לא שומעים!

יש כל מיני יוזמות בשמאל, שאני צריך עוד לדבר עליהן – בין אם הנסיון של מרצ לרענון מחדש, או המפלגה שאברום בורג אומר שהוא רוצה להקים, ובין אם דברים אחרים שאין להם עדיין שמות או פרצופים. היום אני לא רוצה לדבר על זה, אלא על המנגנון לבחירת מועמדים של איזו מפלגה שזו לא תהיה.^[1]

אם יש לכם זמן, אפשר לקרוא את תיאור הבעיה בשני פוסטים קודמים שכתבתי בנושא – נגד הפריימריז ודי כבר עם הדמוקרטיה הזאת. הצעתי הצעות שונות בפוסטים הללו – משינוי שיטת הבחירות בישראל כדי לאפשר שליטה לבוחרים עצמם במראה הרשימה, ועד חזרה לועדה המסדרת. היום אני רוצה להציע משהו שונה, שמפלגה יכולה להחיל בתוך מוסדותיה שלה (כלומר, לא מצריך שינוי מוסדי רחב במדינה), ולא יציג אותה כבלתי דמוקרטית (למרות שאני חושב שזו שטות להתנגד ל"חוסר דמוקרטיה" בבחירת מועמדי המפלגה, אבל שוין).

תקציר הבעיה: בחירות מקדימות יוצרות תחרות עודפת על המקומות הראשונים בין המועמדים הבולטים ביותר (מה שגורם לאנשים לא להצביע למועמד טוב כי הם רוצים שהמועמד "שלהם" יצליח יותר, כלומר, תופסים את ההצבעה כמשחק סכום אפס), וללא מספיק תחרות על המקומות הנמוכים יותר (מה שנותן יתרון למועמדים שנתמכים על ידי התארגנויות, גם אם אלו קטנות יחסית, דוגמת פייגלין). ההצעה שלי מכירה בבעיה הראשונה ורותמת אותה לטובת המפלגה, ופותרת את הבעיה השניה.

הנה ההצעה: בהתאם לגודל הצפוי של המפלגה, מחליטים על מספר המקומות ה"בולטים". מפלגה בת פחות מעשרה מנדטים תכיל שניים או שלושה מקומות בולטים. מפלגה גדולה יותר יכולה להגיע גם לחמישה מקומות בולטים. ההמלצה שלי היא להשתדל שמספר המקומות הבולטים לא יעלה על שליש ממספר המנדטים הצפוי, בתנאי שהוא גדול מאחד. עוד נראה לי סביר להגביל את מספר המקומות הבולטים לכחמישה, אבל אני פחות סגור על זה.

כל מועמד למקומות הבולטים ירכיב רשימה משלו. מועמדים גבוליים יצטרכו להחליט אם הם רוצים להתמודד בעצמם, או להצטרף למועמד אחר. על הרשימה לעמוד במספר תנאים: א. מתמודד זכר יציב במקום השני אשה ולהפך, ובהמשך הרשימה, כל זוג מועמדים חייב לכלול גבר אחד ואשה אחת. לתנאי זה יש כמה תופעות לוואי ברוכות – ראשית, כמובן, השגת כ-50% ייצוג לנשים מרגע שמגיעים ל-2n (כש-n הוא מספר המקומות ה"בולטים"). שנית, מועמדים גבוליים זכרים עשויים להעדיף לתת את תמיכתם לנשים על פני התמודדות בפני עצמם, או שידחקו למקום הרביעי (והפחות ריאלי) ברשימה.

ב. למה למקום הרביעי? כי הכלל השני קובע שאחד משלושת המקומות הראשונים (כולל, כמובן, המועמד עצמו) חייב להיות ערבי. כלומר, מועמד יהודי יוכל למנות כסגניתו אשה ערביה, או שיציב גבר ערבי במקום השלישי. מועמד ערבי, כמובן, לא חייב להציב מועמד ערבי נוסף בין שני הסגנים שלו, אך מותר לו לעשות כן. תוצאה – שליש ערבים ברשימה כשמגיעים ל-3n מנדטים.

ג. בעיקר רלוונטי למפלגות בעלות צפי מנדטים גבוה^[2] – מועמד ערבי שני ימוקם במקום כלשהו בחמישיה הבאה. משמעות: מפלגה עם 40 מנדטים וחמישה מקומות "בולטים" תשיג 25% ייצוג לערבים ברשימתה. פיזור רנדומלי של המועמדים הערבים בקרב השמיניות השונות ישיג אחוז שינוע בין 20-30 אחוז בכל מספר אקראי של מנדטים שתקבל המפלגה.

ד. המועמדים למקומות הבולטים חייבים להציג את הרשימות שלהם (עד למקום העשירי) בפני המצביעים בפריימריז לפחות חודש לפני יום ההצבעה. אף מועמד ברשימה אינו יכול להופיע ביותר מרשימה אחת.

לכל חבר מפלגה יש קול אחד אותו ייתן לאחת הרשימות המוצעות. הרשימה לכנסת תורכב על ידי שילוב הרשימות של המתמודדים המנצחים, כך שהחמישיה הראשונה (אם יש חמישה מקומות "בולטים") תורכב מהמנצחים לפי סדר יורד של מספר הקולות שקיבל כל אחד, החמישיה השניה תורכב מסגניהם לפי אותו סדר וכן הלאה.

מעבר להבטחת ייצוג לקבוצות מסויימות באוכלוסיה (שאפשר, כמובן, לתפלל עוד, אם רוצים), השיטה הזו מחייבת את המועמדים לספסלים האחוריים להצהיר על תמיכתם באחד המועמדים המובילים ברשימה. לכאורה, הדבר נותן כח עודף ל"ראשי הגושים", אך כמובן שאף מועמד אינו קשור בטבורו לפטרון שלו, והוא יכול לעבור לגוש של מישהו אחר, או אפילו להתמודד בכוחות עצמו. חשוב מכך, המועמדים הבולטים נותנים את תמיכתם למועמדים פחות מוכרים. בכך הם קושרים במידה מסויימת את גורלם שלהם בגורל חברי הרשימה שלהם. מה שמועמד זוטר בפריימריז רגילים יכול להרשות לעצמו – להתחנף לקהל קטן אבל מאורגן גם תוך הסתכנות באובדן מצביעים אחרים – מועמד בולט לא יכול לעשות.

הרבה יותר קל להכיר 5-8 מועמדים בולטים ולבחור על פיהם. הרבה יותר קל לבחון 8-18 חברי רשימות בין שני מועמדים שאני מתלבט ביניהם כדי להכריע איזו רשימה נראית לי יותר. הרבה יותר קל למקד תשומת לב ציבורית ברשימה בעייתית של מועמד בולט מאשר באיזה מועמד אזוטרי שלאף אחד לא אכפת ממנו חוץ מהארגון שבנה לעצמו לצרכי הפריימריז.

מכיוון שהמועמדים הבולטים הם היחידים שנבחרו בצורה ישירה, יש לגיטימציה מסויימת לתת להם כוח עודף בהרכבת המצע ואף בהתמודדות על משרות השרים בעת הרכבת קואליציה. המצב הקיים כיום, בו באופן שגרתי זוכה מועמד "פרווה" במקום הראשון בפריימריז כי הוא לא היווה איום על אף אחד מהמועמדים הבולטים, וכך כולם הצביעו לו, לא יחזור על עצמו, והרכב צמרת הרשימה ישקף באמת את העדפות המצביעים.

השיטה המוצעת מאזנת בצורה המקסימלית בין הרצון לשליטה של חברי המפלגה בהרכבה, לבין היכולות המוגבלות של חבר המפלגה הסביר להיכרות עם המועמדים השונים ולהצבעה מושכלת עבורם. היא מייצרת היררכיה בעלת משמעות בין המנצחים (ככל שמועמד זכה ביותר קולות, כך גדל הסיכוי שלו להשפיע על חלק גדול יותר מהרכב הרשימה, אך לא בצורה דיספרופורציונלית), ומחייבת את המועמדים השונים לתכנן היטב את האסטרטגיה שלהם לקראת הפריימריז (משום שמתמודד על המקומות הבולטים שיפסיד, לא יכלל כלל ברשימה לכנסת). הדחף של הפוליטיקאים הבכירים שלא לסכן את עצמם יצמצם את מספר המועמדים הבולטים למינימום, מה שיאפשר למתמודדים פריפריאליים יותר לקחת סיכון מחושב ולהתמודד על מקום בולט. התוצאה תהיה רשימה מגוונת יותר, מייצגת יותר ואיכותית יותר.

ראשי מפלגות יקרים: הכפתור לתרומות כהוקרה על תרומתי נמצא מצד שמאל למעלה.

הערות, תלונות והצבעות על כשלים חמורים בהצעה שלי תתקבלנה בברכה.

–

למי שמתעניין: בפוג-בלוג, הבלוג שלי באנגלית, פרסמתי לאחרונה רשומה שמסבירה מדוע אני מתנגד לתנועת החרם כנגד ישראל.^[3] טקסט מעניין נוסף שהתפרסם בעניין לאחרונה אפשר למצוא בארץ האמורי תחת הכותרת "התנחלויות רמת הנגב, או: חרם סלקטיבי במציאות דו לאומית". ממליץ לקרוא.

