לא שומעים!

התקטננות צרכנית קטנה: סלקום התקשרו אלי כדי להציע לי חבילת דקות "המותאמת לצרכי". האזנתי להצעה, ביקשתי לקבל את ההצעה בכתב כדי לוודא שאין שום התחייבות (בכל זאת – הספקים הוירטואליים מתחילים להכנס לשוק, ואין לי שום חשק להיות כבול לסלקום), ובסוף הסמכתי שמדובר ביופי של הצעה. חבל שלא יכלו להציע לי אותה קודם. "אז אתה מעוניין בתוכנית?" שאלה המוכרנית, ואני השבתי שלא רק שאני מעוניין בה, אני רוצה את אותה תוכנית גם על הקו של אשתי. ואז זה הגיע:

"המחשב אומר לא". *שיעול*.

מה זאת אומרת? ובכן, מסתבר שמדובר בתוכנית שמותאמת אישית על-ידי המחשב לפי צרכי. זה מאוד נחמד, השבתי, אבל אני מבטיח לך שהצרכים של אשתי יסופקו מצויין על ידי התוכנית שהצעת לי. "לא", אמרה המוכרנית. "עבור הקו השני המחשב ממליץ על תוכנית כך וכך". אבל אני לא רוצה תוכנית כך וכך, שיקרה ב-40% ממה שהצעתם לי לפני רגע. יש לכם תוכנית, למה אני לא יכול לקבל אותה? "המחשב אומר לא".

טוב, האמת היא שאני לא מטומטם. כשבאתי לסלקום לפני מספר חודשים וביקשתי תוכנית לפי צרכי, הוצעו לי תוכניות שבמוצהר לא התאימו בשום צורה לאופי השימוש שתיארתי להם. סלקום העדיפו לתקוע אותי עם תשלומים יקרים ולא להציע לי תוכנית זולה יותר כי הם חשבו שאין סיכוי שאני אדבר כל-כך מעט שמה שביקשתי ישתלם להם. עברו חודשיים, והם גילו שאני הישראלי הזה שמסוגל לדבר בשקל לדקה ועדיין לקבל חשבון חודשי של פחות מ-30 ש"ח. אז הם התגמשו, והציעו לי תוכנית ב-55 ש"ח, עם יותר ממספר הדקות שביקשתי מהם מלכתחילה. זה, הרי, כל מה שרציתי.

אשתי, לעומת זאת, קצת פחות התאפקה ממני, וקיבלה חשבון חודשי של כ-50 ש"ח, ולכן עבורה אין להם שום סיבה להסכים לתוכנית שהציעו לי. לה הם הציעו תוכנית עם פי ארבע דקות ממה שהיא צריכה ב-70 ש"ח. משמע: התוכנה המתוחכמת של סלקום "מנתחת" את הרגלי השימוש של הצרכן, ואז מציעה לו תוכנית עם הרבה יותר דקות ממה שהוא צריך ב-20 ש"ח יותר ממה שהוא מוציא בדרך-כלל. ולזאת יקרא שירות לציבור הלקוחות.

עכשיו, זה לגמרי בסדר שהם עסק והם רוצים להרוויח, אבל הקטע המטומטם הזה שקודם אני צריך להוכיח להם שהם לא יכולים להרוויח עלי יותר כדי שהם יציעו לי את התוכנית שביקשתי מלכתחילה – זה מעצבן אותי לאללה. וזה שהם מציגים את זה כמשהו ש"מותאם לי אישית" כשההתאמה היא לשורה התחתונה של סלקום, לא לצרכים האמיתיים שלי, זה מעצבן אותי עוד יותר. וזה שהם יכולים בבוטות שכזו להגיד לי שאני לא יכול לקבל את אותה תוכנית שהם הציעו לי גם לקו של אשתי בגלל שהם יודעים שהם יכולים לסחוט מאשתי את אותו הסכום תמורת פחות שירותים — נו, זה כבר לגמרי מחרפן אותי.

אז סלקום, תודה על התוכנית שהצעתם לי. אבל אל תצפו שאני אשאר נאמן לכם ברגע שהספקים הוירטואליים יתחילו לשווק את המסלולים שלהם.

תאמינו לי שזה הולך לעלות לי בדם, אבל אני הולך לכתוב נגד הפטור החדש ממכס על הזמנות מחו"ל מתחת ל-1200 ש"ח.

יש כמה סיבות להתנגד למהלך הזה. האחת היא שמדובר ב"ספין" – לוקחים משהו אחד, ומציגים אותו כמו משהו אחר לגמרי. מהשיח סביב ההחלטה נדמה היה שמהיום כל הזמנה באינטרנט בסכום של מתחת ל-1200 ש"ח לא תעלה לנו שום דבר מעבר למה ששילמנו לחנות ממנה רכשנו את המוצר. כלומר – אפשר להתחיל לחגוג על אמזון! האמת היא שלא בדיוק. מע"מ עדיין יוטל על המוצרים (בסך 16% על בסיס שער הדולר המופקע שמשמש את המכס בימים כתיקונם), ולא ברור עדיין עם כל מיני עמלות שמוטלות כיום על ה"טיפול" בחבילות שעוברות דרך המכס יחסכו מאיתנו בעתיד. 16% הם סכום לא קטן, ולעיתים קרובות הם יביאו את המחיר הריאלי מספיק קרוב למחיר שנשלם בארץ כדי שכל העסק יהפוך ללא כדאי בין כה וכה – מה גם שרבים מהמוצרים הרלוונטיים (כולל, למשל, ספרים) בין כה וכה לא חייבים במכס. כלומר, בכלל אין בשורה.

