי תת-אופטימלי שלו. אבל להתעלם מהמציאות לא יעזור לשמאל להשיג את השינוי הרצוי לו. שינוי ניתן להשיג רק באמצעות התמודדות עם המציאות הקיימת, רק באמצעות פריצת מסלולים חדשים מתוך זה שבו אנו צועדים. אי אפשר לסמוך על גורמים חיצוניים שיעשו עבורנו את העבודה. עלינו ליצור את השינוי התרבותי מתוך המוסדות הקיימים, ולא לקוות שיבוא היום שבו נצליח ליצור מוסדות חלופיים שייצרו את השינוי החברתי עבורנו.

1. דוגמא נוספת לטענה של דטרמיניזם טכנולוגי היא הטענה על השפעת תרבות הסמס על כתיב ואף על דפוסי דיבור של צעירים. [↩]
2. מכיוון שהאבולוציה יכולה לבנות רק על מה שכבר יש ולא ליצור יש מאין, הרבה מהפתרונות שהיא מוצאת לבעיות שונות – מרהיבים ומפתיעים ככל שיהיו- הם לכאורה מסובכים יתר על המידה ורחוקים מלהיות אופטמליים מבחינת ניצול משאבים. האופן שבו העין האנושית בנויה, למשל, עם שכבות על גבי שכבות של תיקונים שמתבצעים במוח משום שהעין שולחת מידע חלקי ומעוות, היא דוגמא טובה. [↩]

The death of the party

Came as no surprise

Why did we bother?

Should have stayed away

 

השבוע הקרוב מכיל לו"ז מעניין לחובבי שיטות בחירות. מחר, השני במאי, יצאו אזרחי קנדה להצביע בבחירות הפדרליות במה שבמידה מסויימת משחזר את הארועים החריגים של הבחירות האחרונות בבריטניה. בבריטניה עצמה צפויה ביום חמישי הצבעה על שינוי שיטת הבחירות לשיטת "הקול האלטרנטיבי" (AV) – הצבעה שלא הייתה מתקיימת אילולא תוצאות הבחירות האחרונות שם. אמנם הבטחתי שלא להתעסק בספקולציות, לאור ניסיון העבר, אבל קשה לי להתאפק.

–

קנדה היא בסך הכל מדינה בעלת מערכת מפלגתית יציבה למדי. מאז היווסדה כיהנו בראשות הממשלה רק שתי מפלגות (על גלגוליהן השונים): הליברלים (גריטס) והשמרנים (טוריז). מאז מלחמת העולם הראשונה נוספו למערכת מפלגות שלישיות, רביעיות וחמישיות, מימין ומשמאל, אבל מאז ומתמיד אחת משתי המפלגות המרכזיות הייתה מפלגת השלטון, והשניה הייתה מפלגת האופוזיציה הרשמית.

כלומר, עד 1993. ב-1993 נפלה ממשלתו של בריאן מלרוני, ראש המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית^[1] באחת ההתפרקויות המדהימות ביותר של מפלגה בהיסטוריה. ההצלחה האלקטורלית המרשימה של המפלגה לאורך שנות ה-80 הייתה בנויה על קואליציה מוזרה של המערב מחד וקוויבק מאידך. ב-93 הקואליציה הזו התפרקה למרכיביה. הבלוק הקוויבקי השתלט על כל המושבים במחוז הפרנקופוני והפך לאופוזיציה הרשמית. המערב נתן את רוב מושביו למפלגת הרפורמה החדשה מימין. עלייתן של שתי המפלגות הללו רק מדגיש עד כמה הקואליציה של השמרנים הייתה בלתי סבירה. הבלוק תומך במדיניות סוציאל-דמוקרטית ומתקדמת מבחינה חברתית, לצד תמיכה בריבונות עצמאית למחוז. מפלגת הרפורמה עלתה במידה רבה על בסיס מצע שביקש לבטל את האחיזה הקוויבקית בפוליטיקה הקנדית כפי שזו באה לידי ביטוי מהמהפכה החוקתית של טרודו בראשית שנות ה-80. המפלגה השמרנית נפלה מרוב מוחץ של 169 מושבים בפרלמנט (מתוך 295)^[2] לשני(!) מושבים בלבד, מה שגרם לה אף לאבד את מעמדה כמפלגה רשמית – תואר ששמור למפלגות שזכו לתריסר מושבים לפחות.

המפלגה לא הצליחה להתאושש מהמכה. בבחירות הבאות הצליחה לטפס חזרה למעמד של מפלגה רשמית, בעוד שמפלגת הרפורמה הופכת לאופוזיציה הרשמית. ב-2004 שתי מפלגות הימין מתאחדות ל"מפלגה השמרנית של קנדה", ומצליחות ביחד להחליש את המפלגה הליברלית שמקימה ממשלת מיעוט. בשתי מערכות הבחירות שנערכו מאז, ב-2006 ו-2008, זכתה המפלגה השמרנית החדשה למספר המושבים הגדול ביותר, בעוד שהשמאל-מרכז מפולגים בין הליברלים, הקוויבקיסטים והמפלגה הדמוקרטית החדשה, והקימה ממשלות מיעוט.

לפני מספר שבועות הוכרז סיבוב חדש של בחירות כאשר סטיבן הרפר, מנהיג השמרנים, מאמין שהוא יצליח סוף סוף להשיג את הרוב הנכסף. ואכן, רבים האמינו שהרוב נמצא בהישג ידו. הקמפיין השלילי נגד איגנטייף, מנהיג הליברלים, הצליח לדרדר עוד יותר את התדמית האפרורית-ממילא של איגי, שנתפס כיהיר ומנותק מהציבור. אבל לתדהמת שתי המפלגות הקולות לא זרמו לשמרנים, אלא דווקא שמאלה, אל ה-NDP.

המפלגה הדמוקרטית החדשה, ה-NDP, היא מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית שדומה מהרבה בחינות לבלוק הקוויבקי בכל האמור בעמדות כלכליות וחברתיות. עיקר הבסיס האלקטורלי שלה עד כה היה במערב וקצת באזורים אורבניים באונטריו (למרות שברמה המחוזית הם גם אוחזים בראשות הממשלה בנובה סקושיה שבמזרח). למרבית ההפתעה, הזינוק של המפלגה בבחירות הנוכחיות התחיל דווקא בקוויבק, שם לא הייתה למפלגה כמעט שום נוכחות. ג'ק לייטון, ראש המפלגה מזה שמונה שנים, שם לעצמו למטרה לבסס את המפלגה בקוויבק, ונראה כאילו השנה היא השנה בה יצליח לעשות זאת. הסקרים מצביעים על המפלגה הדמוקרטית כמפלגה החזקה ביותר במחוז עכשיו, בעוד שהמפלגה הקוויבקיסטית איבדה את רוב כוחה האלקטורלי. הצלחה שכזו, משמעה בנייה מחדש של הקואליציה של השמרנים משנות ה-80, בין קוויבק למערב.

איך לייטון הצליח במשימה? כאמור, מרוב הבחינות המפלגה שלו הייתה קרובה עד מאוד למפלגה הקוויבקיסטית. אך סוגיית הריבונות של קוויבק מנעה מהמפלגה את קולות הלאומנים בקוויבק. השנה החליט לייטון ללכת על כל הקופה והתחיל להכריז על שאיפתו לפתוח מחדש את החוקה הקנדית, שמעולם לא אושררה על ידי קוויבק, כדי להכניס את קוויבק לתוך האיחוד בצורה הוגנת יותר לדידם. לייטון הצהיר על הכרתו בקוויבק כתרבות עצמאית ונפרדת במדינה, וקרא לשורה של צעדים שיחזקו את יכולתם של הפרנקופונים להגן על מעמדם. לראשונה מזה זמן רב, לקוויבקים הייתה חלופה אמיתית לבלוק. הם הפנימו כבר שאת המאבק להכרה לאומית שלהם לא יוכלו לנהל מאוטווה, בירת קנדה, וכי מוטב להם להשפיע על הפוליטיקה הפדרלית דרך — ובכן — השפעה על הפוליטיקה ברמה הפדרלית.

אבל בעקבות עלייתו הפתאומית של לייטון בסקרים, ארוע שהתרחש רק בשבוע האחרון של הקמפיין, התחילו מצביעים אחרים, במחוזות אחרים, להסתכל על המנהיג המשופם כאלטרנטיבה אטרקטיבית לאיגנטייף.^[3] הקהל הגדול שמצביע "רק לא הרפר" מצא גיבור חדש בלייטון, ונותן לו, לפחות לפי הסקרים, כוח שחורג מעל ומעבר לכל מה שמפלגתו השיגה בעבר, ולמעמד מפלגת האופוזיציה הרשמית. האם הליברלים בדרך לגורלם של השמרנים-הפרוגרסיבים?

הפיצול המתמשך בשמאל הקנדי אינו טבעי למערכת רובנית. הוא השתמר שנים רבות כל-כך רק משום שעד שנות ה-2000, הפיצול לא הפריע למפלגה הליברלית להיות מפלגת השלטון הכמעט-קבועה, ששלטה במשך למעלה מ-60 שנה מתוך 90 השנים האחרונות.^[4] עיקר כוחה האלקטורלי של הדמוקרטית החדשה היה במחוזות בהם השמרנים בין כה היו חלשים, כך שהמפלגה הליברלית הצליחה לזכות במקום הראשון חרף הפיצול בקולות השמאל.

כעת, כשהמפלגה הליברלית בשפל, הנכס הכי חשוב שלה נגוז: ההצבעה האסטרטגית. אם מצביעים בעבר העדיפו לתת את קולם לליברלים כדי שלא לבזבז את קולם על הדמוקרטית החדשה, עכשיו רבים שוקלים מחדש אם הליברלים הם באמת ברירת המחדל של הבחירות הללו. המשמעות היא תגובת שרשרת שמחלישה את הליברלים מסקר לסקר ומחזקת את הדמוקרטים החדשים.

–

אחת ההצלחות הגדולות של הרפר בקמפיין החדש היא החדרת הטענה כאילו קואליציה היא דבר אנטי-דמוקרטי. זה מדהים שהקנדים נפלו לטריק הזה, לא רק בגלל שזו שטות אטומית, לא רק בגלל שהרפר עצמו שקל להקים קואליציה בזמן ממשלת המיעוט של הליברלים ב-2004, אלא בעיקר משום שאם יש משהו שלהרפר בבירור לא אכפת ממנו, הרי זו הדמוקרטיה הקנדית. הרפר השעה את הפרלמנט פעמיים במהלך כהונתו הקצרה. בשני המקרים עשה זאת מפני שחשש שהפרלמנט עלול להפיל את ממשלתו. הוא ראש הממשלה הראשון שמשתמש בהליך הזה שלא מסיבות טכניות כבר למעלה ממאה שנה. הוא ראש הממשלה הראשון שנמצא אשם בביזוי הפרלמנט – הליך שמבחינתו, כפי שהבהיר במהלך הדיבייט האחרון, הוא חסר כל משמעות. כפי שמבהיר פיטר ראסל, איש מדע המדינה שמתמחה בחוקות, הרפר מבזה את הדמוקרטיה הקנדית, חד וחלק.

בתגובה, איגנטייף הבטיח שלא ילך לקואליציה עם ה-NDP והקוויבקיסטים. המשמעות הייתה שמבחינתו, הבחירות הן בינו לבין הרפר – בין המפלגה הליברלית לבין המפלגה השמרנית. המצביעים, ככל הנראה, חשבו אחרת.

לייטון, כמובן, אינו מחוייב להבטחות של איגי. אם הליברלים יגמרו במקום השלישי בבחירות, איגנטייף יאבד את ראשות המפלגה, ויש סיכוי שהליברלים יסכימו ללכת לקואליציה תחת ה-NDP. אך יש להודות שמדובר על תסריט דחוק. מהלך כזה הוא התאבדות סופית של המפלגה, שלעולם לא תוכל לצאת ממעמדה כמקום שלישי, וסופה בהכרח להטמע לתוך ה-NDP. עדיף לליברלים לתת ל-NDP להתקרר קצת על תקן הקואליציה הרשמית. עד הבחירות הבאות, יש להניח, הרבה מהקסם של לייטון יאבד. עשרות ה"גמדים" שנכנסים לפרלמנט מאחורי גבו בהחלט עשויים לעשות לו מספיק בושות כדי להחזיר את המפלגה למימדיה הרגילים. זאת צריך לזכור: המפלגה לא ציפתה להצלחה הזאת, וספק אם השקיעה הרבה מחשבה במועמדיה ברבים מאזורי ההצבעה. כך, למשל, מועמדת אחת בקוויבק בילתה מחצית מהקמפיין בעבודתה הרגילה בפאב, ובשבוע האחרון שלו אף יצאה לחופשה משפחתית (שתוכננה מראש, הדגיש לייטון) ללאס-וגאס. הביקורת הרבה לה זכתה המועמדת העמידה את המפלגה כולה באור שלילי, במיוחד לאחר שנודע שהמועמדת, שהתמודדה באזור פרנקופוני לחלוטין, בקושי מדברת צרפתית. מועמדים רבים אחרים של המפלגה הם אלמונים גמורים, והקולות שיקבלו יהיה קולות ללייטון, לא למועמדים עצמם. כאמור, זה עוד עלול להתנקם בו.