1. אם כי הוא בנוי באופן ספציפי עבור מפלגות שמאל – אני מאוד אשמח אם מפלגות ימין תאמצנה את המודל הזה, אבל הסיכוי לכך הוא נמוך. הן כן עשויות לאמץ וריאציות עליו שתסלקנה את הגורמים ה"בעיתיים". [↩]
2. בשמאל?! [↩]
3. אני צריך לתרגם אותה בהזדמנות, אבל אני מתעצל. באופן כללי אני ממליץ למי שמעוניין לעקוב אחרי הפוג-בלוג, כי התחלתי לפרסם שם פוסטים מקוריים, שאינם תרגום של פוסטים מפה. [↩]

בעקבות הנתונים שהבאתי בפוסט הקודם לגבי מספר היהודים האורתודוכסים בארה"ב, עלתה בי תהייה: האם המספרים המדהימים הללו על נטישת היהדות האורתודוכסית בארה"ב מתרגמים לנטישה של החרדיות בישראל? בישראל, כמובן, אי אפשר לעזוב את האורתודוכסיה, ולמיטב ידיעתי אין תנועה משמעותית מהכיוון החרדי לכיוון הדתי-לאומי (אם כבר, אז להפך). התנועה הכי סבירה היא מהחרדיות לחילוניות. כולנו מכירים את תופעת החזרה בתשובה, אבל הרבה פחות מדברים על חזרה בשאלה. למעשה, אין שום נתונים קונקרטיים לגבי התופעה הזו. באתר של עמותת דרור, שעוסקת בסיוע ליוצאים בשאלה, למשל, אין נתונים כאלו, עד כמה שהצלחתי למצוא. בוויקיפדיה מופיעה הפסקה הבאה לגבי "היקף התופעה":

בימינו נוהגים להבדיל בין הציבור הדתי לאומי לבין הציבור החרדי בהערכת היקף התופעה. הסוציולוג פרופ' מוטי בר לב העריך שכחמישית מבוגרי החינוך הדתי לאומי יוצאים בשאלה, ואילו אחרים מעריכים שמדובר על רבע מהבוגרים. מספרים אלו מתייחסים רק למשפחות המשתייכות לציבור הדתי לאומי ולא לציבור המסורתי. על פי סקר שפורסם בעיתון ידיעות אחרונות, עד לאחרונה הייתה מגמת ההתרחקות מהדת חזקה בקרב הציבור הישראלי ממגמת ההתקרבות אליה. קשה להסיק מנתון זה לגבי היציאה בשאלה – הקצנה לכיוון החילוני אצל נשאלים שמלכתחילה באו מבתים שאינם שומרי מצוות אינה נחשבת יציאה בשאלה. לגבי הציבור החרדי, קשה יותר לקבל הערכות על היקף בתופעה מכיוון שהעוסקים בעניין אינם מפרסמים נתונים. יחיאל יעקובסון, העוסק במניעת יציאה בשאלה בקרב הציבור החרדי, מסרב למסור נתונים של מספרי הנוטשים את הדת אולם מציין שמדובר על מספרים גדולים בהרבה ממה שנוטים אנשים בחברה החרדית לחשוב.

מצד שני, אחת לכמה זמן מופיעים נתונים בתקשורת על, למשל, אחוז הילדים החרדים במערכת החינוך. כתבה אחת כזו, למשל, מנתה 27% מילדי כיתות א' כמשתייכים לזרם החרדי. זאת, כאשר אחוז החרדים בכלל האוכלוסיה מוערך בכעשרה אחוזים. אותה כתבה מציינת כי משנת 1990 עד 2008 הוכפל אחוז החרדים בחברה מחמישה לעשרה. נתון דומה ניתן בהרצאה הזו, שמעריך כי האוכלוסיה החרדית מכפילה עצמה כל 22 שנה.

כמדען מדינה, משהו נראה לי מאוד מסריח בנתונים הללו – אוכלוסיה כמו האוכלוסיה החרדית, שמצביעה באופן פחות או יותר אחיד, והכפילה את עצמה בין 1990 ל-2008, היינו מצפים שנוכל לראות הכפלה דומה של כוחה האלקטורלי. הנתונים, עם זאת, מפריכים זאת בעליל.

נסתכל על אחוזי הצבעה ליהדות התורה בין השנים 1992 ל-2009. כדאי להסביר קודם את הבחירה. יהדות התורה היא מפלגה הומוגנית בקהל המצביעים שלה. בניגוד לש"ס, יהדות התורה לא מושכת מצביעים מחוץ לקהל היעד החרדי-אשכנזי שלה, כך שמעקב אחר דפוסי ההצבעה עבורה נותן תמונה אמינה למדי של אחוז המשתייכים לקבוצת היעד הזו. שנת 1992 נבחרה משום שזו השנה הראשונה שיהדות התורה התמודדה כמפלגה אחת. לפני כן, התמודדו שתי מפלגות – דגל התורה ואגודת ישראל. למרבה האירוניה, האיחוד בין המפלגות דווקא הביא לירידה משמעותית בהישגים האלקטורליים של הקבוצה החרדית אשכנזית (ב-1988 זכו שתי המפלגות יחדיו לשבעה מנדטים. ב-1992 נפל המספר לארבעה בלבד). אין בכוונתי להכנס לתהליכים הפנימיים שהביאו לקריסה הזו, ולכן עדיף להסתפק במספרים מ-92' ל-2009 (שבין כה וכה תואמים היטב את טווח הזמן של ההערכות הקיימות). צריך לזכור, כמובן, שמדובר רק בחרדים האשכנזים. יתכן שהמצב שונה לגבי החרדים המזרחים.

ראשית נבחן את אחוז המצביעים ליהדות התורה מתוך סך המצביעים בבחירות האמורות (כל הנתונים מתוך וויקיפדיה):

1992: 3.29
1996: 3.23
1999: 3.8
2003: 4.29
2006: 4.62
2009: 4.39

אפשר לראות עליה הדרגתית אך מרשימה – כשליש בטווח של 17 שנה. לא בדיוק הכפלה כל 22 שנים, אבל עדיין לא רע. העלייה הזו גם לוותה בעליה נאה במספר המנדטים – מארבעה ב-1992 לשישה ב-2006 (ב-2009 המפלגה עמדה על סף המנדט השישי, אך לא השיגה אותו, ועודפיה עברו לש"ס). גידול של 50% בתקופה של 17 שנים. מרשים.

הבעיה היא שהנתון הזה מתעלם מכך שבאותם שנים חלה ירידה מתמשכת באחוז ההצבעה לכנסת. לעומת זאת, לפחות לפי הדיווחים, באוכלוסיה החרדית יש הצבעה מאסיבית, ולא אחת אנו שומעים על "רכבות אוויריות" של מצביעים חרדים ואפילו על "הצבעת מתים". אם נניח שאחוז ההצבעה בציבור הזה נשאר פחות או יותר יציב, יהיה נכון יותר למדוד אותו אל מול מספר בעלי זכות ההצבעה ולא סך המצביעים ממש.

1992: 2.53
1996: 2.51
1999: 2.93
2003: 2.86
2006: 2.93
2009: 2.8

למעט קפיצה אחת בין 1996 ל-1999, שגם היא עומדת רק על כ-17%, ואף אינה נשמרת לאורך זמן, חלה סטגנציה ברורה באחוז המצביעים מתוך סך בעלי זכות הבחירה. סך העלייה מ-1992 ל-2008 עומד על כ-11%. יתר על כן, דווקא העשור שבין 1999 ל-2009, זה שבמהלכו לא הייתה עליה מאסיבית לישראל, להבדיל מהעשור שקדם לו, לא חל כל שינוי באחוז המצביעים ליהדות התורה מתוך סך האוכלוסיה הבוגרת של ישראל. כל זאת, כאמור, בתקופה שבה האוכלוסיה החרדית כולה לכאורה הכפילה את גודלה.

איך יתכן הדבר? שני סוגי הסברים יכולים להיות: האחד הוא ירידה באחוזי ההצבעה בתוך האוכלוסיה החרדית, או מעבר של מצביעים חרדים למפלגות לא-חרדיות. ההסבר השני הוא נטישה מאסיבית של חרדים את הקבוצה החרדית, נטישה שמתבטאת לכל הפחות בהצבעה למפלגות אחרות, וככל הנראה גם בהתנהגויות אחרות, גם אם היא אינה מגיעה לכדי "יציאה בשאלה" מלאה. (כמובן, שני ההסברים אינם מוציאים זה את זה).

–

מספר היוצאים בשאלה מקרב החרדים הוא הסוד האפל של הקהילה החרדית בישראל. החרדים מעדיפים לספר כל הזמן על החוזרים בתשובה הרבים, ומנופפים במיני ידוענים שהחליפו את הריקנות התל-אביבית בעגלה המלאה של היהדות החרדית. החוזרים בשאלה, לעומתם, אינם זוכים לתמיכה מהאוכלוסיה החילונית, ובוודאי שלא בכבוד ויקר. לפעמים נדמה כי היחס לחוזרים בשאלה הוא כאל החלשים שלא הצליחו להתמודד עם הקושי ונפלו לצד הדרך, משל לא היו אנשים שמאסו בדת מאובנת וקיצונית אלא מיועדים לסיירת שנפלו בגיבוש בגלל חולשתם.

אבל הם שם, והם רבים. טוב יעשו חילוני ישראל אם יתנו יד ותמיכה באותם חוזרים בשאלה, יתגאו בהם ובהישגיהם ויציגו אותם לראווה. יש סיבה טובה לחשוב שככל שיותר חרדים יראו ביציאה בשאלה אופציה שתקנה להם חיים מכובדים וטובים, כך רבים יותר מהם ינטשו את דרך החיים לתוכה נולדו. העובדה שהציבור החרדי רק הולך ומקצין את בדלנותו מהחוויה הכלל-ישראלית מצביעה על כך שהם חשים באיום. הגיע הזמן להגביר את הלחץ מהצד שלנו.

–

עוד בנושא קרוב, כדאי לקרוא אצל יוסי גורביץ על החלטת הממשלה לבטל את חובת הגיוס לבחורי ישיבה, והצדדים הטובים של החלטה כזו, שלבטח תעורר מחאה אצל רבים.

–

תודה לכל מי שהרים תרומה ביממה האחרונה. אפרופו, הוספתי אפשרות לתרום בשקלים במקום בדולרים קנדיים, למי שמעדיף.

זוכרים איך במהלך הדיון על הקמת המאגר הביומטרי, הסבירו כל תומכי המאגר כי אזרחים שומרי חוק אינם צריכים לדאוג כלל – מה כבר יש להם להסתיר? מי שמפחד, סימן שיש לו מה להסתיר, ואז למה בכלל שנקשיב לו?

העניין הוא שיש דברים שאנחנו עשויים לרצות להסתיר גם אם הם חוקיים לחלוטין. המאגר הביומטרי היה מאפשר למדינה (וכנראה שגם לגורמים אחרים, בסופו של דבר) לדעת עלי דברים אינטימיים שאינני רוצה שידעו, למרות שאי אפשר להכניס אותי לכלא עליהם. וזכותי שלא ידעו אותם.