אבל מה שמטריד אותי יותר כאן הוא התיאור של נתניהו את התוצאות הצפויות של המהלך שלו: "הפטור ממכס על קניות באינטרנט יגביר את התחרות ויוריד את המחירים" הוא צוטט בטמקא. כלומר: נתניהו חושב שהדרך ההוגנת להגביר תחרות בישראל היא במתן יתרון משמעותי לחנויות בחו"ל על פני עסקים מקומיים. זהו ההפך הגמור ממהלך שמייצר מקומות עבודה. זהו מהלך שמחליש יבואנים וסוחרים ומחייב אותם להתחרות בחנויות שלא צריכות להתמודד עם עלויות המכס הישראלי על מוצרים שונים. כלומר, נתניהו אומר שלדעתו, הדרך להגביר את התחרות היא לתת יתרון בלתי הוגן לקבוצה מסויימת. ולא סתם קבוצה: אם כל מיני סוציאל-דמוקרטים לעיתים מטיפים למתן סבסוד והגנה לעסקים מקומיים על חשבון עסקים בחו"ל, נתניהו מחליט דווקא לתת את ההטבה שלו – לחנויות בחו"ל! אם תרצו, אפשר לראות בזה סבסוד: כל פעם שתושב ישראל מחליט שבמקום לקנות מוצר שחייב במכס מחנות בחו"ל ולא מחנות ישראלית, המדינה מסבסדת את עלות הרכישה בסכום המכס שאותו מוצר היה חייב לו היה מיובא בסיטונאות לארץ.

כן. נתניהו, הניאו-ליברל, מוכן לסבסד עסקים, ובתנאי שהם יפעלו מחו"ל ולא מתוך ישראל. וזו, לדעתו, הדרך לחזק את הכלכלה הישראלית.

אתר סלונה מקדם היום את מה שהם מכנים "מחאת הבלוגרים" כנגד התיקון המוצע לחוק איסור לשון הרע. כפי שכבר כתבתי, אותי קצת פחות מעניין התיקון – שפגיעתו רעה בעיקר בכלי התקשורת הממוסדים, ולא בבלוגרים, כפי שדן בכך יפה חיים הר-זהב – ויותר מעניין לדון בחוק שכבר קיים, בפגיעתו הרעה, ובעיקר באיך אפשר לתקן את המצב.

הבעיה העיקרית עבור בלוגרים בחוק איסור לשון הרע, כידוע, היא האפקט המצנן שלו על כתיבה פומבית. הבעיה אינה בכך שאנשים ימנעו מלכתוב דברים שקריים – בכך אין כל רע – אלא בכך שהם ימנעו מלכתוב דברים בכלל, מתוך חשש שהם יתבעו ויאלצו לממן את ההגנה הלא פשוטה במשפט דיבה. המצב נעשה חמור עוד יותר לאור האבטלה הלא-כל-כך-סמויה של עורכי דין רבים, שדירדרה רבים מהם להציע למי שמגיע אליהם עסקה נאה: ייצוג משפטי בתמורה לאחוזים מתוך הסכום שיפסק לתובע. לתובע כאן כמעט אין סיכון: למעט אגרות שונות שעליו לממן, הוא לא ידרש להוצאות, ואילו עורך הדין, שבין כה וכה יושב מובטל במשרדו, יקבל סיכוי להשלים הכנסה.^[1] עם ההבטחה הזו, יכול התובע ללכת בשקט אל הנתבע הפוטנציאלי ולהגיד לו שאין לו שום סיבה לא לתבוע אותו. פתאום עומד לרשותו כלי עוצמתי מאוד – הוא יכול לתבוע כמעט בלי סיכון, בעוד שהסיכון על הנתבע, גם אם הוא בטוח לגמרי בצדקתו, גדול מאוד – לא רק 50,000 ש"ח פלוס הוצאות משפט, אלא גם, ובעיקר, מימון ההגנה המשפטית שלו עצמו.

סתם, שידה עם חתולה. לא קשור לכלום, למה אתם שואלים?

לפיכך, יש הכרח לאזן במעט את החוק הקיים, ולמנוע שימוש לרעה במנגנון (החשוב, לכשעצמו) של תביעת לשון הרע. דוגמא לפתרון אפשרי ניתן למצוא בהצעת החוק של שלי יחימוביץ', ניצן הורוביץ ואורי אורבך – לא במקרה, שלושה עיתונאים לשעבר – למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי. ההצעה מציעה מנגנון לפיו נתבע שמאמין כי התביעה נועדה למנוע השתתפות ב"תהליך הדמוקרטי" יוכל להגיש בקשה לדחייה על הסף של התביעה, ואף לדרוש פיצוי של עד 50,000 ש"ח מהתובע במקרה שהבקשה תתקבל. לא ברור מדוע דווקא ה"תהליך הדמוקרטי" זוכה כאן להגנה, ולא כל פרסום שיש בו עניין לציבור, אבל ניחא. אפשרות אחרת, אולי פשוטה יותר, היא לקבוע כי כאשר מוגשת תביעה בגין לשון הרע יראה זאת בית המשפט כאילו הוגשה במקביל תביעת נגד על-ידי הנתבע על אותו הסכום בגין תביעת שווא. והיה ומצא בית המשפט כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, מתוך רצון למנוע פרסום של דבר אמת בעל עניין ציבורי, יפסוק בית המשפט כנגד התובע את אותו הסכום שביקש לזכות בו בזכות התביעה.