–

מה שבטוח לגמרי שלא יקרה הוא מה שקרה בבריטניה: המפלגה הליברלית-דמוקרטית זכתה להצלחה נאה בבחירות האחרונות (אם כי לא חריגה כפי שרבים ציפו), והלכה לקואליציה עם השמרנים. במסגרת הסכם הקואליציה, המפלגה הנהיגה משאל עם בניסיון לשנות את שיטת הבחירות מהשיטה הרובנית הקלאסית לשיטת "הקול האלטרנטיבי". בשיטה זו, במקום להצביע למועמד אחד באזור חד-נציגי, המצביעה נדרשת לדרג את המועמדים שלה: מי ההעדפה הראשונה, מי השניה וכן הלאה. כאשר נספרים הקולות, נספרות קודם כל ההעדפות הראשונות. המועמד עם הכי פחות קולות בשלב זה נמחק, וקולותיו מפוזרים בין המועמדים האחרים על פי ההעדפה השניה שלהם וכן הלאה. המועמד הראשון שעובר את סף 50% זוכה במחוז. השיטה הזו שימושית מאוד כדי לנטרל שיקולים של הצבעה אסטרטגית, וכך מגדילה את סיכויי המפלגות הקטנות לזכות במושבים. כמובן, היא עדיין רחוקה מלהיות שיטה יחסית הוגנת במיוחד, אבל לפחות היא מונעת אפשרות שמועמד שהיה מפסיד בכל התמודדות אחד-על-אחד מול המועמדים האחרים מרוויח מפיצול הקולות ביניהם וזוכה במושב עם מיעוט של המצביעים במחוז הבחירה שלו.

כל הסקרים מצביעים על כך שהבריטים ידחו ברוב דו-ספרתי את השיטה החדשה. זה לא ממש מפתיע. לאף אחד אין סיבה לתמוך בחוק הזה אם הוא תומך בלייבור או בשמרנים – שתי המפלגות שמחזיקות ביחד ברוב מכריע של המצביעים בבריטניה. יתר על כן, גם אם נתעלם משיקולים תועלתניים שכאלו, גם תומכי הלייבור וגם תומכי השמרנים חוששים ששיטה שכזו תשרת דווקא את מפלגות הימין הקיצוני (שמורכב מימין קיצוני-סתם וימין קיצוני-מטורלל לאללה).

לשיטה החדשה יש עוד בעיה אחת: התומך המרכזי בה הוא ניק קלג, מנהיג הליברלים-הדמוקרטים. מי שזכה להערצה כה רבה לפני הבחירות, הפך בעיני רבים במחנה הליברלי (שכולל גם פלגים מסויימים מהדמוקרטים) לבוגד עם הליכתו לקואליציה עם השמרנים. מפלגתו של קלג, אפשר להניח, כבר לא תחשב הפתעה פוטנציאלית בבחירות הבאות, ואם מישהו קיווה שמשהו מהמומנטום של הליברלים יתגלגל לבחירות הבאות, היום כבר אפשר להיות בטוחים שלא. הליברלים ישקעו חזרה לעמדת המפלגה השלישית הבלתי חשובה בעליל של הפוליטיקה הבריטית.

–

מה שמביא אותי לרעיון שהפכתי בו בזמנו, כשחיפשתי נושא לתזת MA. השאלה שרציתי לשאול (במידה מסויימת, יש להודות, בהשראת הציטוט שבפתיחת הפוסט) היא מתי מפלגות מתות. כלומר, מתי מפלגה שנחשבת מפלגת שלטון מתערערת והופכת למפלגה קטנה, או אף נעלמת כלל.^[5] ההשערה ששקלתי להעלות אז היא שמפלגות חדשות יכולות לצמוח ולהחליף מפלגות שלטון רק כשהן מגיעות מהשוליים הפוליטיים, ולא כפי שהפוליטיקאים מסויימים נוטים לחשוב, מהמרכז החוצה. הדוגמא הראשית שהייתה לי בראש הייתה מפלגת המרכז בישראל. הניסיון לצמוח על ידי נטילת קולות משתי המפלגות הגדולות נידונה לכשלון משום ששתי המפלגות מחצו את המפלגה במקום שהיא תתגבר עליהן. גם שינוי ניסתה להצליח כך (למרות שאפשר לטעון ששינוי באה מהשוליים על מימד הדתיות-חילוניות של הפוליטיקה הישראלית) וכשלה. ההצלחה של מפלגת הרפורמה להכריע את המפלגה השמרנית, והצלחתה של ה-NDP, אם אכן תצליח, הן דוגמאות נוספות לתזה הזו, בעוד שהכשלון של הליברלים-הדמוקרטים בבריטניה מהווה דוגמא מהכיוון השני.

מאז, כמובן, קרו כמה דברים. בעיקר "קדימה". אבל כל הסיפור של קדימה, כמובן, הוא בעייתי. האם היא בכלל מפלגה חדשה, או שהיא פשוט החליפה את הליכוד למערכת בחירות אחת? האם בשלב הזה אפשר באמת היה לקרוא למפלגת העבודה "מפלגה גדולה", או שהמערכת הפכה למערכת עם מפלגה דומיננטית בבחירות 2003? יום אחד, אני מקווה, אני עוד אחזור לשאלה הזו. אני מאמין שיש כאן נושא שראוי להבהרה.

–

הערה אדמיניסטרטיבית: לאחרונה התקבלה תרומה נדיבה למלגת המחיה שלי (ראו בטור משמאל למעלה אם אין לכם מושג על מה אני מדבר). אני מודה לתורם ומאחל לו בנים זכרים ובנות נקבות, או להפך, בהתאם לנטייה המינית המועדפת עליהם.

1. כן. [↩]
2. ב-1984 היא החזיקה ב-211 מושבים. [↩]
3. אפרופו, גם איגי וגם לייטון הם דוקטורים למדע המדינה – עוד סיבה למה קנדה היא מדינה נפלאה. הרפר, אגב, אוחז בתואר שני בכלכלה, אותו השלים בשנות ה-90, במקביל לעלייתו לגדולה במפלגת הרפורמה. [↩]
4. ממשלתו של מלרוני היוותה את פרק הזמן הארוך ביותר של ממשלה שמרנית מאז מלחמת העולם הראשונה – תשע שנים רצופות. [↩]
5. לצורך העניין אני מתעלם ממפלגות כמו המפלגה הנוצרית-דמוקרטית באיטליה שהתפרקה בעקבות סדרה של שערוריות שחיתות חריגות אפילו בשביל המדינה הזו. [↩]

קורא ותיק (לטענתו) הפנה אותי לטקסט בבלוג של בן-דרור ימיני תחת הכותרת החיננית "תמוגר המיעוטוקרטיה" שלקח לי בערך שלוש קריאות כדי להבין שזה לא רצף רנדומלי של אותיות. הוא שאל אותי לעמדתי בנושא. מכיוון שאני מבין שמדובר פה בהזמנת מאמר שתלווה בתשלום נאות^[1], הסכמתי להתפנות מעיסוקי החשובים יותר כדי להתווכח עם הקשקושים חסרי המשמעות של ימיני.

אם עוד לא הבנתם עד עכשיו, אני לא ממש מעריך את הטקסט הזה של ימיני. יש מגוון סיבות, אבל בראש ובראשונה הוא מעצבן כי הוא בלתי עקבי לחלוטין. למה כוונתי? ימיני יוצא כנגד כל מיני דברים ש"אין מדינה בעולם" שאפשר למצוא בה דברים דומים. כפי שאראה להלן, לפחות בכל הקשור לטענות הקצת יותר עובדתיות שלו, הטענה שלו היא שטות נטולת יסוד. אבל גם אם נניח שלא כך היה הדבר, יש משהו בלתי נסבל במי שמתלונן על משהו ש"אין בשום מקום אחר בעולם", וכפתרון מציע משהו ש — כן, כן — אין בשום מקום בעולם.

אכן, לאלו שלא טרחו להקליק על הקישור, אנחנו במהדורה חדשה של "בואו נמציא שיטת ממשל חדשה לגמרי לישראל". והיום: בן-דרור ימיני החליט שנמאס לו מזה שכל מיני מיעוטים חצופים שולטים במדינה, וכפתרון מציע לאפשר למיעוט לשלוט במדינה. מה? כן. אבל איך זה יתכן, ישאל הקורא הנבון? או-הו, פשוט מאוד: המיעוט שבן-דרור ימיני ממליץ שישלוט במדינה הוא המיעוט הנכון.

ימיני מתחיל בקריצה לכל הכיוונים הנכונים, ובכל הכיוונים הנכונים, אני מתכוון לאלו המתקראים השמאל הלאומי. ימיני מנסה לגשר על הפער בינו מימין לבין הגוף הערטילאי שמשמאל על-ידי לחיצה על כל הכפתורים הנכונים: חרדים, מתנחלים, משתמטים.^[2] מה עוד יכול אדם לבקש? אחרי שנתן לשמאלני המצוי כל מה שהוא יכול לרצות, הוא זורק פנימה גם את המשפטנים והערבים (האחרונים לא מתגייסים, בעוד הראשונים, לפי ימיני, "אין עוד מדינה שבה האחיזה שלהם בשלטון הופכת לכל כך אנטי-דמוקרטית"). את כל הסמטוחה השמחה הזו מערבבים ביחד וכך מהשמאל הלאומי והימין החילוני יוצא מה שאפשר אולי לכנות "המרכז הסתמי". כי כל מה שמאפיין את ה"רוב" של ימיני הוא שהוא לא אחת מקבוצות המיעוט המובחנות. אלא שימיני יודע שהוא זרק החוצה כל כך הרבה "מיעוטים" עד שגם הרוב שלו הוא מיעוט.

הרי, אם הרוב לא היה מיעוט, לא היה צורך בשינוי שיטת המשטר. ואו-הו, כמה שצריך לשנות את שיטת המשטר.

אתעלם לצורך הדיון מסוגיית ההתפקדות למפלגות. אני לא אוהב פריימריז, ואני חושב שכל שיטה של פריימריז תביא לעיוותים. אני גם לא ממש מבין איך השיטה של ימיני אמורה לעבוד ומדוע היא לא מאפשרת עיוות הרבה יותר משמעותי של רצון המצביעים, בעיקר אלו שמגיעים מישובים גדולים. בקצרה, בכל זאת, הפתרון לבעיית המתפקדים הוא להשיג יותר מתפקדים. ברגע שאחוז ניכר מתומכי כל מפלגה יתפקדו אליה, היכולת של קבוצות שוליים להשליט את האג'נדה שלהם עליה תעשה זניחה.

שינוי אחר שמציע ימיני הוא במינוי השופטים. אין עוד מדינה אחת בעולם, כך ימיני, שבה שופטים ממונים על-ידי שופטים. נו, אז אמר. ממתי עיתונאים צריכים לדעת על מה הם מדברים כשהם כותבים משהו?

אבל השינוי המרכזי שמוצע הוא מה שימיני מכנה "סילוק שיטת הקואליציה". אכן, יש בעיתיות אינהרנטית במשטר שבנוי על קואליציות. ספציפית: קשה לבוחר לדעת את מי להאשים בכשלונות ולמי לייחס הצלחות. האם העובדה שהמפלגה שלי הייתה בקואליציה אבל כשלה בביצוע המדיניות שהבטיחה לי נובעת מכך שאי אפשר לסמוך על המפלגה, ולכן לא אבחר בה שוב, או מכך שלא היה לה מספיק כח בקואליציה, ולכן אשתדל לעודד כמה שיותר אנשים להצביע לה בבחירות הבאות? ואכן, יש פתרונות לבעיה הזו, כמו השיטה הרובנית שנועדה לייצר רוב למפלגה אחת (אם כי, כפי שקנדה חשה עם מערכת בחירות רביעית בשבע שנים, שכנראה תסתיים עם ממשלת מיעוט נוספת, אף פתרון אינו מושלם). אבל לא לשם הולך ימיני. לא. הוא חושב שהדרך הנכונה היא להמציא שיטה שלא נוסתה באף מדינה אחרת בעולם: המפלגה הגדולה ביותר בבחירות לכנסת מרכיבה את הממשלה לבדה, ואי אפשר להפיל אותה אלא ברוב של שני שליש מחברי הכנסת. משמע, כדי להתמודד עם בעיית שלטון המיעוטים, ימיני מציע לתת את השלטון לידי מיעוט של שליש מחברי הכנסת. מפלגה שתזכה ב-40 מושבים בכנסת (להזכירכם, לא חלום באספמיה – זה מה שקיבלה מפלגת הליכוד תחת שרון (אחרי האיחוד עם ישראל בעליה), וזה מה שקיבלה לפחות אחת אם לא שתי המפלגות הגדולות בכל מערכת בחירות שקדמה ליישום שיטת הבחירה הישירה בישראל) תשלוט ללא מצרים וללא מגבלות על המדינה למשך ארבע שנים. אפס פיקוח על ידי הכנסת. אפס אחריות כלפי האזרחים. זו, לפי ימיני, הדרך למגר את שלטון המיעוט בישראל: שלטון על ידי המיעוט שלנו.