אבל למדינה אין זכות כזו. אם המדינה עשתה דברים שלא נעים לה שידעו עליהם, זו זכותם של אזרחי המדינה לדעת על כך. למעשה – זו חובתם של האזרחים לדעת על כך, גם אם היו מעדיפים שלא לדעת. אבל איכשהו, כשזה מגיע למדינה, פתאום מתהפכות היוצרות. פתאום הרשויות דווקא רוצות לגונן על הפרטיות של המדינה, כדי שלא יוודעו לציבור פרטים לא נעימים עליה. גרוע מכך – המדינה מסתירה מידע היסטורי, על דברים שארעו לפני חמישים שנה ויותר, בדיוק בגלל שהיא חושבת שמה שיש לה להסתיר יכול להעמיד אותה בסיטואציה בעייתית מבחינת החוק הבינלאומי. לשם כך, חתם ראש הממשלה לאחרונה על תקנות שמאריכות את פרק הזמן במהלכו מוטל חיסיון על חומרי ארכיון בטחוניים ל-70 שנה, במקום 50 שנה עד כה.

והפחד הזה של המדינה, צריך לגרום לנו לפחד. מאוד. כי מה לעזאזל יכול להיות כל כך גרוע עד ששישים שנה אחרי המעשה, עדיין המדינה מתביישת במעשיה? מי שעשה אותם, סביר להניח, כבר אינו בין החיים, ובין כה וכה אין זה סביר שייענש על מה שזה לא היה. אז מה יש למדינה להסתיר? ממה יש לה לפחד? איזה זוועות בצעה המדינה שכבר עדיף להשאיר את תיאורן לדמיונם של אויבי ישראל במקום לחשוף את העדויות המקוריות? איזה נזק תדמיתי יכול להגרם שגדול יותר מהנזק התדמיתי שבעצם הסתרת הארועים שקרו, למעלה מחמישים שנה אחרי?

אם מדינת ישראל נולדה בחטא – במרחץ דמים – מוטב לנו אם הדברים יצאו החוצה, כפי שאכן החל להחשף בשנים האחרונות, בעקבות פתיחת חלק מהחומר הארכיוני מראשית ימי המדינה בעשור וקצת האחרונים (ואם לא, קל וחומר שיש לחשוף את ההוכחות לכך). חלק גדול מהחומר נשאר חסוי, בניגוד לחוק, עוד לפני התיקון עליו חתם נתניהו, והגביל את יכולתם של החוקרים לבחון את הארועים. קל לטעון שהסיפורים שכן הגיעו לידינו מפי השורדים מנופחים ומשוללי יסוד, שאויבי ושונאי ישראל בודים מליבם סיפורי כזב כדי להוציא דיבתנו רעה. קצת קשה יותר להבין מדוע המדינה נמנעת מלתת לחוקרים גישה לאותם החומרים שעשויים, לכאורה, להפריך את סיפורי הבדים הללו.

קשה לי להאמין שהמדינה עשתה דברים גרועים יותר ממה שכבר מספרים עליה. אני נוטה להאמין שהרשויות השונות פשוט חושבות שאם לא ניתן גישה להוכחות קונקרטיות לכך שהדברים אכן קרו, המדינה לא תאלץ להתמודד עם ההשלכות של הארועים הללו; ושאם המדינה כן תאלץ להתמודד עם השלכותיהם של הארועים הללו, התוצאות תהיינה קטסטרופליות. המדינה, לדעתי, טועה בשני הסעיפים. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, אך לא פחות חשוב מכך – ההתמודדות הישירה והישרה עם החטא היא הדרך הטובה והפשוטה ביותר לשים אותו מאחורינו ולהתקדם קדימה, בלי שנישא על גבנו חטוטרת מצחינה.

–

ואולי, כמו שצייץ מישהו, מה שבאמת מדהים בסיפור הזה הוא שבכלל שומרים את המסמכים הללו ולא פשוט שרפו את כולם וזהו.

–

אני רוצה להודות לכל האנשים הנדיבים שתרמו לקרן הדובי, וגם לאנשים שלא תרמו בכסף, אבל הציפו אותי במילים חמות. אם אפילו בלוג אנטיפתי ומיזנטרופי כמו שלי מושך אנשים טובים כמותכם, אולי בכל זאת יש תקנה למין האנושי…

ערן צייץ על הכתבה הזו בהארץ, שמספרת על הצעת חוק חדשה שעברה את משוכת ועדת השרים לחקיקה, לפיה מפלגות שיעברו את הרף של 35% אחוז נשים בסיעה, יזכו לתוספת לתקציב מימון המפלגות שלהן. המטרה, כמובן, היא לעודד מפלגות להגדיל את ייצוג הנשים בהן.

השאלה היא למה דווקא 35%? מדובר במספר די מוזר, כשחושבים עליו. שבע חלקי עשרים. מה המשמעות שלו? למה לא לבחור במספר "עגול" יותר, כמו שליש?

אני אתן לכם רמז. מפלגה בת שלושה חברים תצטרך לכלול שני-שליש נשים כדי לזכות בתוספת. מפלגה בת ארבעה חברים, חמישים אחוז. מפלגה בת חמישה חברים, 40%. שישה – 50%. שבעה – 42%. רק מפלגה בת שמונה חברים תתקרב לאחוז הרלוונטי כמינימום הנדרש – 37.5 אחוז (אבל בתשעה חברים חוזרים ל-44%). המפלגה הראשונה שתזדקק בדיוק ל-35% נשים כדי להיות זכאית למימון היא מפלגה בת 20 חברים.

לעומת זאת, אם היו בוחרים במספר הפשוט יותר שליש, לא רק ששתי מפלגות כבר היו עומדות בו כיום (ישראל ביתנו ובל"ד), אלא שמפלגות קטנות היו מגלות שהרבה יותר קל להן להשיג את המימון העודף. הרבה יותר קל למפלגה בת שלושה חברים לכלול אישה אחת מאשר למפלגה בת 21 חברים לכלול שבע נשים, אבל הרבה יותר קל למפלגה בת 20 חברים לכלול שבע נשים מאשר למפלגה בת שלושה חברים לכלול שתי נשים.

לא שיש משהו רע בלשאוף לייצוג שוויוני מלא של נשים בכנסת, אבל יש משהו לא הוגן לבנות את התמריצים ככה שרק למפלגות הגדולות יהיה סיכוי סביר להנות מהם.

אני מסיים כעת את קריאתו של הספר Security as Practice של לין הנסן (Lene Hansen). הספר מציג מסגרת מתודולוגית לחקר שיח פוסט-סטרוקטורליסטי.^[1] אני חייב להודות שהספר הזה גרם לי להתרגשות ניכרת, עד כמה שאפשר לדבר על מתודולוגיה במונחים כמו "ריגוש", ואני שוקל ברצינות לערוך שינויים (מינוריים, יש להודות על האמת) במטרות המוצהרות של המחקר שלי כדי שאני אוכל להסתמך על וריאציה על השיטה שהיא מציעה.

בכל אופן, כדי שהמתודולוגיה לא תרחף לגמרי באוויר, כל החצי השני של הספר הוא יישום של מערך המחקר שהיא תיארה על המקרה של השיח המערבי סביב המלחמה בבוסניה בחצי הראשון של שנות ה-90'. בסיכומו של הניתוח הזה, שגם סוקר שום את יתרונות ומגבלות שיטת המחקר, הופיע משפט שסימנתי לעצמי כמעניין במיוחד, לא משום שהוא רלוונטי למחקר שלי, אלא משום שהייתה לי תחושה שהוא אומר משהו משמעותי מאוד לגבי המצב כיום בעזה, המשט, וכל השיח ושיח-הנגד סביב שאלת המצור. הבעיה היא שאני לא לגמרי מצליח לנסח לעצמי מהו הדבר הזה. הפוסט הזה לא הולך להיות קוהרנטי במיוחד.

The Discourse of 'humanitarian responsibility' "constituted a 'civilian victim' to whom humanitarian responsibility was extended, but this subject was only ethically privileged insofar as it maintained a separation from the realm of political and military agency. 'Innocence' in turn was depoliticized and dehistoricized".^[2]

אני חושב שאפשר לראות הקבלה בין המצב שמתארת הנסן לבין המצב בעזה, לפחות בכל הנוגע להתנגדות מצד השיח הישראלי המרכזי לרעיון של סיוע הומניטרי לעזה. ראוי, בהקשר זה, לחשוב על הקריאות כנגד המשט על כך שהם לא באמת רוצים להביא סיוע הומניטרי לעזה, אלא שזו פעולה פוליטית. שוב, כמו בבוסניה, ההומניטריות נתפסת כרלוונטית רק אם היא מנותקת מהפוליטיקה, והשתיים לא יכולים לדור בכפיפה אחת. לא יכולה להיות פעולה פוליטית של מתן סיוע הומניטרי, מכיוון ששני הדברים מנוגדים זה לזה.

באופן דומה, כאשר באו לדון בשאלת ההצדקה למתן סיוע הומניטרי לתושבי עזה, השוללים הזכירו מיד כי הפלסטינים בעזה הצביעו לחמאס, (ומכאן שאיבדו את זכותם לתנאי קיום בסיסיים, אם כך מחליטה ישראל שעליה לנהוג כדי לשמור על האינטרסים שלה). עצם הפיכתם של הפלסטינאים לאובייקט פוליטי, לסוכנים^[3] פוליטיים, שוללת מהם את הזכות לתנאי קיום בסיסיים. אפשר לראות בשיח הזה תפיסה כמעט הובסיאנית של פעולת ההצבעה – בכך שבחרו בחמאס, הפלסטינים לא רק נתנו את קולם למפלגה הזו בבחירות תחומות בזמן ובמקום, אלא הם הפקידו את עצמיותם ממש בידי החמאס כך שכל פעולה של החמאס היא בגדר פעולתם שלהם עצמם. מעניין גם לזכור, כמובן, שהישראלים, אפילו תומכי הממשלה ביניהם, לא מייחסים לפעולת ההצבעה שלהם אותה תכונה מיסטית כמעט של הפקדת כל עצמיותם בידי הממשלה הנבחרת, ומספיק לחשוב, בעניין זה, על התגובות לביטולי ההופעות בישראל בעת האחרונה, שאפשר לקרוא אותן לפעמים כמעין פארסה על הביקורת כנגד המצור על עזה.

הטענה שלי, אני רוצה להדגיש, אינה דומה לטענות כנגד ענישה קולקטיבית, או הצהרות על כך שהמצור אינו מבדיל בין תומכי החמאס למתנגדיו (והמהדרין יוסיפו שהוא מחזק את הראשונים ומחליש את האחרונים ולא להפך) – אף כי אני נוהג להשתמש בטיעונים כאלו בדיוק בעצמי, בדיון הנוכחי צריך להבהיר שהטענות הללו נופלות בדיוק באותו השיח של הסיוע ההומניטרי שהגדירה הנסן: מגיע להם סיוע הומניטרי, כי הם לא כולם סוכנים פוליטיים, כי הם קורבנות תמימים, ולא חלק מהגורם הפוליטי, האלים.