למהלך כזה תהיינה מספר השלכות חיוביות. ראשית – האיומים ירדו מהאולימפוס של עשרות (או מאות) אלפי שקלים לתחומים שבהם גם לתובע הממוצע יהיה קל יותר להתמודד איתם, וכך יורידו במעט מהאיום על הנתבע. שנית, מספר האיומים עצמו יפחת באופן מהותי, מכיוון שיהיה ברור לשני הצדדים שלתובע יש מה להפסיד מתביעה. שלישית, גם במקרים בהם ימומש האיום ותוגש תביעה, הרי שנתבע שבטוח בחפותו יוכל ביתר קלות למצוא עורך-דין שייצג אותו כיאות באותו הסדר שיכול להשיג התובע – כלומר, תמורת אחוזים מהסכום שיפסק. בכך יוחזר האיזון למערכת שעוותה.

הצעת חוק שכזו גם תחשוף את הצביעות של מגישי הצעות החוק הנוכחיות לחיזוק חוק איסור לשון הרע. הטיעון המרכזי של התומכים בהצעות, הרי, הוא ש"מי שלא משקר, לא צריך לפחד". אותו הטיעון בדיוק צריך לפעול גם לזכות הצעות החוק המאזנות: מי שלא תובע כדי להשתיק אלא מכיוון שהוצאה דיבתו רעה, אין לו מה לפחד מהחוק הזה. התנגדות לו כמוה כאמירה שמקובל על המחוקק שחוק איסור לשון הרע ישמש ככלי נשק בידיהם של בעלי הון, קטנים כגדולים, כנגד אזרחים המנסים לפרסם דבר אמת שיש בו משום עניין ציבורי. העובדה שהחוק של יחימוביץ, הורוביץ ואורבך תקוע בוועדה מאז אמצע 2010 מוכיחה מעל לכל ספק שתומכי החקיקה המחמירה דואגים לא לאמת אלא לבעלי הכח והממון בחברה, ושופכת אור נוסף על הדיון הדו-פרצופי סביב החקיקה העומדת על הפרק כיום.

1. יש שיאמרו שאני מוציא כאן את דיבתם של עורכי הדין בישראל רעה. לשמחתי, החוק אינו מאפשר לציבור שהוגדר באופן כללי לתבוע דיבה, ולכן, לפחות בנושא הזה, אני מוגן. [↩]

כן, זה חוק רע. דבילי. מושחת. שפגיעתו רעה. אבל זו לא המלחמה הנכונה עכשיו. אם החוק יעבור, הוא ישיג את מטרתו המוצהרת: צמצום טווח החופש של כלי התקשורת הגדולים לפרסם דברים שעשויים להביא עליהם תביעת דיבה מצד בעלי הון ושררה. כן, זה רע מאוד, ובבוא היום, אין ספק שנפעל לביטול החוק הזה.

אבל הרבה לפני שהוא עבר, הוא השיג שתי מטרות הרבה יותר משמעותיות עבורנו: 1. הוא גילה לרבים מאיתנו שיש חוק במדינת ישראל ששמו "חוק איזור לשון הרע", שמקנה לכל מי שמתחשק לו אפשרות לתבוע אותנו דיבה ולזכות לסכום של עד 50,000 ש"ח (ללא הוכחת נזק), אם אנחנו, הצד הנתבע, לא נוכיח ש-(א') אמרנו אמת, (ב') נהגנו בתום לב ו-(ג') יש בדברים עניין ציבורי. לא יודע לגבי שאר הבלוגרים בישראל, אבל לי אין 50,000 ש"ח בדיוק כמו שאין לי 300,000 ש"ח, כך שהחוק החדש לא ממש משנה לי משהו מבחינת מערכת השיקולים שלי. אני מנחש שזה נכון לגבי רוב הבלוגרים האחרים גם כן. ויותר מכך – אין לי את הסכומים הנכבדים הנדרשים כדי לממן את ההגנה המשפטית במשפט דיבה — אפילו אם אצא זכאי.

קוראים נאמנים של הבלוג שיעיינו בהיסטוריה שלו יגלו שפוסט אחד מהתקופה האחרונה נעלם כלא היה. מדוע? משום שהוא גרם לנשוא אותו פוסט לאיים עלי, בלא-כל-כך-מרומז, בתביעת דיבה. אני יודע לבחור את המלחמות שלי, ולכן לא אמרתי לו ללכת לחפש את עוכרי-הדין שלו, למרות שאין לי ספק שהייתי מנצח במשפט (גם אמרתי אמת, גם יש עניין ציבורי, עד כמה שאני מבין את המושג, ואפילו הסכמתי לאפשר לו לפרסם תגובה – דבר שהוא סרב לו). זה לא היה פוסט פוליטי. זה היה פוסט צרכני פשוט, שהתריע בפני הקוראים על עסק מסויים שנהג בצורה שאני חשתי שהיא אינה הגונה, והמליץ להם (לכם) לא להכנס לשם. ופה עיקר האיום של החוק הנוכחי (איום שמחמיר רק במעט עם התיקון המוצע) – בהתנהלות היומיומית שלנו כאזרחים, כצרכנים, כבני-אדם, שלפתע מצריכה ייעוץ משפטי צמוד.

אז עצם החשיפה שקיבל חוק איסור לשון הרע הקיים בזכות הצעת החוק, גם בלי שיעבור התיקון המוצע, יש בה כדי להשיג את אותו אפקט מצנן עליו מתריעים בלוגרים רבים. היחידים שהתיקון המוצע עשוי להזיז להם הם כלי התקשורת הגדולים, שיכולים להתמודד עם הוצאות משפט בקלות יחסית, ואינם מתרגשים מ-50,000 ש"ח פה ושם.