ימיני טוען שהוא רוצה להשלים את הפרדת הרשויות בישראל, אבל הוא לא מתאר הפרדת רשויות (מה בכל מקרה לא אמור להתקיים בישראל, לפחות לא בנוסח האמריקאי של המושג), אלא השתלטות טוטאלית של הרשות המבצעת על המדינה כולה, וזאת בלי שום מנדט מהבוחר. מאיפה הוא הביא את הרעיון הזה? מאותו חור אפל ממנו הגיע רעיון הבחירה הישירה: מאי הבנה מוחלטת של ההבדל בין השיטה הישראלית לשיטה האמריקאית, וניסיון נואל לדחוף חלקים מתוך האחרונה לתוך הראשונה בלי לחשוב על האינטראקציה בין החלקים השונים. כן, כמעט בלתי אפשרי להעיף נשיא מכהן. אבל נשיא מכהן מקבל את משרתו במינוי ישיר (פחות או יותר) מהציבור, ונבחר כמעט תמיד ברוב של קולות המצביעים, ואם לא רוב, אז משהו מאוד קרוב לזה. אבל השיטה של ימיני, זו ששומרת על יחסיות חלוקת המושבים אבל מלבישה עליה גם אלמנט של בחירה ישירה, היא אינה מהווה תמריץ מספיק כדי להפוך את ישראל לשיטה דו-מפלגתית. לעזאזל – אם קנדה לא מצליחה לרדת מארבע מפלגות כבר כמה וכמה עשורים, למה הוא חושב שמדינה כמו ישראל תהפוך לדו-מפלגתית בגלל שינוי שכזה בשיטה יחסית?

ימיני הופך את הטעות של הבחירה הישירה על ראשה. הבחירה הישירה יצרה "נשיא" שממונה ישירות על ידי העם אבל תלוי בפרלמנט. השיטה של ימיני היא בדיוק הפוך: ראש ממשלה שממונה באופן עקיף דרך הכנסת, אבל אינו תלוי בה כלל. שתי השיטות גרועות באותה מידה. שתיהם תהפוכנה את ישראל, ברבות הימים, לעיי חרבות פוליטיים.

האם אין מקום לשינויים בשיטת הבחירות? אולי. אפשר לשלב אלמנט אזורי בבחירות, תוך שמירה על יחסיותן. אפשר בהחלט להשלים את חקיקת החוקה הישראלית כדי להפסיק את אי הוודאות החוקתית התמידית שהמדינה נמצאת בה ולהסדיר יחסים בין הרשויות השונות בצורה קבועה ומקובלת על הכל. אבל תיקונים כאלו צריך לעשות בזהירות ובשום שכל. צריך להשוות את המצב בישראל והמצב המוצע למדינות אחרות וללמוד מהן, מהצלחותיהן ומטעויותיהן. צריך לשקול לעומק את מערכת האינטראקציות בין חלקי שיטת המשטר הישראלית הקיימים לאלו שישונו, ולראות היכן תווצרנה נקודות חיכוך אפשריות. מה שאי אפשר לעשות הוא לבנות שיטה שבנויה כל כך על כעס ונקמנות, על רצון "להפטר מהטפילים" ולהשליט את כוחנו שלנו, אחת ולתמיד, על הכלל. לא כך בונים דמוקרטיה.

–

בימים הקרובים תערכנה בחירות, שוב, בקנדה. כמו לקראת הבחירות האחרונות בבריטניה, גם כאן מתגבשת הפתעה פוטנציאלית. מפלגת הדמוקרטיה החדשה – מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית שמדשדשת כבר עשורים מספר בשוליים הפוליטיים, הצליחה לראשונה בתולדותיה לעלות, על פי הסקרים, למקום השני בבחירות, על חשבון המפלגה הליברלית, שהייתה ברירת המחדל כמפלגת השלטון לאורך המאה האחרונה. סקרים טריים אפילו מצביעים על אפשרות שהיא תהווה תחרות משמעותית גם למפלגה השמרנית, שהרכיבה את שתי ממשלות המיעוט בחמש השנים האחרונות. עיקר העלייה של ה-NDP נזקפת לזכות ההצלחה חסרת התקדים לה היא זוכה בקוויבק, שם החליפה בפער ניכר את המפלגה הקוויבקיסטית כמפלגה המועדפת על המצביעים. אם אכן תחזיות הסקרים תתממשנה, מדובר פה על ארוע חריג בעליל. מצד שני, זה בדיוק מה שאמרתי על הליברלים באנגליה, וכפי שלמדתי אז – דברים נדירים הם נדירים. אז אני חושב שאמתין עם הניתוח על לפרסום תוצאות האמת.

–

* מאס, ביוונית, "אנחנו". אני לא מבטיח שהביטוי הזה יובן על ידי דוברי יוונית. אני מסתמך פה על גוגל-תרגם וחופש פואטי.

1. מה, לא? [↩]
2. אלו האחרונים, לטענתו, "מספרם הולך וגדל". על מה הוא מבסס את טענתו הזו? אלוהים יודע. [↩]

אחד הטיעונים שהועלו בעת האחרונה נגד דמוקרטיזציה של מצרים ובזכות הנצחת הדיקטטורה שם, היה שהמצרים אינם מוכנים לדמוקרטיה – היו כאלו שטענו את הטענה המעגלית משהו שאין להם ניסיון בדמוקרטיה, ולכן הם לא יכולים לקיים ממשל דמוקרטי; וריאציה על הטיעון הזה היא האמירה שבמצרים אין שכבה רחבה בעלת מחויבות לדמוקרטיה, ולכן אין לדמוקרטיה בסיס חברתי מספיק^[1]; אחרים, קצת יותר מעודנים, קבעו כי מדינות דמוקרטיות נשענות על מעמד בינוני רחב ומודרניזציה, ולכן מצרים העניה יחסית לא תוכל לקיים דמוקרטיה יציבה.

ברמה מסויימת, אני מניח שאני צריך לשמוח על הטיעונים הללו – מדובר כאן בחלחול של תאוריה פוליטית פר אקסלנס לשיח הציבורי. הבעיה עם החלחול הזה הוא שהוא איטי להפליא, והטיעונים הללו נשענים על תאוריות שכבר מזמן  נחשבות מיושנות ובלתי מבוססות. מאמר סמינלי שהתחיל את התנועה הרחק מצורת החשיבה המגולמת בטיעונים ממין זה הוא "מעברים לדמוקרטיה: לקראת מודל דינאמי" של ד"א רוסטו.^[2]

שתי אבחנות חשובות שרוסטו הצביע עליהן במאמרו היו בין תהליך הדמוקרטיזציה לבין תהליך ה"הביטואציה" (habituation), מה שבספרות המאוחרת יותר כונה בדרך-כלל "קונסולידציה" (גיבוש); ובין הגורמים המעורבים בהיווצרות הדמוקרטיה לבין הגורמים המעורבים בתפקודה. האסכולה שדנה בתנאים המקדימים לדמוקרטיה (prerequisites), הראה רוסטו, ביצעה שגיאה מתודולוגית קריטית. כדי להבין מה התנאים הדרושים להיווצרות דמוקרטיה, בחנו החוקרים מדינות דמוקרטיות יציבות והצביעו על הגורמים המשותפים להן, והשונים ממדינות שאינן דמוקרטיות, או מדמוקרטיות שקרסו. אך מתודולוגיה כזו מלמדת אותנו מה דרוש לתפקודה התקין של דמוקרטיה קיימת. אי אפשר להניח שהגורמים הללו חייבים להתקיים מראש כדי שהדמוקרטיה תיווצר כלל. למעשה, זה די לא הגיוני להניח הנחה שכזו.

על פי רוסטו, תהליכים של דמוקרטיזציה כמעט תמיד נובעים מתוך קונפליקט פנימי.^[3] במצב כזה לא יתכן קונצנזוס חברתי דמוקרטי. הדמוקרטיה לעד תנבע מתוך מערך שיקולים תועלתני של האליטות ברגע נתון. מכאן נובעת חשיבותו של תהליך הגיבוש הדמוקרטי כשלב מעבר מאקט הדמוקרטיזציה למצב המתמשך של יציבות דמוקרטית. שלב הגיבוש הוא זה שבו נבנה הקונצנזוס החברתי. כדי להסביר את השלב הזה, נדרש רוסטו להסברים (או לפחות אנאלוגיות) מעולם הפסיכולוגיה: כפי שבמצב של דיסוננס קוגניטיבי אנשים מבצעים רציונליזציה של הבחירות שהם ביצעו כך שהן תראינה חיוביות בדיעבד, כך, אומר רוסטו, במצב של דמוקרטיה, האליטות מאמצות לעצמן לאורך השנים תפיסת מחוייבות לעקרונות הדמוקרטיים. במילותיו שלו, הדמוקרטיה בנויה כך שהיא מתגמלת את מי שמאמין בדמוקרטיה.

בפייפר שהצגתי לאחרונה כיניתי ארגונים כאלו "ארגונים מפתחי-עצמם" (self-evolving organizations) – כאלו שמרגע שהם קיימים, יש בהם לחץ פנימי להמשיך ולהעמיק את הרציונל המארגן שלהם, כלומר, לחזק ולהרחיב את הדמוקרטיה יותר ויותר. מובן שאין כאן תפיסה דטרמיניסטית של תהליך הקונסולידציה, וגורמים חיצוניים לארגון הדמוקרטי בהחלט יכולים לגרום להדרדרות בתפקודו, ובוודאי שלפני שהושגה "מאסה קריטית" כלשהי, קל מאוד לארגון לרדת מהמסלול ההתפתחותי הנכון ולהתרסק.

–

אז מה כלל המודל של רוסטו לדמוקרטיזציה? ראשית כל, לטענתו, יש גורם אחד שמהווה תנאי רקע הכרחי להתפתחותה של דמוקרטיה, והוא אחדות לאומית. אם אין תפיסה של אחדות לאומית בקרב אוכלוסיה מסויימת, הוא טען, לא יכולה להתפתח שם דמוקרטיה. הסיבה היא שבמצב טרום-דמוקרטי, אם אין תפיסה של אחדות לאומית, אין שום סיבה לנסות לפתור סכסוכים באמצעות פשרות, כלומר, באמצעות דמוקרטיה. אם האוכלוסיה מבודלת על בסיס גיאוגרפי, הרי שסכסוכים יפתרו יותר בקלות באמצעות הפרדות (גם אם כזו שמלווה במלחמה). אם האוכלוסיה מעורבת, רוב הסיכויים שהסכסוכים יפתרו באמצעות אלימות – רצח עם, גירוש המוני, דיכוי.

אבל רוסטו לא טען שאחדות לאומית מביאה לדמוקרטיה. אחדות שכזו יכולה להתקיים מאות שנים בלי שום דמוקרטיזציה. היא מהווה תנאי מקדים, לא גורם. הגורם לדמוקרטיזציה, בהנתן קיומו של תנאי האחדות הלאומית, לעד יהיה סכסוך כלשהו. מוטב סכסוך כלכלי – אותם הכי קל לפתור באמצעות דמוקרטיזציה^[4] – אבל גם עם סכסוכים דתיים או אתניים אפשר להתמודד, כל עוד כולם תופסים את האוכלוסיה כולה כשייכת לקבוצה לאומית אחת. כמובן, לא כל סכסוך מביא לדמוקרטיזציה, וכאן רוסטו לא ניסה לקבוע מסלול אחיד לדמוקרטיזציה. כל מדינה מוצאת את הדרך שלה לדמוקרטיה, אם בכלל. סכסוכים שונים מגיעים לפתרון בדרכים שונות. הדמוקרטיזציה, עבור רוסטו, היא בחירה, וככזו אינה נתונה לחוקים כלשהם, אלא היא כולה תוצאה של סוכנות (agency) אנושית. כך, במקרים מסויימים, בקונסטלציות מסויימות ועם אנשים מסויימות, מתקבלת ההחלטה להתקדם לכיוון שיטה דמוקרטית יותר – אמנם, הבחירה הזו נובעת משיקולים תועלתניים, אבל היא עדיין בחירה, ולא פעולה דטרמיניסטית. אבל מה שחשוב לזכור הוא שההחלטה אינה נובעת, או לפחות אינה חייבת לנבוע, מתוך מחוייבות של המחליטים לדמוקרטיה. ההחלטה לדמוקרטיזציה היא תמיד פשרה, ככזו היא בהכרח לא אופטימלית עבור רוב השותפים להחלטה.