יש לי תחושה, שאין לה גיבוי בספר של הנסן ולכן אני אשאיר אותה בגדר תחושה בלבד בשלב זה, שיש קשר בין השיח הזה של סיוע הומניטרי נטול-פוליטיקה, לבין הרעיון של "טרור". אמנות ז'נבה לדורותיהן עסקו, בעיקר, בשאלה כיצד יש לנהוג באופן הומניטרי בחיילי האויב. למעשה, כל הרעיון של "הומניטריות" התחיל מהרעיון המופרע לפיו גם לחיילים בשדה הקרב מגיע לקבל טיפול רפואי, ולא רק על ידי רופאיו של הצד שלהם. השיח ההומניטרי, אם כן, לא עשה בראשיתו הבדלה בין ההומניטריזם לבין הפוליטיקה. מי אם לא החייל מייצג את המדינה בשדה הקרב? אבל אפילו הוא ראוי לסיוע רפואי ולזכויות בסיסיות ברגע שמתעורר הצורך בכך. אם נשליך את העקרון הזה על עזה, לישראל יש זכות מלאה להטיל מצור על עזה אם היא תופסת את כל השוהים בה כחיילי אויב (ולא אדון כעת בשאלה אם התפיסה הזו מוצדקת או לא), אבל היא מחוייבת לספק לאותם "חיילים שבויים" את כל צרכיהם.

השיח ההומניטרי החדש, זה שהנסן זיהתה בבוסניה ואני טוען שקיים גם במקרה של עזה, שולל את האפשרות של שני המושגים לדור בכפיפה אחת – מי שהוא סוכן פוליטי אינו יכול להיות זכאי לסיוע הומניטרי. אפשר לשער שני מסלולים לא-סותרים שהובילו לשינוי הזה. האחד, כאמור, הוא הטרור. הפיכת הלחימה לא-סימטרית בעשורים האחרונים נטלה את העוקץ מאמנות ז'נבה – ואם הצד השני אינו מחוייב להן, מובן שגם הצד שלנו אינו מחוייב להן. אם החמאס אינו מחוייב לתת לצלב האדום לפגוש את גלעד שליט, ישראל לא מחוייבת לאפשר לצלב האדום, או כל ארגון הומניטרי אחר – לא כל שכן ארגונים פוליטיים! – להכנס לעזה. כל הסכמה של ישראל להעביר סיוע הומניטרי לתוך עזה היא, לפיכך, לפנים משורת הדין, ולכן ישראל רשאית להטיל אלו מגבלות שתחפוץ על הסיוע הזה מבלי לפגוע בעקרון ההומניטרי בנוסחו החדש.

המסלול השני נוגע להרחבה של רעיון ההומניטריות הרחק מעבר לסיוע לחיילים בשדה הקרב. באופן אירוני, הרחבת הרעיון של סיוע הומניטרי ליותר ויותר קבוצות אוכלוסיה שזקוקות לעזרה (להבדיל, למשל, מפיתוח עקרון אחר, נפרד מההומניטריזם, שיצדיק סיוע כזה – למשל פיתוח של עקרון הצדקה), הביא בסופו של דבר להוצאת קבוצת הלוחמים מגדר הרעיון ההומניטרי. איך אפשר, הרי, לכלול ילדים מזי רעב באותה קבוצה עם לוחמים חמושים מכף רגל ועד ראש, ולדרוש עבור שניהם עקרון שווה?

איזו מסקנה אפשר להסיק מכך? אחת המגבלות האינהרנטיות של המסגרת של הנסן, שהיא מכירה בה (ואף טוענת שהיא בלתי נמנעת, משום שהיא נגזרת מתוך עצם התפיסה הפוסט-סטרוקטורליסטית, שכאמור אין לי מושג מהי), היא שאי אפשר להסיק מסקנות אופרטיביות מתוך ניתוח שיח. הניתוח הזה מאפשר לנו להבין מצבים, אבל לא לנתח השתלשלות ארועים כשרשרת סיבתית. מכאן שאין אפשרות לנסח מדיניות או הצעות לפעולה באופן ישיר מתוך הניתוח הזה.

אני מרגיש עצמי פחות מחויב לתפיסת המציאות של הנסן, ולכן אני אניח שדווקא כן אפשר להסיק מסקנות – לגבי האמצעים הנכונים לערעור השיח הקיים, לגבי הדרכים הטובות ביותר להתנגד למדיניות שנגזרת מתוך השיח הזה, ולגבי המדיניות העדיפה בהנתן המצב הקיים. אני מאמין שאפשר להסיק מסקנות, אבל אני עדיין לא יודע מה הן.

1. אני תאורטיקן קטן מאוד, ואם תשאלו אותי מה זה פוסט-סטרוקטורליזם, לא הייתי יכול לענות לכם. למעשה, לא הייתי יודע שהגישה שלה היא פוסט-סטרוקטורליסטית אם היא לא הייתה אומרת בעצמה. הספר עצמו ממעט מאוד בז'רגון וכמעט שלא מרפרר לכל מיני צרפתים כמו דרידה ופוקו ואנשים אחרים שכתבו ספרים שאני לא מסוגל לקרוא, וגם כשהנסן מרפררת אליהם, היא מסבירה בדיוק למה היא מתכוונת כך שגם אהבלים כמוני מבינים. [↩]
2. Lene Hansen, Security as Practice: Discourse Analysis and the Bosnian War (New-York: Routledge, 2006), 212. [↩]
3. סוכן (agent) הוא מי שביכולתו לפעול באופן עצמאי ולא דטרמיניסטי או הסתברותי, או באופן אחר תלוי בלעדית בגורמים חיצוניים. מי שיש לו רצון חופשי ויכולת לפעול על פיו. [↩]

לרוב קוראי המשכילים, כמובן, ידוע כבר שבלגיה, כמו פתח-תקווה, לא באמת קיימת. בלגיה, כמובן, היא המצאה שמאלנית שנועדה לתת גיבוי עובדתי פיקטיבי לשטויות ששמאלנים אומרים. לדוגמא, שמאלנים דו-לאומיים כמוני מציינים את בלגיה כדוגמא למדינה דו-לאומית.

הבעיה עם המדינה הזו – ללא ספק כשל אדיר של מועצת זקני השמאל – היא שהיא לא מי יודע מה מתפקדת. אחרי בחירות 2007 לקח לבלגים 197 ימים להרכיב קואליציה, שגם היא לא החזיקה מעמד יותר מדי זמן. כעת, כפי שכלי התקשורת שמחים לספר לנו, המצב החמיר עוד יותר: מפלגה שתומכת בפילוג המדינה לשתיים זכתה בבחירות.

זכתה בבחירות? רגע, בואו נחזור דקה אחורה. על פי המדגמים (שכן תוצאות האמת טרם נודעו), מפלגת הברית הפלמית זכתה לכ-30% מהקולות בפלנדריה, שהם כ-18% מהקולות בכלל המדינה, שהם כ-30 מנדטים מתוך 150. לקדימה יש יותר.

רגע רגע, בבחירות הקודמות, הרשימה שבה התמודדה הברית הפלמית זכתה, שימו לב, לכ-30% מהקולות בפלנדריה, שהם כ-18% מהקולות בכלל המדינה, שהם 30 מנדטים מתוך 150. מופתעים? הברית הפלמית התמודדה בבחירות הקודמות ברשימה משותפת עם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. שנפלה בבחירות הנוכחיות לכ-10 אחוז בספירה הארצית – פחות, אבל לא בהרבה, ממה שקיבלה בבחירות 2003. את הקולות שהברית לא סחבה מהשותפה שלה לשעבר, היא השלימה דווקא ממפלגת ה"אינטרס הפלמי", היורשת של "הבלוק הפלמי", המפלגה הקיצונית-קסנופובית, שנפלה מכ-12 אחוז (כללי) בבחירות 2007 לפחות מ-8 בבחירות הנוכחיות. אם הפלמים הקצינו את עמדותיהם, עושה רושם שדווקא הרבה מהקיצוניים מיתנו אותן.

לשם השוואה, מפלגת הבלוק הקוויבקי, המפלגה הבדלנית בקוויבק, קיבלה בפעם הראשונה שהתמודדה בבחירות הקנדיות ב-1993 אחוז מדהים של 49.3 תמיכה מהמצביעים בקוויבק – הרבה יותר מאשר ה-42% המשותפים של הברית והאינטרס הפלמים. היא חזרה על הישג זה פעם נוספת ב-2004 עם 48.9 אחוז. ב-2006 עדיין השיגה את אותו אחוז תמיכה של שתי המפלגות הבדלניות בפלנדריה – 42%. בשאר מערכות הבחירות שבין 1993 ל-2008 קיבלה המפלגה 37% או יותר. והנה, קנדה עדיין עומדת על תילה.

יש עוד משהו ללמוד על בלגיה מקנדה – בדלנים נבהלים מההצלחה של עצמם. ב-1995 נערך משאל עם (שני) בנושא הפרדות של קוויבק מקנדה. הוא הוכרע, לטובת הפדרליסטים, בהפרש של פחות מאחוז. מאז רק התחזק כוחם של הבדלנים בתוך קוויבק, אבל הם לא ניסו לחזור על משאל העם. גם בארט דה-וויבר, מנהיג הברית הפלמית, הספיק כבר לצנן את הלהבות ולהבהיר שלמרות שהוא עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט, הוא עדיין אוחז רק ב-30 אחוזי תמיכה בקרב הפלמים, ורק בחמישית מהפרלמנט. הוא יודע ששום קואליציה שלא ירכיב – אם יצליח בכלל – לא תתמוך בפירוקה של בלגיה, אפילו בנוסחא המתונה והאיטית יותר שהוא הציע. הוא יודע גם שיש סיכוי טוב שההישג שלו יהיה קצר ימים אם הפלמים יבהלו מעצמם. האינטרס הנוכחי שלו הוא להקים ממשלה יציבה שתעשה שני דברים – תבצע רפורמה יחסית קלה שתעביר יותר סמכויות לממשל האזורי על חשבון זה הפדרלי, ולייצב את הכלכלה הבלגית. דה-וויבר כבר הספיק להצהיר שיבקש להקים קואליציה עם הסוציאליסטים, כאשר דווקא ראש המפלגה הסוציאליסטית הוואלונית צפוי לעמוד בראש קואליציה כזו (מתוקף תפקידו כראש ה"משפחה" הגדולה ביותר, יחד עם הסוציאליסטים הפלמים – לברית הפלמית אין מפלגת-אחות בצד הוואלוני).