2. הדבר השני שהדיון סביב החוק (הזה, וזה שקדם לו) השיג, הוא הסטת הדיון הציבורי מצדק חברתי חזרה אל "השמאלנים הבוגדים האלו". ופה כבר מדובר בנזק שהרבה יותר קשה לתקן. כבר כתבו לפני על התגובה האינסטינקטיבית של אומת האינטרנט השמאלני, על הנביחות הללו ששוב מציבות אותנו מעברו השני של מתרס שמאחוריו עומד רוב הציבור ולא ממש מבין מה אנחנו רוצים. כן, זו פגיעה בעקרון ליברלי מקודש. אבל רוב הציבור לא מתעניין בעקרונות ליברליים. כן, אי אפשר להשיג צדק חברתי בלי שמירה על העקרונות הדמוקרטיים הליברליים. אני מבין את זה, אתם מבינים את זה, אבל רוב הציבור שתומך ברעיון של "צדק חברתי" לא מבין את זה. מה שהמחאה של הקיץ התחילה לעשות זה לגבש בקרב ציבור גדול יותר את הרעיון ש"דמוקרטיה" זה לא משהו שצריך לעניין רק שמאלנים, שזכויות אדם זה משהו שמגן על כולנו, לא רק על פלסטינים ואנרכיסטים, ושהיריב האידאולוגי האמיתי של רוב הציבור נמצא בקריית הממשלה, לא בשייח ג'ראח. אבל המחאה רק התחילה בכך, והיה זה מתפקידנו להמשיך ולטפח את הקואליציה החדשה הזו, לעודד אותה ולהפוך אותה, לאט לאט, לכח אלקטורלי שיתנגד לממשלה המכהנת.

מה שפרץ החוקים החדש שהופיע עם חזרתה של הכנסת מהפגרה עשה זה להחזיר אותנו למשבצת של "השמאלנים", וזו משבצת שממנה קל מאוד לרוב הציבור להסתכל עלינו בפרצוף חמוץ, לזלזל בנו, להתעלם מאיתנו. אם אנחנו רוצים לתקן את הדמוקרטיה בישראל, אסור לנו להשאיר אותה לבד. אנחנו חייבים לבנות ולטפח את הקואליציה של תומכי הדמוקרטיה הליברלית עם תומכי ה"צדק החברתי". לא כולם ישרדו את התהליך – רבים יעדיפו לוותר על שני העקרונות כדי לדבוק בעקרונות שהם רואים כחשובים יותר (ארץ ישראל השלמה? שנאת ערבים? לא יודע). אבל גורלנו תלוי ביכולת ליצור זיקה בין שני הרעיונות – של צדק חברתי ושל ליברליזם. ואת הקשר הזה לא נצליח ליצור אם כל פעם שהממשלה תצלצל בפעמון הקטן שלה אנחנו נרוץ כמו כלבים פבלוביים להפגין כנגד "הימין" ונשכח להסביר לציבור למה זה פוגע לא רק בנו, אלא בהם.

מה שמחזיר אותי לנקודה הקודמת – איך זה שבכל הדיון סביב החוק הזה הסכמנו לכלל שהנושא הוא פוליטי? עיקר הפגיעה היא בכלל לא פוליטית. הפגיעה הישירה ביותר היא פגיעה צרכנית. כשאני, כצרכן, כותב פוסט שלילי על בית עסק, ובכך מסתכן בתביעת דיבה ובתשלום של אלוהים יודע כמה מאות אלפי שקלים – זו פגיעה חמורה ביכולת שלנו להשיג הישגים כמו אלו של מחאת הקוטג'. תחשבו מה היה קורה אם תנובה הייתה תובעת את מארגני החרם בתביעת דיבה. תחשבו מה היו סיכוייה של ההתארגנות הבאה להתגבש. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, אם אנחנו בכלל רוצים לפעול פומבית כנגד החוק הזה. לא להגיד למה הוא רע לנו, אלא למה הוא רע להם, אלו שכרגע לא מעניין אותם כל הסיפור הזה, ומאמינים, באמת ובתמים, שכל עוד אתה לא מוציא את דיבתו של איש רעה, אין לך ממה לדאוג. אלו שמאמינים שהם לא הוציאו דיבה כנגד איש — אבל קריאה מרפרפת של עמוד הפייסבוק שלהם תעלה אינספור הערות שיכולות להפוך לתביעות דיבה כנגדם. בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו חייבים לקשור את הנושאים הנוגעים לזכויות אדם ולעקרונות הליברליים חזרה לשאלות החברתיות של צדק חברתי, של המאבק הצרכני, של יוקר המחיה ושל שלטון ההון.

כי אם יש סיכוי כלשהו שהמחאה לא תלך לאיבוד, הרי הוא רק בכך שאנחנו נדאג להשאיר אותה רלוונטית לכל מה שקורה.

דפקו את הרופאים, אין מה להגיד. מכל המקצועות העולם, רק הרופא מקבל על עצמו עם קבלתו לחוג הרופאים מחוייבות אתית חברתית שאין להתפשר עליה. לחברי כנסת ולשרים, למשל, אין מחוייבות אתית לשמור על שלום הציבור ועל שלום החברה שבחרה אותם לתפקידם. הם בסך הכל צריכים להתחייב לשמור אמונים למדינה ולחוקיה – דבר שנדרש, כמדומני, מכל אזרח שמעוניין לשמור מרחק מבתי הכלא של המדינה. חברי הכנסת והשרים יכולים לזרוק זין על כולנו, להגיד לעובדי הקבלן שהם יכולים לחפש את החברים שאין להם, להגיד לכבאים שילכו לחפש אותם בסופרטנקר, להגיד ל-80% מהציבור שהמחאה שהם תומכים בה מעניינת את עכוזה של סבתא שלהם, ולהגיד לרופאים שאם לא נאה להם להיות רופאים בתנאים שהמדינה מציעה להם אז יש להם בעיה, כי אסור להם להתפטר אז נה-נה-בננה. כל זה – זה בגדר התנהגות אתית, מסתבר, של חברי הכנסת והשרים שלנו.