השאלה הקריטית, אם כן, היא לא האם הגורמים ששותפים להחלטה לפעול לדמוקרטיזציה הם גורמים דמוקרטיים בהכרח, אלא האם ההסדר הדמוקרטי יחזיק מעמד מספיק זמן כדי לצלוח את תהליך הגיבוש, כך שהאליטות עצמן יהפכו למחוייבות לדמוקרטיה. רק עם השלמת תהליך הגיבוש של הקונצנזוס החברתי ניתן לעבור לדון בגורמים שהופכים דמוקרטיה קיימת לדמוקרטיה יציבה – וכאן נכנסים לפעולה גורמים שנמצאים באינטראקציה מתמדת עם הדמוקרטיה עצמה. שגשוג כלכלי, למשל, גם נובע מדמוקרטיה (ברובם המוחלט של המקרים) וגם מחזק ומייצב אותה. שקיפות והעדר שחיתות גם ניזונות מהדמוקרטיה וגם מזינות אותה.^[5] וכמובן, עצם החיברות של אזרחים חדשים לנאמנות לדמוקרטיה הוא גורם שגם תלוי בקיומה של דמוקרטיה מתפקדת, וגם דרוש לדמוקרטיה כדי להמשיך ולתפקד. קשה להצביע על כיוון אחד של הסיבתיות, או על צד אחד שממנו נובע השינוי. התערערותו של גורם אחד יכול להיות מאוזן על ידי יציבות בגורמים האחרים, או שיכול לגרור חוסר יציבות כולל של המערכת וקריסתה הטוטאלית.

–

מה שמחזיר אותנו למצרים. למצרים יש זהות לאומית מגובשת היטב. הגם שיש הבדלים דתיים (לדוגמא, העדה הקופטית הנרדפת), אך עד כמה שאפשר לראות, ישנה הסכמה רחבה על זהות לאומית משותפת לכל המצרים. הסכסוך הנוכחי, שנסוב על עניינים כלכליים, הוא בדיוק מהזן שהדמוקרטיזציה פותרת הכי בקלות. על כן, יש סיבות לאופטימיות זהירה באשר ליכולתה של מצרים להגיע לשלב ההחלטה הדמוקרטית. לאחר מכן, נותר עוד לראות אם מצרים תצליח לייצב את עצמה ולגבש קונצנזוס חברתי נרחב סביב עקרונות הדמוקרטיה, שכרגע מרוכזים בשכבה חברתית מצומצמת יחסית. זאת, למשל, להבדיל מלוב. עד כמה שאני מצליח להבין, בלוב יש הרבה פחות תודעה לאומית משותפת, וחלק גדול מהקונפליקט שם נסוב לא סביב גורמים כלכליים אלא סביב גורמי זהות. התפרקותה של לוב לפוליטיקה שבטית היא תוצאה סבירה יותר מאשר דמוקרטיזציה. המשמעות היא או הפרדות של חלקים מסויימים מהמדינה ליחידות אוטונומיות, או קריסה למצב של מדינה כושלת.^[6]

ישראל, לעומת זאת, נמצאת במצב שונה לגמרי. ישראל הגיעה לדמוקרטיה בדרך שרוסטו מגדיר כחריגה – באמצעות חברת מהגרים שלא נטמעה בתוך האוכלוסיה המקומית אלא השתלטה עליה. שלא במפתיע, הקמת המדינה לוותה בגירוש רבתי של הקבוצה הלאומית האחרת. אבל ישראל מיוחדת גם בכך שלקבוצה הלאומית השלטת הייתה תקופה מוקדמת יותר של דמוקרטיה ביחידה מעין-אוטונומית, בדמות מוסדות הישוב. במסגרת הזו, נחסך מהיהודים הצורך להתמודד עם בעיית הלאום השני, והדמוקרטיה יכלה להתפתח בלא מפריע, סביב סכסוכים פנימיים של היישוב היהודי והעולם היהודי באופן כללי (כולל הסכסוך סביב הדרך הנכונה להתמודד עם קיומו של לאום אחר בשטח אותו שאפו להפוך למדינתם).

אבל כיום ישראל היא מדינה דמוקרטית, כשגם האליטות וגם, במידה לא קטנה, רוב העם מחוייבים לעקרונות דמוקרטיים, לפחות באופן חלקי. אפשרויות כמו גירוש או רצח עם אינן מועלות כלל על הדעת, וגם אפשרויות כמו טרנספר ("מרצון") אינן נידונות באופן רציני (אף כי רוב בקרב יהודי ישראל רואים בהן משאת נפש, על פי הסקרים). כמי שדוגל בפתרון המדינה הדו-לאומית, השאלה שהכי מעניינת אותי בהקשר הישראלי היא האם דרישת הרקע הבסיסית ביותר לדמוקרטיזציה נותרת על כנה גם לאחר כינון הדמוקרטיה: האם אחדות לאומית חייבת להתקיים גם כדי לתחזק דמוקרטיה קיימת באופן יציב, או שמא התפוררות הדבק הלאומי אינה מונעת המשך תפקודה של הדמוקרטיה.

אין לי תשובות מוחלטות בשאלה הזו, כמובן, רק תחושות. התחושה שלי, לא תופתעו לשמוע, היא שדמוקרטיה קיימת יכולה להמשיך להתקיים באופן יציב גם בלי הדבק הלאומי. אם ניתן יהיה להבטיח את המחוייבות הדמוקרטית של כל המעורבים, אין סיבה שמדינה דו-לאומית בישראל לא תוכל להמשיך להתקיים כדמוקרטיה שתגן על זכויותיהם של כל אזרחיה. כמובן שיש כאן לא מעט קשיים: ראשית, הדבק הלאומי משמש כסוכן מרכזי של סולידריות הדרושה לקיום מדינת הרווחה. כאשר מחצית האוכלוסיה שייכת לקבוצה לאומית אחרת, מדינת הרווחה נמצאת בסכנה. פתרונות פדרליים שיתנו את האחריות לשירותי הרווחה בידי היחידות האזוריות במקום בידי המדינה הפדרלית (כפי שאכן קיים בפדרציות רבות בעולם) יכולות לפתור את הבעיה הזו. שנית, קיימת הבעיה האקוטית של חוסר מחוייבות לדמוקרטיה בקרב הפלסטינים – הם מעולם לא עברו את תהליך הגיבוש הדמוקרטי. הקמת מדינה משותפת לישראל ופלסטין תצטרך להתמודד עם המצב החריג של מדינה דמוקרטית שמתאחדת עם מדינה שעדיין עוברת תהליך גיבוש. אולי נוכל ללמוד לקחים מהמקרה של גרמניה המאוחדת – אך שם לפחות עמדה להם האחדות הלאומית, בעוד שבמקרה הישראלי/פלסטיני נצטרך להתמודד עם שסע חופף לאומי/דמוקרטי. יצירתו של קונצנזוס בתנאים כאלו היא משימה קשה. יתכן, אולי, אפילו בלתי אפשרית. אין ספק שעומדים בפנינו אתגרים רבים לפני שנוכל לקוות לשכנע חלקים נרחבים מהציבור בכדאיותו של הניסוי שאנו מציעים.

1. דוגמא לטיעון ממין זה אפשר למצוא בפוסט המופתי הזה של נמרוד, שם הוא קורע את הטיעון הזה לגזרים. [↩]
2. Rustow, Dankwart A. “Transitions to Democracy: Toward a Dynamic Model.” Comparative Politics 2, no. 3 (1970): 337-363. [↩]
3. כמעט תמיד, משום שלפעמים הם נובעים מקונפליקט חיצוני – או שהדמוקרטיה נכפית על ידי כוח חיצוני, כמו במקרה של גרמניה ויפן של אחרי מלה"ע השניה, או שהיא מגיעה מגורם חיצוני באמצעות הגירה. הדוגמאות שרוסטו מספק למקרה האחרון הן ארה"ב, קנדה וישראל. [↩]
4. מרקס, טוען רוסטו, טען בדיוק את ההפך מהאמת. הוא חשב שסכסוכים לאומיים ודתיים הם חלק ממבנה העל האפיפנומנלי, בעוד המאבק המעמדי הוא זה שיכריע את המדינות הקפיטליסטיות. במקום זאת, סכסוכים כלכליים נפתרו בקלות יחסית, ובעוד שמדינות שנקלעו לסכסוכים לאומיים או דתיים התקשו להתמודד איתם הרבה יותר. [↩]
5. אינני טוען, כמובן, שאין שחיתות במדינות דמוקרטיות, אלא שיש הרבה פחות מאשר במדינות שאינן דמוקרטיות. [↩]
6. לא שהמצב עד עכשיו היה מי-יודע-מה, כמובן… [↩]

הקדמה

לפני קצת יותר מעשור הלכתי לי לתומי לערב ב"גדה השמאלית" – מקום שאז לא ידעתי מהו – תחת הכותרת "אפשריותה של מהפכה בישראל". בתמימותי חשבתי שהדיון יהיה סביב השאלה האם ישראל נמצאת בסכנת מהפכה (פאשיסטית, פונדמנטליסטית, או סתם הפיכה צבאית). כשהגעתי לשם, הופתעתי לגלות שלמעשה, המתדיינים מקוננים דווקא על כך שבישראל לא תהיה מהפכה (קומוניסטית).

סתם, נזכרתי.

הפגנות כתקשורת

בבלוג "כלוב הקופים" עסקו לאחרונה בשאלה מעניינת: למה, בעצם, הפגנות מפילות משטרים דיקטטוריים? מה אכפת לדיקטטור שאנשים מפגינים נגדו ברחובות? הרי גם אם מסיבה כלשהי הוא אינו יכול לשלוח את הצבא לטבוח בהם, מה מונע ממנו פשוט להתעלם מהם עד שימאס לכולם? הנטייה האוטומטית היא לחשוב שהדיקטטור חושש לחייו, ולכן מעדיף לצמצם סיכונים ולברוח לגלות. אבל במקרה המצרי, לא ממש הייתה סיבה לחשוב שמישהו יסתער על הארמון ויגרור את מובארק לגליוטינה הקרובה.

ההסבר שסיפק גריים רוברטסון מזכיר לנו שדיקטטורה אינה באמת שלטון של אדם אחד, אלא שלטון של קואליציה של אליטות. הדיקטטור אינו בובה במערך הזה, אבל הוא בסך הכל חוליה אחת בתוך הקואליציה הזו. הבעיה העיקרית בדיקטטורות היא מחסור בתקשורת בין השחקנים המרכזיים, מה שמוביל לחוסר יכולת להעריך מאזני כוחות. הנעלם הגדול ביותר הוא החברה האזרחית.

ההפגנות, אם כן, הן כלי מצויין לתקשורת במדינה הדיקטטורית. החשיבות היא פחות במספר המפגינים (אם כי חשוב שיהיו די הרבה מהם), ויותר במי נמצא בקרב המפגינים, ומי מצטרף אליהם במהלך ימי ההפגנות (או לכל הפחות אינו מביע נאמנות ברורה למנהיג). תוספת המידע הזו יכולה להכניס לפעולה שינויים במאזני הכוח שהתקיימו למעשה מזה זמן מה, אך לא היו ידועים באופן מספיק ברור לגורמים המעורבים. קואליציות חדשות מתגבשות, והשלטון הקיים נופל. לפעמים, אפילו, הקואליציה החדשה רואה בדמוקרטיה את הבחירה הטובה ביותר לקידום האינטרסים שלה, והתהליך הארוך והמסובך של גיבושו וייצובו של משטר דמוקרטי יכול להתחיל.

הפגנות וחופש דיבור

באופן אירוני משהו, ההסבר הזה גם מצביע על כך שבמדינות דמוקרטיות בהן מובטח חופש הביטוי, אין להפגנות תפקיד בשינוי מדיניות הממשל. אם בכלל, מה שחשוב בדמוקרטיות הן הפגנות קטנות שמטרתם למשוך תשומת לב ולעורר מודעות לבעיה כלשהי בקרב הציבור (או חלקים ממנו), ולא לשנות את התנהגות האליטות עצמן. כלומר, ההפגנות בבילעין ובשייח ג'ראח הן משמעותיות יותר מאשר הפגנת "400 האלף" המיתולוגית בימי מלחמת לבנון. התקשורת בין האזרחים לשלטון (ובין אליטות שונות לשלטון) נעשית באופן הרבה יותר ישיר – בין אם בבחירות עצמן ובין אם בסקרי דעת קהל, בסיקור התקשורתי ודרך ארגונים שונים. אם להתנסח בסלוגן, חופש הדיבור מייתר את הצורך בצעקות.

על כן, מדינות דמוקרטיות לא יכולות ליפול במהפכות עממיות – הרי מעצם ההגדרה, אם המהפכה נובעת מתוך העם, היא הייתה יכולה להתבצע באמצעות הצבעה בבחירות, ועוד לפני כן המפלגות המכהנות היו צריכות לראות את הנולד ולהתאים את מדיניותן לרצון הציבור. גם מבחינת הלגיטימציה הציבורית, אם במדינה דיקטטורית המפגינים ברחובות יכולים לטעון ליותר לגיטימציה ציבורית מאשר השלטון, הרי שבמדינה דמוקרטית אף הפגנת ענק אינו יכולה להתהדר בתמיכה הציבורית לה זוכה, בהכרח, הממשלה הנבחרת. במקרה הגרוע ביותר, הפגנת ענק עשויה להביא לבחירות חדשות (אם חלקים מהקואליציה יחושו שהם יכולים להרוויח, או לצמצם הפסדים, מהליכה לבחירות באופן מיידי), אך אין סיבה מהותית להאמין שבחירות חדשות תבאנה לשינוי רדיקלי במדיניות הממשלה.