–

אני רחוק מלהתיימר להבין יותר מדי בהיסטוריה או בפוליטיקה הבלגית, אם כי אני אאלץ להרחיב את ידיעותי במסגרת כתיבת הדוקטורט שלי, אבל יש דברים שאני פשוט לא מצליח להבין לגבי המדינה הזו. למשל, איך זה שדווקא הצד הפלמי, זה שהיה נתון לשליטת האליטה הצרפתית לאורך רוב שנות קיומה של בלגיה, הוא הצד המשגשג יותר כלכלית במדינה הזו. יותר משהפלמים רוצים להפרד מוואלוניה בגלל ויכוחים על שפה ולאום, הם רוצים להפרד מהם פשוט מכיוון שהפרנקופונים הם עול כלכלי על צווארם. דמיינו לעצמכם שהפלסטינים היו קוראים לשתי מדינות כי נמאס להם לממן בכספי המיסים שלהם את הצד היהודי המפגר כלכלית…

אם יש משהו שהופך את בלגיה למדינה הדו-לאומית הכי פחות סבירה, זה בדיוק העובדה שהצד הממורמר יותר הוא גם הצד העשיר יותר. אם הקוויבקים יודעים שהפרדות מקנדה תעלה להם בהרבה מאוד כסף, ויכולתם להשיג שגשוג כלכלי בכוחות עצמם מוטלת בספק, הרי שאצל הפלמים המצב הוא הפוך: יש להם אינטרס כלכלי להפרד מהדרום. 42 אחוז תמיכה במפלגות בדלניות? אני לא מבין איך הם לא העיפו את הוואלונים המעצבנים האלה לעזאזל כבר לפני חמישים שנה, עם מאה אחוז תמיכה.

–

אז האם בלגיה קיימת? או, יותר נכון, האם יש סיבה לחשוב שהיא תמשיך להתקיים עוד עשור או שניים? אני מאמין שכן, אבל נצטרך לראות איך תתקדמנה השיחות להרכבת קואליציה בחודשים הקרובים. התחושה שלי היא שדה-וויבר יוותר על הדרישות הקיצוניות יותר שלו ויסתפק במדינה מבוזרת יותר. אבל בשביל זה הוואלונים יצטרכו לבלוע את הצפרדע ולהבין שהם כבר לא האליטה, והם צריכים להתחיל להציע הצעות ראויות לצד הפלמי כדי לשכנע אותם להשאר איתם.

–

בלי קשר לכלום, תמונת הכותרת של הבלוג הוחלפה (שוב), והפעם אתם זוכים לתצוגה פנורמית של אזור הבריכה-סלאש-ברביקיו בבניין בו אני מתגורר. תקנאו!

איתמר הפנה אותי לסדנא שארגן המכון הישראלי לדמוקרטיה בנושא דו-לאומיות בישראל. עצם קיומו של הכנס הפתיע אותי לטובה – לאחרונה טענתי בגנות המיינסטרים האקדמי בישראל שאינו מוכן אפילו לשמוע על הרעיון הזה, ולכן עצם קיום הכנס זה צעד אחד קדימה. עם זאת, יש לזכור שעדיין מדובר בגטו – הדו-לאומיות נידונה במנותק מדיון באלטרנטיבות, אלא בפני עצמה, כך שיש עוד כברת דרך לצעוד.

חשוב מכך, מדובר בגטו עויין מאוד. לא הזדמן לי, מטעמי פערי שעות, לצפות במרבית הסדנא, אבל הצלחתי לראות את הפאנל המסכם, ולתפוס שם גם שברי דברים שנאמרו בפאנלים שקדמו לו. המסגור של הדיון בפאנל הזה, בדומה למסגור שלו בשיח הישראלי הכללי, היה כשל איום שיש להתמודד איתו. אמנם, לכנס הוזמנו לפחות שני דוברים (מירון בנבנישתי ושרה אוסצקי-לזר) שתומכים בפתרון דו-לאומי, אבל מארגני הכנס עצמם נקטו בעמדה מאוד חריפה כנגדו. כמובן, כאקדמאים וכאינדיבידואלים, יש להם זכות מלאה להתנגד לרעיון ולהביע את עמדותיהם. כמו כן, אין להתפלא שעמדת מיעוט כמו הדו-לאומיות זוכה להתנגדות נחרצת מצד רוב משתתפי הפאנל, ואין בכך כל בעיה. אבל יש בעיה כאשר ראש הפאנל ואחת ממארגני הכנס, פרופ' אניטה שפירא, פותחת את דבריה בפאנל המסכם באמירה כי רעיון הדו-לאומיות "משוטט בקמפוסים באמריקה כאילו יש לו שורשים במציאות". יש בעיה כאשר נתונים אלמנטריים לא הובאו בפני משתתפי הכנס. כאשר אותה יושבת ראש אומרת שהדיון הינו ותמיד היה פנים יהודי, כי אצל הפלסטינים אין שום תמיכה במדינה דו-לאומית, אין לי אלא להשתומם אל מול הדברים. כפי שכבר ציינתי בעבר, אצל הפלסטינים בגדה נרשם אחוז הולך וגובר של תמיכה בדו-לאומיות, מנהיג מפלגת בל"ד כיום, ח"כ ג'מאל זחאלקה הביע תמיכה במדינה דו-לאומית, מסמכי החזון של ערביי ישראל הביעו תמיכה במדינה דו-לאומית (בפורמט בעייתי אמנם). אם יש ציבור שבו הסבירות לתמיכה במדינה דו-לאומית היא גבוהה יחסית, זהו בדיוק הציבור הפלסטיני (כפי שהעיר בצדק פרופ' סמי סמוחה), בדיוק משום שהם נטולי כוח. דווקא היהודים, שידרשו לוותר על כוח כדי להקים מדינה שכזו, לא יסכימו למהלך כזה (וזו הסיבה שסמוחה מתנגד למדינה דו-לאומית – הוא לא חושב שהיא אפשרית מבחינה פרקטית).

באופן כללי, הדיון התאפיין בזלזול (לעיתים ממש בצחקוקים) כלפי הטיעונים הדו-לאומיים, ולא ברצינות האקדמית שהייתי מצפה מפאנל כה מכובד (מלבד אסא כשר, ממנו אני כבר לא מצפה לכלום – וזה בדיוק מה שקיבלתי ממנו). אותה פרופ' שפירא, למשל, הצהירה בתגובה על האמירה שיש קשר בלתי ניתן לניתוק בין מדינת ישראל גופא לבין השטחים הכבושים על-ידי, שהיא כבר שלושים שנה לא עברה את הקו הירוק – ולכן, כביכול, אפשר לדמיין ניתוק מוחלט בין הצדדים. ונכון ענתה לה ד"ר אוסצקי-לזר כשאמרה שהעובדה שהיא לא ביקרה מעבר לקו הירוק זו בדיוק חלק מהבעיה, שכן היא מאפשרת לנו לדמיין חלוקה שאינה מתקיימת במציאות, ולראות את הקו הירוק כאילו היה גבול של ממש, כשאין הוא כזה כלל. ואני הייתי מוסיף שיש הרבה יותר ישראלים שיכולים להגיד שכבר שנים שלא היו בנגב (למעט, אולי, אילת והכביש המוביל אליה) מאשר כאלו שיכולים להגיד ששנים לא היו מעבר לקו הירוק – האם זה הופך את הנגב לאזור שמנותק משאר המדינה?

במהלך הדיון עלו גם שברי דברים מפאנלים קודמים, במיוחד דברים שלכאורה אמרה רות גביזון, שרק חיזקו את התיאור שאחזתי לגביה כמי שאיבדה לחלוטין כל עניין בזכויות אדם והפכה לתומכת בזכויות היהודי בלבד. גביזון, על פי המשתתפים בפאנל, טענה בזכות שיפור הסטטוס קוו, וטענה כי האמירה כי הזמן פועל לרעתנו פוגעת באינטרס היהודי, ושצריך להשריש את הגישה שהזמן דווקא פועל לטובתנו. באמת שאין לי מושג מה אפשר לעשות מול אדם שתומך באמירה שכזו בתנאים הקיימים.

צריך לשבח את המכון הישראלי לדמוקרטיה על נכונותו לעמוד מול טיעוניהם של הדו-לאומיים, אבל בה בעת יש לנזוף במארגני הכנס על כי העמידו צד אחד של השיח לא סתם בעמדת מגננה, אלא ממש במטווח ברווזים, מבלי ליצור את הסביבה הנדרשת לדיון רציני ואמיתי ברעיונות הללו.

אגב, על פי האתר של הסדנא, שידורי הוידאו של הכנס יעלו בקרוב. אני אשתדל לצפות בהם בהקדם, ואם יהיו לי הערות נוספות, אני מבטיח לספר לכם.

–

בטח לא ידעתם, אבל ראש ממשלת אונטריו, דלטון מקגינטי, מבקר בימים אלו בארץ. קראתי אתמול כתבה משעשעת משהו על הביקור שלו במכון ויצמן במהלכו שיבח את הרעיון הישראלי של מדען ראשי והודיע שהחליט לאמץ את הרעיון רק למחוז אונטריו. במעין-שיחה שנוצרה בעקבות זאת בנאומיהם של נציגי משרד התמ"ת ושל נציגי האקדמיה במקום, נוצר מצב משעשע שהדוברים לכאורה פונים למקגינטי, אך למעשה מדברים מעל לראשו אחד אל השני, והם לא אמרו דברים נעימים במיוחד. אני ממליץ לכם לקרוא.