אבל לרופאים? לרופאים אסור לשבות, ואסור להם להתפטר, ואסור להם להכריז שבתנאים הקיימים, הם לא ממשיכים לעבוד. מעשים כאלו, מספר לנו רן רזניק בישראל היום^[1] הם "ביזיון של האתיקה הרפואית"; הם הוכחה ש"הרופאים שוכחים שהם בחרו במקצוע עם מחויבות אנושית, מקצועית ואתית בצידו", טוענת נעמה כרמי.

כי הרופאים לא בסדר כאן, כמובן. הם אינם אלא חבורה של רודפי בצע שגילו שהטריק המוצלח ביותר להפוך לעשיר מופלג הוא להקדיש את חלק הארי של עשור כדי ללמוד מקצוע, שאחרי השלמתו הם ידרשו לעבוד שנים ארוכות בעבודה שאין בה לילה ואין בה יום, בתשלום נמוך, בינות אנשים שבשעתם הקשה לעיתים קרובות משתלחים באנשים המטפלים בהם ולפעמים אף נוקטים אלימות פיזית ממש – וכל זה, הו הו, כדי שאחרי שיהפכו למומחים מדופלמים, יוכלו להמשיך לשרת את הציבור בבתי החולים הציבוריים, ועוד יעזו להקים קליניקה פרטית כדי שיוכלו גם לחיות חיי רווחה בזעת אפיהם. כי זאת יש לדעת – בישראל, הרעיון שכל ההשקעה הזו בהון אנושי גם צריכה להקנות לאדם בעשור החמישי לחייו מקום בעשירון העליון של ההכנסות, זו גסות ורעות רוח. מה פתאום? הם צריכים להרוויח גרושים ועוד להגיד לנו תודה שאנחנו מוכנים להפקיד את גופנו ובריאותנו בידיהם העניות כדי שיוכלו למלא את ההתחייבות האתית שנטלו על עצמם.

If I do not violate this oath, may I enjoy life and art, respected while I live and remembered with affection thereafter.
(מתוך השבועה ההיפוקרטית בנוסח האנגלי המודרני)

הקלף המופרך החדש של מתנגדי הרופאים הוא הטענה שהצטרפותם של הרופאים המומחים למחאה והבעת התמיכה בה היא רק הוכחה לכך שכל הסיפור הזה הוא בסך הכל דרך לזרז את הפרטת הרפואה הציבורית – שזו, בעצם, משאת נפשם של הרופאים כולם. מצחיק: הרופאים הבכירים מביעים סולידריות עם המתמחים, ומכך מסיקים המבקרים שבעצם זו הכל מזימה של הבכירים, והמתמחים רק משרתים את האינטרסים שלהם. מסתבר שכן, הערבות ההדדית כן פסה מן העולם.

אבל הנה העניין: רוב הרופאים רוצים לעבוד ברפואה. הם רוצים לעבוד בבתי החולים הציבוריים. הם רוצים לטפל באנשים. אבל כן, הם גם רוצים תמורה לכל ההשקעה שהם השקיעו בהפיכתם לרופאים מומחים ובעלי שם. יש שתי דרכים לאפשר להם לעשות זאת: או שימשיכו לשלם להם גרושים ברפואה הציבורית ויאפשרו להם לעבוד גם ברפואה פרטית כדי "להשלים הכנסה", או שישלמו להם כראוי במסגרת הרפואה הציבורית. רובם המוחלט של הרופאים, ואני מוכן להתחייב לנכונות המשפט הזה, יעדיפו לבלות את כל חייהם במסגרת הרפואה הציבורית אם המשכורת שיקבלו שם תהיה מכובדת כבר משלב מוקדם יחסית בקריירה — לא משהו שיהפוך אותם לעשירים מופלגים, אפילו לא בהכרח משכורת של ח"כ (33 אלף ש"ח לחודש, בלי מחוייבות משמעותית לאתיקה מקצועית כלשהי), אבל משכורת שתשקף באופן נאות את ההשקעה הדרושה, ואת מספר שעות העבודה החודשיות של רופא מתמחה.

I will remember that I remain a member of society, with special obligations to all my fellow human beings, those sound of mind and body as well as the infirm.
(מתוך השבועה ההיפוקרטית בנוסח האנגלי המודרני)

אבל צריך לזכור שחלק גדול מהדרישות של המתמחים הן כלל לא בנושאי שכר. הם מבקשים להשוות את חוקי שעות העבודה והמנוחה שלהם לנהגי משאיות. הם מבקשים להקצות תקנים (באמת, לא בהבטחות) בכל רחבי הארץ. וגם הדרישה לשיפור תנאי המתמחים היא הכרחית כדי שמקצוע הרפואה ימשיך למשוך אנשים איכותיים גם בעתיד. הצעירים, בסופו של דבר, אינם מטומטמים. והם אפילו אינם מחוייבים בשבועה ההיפוקרטית, אז מבחינתם שירקבו כל הזקנים במסדרונות וכל הילדים הקודחים – למה להם להכניס את הראש שלהם למיטה החולה הזו וללכת ללמוד רפואה, אם המדינה עצמה חושבת שכל הרופאים הללו אינם שווים משכורת נאותה? אם הרופאים הם באמת כאלו רודפי בצע כפי שמציגים אותם, הרי שאדם משכיל ובר-מוח יכול להשיג כסף בדרכים הרבה יותר זריזות במקצועות אחרים. ואם הם לא כאלו, אולי בכל זאת כדאי להקשיב להם?