מכל זאת נובע שהטרוניות כנגד הישראלי שמעדיף לשבת בבית ולא יוצא להפגין כנגד כל העוולות שנעשות נגדו הן שגויות בעליל. אזרחי ישראל נוהגים באופן רציונלי לעילא. חוסר שביעות רצונם מהעלאות המחירים ידוע היטב למקבלי ההחלטות. הפגנה לא תוסיף מידע, ולכן לא תועיל כלל.

שיטת משטר אינה יכולה להבנות כטלאי על טלאי. רכיביה צריכים לפעול באופן הרמוני להשגת מטרה משותפת כלשהי. כך, למשל, השיטה האמריקאית נבנתה מתוך תפיסה שהממשלה היא רע הכרחי — לעיתים אפילו לא הכרחי, למעשה — ולכן יש להגביל אותה בכל מעשיה. שיטת הפרדת הרשויות הנהוגה בארה"ב, על כן, כוללת מספר גדול של נקודות וטו ששואבות את סמכותן ממקורות שונים, כך שהסיכוי לשינויים משמעותיים בסדרי השלטון הוא נמוך בעליל, ושינויים בחוקה עצמה הם נדירים להפליא. לעומת זאת, שיטת ווסטמינסטר הבריטית בנויה לשם ריכוז כח בידי הממשלה: אין הפרדת רשויות, אין חוקה כתובה (ומן הסתם אין מגבלות על שינויה) ואין שום מגבלה על "ריבונות הפרלמנט" פרט לכוחה של המסורת  של תפיסת ה"ראוי" של הפלרמנטרים הבריטים. מרבית השיטות בעולם נופלות אי-שם בין שני הקיצונים הללו, עם חוקים מסויימים שקשה יותר או פחות לשנות, ועם מידה כזו או אחרת של מהמורות ממסדיות בדרך לשינוי הסדר קיים.

ישראל קרובה הרבה יותר למודל הבריטי, עם שתי חריגות חשובות: חוקי היסוד, ובמיוחד שני חוקי היסוד שזכו לכינוי "המהפכה החוקתית" על-ידי אהרון ברק, שבפרשנותו להם יצר מתוכם מרכז כח מאזן לממשלה בדמות בית משפט בעל סמכות לערעור על חוקיותם של חוקים; ושיטת הבחירות היחסית המביאה לריבוי מפלגות ולממשלות קואליציוניות בלתי יציבות. החריגה הראשונה (והמאוחרת יותר, מבחינה כרונולוגית) זוכה לעיקר תשומת הלב הציבורית, אולי משום שה"מוסד" המעורב בה יותר גשמי – בית המשפט העליון – ואחוז בכח ובאינטרסים משלו. אין מדובר בסתם איזה הסדר חוקי שרוב האזרחים לומדים עליו קצת במסגרת שיעורי האזרחות ואחרי זה שוכחים ממנו. אבל שיטת הבחירות במדינה היא אחד המוסדות החשובים ביותר במערך הדמוקרטי שלה, ויש לה השלכות מרחיקות לכת על כל מהלך העניינים הפוליטי בה. כפי שכבר הזכרתי, אחד הגורמים שמאפשרים למערכת האמריקאית להיות כל כך מפוררת היא שיטת הבחירות רבת השכבות שלה: היא שמנתקת את חבר הקונגרס מתלות במפלגתו ויוצרת שני בתים בהם כל חבר הוא, במידה לא קטנה, סיעה בפני עצמו; היא שמאפשרת לנשיא לכהן עם קונגרס לעומתי. בבריטניה, שיטת הבחירות (אותה שיטת בחירות כמו ארה"ב, מבחינת תרגום הקולות למושבים) היא שמאפשרת את אחיזת החנק של הממשלה בפרלמנט, ומייצרת באופן כמעט סדיר רוב במקום שבו לא נמצא רוב שכזה.

השיטה היחסית הנהוגה בישראל, מייצרת מצב שהוא מקביל לסיטואציה בה בריטניה תתנהל לאורך מספר עשורים עם ממשלות מיעוט. המצב, כמובן, רק החמיר החל משנות ה-90 עם התפרקות המפלגות הגדולות לרסיסים בעקבות שינוי שיטת הבחירות^[1] – התפרקות שהמערכת שלנו טרם התאוששה מההלם שלה, חרף כמה סימנים חיוביים לאורך השנים. התוצאה הידועה היא ממשלות לא יציבות וקושי לקדם מדיניות. אפרופו, הטענה כאילו התשובה הנכונה לבעיות הללו היא שיטה נשיאותית היא הבל גמור. התשובה הנכונה היא מעבר לשיטת בחירות אזורית-רובנית שתייצר רוב בכנסת. כמובן שמדובר בתשובה שתיצור הרבה יותר בעיות משהיא תפתור — הבעיות של ישראל אינן מהסוג ששינוי מוסדי גרידא יכול לתקן.

לאור כל זאת, אין זה בלתי סביר שהממשלה תבקש להעביר חלק מתפקידי קבלת ההחלטות לידי גוף אחר, למשל כלל הציבור. אם הממשלה הייתה מבקשת להעביר את חוק יסוד: משאל עם, בו יקבעו ההסדרים והתנאים הדרושים לקיומו של משאל עם בשאלות חוקתיות, הנגישות של הציבור בכללותו לכלי זה וכן הלאה, אני בספק אם ניתן היה להתנגד לחוק, גם אם ברור היה שניתן יהיה לנצל אותו כדי לטרפד הסכמי שלום. אבל תיקון חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל) שעבר אתמול בכנסת אינו חוק שכזה. הוא אינו חוק שיוויוני משום שהוא אינו מקנה לכל אזרח ולכל דעה נגישות שווה לחוק. הוא המקבילה האידאולוגית לכל אותם חוקים שמכונים בשמות פרטיים – חוק לפיד, חוק מופז, חוק עמיר. חוקים אינם חליפות, ואסור שיתפרו במיוחד למידה מסוימת. אם המחוקק בישראל חושב שבתנאים מסויימים הציבור צריך לקבל לידיו את המושכות באשר לקבלת ההחלטות במדינה, אי אפשר שהתנאים הללו ישורטטו בצורה שתשרת רוב רגעי ותשלול את הזכות החדשה הזו מידי מי שנמצא כרגע במיעוט.

התיקון החדש מגדיר קווים מאוד ספציפיים ומדוייקים להפעלת משאל עם: רק עם ביטול החלת המשפט השיפוט והמנהל על שטח כלשהו. מיד מזדקר חוסר הסימטריה: סיפוחו של שטח והחלת המשפט הישראלי עליו אינם מצריכים משאל עם. כך, אבן שזרק רוב מזדמן בכנסת לבאר צריכים רוב מוחלט של חברי הכנסת כמו גם משאל עם בקרב כלל הציבור כדי להוציאה.

לא ברור (פרט לשיקולים הפוליטיים, שצריכים להיות זרים בבואנו לחקק חקיקה כה חדשנית במושגי שיטת המשטר בישראל) מדוע אך ורק בנושא הזה מן הראוי לקיים משאל עם. מדוע לא ינתן לעוד סטטוס קוו כזה או אחר קו ההגנה הנוסף הזה? מדוע לא תנתן בידי האזרחים הזכות ליזום משאל עם בנושאים חוקתיים שונים? מדוע לא יורשו האזרחים לערער על קביעות של המחוקק במקרים מסויימים (למשל, לבטל חוק שנחקק, או לחייב חקיקת חוק שנדחה?) — מדוע, לכל הרוחות, דרוש רוב גם בכנסת וגם בקרב כלל הציבור כדי לאשר הסכם עליו חתמה הממשלה, ומדוע אין לאזרחים כל אמצעי לשנות את החלטת הכנסת אם זו בחרה לדחות הצעה שהובאה בפניה?

התיקון כפי שעבר הוא אחיזת עיניים משום שהוא מתיימר לדבר בשפה הדמוקרטית, אך הדמוקרטיה תמיד מדברת בשפת השיוויון. חוק שנותן עדיפות לצד מסויים אינו חוק שמקדם את הדמוקרטיה אלא חוק שעוקף אותה. חוק שמערים קשיים על החלטה מסוג אחד ומקל תמיד עד החלטה מסוג אחר, הוא חוק שעוקף את רצון הציבור, לא כזה שמכבד אותו. חוק שמחשק מחוקק עתידי היפותטי הוא חוק שמחשק את הציבור העתידי שיבחר באותו מחוקק.

דבר בספר החוקים הישראלי אינו מונע מהכנסת להכריע בכל סוגיה שמובאת בפניה כי היא אינה מסוגלת להכריע בה, וכי ברצונה לפנות לקבלת אישורו של הציבור בנושא. אם כך יהיה, לא יוכלו תומכיו של הסכם כלשהו להתנגד לכך בשם הצדק. אך עניינו של התיקון הנוכחי אינו בהצעה מסויימת שעומדת כרגע על הפרק, אלא במניעת מהלכים עתידיים. ובשל כך פגיעתו רעה: היא תהיה רעה אם בעתיד יכשל הסכם שלום שזכה לרוב בכנסת אך כשל במשאל העם; היא תהיה רעה אם ראש ממשלה יפעיל את משקלו כדי לבטל את התיקון קודם לאישור הסכם שלום וכך יביא לאישורו תוך שבירת אמונו של הציבור; והיא תהיה רעה אם ההסכם יעבור על חודו של קול. והיא תהיה רעה אם לעולם לא נגיע להסדר משום שראש הממשלה יחשוש להביא בפני הציבור הסכם שהוא בטוח ביכולתו לעבור משאל עם גם אחרי כל מדורי הגהינום של תשעים ימי קמפיין ארסי כנגדו. אבל זאת, הרי, בעצם, הסיבה. לא?

1. שיעורי בית: מדוע שינוי שיטת הבחירות לשעטנז של בחירות נשיאותיות ובחירות פרלמנטריות יחסיות הביא לריסוק המערכת המפלגתית? [↩]

ספיח אחרון (לבינתיים) מהרצאה שנתתי בכנס בנושא היברידיות לפני כחודש.
מקובל לדבר על שני סוגים של לאומיות – לאומיות מזרח-אירופאית ולאומיות מערב-אירופאית, או לאומיות אתנית ולאומיות אזרחית, בהתאמה. שני אבות-הטיפוס של סוגי הלאומיות הללו הם גרמניה וצרפת (ראו, למשל, Brubaker 1992). בגרמניה, כדי להיות אזרח גרמני, צריך להיות בן לעם הגרמני מבחינה אתנית^[1]. בצרפת, לעומת זאת, כל אחד יכול להיות אזרח צרפתי. כל מה שהוא צריך לעשות זה לקבל על עצמו את דרך החיים הצרפתית, כולל שפה וקבלת החילוניות כדת מדינה (אך לא בהכרח כדת אישית), ותוך זמן קצר יוכל להפוך לא סתם ל"אזרח צרפתי", אלא לצרפתי במלוא מובן המילה.

הבעיה היא שהאבחנה הזו הולכת ומאבדת את השימושיות שלה. יש מעט מאוד לאומים "מזרח-אירופאים" אמיתיים כיום, לא במעט בזכות הלחץ שהפעיל ומפעיל האיחוד האירופי על אותן מדינות מזרח אירופה שמעוניינות להצטרף אליו. בעולם הדמוקרטי הדרישה לשיוויון מלא של כל האזרחים, ולקיומו של מסלול הגירה כזה או אחר גם עבור מי שאינם בני הקבוצה האתנית הדומיננטית, היא כמעט דרישת יסוד, והמעטים שסוטים מקווי היסוד הללו נאלצים להתמודד עם לחצים ניכרים מבחוץ. למעשה, עיקר הקבוצות שאפשר להגדיר באופן מובהק כ"לאומים אתניים" הן בדיוק אותן קבוצות שעדיין לא הצליחו להשיג לעצמן ריבונות עצמאית. הכפילות במשמעות המושג "לאום", בין "לאום-מדינה" ל"לאום שמגיעה לו מדינה", כמו גם הלגיטימציה האוטומטית המוקנית לקבוצות המוכרות כקבוצות לאום, מתוקף עקרון ההגדרה העצמית, הפכו את השימוש במילה הזו לכמעט נטול משמעות. למעשה, אין אפשרות ריאלית להכריע בשאלה האם קבוצה מסויימת היא לאום או לא, משום שאין שום קריטריון אחיד לזיהוי לאומים.^[2]

אבל תחת האבחנה הזו מתחילה לבצבץ אבחנה אחרת, שימושית יותר. האבחנה הזו זונחת את רעיון ה"לאום" ומחליפה אותו במשהו אמורפי עוד יותר, אך כזה שאינו מתיימר לקשיחות שיש, לכאורה, ללאום. במקום לאומים אפשר לדבר היום על "זהויות". ובמקום שפעם היו לאומים אתניים ולאומים אזרחיים, אפשר היום לדבר על זהויות טוטאליות וזהויות חלקיות. בחלוקה הזו, גרמניה וצרפת נמצאות באותו הצד של המתרס, בעוד מן העבר השני עומדות קנדה ובריטניה כדוגמאות הבולטות ביותר.^[3]

זהות טוטאלית היא כזו שדורשת נאמנות מלאה של הפרט אליה. אין הדבר אומר שהפרט לא יכול להחזיק בזהויות נוספות, למשל זהות מגדרית, או זהות מקצועית, אבל כל הזהויות הללו חייבות להיות תואמות לתוך המגבלות של הזהות הטוטאלית. כך, אדם שהוא צרפתי חייב להיות בראש ובראשונה צרפתי. לכן נראה לצרפתים לגיטימי לאסור על עטיית רעלות, שכן אלו מנוגדות ל"דרך החיים" הצרפתית. כאשר יש היתקלות בין "דרך החיים הצרפתית" לבין דרך החיים של הפרט, הצרפתיות מנצחת, והפרט חייב להכפיף את זהויותיו האחרות לזהות הצרפתית שלו.