ידיד הבלוג יהונתן דחוח-הלוי, עורך העיתון הישראלי-קנדי "שלום טורונטו", פרסם טור (PDF, עמוד 9. בעוד מספר ימים העותק הזה יפסיק להיות שם, אז שמרתי עותק כאן) שבו הוא מצטט מתוך אחד הפוסטים שלי על דו-לאומיות (בלי לתת לינק! מה, הוא לא יודע שלא חשוב מה כתבו עליך, העיקר שאייתו את ה-URL שלך נכון?!). בעבר ביקרתי את דחוח-הלוי על מה שנראה לי כנטיות ימניות מעבר לגבול הסביר של העיתון בעריכתו, ולזכותו יאמר שנראית מגמת התמתנות בעיתון: הוא עדיין ימני, אבל זה לגיטימי לגמרי. כיום, עם זאת, רואים פחות השתלחויות כנגד השמאל ונדמה לי שגם המקום שמוקצה לדיווחים על פועלה של הליגה להגנה יהודית^[1] צומצם בעת האחרונה. כיום, אם כן, דחוח-הלוי מקפיד לדגול בחופש הביטוי ובסובלנות כלפי מגוון רחב של דעות. למרבה הצער, הוא עושה זאת בעיקר על-ידי אזכור ידידים שלו שאוחזים בעמדות קיצוניות. כך, למשל, הוא מצטט השבוע דוא"ל שקיבל שתוקף את הקרן החדשה לישראל ש"חצתה את הקווים" וש"צעדים חמורים צריכים להינקט נגדה".

אם הייתי איש ציני וחסר אמון באחי בני האדם, הייתי אומר שהידיד הזה אינו אלא אמצעי רטורי שמטרתו להוציא את דחוח-הלוי כגדול נפש. אבל אני לא. אני דווקא מעריך את הנכונות של דחוח-הלוי לנהל דיון נעים וענייני עם מי שבבירור אוחז בעמדה שהיא נתעבת בעיניו. לצערי, במקום להתמודד עם הטענות באופן רציני הוא פוטר אותן בלא כלום, ונותן להן יחס לא כאל טענות שראויות לבירור, אלא את אותו ניד ראש שנותנים לילד קטן שאומר איזו שטות משעשעת:

אלה המאמינים בכל ליבם ברעיון של מדינה אחת יכולים למלא את תפקיד החלוצים של ראשית הציונות, לרדת עזתה, להתיישב בפלסטין של חמאס ולהוכיח, כי דו הקיום עם האסלאם הפונדמטליסטי [כך] מבית האחים המוסלמים, חמאס ואל-קאעידה אכן אפשרי. הצלחה, אני משוכנע, תעלה את שיעור התמיכה בציבור הישראלי ברעיון.

בבית הספר היסודי היינו אומרים אחד לשני "לך לעזה". רק שנים מאוחר יותר עלה בדעתי כמה משמעות פוליטית יש בכך ש"עזה" שימשה אותנו כתחליף נאות ל"עזאזל". בכל מקרה, זה מה שדחוח-הלוי אומר לי, פחות או יותר. אני אתן לו להנות מהספק ואניח שהוא לא התמוגג יותר מדי מההתחכמות הנפלאה הזו. מה שכן, אני חושב שהיא חושפת בדיוק את הבעיה של רבים מאזרחי ישראל היהודים: דחוח-הלוי עוסק בדמוניזציה של הפלסטינים. כולם חיות תאוות דם שלא יצליחו לעמוד בפני ההזדמנות לרצוח יהודי שנקלע ברוב תמימותו לקרבם. הוא שוכח שיש אנשים, עמירה הס, ספציפית, שדווקא מתגוררים בתוככי שטחי A בלי יותר מדי בעיות. ב-2008 הס אפילו הצליחה להסתנן לעזה, והספיקה לפרסם כתבה ביקורתית על שלטון החמאס לפני ש(… חכו לזה:) נתפסה על-ידי החמאס וגורשה מהרצועה. מזעזע.

זה לא שאני לא חושב שיש הרבה שנאה לישראל וליהודים בעזה, אבל התפיסה כאילו (א) כל פלסטין היא החמאס, (ב) החמאס אינם מסוגלים לדבר פרט לאלימות, ו-(ג) שום דבר לא ישנה את זה אף פעם כי ככה זה ערבים, היא כל כך פשטנית שמפתיע לשמוע אותה מצד עמית מחקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדיניות, ומשליכה על האמון שניתן לתת במחקרים שיוצאים מהמכון הזה. אני אעיז ואומר שאני מאמין שאוכל, בתנאים מתאימים, להכנס לחברון או לרמאללה ולהתקיים במידה סבירה של בטחון שם, חרף היותי יהודי (זה שאני לא דובר ערבית יכול להוות בעיה. לעזה, אגב, כנראה לא ממש יתנו לי להכנס גם אם הייתי רוצה).^[2]

אבל כל זה לא משנה. הרי איש מתומכי הפתרון הדו-לאומי (ואין זה נכון לכנותו סתם "פתרון המדינה האחת" כי זה בכל זאת קצת יותר מורכב מזה) לא חושב שמחר נוכל, אנחנו והפלסטינים, ליפול זה על צווארו של זה כאחים. דווקא החשיבה הדו-לאומית היא זו שמודעת לחשיבותו של תהליך ארוך ומורכב של פיוס בין העמים כדי לאפשר חיים פה – זו, הרי, בדיוק הביקורת שלנו על פתרון שתי המדינות, שהוא פשטני מדי ומתבסס על שינוי מוסדי בלבד בלי להתייחס לעניינים העקרוניים באמת.^[3]

צודק דחוח-הלוי כשהוא כותב שהיסודות הדתיים הקיצוניים מזינים את המאבק נגד המערב. הוא צודק כשהוא מתאר כיצד מנהיגים פונדמנטליסטים מביאים אסמכתאות מתוך הקוראן והמסורת האסלאמית לצדקת דרך הטרור. אבל הוא צריך היה רק לדפדף לעמוד 34 בעיתונו כדי לראות תמונה של קבוצת נטורי קרתא (בכתבה על מותו של אחד ממנהיגיהם, משה הירש), כשהם נושאים שלט שקובע כי ההלכה היהודית אוסרת על קיומה של מדינה יהודית. הדת היא דבר גמיש למדי, וכשם שיש הוכחות לכך שהמדינה היהודית היא תועבה בעיני יהוה, כך ניתן למצוא הוכחות שהטרור מקודש בעיני אללה. אבל פרשני הדת יכולים למצוא גם פרשנויות אחרות, והם אכן מצאו כאלו. השאלה היא רק איך דואגים שיותר מוסלמים יקבלו את הפרשנות המתונה על פני זו הקיצונית. ישראל, לדידי, אינה תורמת לקידום המטרה הזו, ואילו תהליך הפיוס שמקדמים הדו-לאומיים, דווקא יכול לעשות כן.

"צריך להקשיב להם היטב, ללמוד את שפתם, דרך חשיבתם ועמדותיהם. זה הצעד הראשון המתחייב כדי להטיב להתמודד עימם כדי לסכל פיגועי תופת." זוהי חשיבה שבהחלט מתאימה לקצין מודיעין. אבל זוהי חשיבה גרועה למי שמתיימר להשפיע על הפוליטיקה. זוהי חשיבה שמניחה שהצד השני הוא נתון והמקסימום שאפשר לעשות הוא "להתמודד" איתו. הפוליטיקאי, לעומת זאת, יודע שהכל נתון לדיון, ואפשר, באמצעות מהלכים של הצד שלך, להשפיע על עמדותיו של הצד השני. אפשר להתמודד עם הבעיה שגורמת לאיבה, במקום להתמודד עם האויב עצמו. אפשר – צריך – להקשיב לצד השני היטב, ללמוד את שפתו, את דרך חשיבתו ואת עמדותיו. ואז צריך לדבר איתו, ולנסות להניע תהליך של פיוס. וזאת יש לזכור: תהליך אוסלו לא היה תהליך של פיוס. לא הייתה שיחה, אלא משא ומתן, מקח וממכר. משחק סכום אפס. החשיבה הדו-לאומית רוצה להגיע למשחק עם סכום חיובי: לא חלוקה של הארץ, אלא ריבונות של שני הצדדים גם יחד עם כל השטח. יש, ללא ספק, מידה של אוטופיזם בשאיפה הזו, אבל לא הטמטום האינפנטילי שדחוח-הלוי מייחס לי ולשכמותי, אלא אוטופיזם קונסטרוקטיבי ופרקטי, כזה שמסמן מטרה גבוהה אבל מודע בכל עת למה שנמצא ממש מולו ומתמודד איתו באופן ישיר.

פתרון דו-לאומי לא יחסל סופית ולחלוטין את האלימות הקיצונית. הוא לא מתיימר לעשות כן – בוודאי ובוודאי שאיש לא חושב שפתרון דו-לאומי בישראל יפתור את בעיית הטרור העולמי. קיצוניים הם קיצוניים וישארו כאלה, ובוודאי שקיצוניים דתיים שמאמינים שצדקת האל עימם יכולים לנקוט בצעדים אלימים. אבל אלו יהיו בשוליים. הדרך הטובה ביותר עבורנו להלחם כנגדם היא על-ידי הגדלת מספר המתונים ורודפי השלום בשני הצדדים, על-ידי יצירת אינטרסים משותפים ומערכת שיתופית ושיוויונית.

–

מדי פעם אני צריך להזכיר לעצמי שדברים נדירים הם נדירים. כאיש מדעי החברה אני כל הזמן מחפש את הארועים הנדירים, כי הם בודקים את הגבולות של ההבנה שלנו את החברה. אבל הארועים הללו, כאמור, הם נדירים. הסיבה שחוק דיברז'ה נקרא "חוק", היא שמקרים שאינם מתאימים לו הם נדירים מאוד. הגורמים השיטתיים שמאחוריו פעלו את פעולתם גם במערכת הבחירות הנוכחית בבריטניה, והשמרנים זכו בלמעלה מ-300 מושבים בפרלמנט. לא מספיק כדי להוות רוב, אבל עדיין הרבה. חשוב מכך, חרף כל הסקרים שקדמו לבחירות ונבאו לליברלים הדמוקרטים זינוק משמעותי ואולי אף את המקום השני במניין הקולות, בתוצאה הסופית הם זכו לעלייה קלה של אחוז בודד ומיותם באחוז הבוחרים שלהם – זאת לעומת נפילה של כשישה אחוזים אצל הלייבור ועלייה של כמעט ארבעה אחוזים של השמרנים. כלומר, רוב אלו שנטשו של הלייבור דילגו מעל הליברלים הישר את השמרנים (שמצידם הפסידו שני אחוזים לטובת מפלגות הימין הקיצוני UKIP ו-BNP).