1. להגנתי: אני לא קראתי בעיתון, רק ראיתי את ההפניה לטור שלו בעמוד הראשי של העיתון של האיש שישב מולי ברכבת. [↩]

אז רענן שקד כתב טור על איך שבלוגרים זה רע כי הם לוקחים לנו את העבודה ובועלים לנו את הנשים ואיך אתה היית מרגיש אם איזה בלוגר היה גונב לך את העבודה ומזיין את אחותך או משהו,^[1] וכל מיני אנשים נכנסו לויבראציות. אבל מה שתפס לי את העין הוא דווקא פוסט של פחדן אנונימי אצל עידוק.

פחדן אנונימי מבכה על מותו של העיתונאי האמיתי, שמת הרבה לפני שכל הבלוגרים באו.^[2] ומיהו אותו עיתונאי?

עיתונאי נבדל מאיש תוכן בזה שהוא סקרן, חריף, והמניע שלו אידאליסטי: הוא רוצה לתפוס את הבני זונות. [...] עיתונאי הוא אדם לא שקט: הוא תמיד מחפש לדחוף, לחטט, להזיז, לשנות, לדעת עוד. [...] עיתונאי הוא מניאק בתשלום. [...] עיתונאי רוצה לשנות את העולם.

הוא רוצה לתפוס את הבני זונות. זהו המניע של העיתונאי, אליבא דפחדן אנונימי. לא, חלילה, ליידע את הציבור, לספק לו מידע חשוב על אופן התנהלות המדינה בה הוא חי, על עמדותיהם של הפוליטיקאים ביניהם הוא יידרש לבחור עוד כך וכך שנים. לא, כמובן, לתת לו תמונה מהימנה של מצב הכלכלה ושל האלטרנטיבות השונות לתיקון הבעיות. לא. עיתונאי הוא מניאק, ועוד בתשלום.

אם תשאלו אותי (ולמרבית ההפתעה, מישהו שאל אותי, ואפילו ישלמו לי כדי לספר את זה לילדים זבי חוטם!) אם אנחנו רוצים למצוא את המקור הראשוני לבעיות של הדמוקרטיה בת זמננו, הוא נמצא כאן, בפסקה הזו של הפחדן האנונימי: בתפיסה הצינית הזו של הפוליטיקה, שהופכת לתפיסה צינית של תפקיד העיתונאי, שהופכת לציניות טוטאלית של כלל הציבור כלפי הפוליטיקאים.

פעם היה טרנד קצר של אנשים ששאלו למה אין בעיתון מדור של חדשות טובות. למה תמיד רק חדשות רעות? הם שאלו. והתשובה הייתה ברורה מאליה – כי חדשות טובות הן לא חדשות בכלל. הן פרופגנדה. וזה נכון. אבל מה רע בקצת חדשות נייטרליות? איך אנחנו יכולים להתלונן על זה שהח"כים שלנו לא מופיעים לדיונים במליאת הכנסת או בועדות אם לאף אחד לא אכפת מה נאמר שם בכל מקרה? אני אספר לכם סוד: הדיונים במליאה לא משיגים כלום אם אף אחד לא יודע שום דבר עליהם. אין לכנסת שום כוח בפני עצמה, מכיוון שהיא אחוזה במלתעות הממשלה. באופן אירוני, הפעמים היחידות שבהן מראים לנו את מליאת הכנסת בטלוויזיה הן כשהיא ריקה, ומראים לנו אותה משום שהיא ריקה. אם היו מראים לנו אותה כשהיא מלאה – ולא על תקן של "חדשות טובות: מליאת הכנסת מלאה!", אלא משום שמדווחים ברצינות על תוכן הדברים שנאמרו שם והנושאים שנידונו שם – אולי היא הייתה ריקה קצת פחות.

ואני לא מנסה לטעון שהתקשורת אשמה. התקשורת היא חלק מהמכלול כאן. כן, הם ויתרו על התפקיד האזרחי החשוב שלהם כדי לפנות יותר מקום לדברים "מעניינים" כמו תמונות של צעירות משכשכות בשדה חיטה או דיווחים מהחזית על הקניות האחרונות של איזו כוכבנית ריאליטי. אבל מצד שני אנחנו, הציבור, לא אמרנו כלום כשזה קרה. לא התלוננו בפני אף אחד שכבר לא נותנים לנו את הדבר שלשמו, בעצם, אנחנו קוראים עיתונים: ידע על העולם הסובב אותנו.

אבל מה כל זה שווה אם אפילו מי שנזעק להגנתו של העיתונאי האידאלי אוחז בתפיסות מעוותות כל כך, ציניות כל כך, של תפקידו האמיתי של העיתונאי. כן, העיתונאי צריך להפוך כל אבן כדי לחשוף את האמת. אבל מה זה שווה אם כאשר האמת פשוט עומדת בפני מליאת הכנסת ונואמת בפירוט את מהותה, העיתונאי מסב את ראשו והולך לחפש אמת מעניינת יותר במזנון הכנסת?