לעומת זאת, הזהות החלקית מגבילה את עצמה מראש לחלקים מצומצמים של זהותו של אדם. מעבר לתחומים הללו, יכול האדם להגדיר עצמו בכל אופן שירצה. הזהות המדינית החלקית דורשת, למעשה, אך ורק נאמנות לחוקי המדינה ולמוסדותיה. כדי להיות בריטי אין אדם חייב להיות אנגלי (ואפילו לא סקוטי, וולשי או אירי); הוא אינו צריך לאמץ גינונים בריטיים; הוא לא צריך לאהוב קריקט. אבל הוא צריך להיות נאמן למדינה ולהשבע אמונים למלכה כמסמלת את מוסדותיה. המדינה אינה תובעת בעלות על שאר תחומי הזהות של הפרט. כאשר יש התנגשות בין "דרך החיים" של הקבוצה הדומיננטית במדינה לבין דרך חייו של הפרט, אותו תחום של דרך החיים מוסר מתוך הגדרת הזהות החלקית של המדינה ומועבד לידי הפרטים, לעשות בו כפי שירצו.

אחת הבעיות בישראל (ובמדינות אחרות שחולקות איתה תנאים דומים) היא שהיא סובלת מסכיזופרניה. מן היהודים היא דורשת זהות יהודית-טוטאלית, אך מהמיעוטים בתוכה היא דורשת משהו בלתי אפשרי: נאמנות ללא זהות. הערבים (ומיעוטים אחרים) מתבקשים להיות נאמנים למדינה, מבלי שהמדינה תרשה להם להזדהות איתה, שהרי היא אינה מדינתם, אלא אך ורק מדינתו של העם היהודי. כשישראל ביתנו אומרת לערבים הישראלים "אין אזרחות בלי נאמנות", הם יכולים להשיב ש"אין נאמנות בלי זהות" – אי אפשר לצפות באופן ריאלי מאדם להיות נאמן למדינה שאינה מאפשרת לזהות שלה להכיל אותו.

כאמור, הסיטואציה אינה יחודית לישראל. במקומות אחרים היא נפתרה בצורות שונות. בעבר, סיטואציות כאלו נפתרו באמצעות טרנספר או טיהור אתני – אופציה שישראל ניסתה ליישם בשנותיה הראשונות, כפי שמלמד אותנו בני מוריס, אך ללא הצלחה (לצערו). במדינות דמוקרטיות, האופציה הזו אינה פתוחה עוד, דבר שמעורר לעיתים מורת רוח אצל ישראלים מסויימים, שמתלוננים על האיפה ואיפה שנעשית בנו על-ידי מדינות שרק לפני כך וכך עשרות או מאות שנים עשו בדיוק מה שלא מרשים לנו לעשות. במקרים אחרים, קרובים יותר לזמננו, המדינה ויתרה והפכה את זהותה הטוטאלית לזהות חלקית, ובכך איפשרה לחלק גדול יותר מהאוכלוסיה להכלל בזהות ה"לאומית" – אך מדובר בתהליך ארוך של היפתחות איטית.

בישראל התהליך הזה לא התרחש, וקיימת התנגדות רבתי לתנועה בכיוון הזה. ניסיונות מגושמים שנעשו לאורך השנים זכו לרתיעה משני הצדדים. כך, למשל, ניסיונות להכניס את הערבים לתוך האתוס הישראלי באמצעות מסלול חובה של שירות לאומי נתקלו בחשדנות והתנגדות מצד הערבים שחששו, ולא בלי מידה גדולה של צדק, שהם ישלמו את המחיר אך לא יקטפו את הפירות. כמובן, עצם הדרישה הקבועה מהערבים שיוכיחו את נאמנותם למדינה רק מדגישה את חוסר השיוויון האינהרנטי בו הם נתונים, ואת מצבם ככפופים לקבוצה הדומיננטית שהיא "בעלת הבית" במדינה.

הרעיון הדו-לאומי מבקש לחתוך את הקשר הגורדי הזה באמצעות מהלך קיצוני – לא פתיחה איטית של הגדרת הזהות המדינית כך שיותר ויותר אנשים יכללו בו לאורך זמן, אלא שינוי רדיקאלי של הזהות מזהות טוטאלית לזהות דקה מן הדקות. או, אם להסתכל על כך אחרת, אם כיום הזהות הישראלית מאוחה אל תוך הזהות היהודית (מה שלא משאיר מקום ללא-יהודים), הרעיון הדו-לאומי מבקש לבצע ניתוח הפרדה ולהפוך את הזהות היהודית והזהות הישראלית לשתי זהויות נפרדות, ששולטות בספירות שונות של הפרטים האוחזים בהן, כך שהזהות הישראלית תוכל להתקיים גם לצד זהויות לא-יהודיות.

והשאלה שצריכה להשאל היא פחות "האם זה בכלל אפשרי?", ויותר "האם בכלל יש אלטרנטיבה?"

–

אוף-טופיק: גיליתי היום שישנו מאמר אקדמי רציני לחלוטין שמצטט עבודת סמינר שכתבתי בתואר הראשון שלי. שזה מגניב לאללה. מה שפחות מגניב הוא שהכותבים מייחסים את העבודה דווקא למרצה שלי באותו קורס, פול פרוש, ולא אלי. שזה מעצבן. סתם, חשבתי לשתף.^[4]

1. הדברים השתנו במעט החל משנת 2000, בעקבות הלחץ המתגבר של קהילת העובדים הזרים (מה שמכונה "הטורקים", למרות שהכינוי הזה מכסה גם מרוקנים, אלג'יראים ועוד), אבל ניחא. [↩]
2. Roeder (2007) טוען כי קבוצות לאומיות מצליחות להשיג מדינה ריבונית רק כאשר הן בנויות "על-גבי" יחידה אדמיניסטרטיבית פחות או יותר עצמאית, מה שמחזק דווקא את הצד של "לאום-מדינה", אבל כמובן שלטיעון אמפירי אין כוח בדיון עקרוני כגון זה. [↩]
3. ארה"ב היא מקרה מעניין של מעבר מצד אחד – "כור ההיתוך" האמריקאי – לצד השני, עם היווצרותם של ה"אמריקאים הממוקפים". [↩]
4. אם אתם תוהים איך לעזאזל הם הגיעו לעבודת סמינר שלי, אני משער שהסיבה לכך היא שעד לפני כמה שבועות לכל היותר, גוגל סקולר נתן קישורים גם לעבודות שלי שמאוכסנות באתר האישי שלי. כיום, לצערי, הן כבר לא מופיעות שם, וכנראה שאני אאלץ להשיג פרסום אמיתי כדי להופיע שוב לצד אחותי ואשתי ברשימת התוצאות בחיפוש אחר מאמרים מאת קננגיסר. וכן, אחותי היא גניקולוגית בשם פינס. [↩]

בפוסט זה אני אזרוק עליכם רעיונות חצי אפויים שישרתו אותי, או שלא, בפרק המתודולוגיה של הדוקטורט שלי, ביום מן הימים. סתם שתדעו.

הקדמה: למה להגדיר?

לעיתים מזומנות מישהו יבטל דיון מסוים באמירה "זה סתם דיון סמנטי" – משמע, אנחנו בסך הכל מתווכחים על המשמעות של מילים (או, לחלופין, אנחנו סתם מתווכחים על איזו מילה תשמש אותנו כדי לתאר משמעות שכולנו מבינים אותה), ומכאן שזה לא חשוב. משמעות, בתפיסה הזו, אפשר להגדיר באמצעות הכרזה, כמו במתמטיקה: יהי א' איבר בעל תכונות ב', ג' ו-ד', ותהי ה' קבוצת כל האיברים מסוג א' שגם כוללים את התכונות ו' ו-ז'. מה זה משנה איך קוראים למשהו הזה?

הבעיה היא שהמילים שאנחנו משתמשים בהן באות עם משמעות בילט-אין, מטען רגשי, היסטורי ולשוני שמקשה עלינו להשתמש במילה כשהיא מוגדרת בצורה מסוימת, כאשר אנחנו מבינים אותה, באופן אינטואיטיבי, במשמעות אחרת. מצד שני, כאשר כמה אנשים מדברים ביניהם וכל אחד מייחס משמעות שונה למילים שהם משתמשים בהן, קשה מאוד להתקדם מעבר לשלבים ראשונים של הדיון.

יש מספר דרכים להתמודד עם הקושי הזה. הדרך הראשונה היא להמציא מילים חדשות. כשרוברט דאהל, אחד מחשובי ההוגים הפוליטיים במאה ה-20, רצה לדבר על דמוקרטיות, הוא הגיע למסקנה שלמילה דמוקרטיה יש משמעות נורמטיבית – כלומר, דמוקרטיה נתפסת כאידאל שיש לשאוף אליו. כל ניסיון לדבר על מדינות קיימות ממש כדמוקרטיות נתקל בבעיה שהן אינן מושלמות, והדבר די מחסל את הדיון. לכן הוא בחר להגדיר מושג חלופי, שאינו נושא עימו מעמסה נורמטיבית: פוליארכיות. פוליארכיה היא משטר שעונה על מספר תנאים בסיסיים שיכולים להתקיים במציאות (ואף מתקיימים לעיתים קרובות). פוליארכיה היא מצד אחד משהו שאוטוקרטיות צריכות לשאוף אליו, ומצד שני משהו ריאלי שאפשר לקוות שיושג במציאות. מצד שני, הדמוקרטיה עדיין נשארת כאידאל, ואפשר לדבר על מדינות שקרובות יותר או רחוקות יותר מהאידאל הזה, גם בקרב הקבוצה של הפוליארכיות.

אפשרות אחרת היא לנסות לנטרל את המשמעות הנורמטיבית של המילה על ידי העברתה לתת-קבוצה של המילה. כך, למשל, אפשר להגיד שיש הרבה דמוקרטיות, אבל הדמוקרטיה האידאלית היא דמוקרטיה ליברלית, כלומר סוג מסויים של דמוקרטיה, שכולל מספר תכונות שאינן דרושות כדי לכנות משטר "דמוקרטיה" באופן כללי.

לבסוף, אפשר פשוט להתעלם מהבעיה ולהכריז שהמשמעות המקובלת של המילה דמוקרטיה אינה קוהרנטית (כלומר, אנחנו מגדירים דמוקרטיה בצורות שונות), ולכן לצרכי דיון מושכל חייבים לבחור בהגדרה אחת כלשהי, וזהו. בגישה הזו, ההגדרה של המילה נקבעת לפי המטרות שלנו, וכל עוד הגדרנו את המילה כראוי בראשית דברינו, היא יכולה לשמש באיזו משמעות שנקבע לה (תוך התחשבות בעובדה שהגדרות מרוחקות מדי מהמשמעות המקובלת פשוט לא תזכינה להתייחסות רצינית. אם אני אגדיר דמוקרטיה כסלט שמכיל עגבניות, סביר להניח שהטקסט שלי לא יזכה להתייחסות, לא במדע המדינה ולא בבתי ספר לבישול).

אבל אף אחת מהשיטות אינה אופטימלית בבואנו לקדם שיח פורה. הדרך שלי לנסות ולהתיר את הפלונטר הזה היא על ידי ניסיון לבצע פורמליזציה של המשמעות היומיומית של המושג. או, ליתר דיוק, ליצור הגדרה פורמלית שמשמרת עד כמה שאפשר את המשמעות המיוחסת למילה בלשון ההדיוטות, אך מאפשרת דיון מעמיק יותר בהשלכות של המושג, משום שאפשר לפתח אותו באמצעים לוגיים. עם זאת, בסופו של דבר אני מקבל את הטענה הפרגמטית מהסוג השלישי – ההגדרה של המילה צריכה להקבע על פי השימוש שאנחנו רוצים לעשות בה. ההבדל היחיד הוא שאני שם דגש על הקרבה למשמעות המקובלת של המושג, והניסיון להכליל כמה שיותר מתוכו בתוך ההגדרה הפורמלית.