מה שמעלה את התהייה כמה מערכות בחירות כאלו היו בעבר – שהסקרים בהם ניבאו הצלחה חריגה למפלגה השלישית, אבל התוצאה הסופית הייתה הרבה פחות דרמטית. אין לי נגישות לנתונים בנושא, אבל דווקא יהיה מעניין לראות מחקר שיבחן את הנושא לאורך זמן. האם בחירות נוטות להראות דרמטיות יותר בימים שקודמים להצבעה כי אנחנו משווים את תוצאות הסקרים לתוצאות הבחירות הקודמות, בלי לזכור את תוצאות הסקרים שקדמו לבחירות הקודמות, ומופתעים כל פעם מחדש כששום דבר מעניין לא קורה?

1. ארגון שהוקם על-ידי מאיר כהנא. [↩]
2. יום אחד אני אספר פה על הביקור שלי לפני כעשור באום אל-פאחם ואיך הוא שינה את התפיסה שלי את ערביי ישראל. [↩]
3. שימו לב שאפילו נושאים שהוגדרו כ"נושאי הליבה" של תהליך השלום הם טכניים ומוסדיים בעיקרם, ואינם מתייחסים כלל למקורות הסכסוך האמיתיים. [↩]

"שפל חסר תקדים!" בישרה הכותרת בעיתון הארץ – מספר החברים במפלגת העבודה הוא הנמוך ביותר אי פעם, ועומד על כ-30,000, לעומת 70,000 בזמן הבחירות האחרונות, ו-160 אלף ערב בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה ב-1999. מגוון מרואיינים בכתבה מדגישים עד כמה המצב קשה ומקשרים את השפל הנוכחי לבעיות במנגנון המפלגתי.

הרבה מסקנות יש בכתבה הזו, אבל מעט מאוד בחינה שקולה של הנתונים. זו נראית כמו משימה ל…פוליסיימן!^[1]

התגובה הראשונה שלי לכתבה, כפי שציינתי בעמוד המשותפים שלי ברידר, הייתה "לא התרשמתי. היחס בין מספר החברים למספר המצביעים אינו קטן באופן משמעותי מהמספרים המקבילים בליכוד ובקדימה." בואו נבחן את זה בצורה קצת יותר פורמלית. מתוך הכתבה ידועים לנו הנתונים לגבי מספר חברי העבודה כיום, וערב מערכות הבחירות ב-1999, 2003, 2006 ו-2009. כן ידועים לנו מספר חברי המפלגה כיום בליכוד ובקדימה (ולגבי שניהם נטען כי המספרים גדלים, כלומר – הם גדולים יותר מאשר ביום הבחירות). נבחן, אם כן, את יחס המצביעים לחברים לגבי כל המקרים הללו:

• עבודה כיום: 11.17
• עבודה 2009: 4.79
• עבודה 2006: 3.93
• עבודה 2003: 3.79
• עבודה 1999: 4.19
• ליכוד כיום: 7.29
• קדימה כיום: 9.48

(היחס "כיום" חושב על בסיס מספר המצביעים בבחירות 2009. מספר המצביעים לכל מפלגה בכל מערכת בחירות מתוך וויקיפדיה.)

הערה צדדית — הכתבה מתייחסת למצב ערב בחירות 1999 כאיזשהו מצב אופטימלי. מהנתונים שלעיל אפשר לראות שהיחס מצביעים/חברים בתקופה ההיא היה הגרוע ביותר בשלוש המערכות מ-99' עד 2006. אם כי, כמובן, ההפרשים הם קטנים מכדי לייחס לכך חשיבות גדולה.

ניתן לראות כי היחס מצביעים/חברים בעבודה גדול יותר מאשר בשתי המפלגות האחרות, אבל לא במידה קיצונית. עם מספר כל כך קטן של נתונים אי אפשר ממש לדבר על סטיית תקן, אבל בגדול, לא נראה לי שהמספר הזה בלתי סביר. לכך צריך להוסיף שני נתונים חשובים: (1) מספר החברים של הליכוד ושל קדימה, לכאורה, עלה מאז הבחירות – כלומר, יש סבירות טובה שבזמן הבחירות היחס היה הרבה יותר גבוה עבור שתי המפלגות. (2) מספר המצביעים של העבודה, בסבירות גבוהה, ירד בצורה קיצונית. הסקר הכי עדכני שהצלחתי למצוא, מלפני כחצי שנה, מדבר על שישה מנדטים לעבודה – כלומר, פחות ממחצית ממה שקיבלו ב-2009. אם נחשב את יחס המצביעים לחברים על בסיס הערכה של כ-150 אלף מצביעים (לעומת 335 אלף בבחירות 2009), יעמוד היחס על כ-5 – פחות או יותר מה שהיה ערב בחירות 2009, והרבה יותר טוב מהמתחרים.^[2]

בדיונון סביב השיתוף שלי ברידר של הכתבה המקורית בהארץ, אמר ידידי אורי כי "יש לקרוא את המאמר כ'שלב נוסף בהשתלטות ברק על מפלגת העבודה – צמצום מספר החברים', ולא כ-'הדרדרות יוצאת דופן במצבה של מפלגת העבודה'" הערתי לאורי שאם הניתוח שלי את הנתונים מוצדק, הרי שיש עוד פחות יסוד להאשים מישהו בכוונת מכוון. בתגובה ענה "אותה כוונת מכוון קיימת גם בליכוד ובקדימה.
מפלגה עם מספר חברים גדול היא מפלגה שאי אפשר לשלוט בה שלטון יחיד. קדימה נבנתה כך מראש, והליכוד עכשיו עבר לשלטון יחיד של ביבי."

כאן אנחנו נכנסים לספקולציות (שלא לומר קונספירציות) שקצת קשה יותר להביא נתונים מוחלטים לגביהן. הנטייה הטבעית שלי היא לא לייחס לרוע מה שאפשר לייחס לטמטום. במקרה הזה אפילו הטמטום אינו דרוש – אפשר לייחס את הירידה במספר החברים לתהליכים נורמליים לחלוטין שמתרחשים בחברות דמוקרטיות מערביות כיום. במאמר (PDF) של פיטר מאייר ואינגריד ואן ביזן הם מראים נתונים די מדהימים על הירידה האחידה במידה מפתיעה במדינות מערביות בחברות במפלגות משנות ה-80' ועד סוף האלף. הנתונים שהם מציגים הם עבור כלל המערכת המפלגתית, ובכל זאת – הממוצע במדינות האירופאיות שנבדקו בסוף האלף הקודם עמד על 5 אחוזי חברות מתוך כלל ציבור המצביעים. כלומר, יחס של 1:20. אם קדימה, הליכוד והעבודה משקפים את המצב בקרב כלל המערכת הפוליטית בישראל (וסביר להניח שהם לא, אגב), הרי שישראל ניצבת בגאון במקום השני, אחרי אוסטריה שמציגה יחס חריג של קצת פחות משישה מצביעים על כל חבר מפלגה. אם נשווה את הנתונים לנתונים בישראל ב-1999 (בהתבסס על המקרה הבודד של העבודה בשנה זו – מדגם בעייתי), ישראל הייתה ניצבת במקום הראשון במחקר של מאייר ו-ואן ביזן.

בחיפוש זריז לא מצאתי מחקרים עדכניים יותר, אבל אין שום סיבה להניח שהמגמה שאיתרו מאייר ו-ואן ביזן לא נמשכה גם אחרי שנת 2000. אלא אם נניח שכל המפלגות הללו רוצות בכוונה לצמצם את מספר החברים שלהן (כולל, למשל, מפלגת הלייבור הבריטית שצמצום מספר החברים שלה בשנים האחרונות הציב אותה במצב פיננסי בעייתי מאוד^[3]), אין שום סיבה להניח שדווקא בארץ הייתה כוונת מכוון זדונית.

תחת זאת, יש הסברים הרבה יותר מוצלחים לירידה במספר החברים במפלגות: הירידה במעמדו של חבר המפלגה כבעל השפעה על מקבלי ההחלטות (זה קשור במידה מסויימת לתהליכים שדומים למה שאורי דיבר עליו, אבל בלי הזדון); העדפה גוברת של אזרחים לאקטיביזם פוליטי דרך החברה האזרחית במקום דרך המערכת הפוליטית; העדפה של בני הדור הצעיר לאקטיביזם פוליטי פחות פורמלי מחברות במפלגה (או אפילו בארגונים), ואפשר להעלות על הדעת עוד הסברים.

כל ההסברים הללו מציגים את הכתבה ב"הארץ" ואת המגיבים השונים המצוטטים בה באור די נלעג. אין שום שינוי ארגוני במפלגה שיגדיל את מספר החברים בה. מספר החברים בה מייצג נאמנה את מספר המצביעים הפוטנציאליים של המפלגה, בשילוב עם דחייה הולכת וגוברת מצד הציבור מפעילות פוליטית דרך המערכת המפלגתית. זה לא שמפלגת העבודה לא נמצאת בשפל חסר תקדים – אבל לדבר על השפל חסר התקדים במספר החברים במפלגה, במקום במספר המצביעים הפוטנציאליים שלה, זה קצת כמו לדבר על כך שהכבד הפסיק לתפקד אצל מישהו אחרי שהוכרז מוות מוחי.

–

אגב, אתם עוקבים אחרי תוצאות הבחירות בבריטניה, נכון? בינתיים הליברלים מאכזבים לעומת הציפיות, ויש אפילו סיכוי שהשמרנים יתקרבו מספיק לרוב כדי להקים ממשלת מיעוט יציבה. אם יהיה לי משהו מעניין להגיד אולי אני אפרסם ניתוח מחר. בינתיים אפשר לעקוב אחרי הלייב בלוג של הלונדון סקול אוף איקונומיקס.

1. מדה"מ-מן? [↩]
2. סקר עדכני יותר מנבא 32 מנדטים לקדימה ו-29 לליכוד, כלומר עלייה לעומת הבחירות הקודמות. לצערי, בכתבה שמצאתי עליו לא מצויין מספר המנדטים המנובא עבור העבודה. אם למישהו יש את הסקר המלא, אשמח לעדכונים. [↩]
3. אפרופו – שימו לב למספר החברים: כ-177 אלף, לא הרבה יותר ממה שהיה לעבודה בשנת 99', וזה למפלגה שבבחירות האחרונות זכתה בפי 14 יותר קולות ממה שזכתה העבודה בבחירות 99'. [↩]

בעוד שעות ספורות יצאו אזרחיה בריטניה להצביע באחת ממערכות הבחירות המרתקות ביותר שהיו שם מזה עשורים מספר. בסבירות נמוכה למדי, אך עדיין משמעותית, מפלגת הלייבור עלולה להפסיד את מקומה בין שתי המפלגות הגדולות ביותר מבחינה אלקטורלית למפלגה הליברלית-דמוקרטית – גלגול של המפלגה הליברלית שנדחקה כמעט לנשיה בשל עלייתה של אותה מפלגת לייבור, אחרי הרחבת זכות הבחירה לכלל האוכלוסיה.^[1] אותה הרחבת זכויות נחקקה דווקא תחת ממשלה ליברלית – ועוד כזה שהתבססה על סיעה שגדולה רק באחד מהסיעה השניה בגודלה (השמרנים), וגם זאת עשתה עם שלושה אחוז פחות קולות מאשר המפלגה השמרנית. זו הייתה הפעם האחרונה שהמפלגה הליברלית זכתה למספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט. בבחירות הבאות היא נפלה למקום השלישי, ומעולם לא נחלצה ממנו. בשנת 1983 המפלגה הגיעה לכדי שני אחוזים מתחת ללייבור, אך מאז לא הצליחה לשחזר אפילו את המעין-הישג הזה.