אני מאמין שכשנותנים באנשים אמון, רוב האנשים יוכיחו עצמם כראויים לאמון הזה. קרה לכם פעם שישבתם איפשהו והייתם צריכים ללכת לדקה, אז ביקשתם ממי שיושב לידכם שישים עין על התיק שלכם? חשבתם כמה שזו בקשה מופרכת, על פי התפיסה הנפוצה? הרי – כל אנחנו צריכים לחשוב – לו אני הייתי האיש, ברגע שהמבקש היה מסתלק הייתי מתחיל לחטט בתיק, ואם יש שם משהו בעל ערך, מיד הייתי לוקח אותו ומסתלק משם. אבל אנחנו לא חושבים ככה, כי ברור לנו שאם בן-אדם יושב לידנו בספריה או בבית קפה, הוא לא נמצא שם כדי לגנוב, ואם הוא לא נמצא שם כדי לגנוב, סביר להניח שהוא באמת לא יגנוב שום דבר. אנחנו נותנים אמון באנשים. וברובם המכריע של המקרים, הם מוכיחים שהאמון הזה היה מוצדק.

אבל בפוליטיקאים אנחנו לא נותנים אמון. הם כולם עצלנים, בטלנים, שקרנים ומושחתים.^[3] תפקידם של העיתונאים, לפיכך, הוא לא לדווח לנו על מעשיהם של הפוליטיקאים באופן ענייני, אלא לגלות באיזה אופן הם רימו אותנו. ואם הם לא רימו אותנו? אז אל תגיד כלום. שלא תתפס בטעות במילה טובה (או נייטרלית) על פוליטיקאי, כי זה יחזור לנשוך אותך בתחת כש (לא "אם") הוא ימצא אשם.

אז לא, פחדן אנונימי, תפקידו של העיתונאי הוא לא להיות מניאק בתשלום. תפקידו הוא לדווח לי על כל מה שחשוב. תפקידו אינו לחשוף עוולות אלא לתת לי מידע אמין – גם לחשוף עוולות, אבל גם לספר לי סתם דברים יומיומיים כמו החוקים שנחקקים במדינה וההתנגדויות שמעלים חברי הכנסת של האופוזיציה למדיניות הממשלה. אתה יודע, השטויות האלו שהופכות דמוקרטיה למשהו שיכול ממש לתפקד.

–

ואם אנחנו כבר בענייני תקשורת, קצת פרפראות, אבל ממש בקצרה: מורן שריר פרסם אתמול טור בו הוא מציע את רחמיו לכוכבות מעושרות.

"מעושרות" היא תוכנית נהדרת לצפייה בעיקר כי מודגש בה ממד אירוני שלא היה קיים בתוכניות קודמות מהסוג הזה. זה לא רומן משרתות שאמור להצית בנו קנאה. להן יש כסף אבל לנו יש מודעות וכבוד עצמי. "מעושרות" היא כמו תוכנית סאטירה על הפוליטיקאים שלנו. אנחנו בזים להם, לועגים להם והיינו רוצים להחליף אותם. אבל בשום אופן לא להתחלף איתם.

לא ראיתי דקה של התוכנית הזו ואין לי כוונה לשנות את המצב הזה, אבל נראה לי, אם לשפוט רק לפי מה שקראתי עד כה, ששריר פספס את המניפולציה המרכזית של התוכנית הזו: זו תוכנית שנועדה לגרום לו לבוז וללעוג לעשירים. היא נועדה לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו. העשירים הללו – הם כל כך דפוקים! אומר לעצמו שריר. אני עני וטוב לי. לנו יש מודעות וכבוד עצמי, הוא אומר לעצמו, וטופח לעצמו על השכם. וה"לנו" הזה מבדיל בין העשירים לעניים (או לכל הפחות, למעמד הביניים), ובמרומז נותן לנו לחשוב שכל העשירים הם כאלו – טמבלים מביכים.

like a dog lying in the corner they will bite you and never warn you

ואם הם טמבלים מביכים, אז למה שיפריע לנו שהם שם? שימשיכו להיות עשירים ומביכים, ואנחנו נמשיך להיות עניים ומודעים לעצמנו, והכל טוב ובסדר. אם פעם היו משווקים לנו את החלום האמריקאי – שאם רק נשאף ונרצה ונעבוד קשה, בסוף אולי נוכל להיות כמו העשירים והנערצים – היום, כשברור לכולם שרובנו לעולם לא נגיע לאלפית ממה שיש לאנשים באלפיון העליון בלי קשר לכמה קשה נעבוד, המסר שמשווק לנו השתנה. עכשיו אומרים לנו "עזבו אתכם, באמ'שכם. בשביל מה לכם להיות כמוהם?" להם יש כסף – אבל לכם, לכם יש מודעות עצמית!

וזה שמורן שריר אפילו לא מספיק מודע לעצמו כדי לראות שעשו לו את המניפולציה הזו? זה מה זה פאתט.

1. לא, ברצינות, מישהו צריך לעשות השוואה ספרותית בין ז'אנר ה"בלוגים זה רע" לבין השיח סביב מהגרי עבודה ו/או שב"חים. [↩]
2. אל תעשו פלטפורמות פרסום נוחות באינטרנט, כל הבלוגרים יבואו? די, די, הטוויטר הזה יהרוג אותי בסוף. [↩]
3. אני יושב עכשיו על פרוטוקולים של סיעת הליכוד בזמן ממשלת רבין השניה. מצחיק כמה שהם מנסים לגייס את הסיסמא "מושחתים נמאסתם" – הסיסמא שהפילה את הליכוד – כדי להפיל את ממשלת העבודה. הם פחות או יותר אומרים במפורש שמה שצריך להראות זה ש"גם המערך מושחתים". [↩]

רק כדי לסגור את הסיפור, היום קיבלתי טלפון מנציג של חנות הרהיטים האנונימית, והוא הודיע לי שלמרות שהמפעל גובה ממנו מחיר מלא על היחידה, הוא לוקח אחריות על הטעות שקרתה, וידאג שישלחו וירכיבו לנו את השידה שהזמנו כפי שהזמנו אותה.