דמוקרטיה ככח

ישנן הרבה הגדרות לדמוקרטיה בספרות, אבל כולן נעות בין שני הקיצונים שהוגדרו, כל אחד בנפרד, על ידי רוברט דאהל וג'וזף שומפטר. דאהל נתן לדמוקרטיה הגדרה מקסימליסטית: דמוקרטיה משמעה שיוויון פוליטי, כלומר, מצב בו כל פרט מקבל השפעה שווה על החלטות הממשלה, והכרעת הרוב היא הקובעת. כאמור, דאהל ראה בדמוקרטיה אידאל בלתי ניתן להשגה, וכינה את התהליך שמנסה להתקרב לכיוון הדמוקרטיה בשם "פוליארכיה".

לעומתו, שומפטר נתן לדמוקרטיה הגדרה מינימליסטית: דמוקרטיה היא משטר בו אנשים יכולים לבחור את המנהיגים שלהם מבין כמה אפשרויות. ישנו ויכוח לגבי עד כמה מינימליסטית ההגדרה הזו – האם דמוקרטיה מינימלית דורשת בחירות חופשיות שכל אחד יכול להתמודד בהן, או שגם בחירות בסגנון האיראני, שם כל המועמדים חייבים לקבל אישור מוקדם של האייטולות, מספיקות כדי להגדיר משטר כדמוקרטי, כל עוד ספירת הקולות היא הוגנת? אני מסכים יותר עם אלו שנוטים לפרשנות הכי מינימליסטית. גם אם האזרחים מתבקשים לבחור בין טווידלדי לטווידלדם^[1], זו עדיין דמוקרטיה.

בין שתי ההגדרות הללו הסתדרו רוב מגדירי הדמוקרטיה למיניהם בשתי קבוצות, שאותן אני אגדיר בשמות הקריפטיים "ההיררכיים" ו"הראדיאליים". ההיררכיים התחילו מנקודת המוצא של שומפטר: יש קבוצה גדולה מאוד של מדינות, כולן דמוקרטיות, אבל חלקן מאופיינות בעוד כמה תכונות טובות שהופכות אותן למוצלחות יותר מבחינה נורמטיבית מאשר אחרות. את הדמוקרטיות הללו הם הגדירו כתתי-קבוצות של קבוצת הדמוקרטיות הגדולה. כך, עבור מולר וסקאאנינג (לדוגמא), ישנן "דמוקרטיות אקסקלוסיביות", בהן רק לחלק מהציבור יש זכות בחירה בבחירות הדמוקרטיות; "דמוקרטיות אלקטורליות" בהן לכל האוכלוסיה יש זכות בחירה, אבל אין הגנה על זכויות אדם, "פוליארכיות" בהן יש הגנה על זכויות אדם אבל אין שיוויון בפני החוק; ודמוקרטיות ליברליות בהן יש גם בחירות חופשיות וכלליות, גם הגנה על זכויות אדם וגם שיוויון בפני החוק.

מולם עומדת קבוצת הראדיאליים. אלו רואים בדמוקרטיה קטגוריה רדיאלית, כלומר במרכז עומדת הקבוצה "דמוקרטיות", שהן מדינות שמכילות את כל הדברים הטובים שאנחנו מייחסים לדמוקרטיה (אבל בלי להפוך את הקבוצה לקבוצה ריקה), ואילו מסביב לקבוצה הזו יש "קטגוריות פחותות" (diminished categories), או בשמן המלבב "דמוקרטיות דפקטיביות". כל דמוקרטיה דפקטיבית מתאפיינת בכך שהיא מכילה את כל המאפיינים של דמוקרטיה מלאה, מינוס מאפיין אחד או יותר. כך, למשל, יכולה להיות "דיקטטורה נאורה" שהיא מדינה בה יש זכויות אדם ושיוויון בפני החוק, אבל אין בחירות. קטגוריות קצת יותר ריאליות הן דמוקרטיות אקסקלוסיביות, שהן דמוקרטיות מלאות אבל זכות הבחירה נתונה רק לחלק מהציבור; דמוקרטיות בלתי-ליברליות שהן דמוקרטיות מלאות, אבל בלי יכולת של בית המשפט להגן על זכויות בפני הרשות המבצעת והמחוקקת; דמוקרטיות תחומות, בהן תחומים מסויימים הועברו מידי השלטון הנבחר לאליטה לא-נבחרת כלשהי (צבא, אליטה דתית); ועוד ועוד.

לכאורה, הקבוצה ההיררכית תואמת יותר לגישתו של שומפטר, ואילו הראדיאלית קרובה יותר לשיטתו של דאהל. אך לדעתי, ההגדרה הטובה ביותר תשלב בין גישתו של דאהל לבין הקטגוריזציה ההיררכית. הסיבה לכך היא שדמוקרטיה נתפסת באופן אינטואיטיבי כמשהו שאפשר להיות יותר ממנו או פחות ממנו – מדינה אחת יכולה להיות יותר או פחות דמוקרטית ממדינה אחרת, ומדיניות מסוימת יכולה להפוך מדינה ליותר או פחות דמוקרטית. המימד הזה חסר לחלוטין בגישה הרדיאלית לפיה או שאתה דמוקרטיה מלאה (ואז אין לאיפה להשתפר) או שאתה דמוקרטיה דפקטיבית, ואז אתה יכול להפוך לדמוקרטיה מלאה (שיפור) או לדמוקרטיה דפקטיבית אחרת (שינוי, אבל לא ברור לאיזה כיוון). דוגמא טובה לבעיתיות הזו אפשר למצוא, למשל, בנייר העמדה של סמי סמוחה שבו פירט את מודל הדמוקרטיה האתנית שלו, והסתבך כשהראה שמצד אחד, דמוקרטיה ליברלית יותר טובה מדמוקרטיה אתנית בנושאים מסויימים, אבל פחות טובה ממנה (כדמוקרטיה!) בנושאים אחרים. מאידך, הגישה ההיררכית מנוגדת לתפיסה שלנו את הדמוקרטיה כמושג נורמטיבי, בנוסף להיותו הגדרה של צורת משטר קיימת.

כיצד ניתן ליישב את שתי אופני ההגדרה? ההצעה שלי בונה על התחושה הזו שדמוקרטיה היא דבר מה מדיד שאפשר שיהיה יותר או פחות ממנו, ולכן מנסה להגדיר ממד אחיד, שבקצהו האחד נמצאת הדמוקרטיה המושלמת, ובקצהו האחר אי-דמוקרטיה מוחלטת, ושניתן לחלק אותו למרחקים מהקצה המושלם שמגדירים קבוצות שונות. ההגדרה הזו, בעצם, מקבלת את הגישה ההיררכית במלואה, אך במקום לדבר על הוספת עוד ועוד תכונות שונות, מדובר על שינוי בתכונה אחת בלבד.

כדי לגלות מהי התכונה האחת הזו, חזרתי לדאהל, ולהגדרה שלו של הדמוקרטיה האידאלית: שיוויון פוליטי. מה משמעות המושג הזה, וכיצד ניתן לתאר אותו כממד שאפשר לנוע בו? אפשר לנסות לחשוב על הרעיון באמצעות אנלוגיות. האנלוגיה המתבקשת היא למושג השיוויון הכלכלי. שיוויון כלכלי מודדים באמצעות מדד ג'יני. מדד זה נע בין אפס לאחד, כאשר אפס הוא מצב של אי שיוויון מוחלט ואחד הוא מצב של שיוויון מוחלט. שיוויון מוחלט מוגדר כמצב שבו לכל פרט בחברה יש אותה כמות של רכוש כמו כל פרט אחר, ואי שיוויון מוחלט הוא מצב בו כל הרכוש בחברה נתון בידיו של פרט אחד. ככל שהרכוש מחולק בין יותר פרטים, וככל שההפרשים ביניהם קטנים יותר, כך גדל מדד ג'יני. האם ניתן ליישם את מדד ג'יני גם לדמוקרטיה? מה המקבילה הפוליטית של כסף עבור הכלכלה?

כח. דמוקרטיה מתאפיינת בחלוקה שיוויונית של הכח בחברה. ככל שהכח מפוזר באופן שיוויוני יותר, כך המדינה דמוקרטית יותר. הדמוקרטיה המושלמת היא זו שבה לכל אזרח ישנה בדיוק אותה מידה של כח כמו כל אזרח אחר. מאידך, ההפך המוחלט של הדמוקרטיה הוא המשטר בו כל הכח הפוליטי מרוכז בידיו של אדם אחד – הדיקטטורה המושלמת. על פני הממד הזה, השאיפה הנורמטיבית צריכה להיות לפיזור אחיד יותר של הכח בחברה. לכן, נטילת הכח מקבוצה אחת והעברתו לקבוצה אחרת אינו יכול להיות דמוקרטיזציה, משום שהוא אינו משנה את מדד הכח בחברה.

דמוקרטיזציה וקונסולידציה: מה קורה אחרי זכות הבחירה?

חקר הדמוקרטיזציה מתמקד בתנאים הדרושים למדינה אוטוריטרית (היינו, לא דמוקרטית) להפוך לדמוקרטית. אין זה מפתיע, לכן, שהדגש הוא על הסכנה מפני עריצותו של מיעוט מסוים. לאחר שהתבצע תהליך הדמוקרטיזציה, עוברת הדמוקרטיה הצעירה לשלב המכונה "גיבוש הדמוקרטיה", או "קונסולידציה דמוקרטית". לתהליך זה ישנן שתי פרשנויות, אחת שלילית ואחת חיובית. הפרשנות השלילית ממשיכה בדגש על החשש מעריצות, ושואלת שאלות לגבי התנאים הדרושים כדי לבצר את הדמוקרטיה ולמנוע הדרדרות חזרה למשטר אוטוריטרי. חוקרים שמתמקדים במדינות דרום אמריקה, כמו אלפרד סטפן וחואן לינץ, מתרכזים בעיקר בסוגיה הזו. הפרשנות החיובית, לעומת זאת, רואה בקונסולידציה תהליך של חיזוק והעמקת הדמוקרטיה. עבור הרדיאלים המשמעות כאן היא הפיכת דמוקרטיות דפקטיביות לדמוקרטיות אמיתיות, בעוד שעבור ההיררכים מדובר בטיפוס במדרגות ההיררכיה מ"סתם" דמוקרטיה לעבר הדמוקרטיה הליברלית. שתי הקבוצות גם יחד מתמקדות בצדדים המוסדיים של הדמוקרטיה – חיזוק והרחבת החוקה, יצירת מנגנונים שימנעו הפיכות, הרחבת הזכויות הניתנות לאזרחים. אבל שתי הקבוצות, לדידי, מתעלמות מהאיום החדש שנוצר בדמוקרטיות צעירות (ומתקיים גם בדמוקרטיות ותיקות), שהוא האיום בעריצות הרוב.

עריצות הרוב, עבורי, משמעה שימוש של הרוב בכח השניתן לו מפאת היותו רוב כדי לשלול מהמיעוט את הכח הפוליטי שלו. איונו של כחו הפוליטי של המיעוט מביאה, כמובן, לפיזור פחות שיוויוני של הכח בחברה, ומכאן שחברה בה הרוב עריץ על פני המיעוט היא חברה פחות דמוקרטית מאשר חברה שבה הרוב אינו נוהג בעריצות. הכלי העיקרי למניעת עריצות הרוב אינו יכול להיות כלי מוסדי, משום שכל כלי מוסדי שכזה יכחד אל מול כחו של הרוב. הכלי חייב להיות כלי רעיוני: העמקת המחויבות הדמוקרטית של האוכלוסיה. רק באמצעות פעולה זו ניתן יהיה למנוע מצבים של עריצות הרוב. מחויבות דמוקרטית היא אותה רתיעה מהשימוש בכחך שלך כדי להגביל את כחו של האחר.

מהו כח?

כעת לא נותרה לי ברירה אלא להגדיר את מושג המפתח הזה בהגדרת הדמוקרטיה המחודשת שלי. מה משמעות המילה "כח"?

יש אינספור הגדרות שונות לכח, ולא אלאה אתכם באופן בו הגעתי להגדרה שלי, אלא רק אסביר את הרציונל מאחוריה. באופן פורמלי, אני מגדיר כח כך:

• א' מפעיל כח על ב' כאשר ב' מבצע פעולה שהוא אינו מעוניין לבצע, אך ורק משום ש-א' שינה את הסיטואציה באופן שהופך זאת לבלתי כדאי ל-ב' שלא לבצע את הפעולה.
• ב' אינו רוצה לבצע פעולה כאשר העלות של ביצוע הפעולה גבוהה יותר מהתועלת שבה. (c>u)
• א' יכול להשפיע על הסיטואציה באמצעים הבאים:
  • כח כלכלי: הוספת תמריצים נוספים לתועלת (r) כך ש- c<u+r
  • כח כפיה: הטלת סנקציות (s) על אי ביצוע הפעולה כך שהעלות נטו של ביצוע הפעולה נמוכה יותר מהעלות של הסנקציות וגם מהעלות של התנגדות לסנקציות (t) כך ש- c-(u+r)<s  AND t (וזאת בתנאי שהעלות להטלת הסנקציות אינה עולה על התועלת של א' מהטלתן. מקרים של אי ודאות, בהם א' חושב שהוא יכול לכפות את הסנקציות ו-ב' חושב שהוא יכול להתנגד להן גורמים למשחק "שפן").
  • כח חברתי: שינוי תפיסת התועלת של ב' כך שתהיה גדולה יותר מהעלות (למשל, על-ידי הוספת משמעות ערכית לביצוע הפעולה).
  • כח מיקוח: הקטנת העלות (או תפיסת העלות) של ב'.