אבל גם אם ניק קלג יעשה את הבלתי-יאמן ויוביל את מפלגתו למקום השני בספירת הקולות, כל הניתוחים מצביעים על כך שהלייבור תשאר במקום השני בספירת המושבים, ובהפרש משמעותי: הסוקרים מנבאים הפרש של פי 2-2.5 בין הלייבור לליברלים. בשלב מסויים בקמפיין אפילו הסתמנה אפשרות שהלייבור יצליחו להגיע למקום הראשון במספר המושבים למרות שיהיו במקום השלישי מבחינה אלקטורלית.

היסטוריית ההצבעה בבריטניה (מקור: וויקיפדיה)

איך זה יכול לקרות? בבריטניה קיימת שיטת "הראשון מנצח" (First Past The Post), הידועה גם בשמה היותר רשמי "שיטת רוב-יחסי באזורים חד-נציגיים" (Single Member Plurality). המשמעות היא שבכל מחוז מתמודדים נציגי המפלגות על מקום אחד, והמתמודד שמקבל את מספר הקולות הגדול ביותר, זוכה. כך, אם במחוז מסויים מתמודדים שלושה נציגים כאשר האחד זוכה ב-34% ושני האחרים ב-33%, הראשון זוכה במחוז. כאשר שתי מפלגות מתמודדות על קהלים דומים, שאף נוטים להיות מרוכזים גיאוגרפית, התוצאה תהיה מאבק חריף באותם מחוזות עם אחוזי תמיכה גדולים לשתי המפלגות (לדוגמא, 48-52), בעוד שהמפלגה השלישית תוכל לזכות ביותר מושבים במחוזות אחרים, שם היא תזכה לרוב-יחסי נמוך אבל מספיק (40-32-28). לצורך הדוגמא ההיפותטית, אם המחוזות מתחלקים חצי בחצי בין שני המצבים הללו, יווצר מצב שבו המפלגה השלישית תזכה ב-20 אחוז מסך הקולות (40% בחצי מהמחוזות), אבל ב-50% מהמושבים בפרלמנט, בעוד שתי המפלגות האחרות תזכינה ל-35% כל אחת, אבל רק 25% מהמושבים.^[2]

קל לראות שבסיטואציה כזו, יש אינטרס לתומכיו של מועמד שנתפס כחלש ביותר לעבור לאחד משני המועמדים האחרים כדי לשפר את סיכוייו. אם כל המצביעים במחוזות מהזן השני יחליטו לאחד כוחות ולהצביע לאותו מועמד, המפלגה השלישית תמחה לחלוטין. הצבעה כזו נקראת "הצבעה טקטית".

כדאי לזכור שהצבעה טקטית אינה בהכרח הצבעה מתוחכמת. כך, למשל, בישראל אפשר לראות לעיתים הצבעה טקטית, למרות שאין שום משמעות פרקטית להצבעה כזו^[3] כאשר מצביעי מרצ העבירו את קולם לקדימה כדי לחזק את ציפי לבני, לדבר לא הייתה שום משמעות, משום שהמפלגה שתזכה בראשות הממשלה לא נקבעת על סמך מספר המושבים או הקולות, אלא על סמך הקואליציה שתצליח להרכיב. העברת קולות בתוך הקואליציה הפוטנציאלית אינה משנה כלל, ולכל היותר מצמצמת את סיכויה של המפלגה העוד-יותר-קטנה להכלל בקואליציה שכזו. גם בשיטת "הראשון מנצח" הצבעה טקטית יכולה להתבסס על ניתוח שגוי של המציאות. למשל, יש חוקרים שהצביעו על מקרים בהם מפלגה שהובילה במחוז מסויים הפסידה קולות למפלגה במקום השלישי(!) בגלל הצבעה טקטית שהתבססה על סקרים ארציים.^[4]

ניק קלג, מנהיג הליברלים-הדמוקרטים. יפסיד מן ההפקר? (תמונה: וויקיפדיה)

בכל אופן, ההצבעה הטקטית הזו, היא זו שמובילה לתוצאה המכונה "חוק דיברז'ה" (Duverger's law). חוק זה קובע ששיטות של רוב-יחסי (התרגום הלא כל כך מוצלח של plurality) יובילו בדרך-כלל למערכת דו-מפלגתית גם ברמה האלקטורלית (וקל וחומר ברמת המושבים בפרלמנט). החוק הזה, כמובן, אינו חוק טבע – בקנדה, למשל, מתקיימת כבר עשוריים מערכת ארבע-מפלגתית, ולמעלה משבעים שנה קיימות בפרלמנט לפחות שלוש מפלגות משמעותיות.^[5] זה לא שחוק דיברז'ה אינו נכון, אלא שהוא עובד בעיקר ברמת המחוז הבודד – בכל מחוז התחרות היא בין שני נציגים בלבד. כאשר בוחריהן של מפלגות מסויימות מרוכזים גיאוגרפית, התוצאה היא שבאותם אזורים יש הצלחה למפלגות השלישיות, למרות שהן כמעט ולא זוכות לקולות במקומות אחרים.

עם זאת, מתיו שוגארט מראה כי כמעט שאין מקרים בהם יש שלוש מפלגות עם אחוז פחות או יותר שווה של מצביעים. בחיפוש אחר מערכות בחירות בשיטה הבריטית בהן המפלגה הגדולה ביותר זכתה בלא יותר מ-36% והקטנה ביותר זכתה בלא פחות מ-25%, היה רק מקרה אחד בהיסטוריה – בנובה סקושיה (פרובינציה קנדית), ב-1998. אם מרחיבים קצת את הטווח, אפשר למצוא עוד שני מקרים – שניהם פרובינציות קנדיות. מה שמייחד את המקרה הבריטי הנוכחי מכל שלושת המקרים הללו הוא שבשלושתם הייתה תחרות על המקום הראשון, אבל בבריטניה כיום התחרות היא על המקום השני – מקומה של המפלגה השמרנית במקום הראשון (אלקטורלית, וכמעט בלי ספק גם בספירת המושבים) נראה מובטח.

המירור מרעיפים אהבה על ראש המפלגה השמרנית, דיוויד קמרון (צילום מסך)

רבים בלייבור כיום מודעים לכך, ולכן גברו בעת האחרונה הדיבורים על עידוד הצבעה טקטית בגיבוי מפלגתי. חבר הפרלמנט אד בולז מהלייבור הציע לעודד מצביעי לייבור להצביע לליברלים כדי למנוע נצחון מהמועמד השמרן במחוזות המתאימים. המירור הבריטי אפילו פרסם מדריך למצביע הטקטי איך למנוע את עליית השמרנים. אך מנהיג הלייבור, גורדון בראון, דחה בשאט נפש את ההצעות הללו. אם יורשה לי, אני מאמין שבראון לא דחה את ההצעות הללו בגלל שהן מפוקפקות מבחינה אתית (הן לא, הן לגיטימיות לגמרי), אלא משום שאם הלייבור תזכה להיות המפלגה השלישית אצל המצביעים הראשונה בספירת המושבים, הדבר יביא לתרעומת ציבורית כה גדולה עד שלא יהיה מנוס מבחירות נוספות תוך חודשים ספורים — דבר שגם כך אפשרי לאור הפרלמנט המפולג שיווצר אחרי הבחירות. עדיף לו לא להגיע לעוד סבב בחירות מהעמדה הלא נעימה הזו.

מבחינת מושבים, רוב הסיכויים הם שהבחירות הללו תגמרנה בלי רעידות אדמה חריגות. חוק דיברז'ה ימשיך לפעול כרגיל. מבחינה אלקטורלית, יש סיכוי למכה משמעותית ליוקרתו של הלייבור, ובעיקר לזו של גורדון בראון. בין כה ובין כה, השאלה הכי מעניינת שתשאל מחר היא האם ניק קלג – אחד הפוליטיקאים המעניינים, הרהוטים והאינטלקטואלים ביותר בנמצא כיום, שמוביל סדר יום ליברלי במובן הטוב ביותר של המילה וביושרה ראויה לציון אל מול המתקפות האופורטוניסטיות והפופוליסטיות של שתי המפלגות היריבות – יצליח למנף את ההצלחה היחסית שלו בבחירות הנוכחיות כדי להפוך לכוח פרלמנטרי מרכזי אחרי הבחירות הבאות.

1. אם כי עם מגבלות מסויימות על נשים, לפחות בהתחלה. [↩]
2. לחלופין, אם אותה מפלגה זוכה באופן עקבי בכל המחוזות מהזן הראשון, המפלגה השניה במניין הקולות לא תזכה אפילו למושב אחד. אפשר אפילו לדמיין מצב שבו המפלגה הראשונה במניין הקולות לא תזכה באף מושב – אם למשל המחוזות מהזן השני יניבו תוצאות של 40-35-25, כאשר המפלגה שזוכה ב-35% באופן עקבי זוכה ב-48% במחוזות מהזן הראשון. [↩]
3. למעט המקרה של מצביע למפלגה שאינה צפויה לעבור את אחוז החסימה שמעביר את קולו למפלגה שכן תעבור אותו. [↩]
4. לדוג': במחוז שבו הליברלים הובילו באחוזים בודדים על השמרנים, מצביעי הליברלים העבירו את קולם ללייבור משום שהליברלים הפסידו בספירה הארצית — ובכך גרמו דווקא לבחירתו של המועמד השמרן. [↩]
5. גם בפרלמנט הבריטי יש כמה מפלגות זערוריות, אבל לא סופרים אותן בדרך-כלל. [↩]