חשוב לשים לב לשני פנים חשובים של ההגדרה הזו. ראשית, הגורם המרכזי כאן הוא תפיסת המציאות של ב' וההשפעה שיש ל-א' עליה. הגורם הזה משאיר את ההגדרה פגיעה לכשל סנטה קלאוס: אני מאמין שסנטה קלאוס רוצה שאני אהיה טוב ויטיל עלי סנקציות אם לא, ולכן אני משנה את ההתנגדות שלי, למרות ש(להחביא את הילדים)סנטה קלאוס לא קיים. הפתרון לכשל הזה נעוץ בדרישה של ההגדרה ששינוי ההתנגדות של ב' נובע מתוך פעולה של א'. אם א' לא עשה כלום, מן הסתם לא ניתן לדבר על הפעלת כח.

שנית, הפעולה ש-א' רוצה ש-ב' יעשה יכולה להיות גם אי-פעולה. הפעלת כח יכולה להיות, לפיכך, גם מניעת האפשרות לבצע את הפעולה. במקרה זה מתהפכים הסימנים: האמצעי למניעת פעולה הוא באמצעות הגדלת העלות לביצוע הפעולה הלא רצויה. מדובר על מקרה פרטי של כח מיקוח, אבל חשוב לציין אותו משום שהוא אינו מהווה מיקוח. לשם דוגמא, אם ב' רוצה להדליק את הטלוויזיה ו-א' רוצה למנוע זו ממנו, א' יכול לשבור את הטלוויזיה, וכך להפוך את העלות של הדלקת הטלוויזיה לבלתי סבירה (או, אם תרצו, אינסופית), כך שהתועלת ממנה בהכרח קטנה יותר. צריך להבדיל בין פעולה הזו שמשנה את העלויות לבין איום בפעולה כזו, שמהווה סוג של סנקציה.

מההגדרה הזו נובע שיש מידה של סימטריות או דו-כיווניות בכח. הבחירה של א' בסוג הכח שכדאי לו להפעיל קשורה בכח הנגדי שיכול להפעיל ב'. כך, למשל, אם חתמתי על חוזה עם מישהו, אבל אני יודע שאין לו המשאבים הכלכליים הדרושים כדי לתבוע אותי על הפרתו, אני יכול להתעלם מכח הכפייה שלו (להטיל עלי סנקציות) באמצעות כח המיקוח שלי (להגדיל את העלות שלו להטלת הסנקציות עלי).

כח ודמוקרטיה: מה הלאה?

כח פוליטי מוגדר ככחו של הפרט להשפיע על הכלל. כדי שההגדרה שהצעתי לדמוקרטיה תוכל להיות שימושית לאיזשהו צורך, יש למצוא דרך פרקטית להכריע על פיזור הכח הפוליטי בקרב כלל האוכלוסיה במדינה מסוימת. כל המרכיבים המקובלים של הגדרת הדמוקרטיה המקסימלית יכללו כאן – זכות הצבעה, זכויות אדם ושיוויון בפני החוק – אך התחושה שלי היא שהם אינם מספיקים בפני עצמם, וחשוב מכך, שצריכה להיות דרך להפשיט אותם כך שיוכלו לשמש כיחידות של כח פוליטי. כמו כן, האופן שבו הכח הזה מתקיים בפועל חשוב לא פחות מאשר פוטנציאל הכח. כאשר מפלגות מסוימות נחשבות מוקצות מחמת המיאוס מכל קואליציה אפשרית, המשמעות היא איון הכח האלקטורלי של מצביעיהן, במיוחד אם הדחיה שלהן היא לא על רקע אי הסכמה רעיונית אלא בשל מאפיינים קבוצתיים (אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר). אם הרוב מנצל את כחו כדי לאסור על הבעת עמדות כלשהן שאינן, בפני עצמן, מבקשות להגביל את כחו של מגזר מסוים באוכלוסיה, הרי שיש כאן שלילה של כח לגיטימי מידי האוכלוסיה האוחזת בדעות כאלו.

עד כאן הגעתי בינתיים. ביקורת, הצעות והפניות רלוונטיות יתקבלו בשמחה.

1. סתם, לא יפה ללכלך ככה. אני בטוח שהיו הבדלים משמעותיים בעמדות שלהם במהלך הקמפיין, וזה רק אני שלא יודע מה הם. [↩]

אולי זה לא רעיון טוב לחשוף את זה, אבל חרף כל שנות הלימוד שלי במדע המדינה, אני עדיין לא ממש מבין איך השתתפות אזרחית אמורה להשפיע על משהו במדינה דמוקרטית. כלומר – אני מבין איך מעורבות בארגון שמפעיל בית תמחוי, או מסייע לנוער במצוקה, או מארגן פעילויות חינוכיות, יכולה להשפיע על החברה. אבל אני לא מבין איך הפגנה, או חתימה על עצומה אמורות להשפיע. הרי אנחנו מניחים שמחליטי ההחלטות פועלים על סמך איזשהו קו מנחה כלשהו, שבנוי על בסיס אידאולוגיה ו/או אינטרסים^[1] שהם מעוניינים לקדם, בתוספת היכרות משמעותית עם מה שיתכן פוליטית – היכרות שנסמכת, לפחות חלקית, על סקרים וניתוחים מעמיקים של דעת הקהל. איך השתתפות בהפגנה אמורה לתרום אינפורמציה לתהליך קבלת ההחלטות הזה? אני בספק אם יש פוליטיקאי שמופתע לגלות שיש קבוצה שתומכת באופציה מסויימת – תמיד יש קבוצה כזו. למה שזה ישפיע על ההחלטות שלו?

אני יכול לדמיין מצב שבו דיון בפרלמנט מוביל אי אלו נציגים לשנות את עמדותיהם בנושאים שאינם בלב המצע של המפלגה בה הם חברים. אני יכול אפילו, בדוחק, לדמיין מצב בו סדרה ארוכה של דיונים כאלו מובילה ח"כ אחד או שניים לשנות באופן משמעותי עמדה באחד מנושאי הליבה של הפוליטיקה הישראלית. מה שאני מתקשה לדמיין זה ראש ממשלה שמסתכל מהחלון, רואה הפגנה בהשתתפות כמה אלפי אנשים, ובעקבות זאת משנה את ניתוח המציאות שלו במידה כזו שסדר העדיפויות שלו ישתנה. למעשה, כשיש ראש ממשלה שאנחנו חושבים שזה יכול לקרות לו, אנחנו קוראים לו "לחיץ" ומתחילים להיות מודאגים.

זה קצת כמו הרעיון המוזר שתפילה יכולה לשנות את ההחלטה של אלוהים בנוגע למשהו (להבדיל, כמובן) – אם אלוהים יודע הכל, ויש לו תוכנית מפורטת עבור כל היקום, למה שהבקשה הבלתי מושכלת שלי לשנות משהו בתוכנית תשפיע עליו? אבל יש הבדל בין דת, שהיא מטבעה בלתי רציונלית, לבין השתתפות פוליטית.

מה שיותר מוזר בכל העסק הזה הוא שהשתתפות פוליטית "בלתי-קונבנציונלית" (כלומר, כל מה שחורג מהצבעה בבחירות, חברות במפלגה וכיו"ב) מהוללת על פי רוב על ידי חוקרים ותאורטיקנים כסממן לדמוקרטיה מפותחת ומבוססת. אבל טרם ראיתי מישהו שמסביר איך בדיוק זה אמור לעבוד, ומראה שאכן יש קשר בין הדברים. מסתבר, עם זאת, שיש מי שמראה שאין קשר.

במחקר שהתפרסם לאחרונה ב-Social Science Journal, בדקו החוקרים סטוקמר וקרבונטי האם מדדים של השתתפות פוליטית בלתי-קונבנציונלית מהווים גורם מתווך לקשר שבין תמ"ג לבין שני מדדים של דמוקרטיה – משך קיומה כדמוקרטיה יציבה, ומדדי המשילות הבינלאומיים (WGI – Worldwide Governance Indicators) של הבנק העולמי ב-39 דמוקרטיות. התמ"ג, יש לציין, נמצא באופן עקבי בקורלציה גבוהה מאוד עם מדדים שונים של דמוקרטיות (למרות שיש חריגים, כמו הודו). השתתפות פוליטית בלתי-קונבנציונלית הוצעה במספר מקרים כהסבר לקשר הזה (משהו בסגנון – כשלאנשים יש הכנסה גבוהה יותר, יש להם יותר פנאי להשתתף בפעולות אזרחיות, דבר שמחזק את הדמוקרטיה. יש לשים לב שההנחה כאן היא שכיוון ההשפעה הוא מהתמ"ג לכיוון הדמוקרטיה ולא להפך, למרות שאפשר בקלות לבנות מודל שמסביר כיוון השפעה הפוך).

כצפוי, המודל מצא שמדדים של השתתפות נמצאים במתאם גבוה למדי עם דמוקרטיה. אבל כאשר ניסו לבחון את השפעת שני המשתנים ביחד במודל רקורסיבי^[2], הסתבר שלמשתנה של השתתפות פוליטית כמעט שאין השפעה על איכות הדמוקרטיה מעבר להשפעת התמ"ג.

אז מה אפשר ללמוד מזה? האם אפשר להפסיק להגיע להפגנות? האם אפשר להפסיק לחתום על עצומות? ראשית, כן. בהחלט אפשר להפסיק לחתום על עצומות. בעיקר באינטרנט. אין פעילות פחות משמעותית מזה לצורך השפעה פוליטית. לעזאזל, הצטרפות לקבוצה בפייסבוק היא פעולה יותר משמעותית מאשר חתימה על כמעט כל עצומה שניתן להעלות על הדעת. מבחינת ההתנהגות שלנו כאזרחים, המחקר הזה צריך להזכיר לנו שעצם ההשתתפות הפוליטית בהפגנה אינה בעלת משמעות אם ההשתתפות הזו לא משמשת כמקפצה למוביליזציה משמעותית יותר.

האינפורמציה היחידה שהפגנה יכולה להוסיף למקבלי ההחלטות מעבר למה שהם כבר יודעים היא, אולי, האינטנסיביות של העמדות בציבור – לא סתם שהרבה אנשים מעדיפים את אופציה א' על אופציה ב' בשאלת מדיניות כזו או אחרת, אלא שאכפת להם מאוד, שיפריע להם אם הממשלה תעדיף את אופציה ב', ושהם יפעילו את כוחם הפוליטי כנגד מקבלי ההחלטות אם תתקבל ההחלטה הלא נכונה. כלומר, ההשתתפות הפוליטית הבלתי קונבנציונלית אינה נשק יום הדין של ההשתתפות האזרחית. להפך – היא בסך הכל איום בשימוש בנשק הזה. הנשק הוא ההצבעה בקלפי. כל עוד הפוליטיקאים יודעים שהם מוגנים, שהאנשים בהפגנות לא ישנו את דפוס ההצבעה שלהם בלי קשר להתנהגות הממשלה (וזה כולל, כמובן, גם מפגינים שבכל מקרה לא יצביעו למפלגה המכהנת), אין להם שום סיבה לשנות את סדר העדיפויות שלהם, ומכאן שהם לא ישנו את ההחלטה שלהם. השתתפות אזרחית בלתי קונבנציונלית שאינה מגובה בהשתתפות אזרחית קונבנציונלית היא חסרת ערך.

למרבה האירוניה, הדגש שמושם בעשורים האחרונים דווקא על סוג זה של השתתפות בתור הסממן של אזרחות דמוקרטית, הביא לירידה בחשיבות שמייחסים רבים דווקא להשתתפות הקונבנציונלית. בכך, האזרחים מעקרים את פעולותיהם מכך משמעות פוליטית. פוליטיקאי שיודע שהמפגינים שמולו לא יצביעו בבחירות בכל מקרה, לא יראה שום סיבה לנסות לרצות אותם.

Stockemer, Daniel, and Benjamin Carbonetti. 2010. "Why do richer democracies survive?—The non-effect of unconventional political participation". The Social Science Journal 47, no. 2: 237-251.

1. דירוג האינטרסים בפני עצמו הוא סוג של אידאולוגיה, גם אם לא מפורשת. [↩]
2. אין לי מושג מה זה מודל רקורסיבי, אז אל תשאלו אותי. [↩]