שזה, בעצם, כל מה שרצינו. חבל שלקח להם כל כך הרבה זמן להתעשת ולעשות את הדבר הנכון מבחינה שירותית. כן, יתכן שעכשיו החנות בעצם לא תרוויח כלום מההזמנה שלנו, אבל התחושה שלי היא שהיא הפסידה הרבה יותר מהפרסום השלילי שהיא קיבלה מהסיפור הזה – לא רק פה בבלוג, אלא גם דרך הרשתות החברתיות שלי ושל ההורים שלי, שגם הם גרים באזור. אנחנו חיים בעידן שבו סיפורים כאלו מופצים הרבה יותר מהר מאשר בעבר, ויש להם גם נטייה להשאר שם לדראון עולם.

זה מחזיר אותי לאותה בעיה כל-ישראלית: הרצון לא לצאת פראייר, ואחותה התאומה – הפראנויה שכולם מנסים להוציא אותך פראייר. הגישה הזו עומדת בניגוד מוחלט ליסוד המוחלט של תודעת שירות טובה: הלקוח תמיד צודק. המשפט הזה הפך לקלישאה, וכצפוי מחברה כמו החברה הישראלית, משמעותו עוותה עד כלות. עקרון "הלקוח תמיד צודק" אין משמעו כניעה אוטומטית לכל גחמה של הלקוח. היא אינה הוראה, אלא הנחת יסוד – אפשר לערער עליה, אבל צריך סיבה טובה לעשות כן. כלומר, כאשר לקוח בא לנותן שירות בתלונה, ההנחה הבסיסית צריכה להיות שהלקוח צודק. התשובה האוטומטית צריכה להיות "אני מצטער שנתקלת בקושי, תן לי לברר מה קרה פה ואני אחזור אליך עם פתרון."^[1] במקום זאת, התגובה שאני נתקל בה בדרך כלל בארץ היא רתיעה והתגוננות. ההנחה היא שהלקוח מנסה לדפוק אותך ולנצל אותך. זוהי הנחה הרסנית, משום שהיא מובילה לתגובות שרק מסלימות את העימות בין הלקוח לבין נותן השירות.

זה לא שאין לקוחות שינסו לנצל את בעל העסק. ישראלים שמגיעים לחו"ל ומתוודעים לקלות ההחזרה של מוצרים מיד מתחילים לתכנן תחמונים – לקנות מצלמה דיגיטלית יקרה לפני טיול ולהחזיר בסופו, לדוגמא. אבל אלו הם מקרי קיצון, ואני חושב שעד מהרה אפילו הישראלי הבלתי-נלאה ביותר יתעייף ופשוט יקנה את מה שהוא צריך וזהו. יש כאן מידה של ריגוש מהחידוש שבמדיניות החזרה ליברלית אמיתית.

הפתרון, אני חושב, הוא משהו שכבר כתבתי עליו פעם – להפסיק לפחד להיות פראיירים. לא בגלל שזה "לא נורא להיות פראייר", אלא בגלל שהפחד הזה משתק אותנו, הוא גורם לנו להיות אגרסיביים, הוא הופך כל אינטראקציה עם אדם אחר להתנגשות. יש לנו הטייה מובנית לחשוב על כל סיטואציה במונחים של האפשרות הגרועה ביותר, ובמונחים של מימד אחד של הסיטואציה (מה שדניאל כהנמן כינה "הטיית המיקוד" או "אשליית המיקוד" – כאשר אנחנו מנסים לדמיין איך נרגיש אם נאבד את מאור עינינו, אנחנו חושבים אך ורק על כל הדברים שלא נוכל לעשות בלי לראות, ובתוך כך נוטים להתעלם מכל הדברים שכן נוכל לעשות שגורמים לנו אושר. התוצאה היא הערכת חסר של האושר שנוכל להשיג במצב המדומיין). אנחנו חושבים על אותם לקוחות שינסו לרמות אותנו, ומתעלמים מכל אותם לקוחות שיהיו כל כך מרוצים מאיתנו שהם יספרו עלינו לכל חבריהם ויחזרו אלינו שוב ושוב. אנחנו חושבים על כל הכסף שנפסיד כי היינו פראיירים, ומתעלמים מכל הכסף שאנחנו יכולים להפסיד אם יצא לנו שם של נותני שירות גרוע.

המוכר בחנות הרהיטים לא יצא פראייר כשהוא הסכים, בסופו של דבר, לספק לי את השידה שהזמנתי. אבל התגובה האינסטינקטיבית שלו להניח שאני מנסה לרמות אותו גרעה משמעותית מהסיכוי שלו להרוויח ממני בעתיד כשאחפש רהיטים נוספים לרכישה, או כשאמליץ למישהו על מקום לקנות בו רהיטים. התיקון שנעשה בדיעבד שיפר את המצב, אמנם, אבל רק במעט, ובהחלט לא הביא אותו לאותה רמה בה היה אילו הייתה זו התגובה שלו מהרגע הראשון.

–

פעם כשהייתי נוסע בכבישי ארצנו, הייתי לעיתים מנסה לעקוף מסלולים פקוקים, למשל בירידה למחלף, ולהדחף לקראת סופם. היה לי תירוץ לכך: כולם עושים את זה, ואני לא רוצה לצאת הפראייר שעומד בתור כשכולם נכנסים לפניו. אבל זה לא נכון. לא כולם עשו את זה – הרוב, הרי, עמדו בפקק והמתינו בזמן שאנשים כמוני ניצלו אותם והפכו אותם לפראיירים בעל כורחם. העובדה היא שרוב האנשים אינם מנסים לנצל אותנו או לדפוק אותנו. רוב האנשים אינם מנסים לעקוף בתור. רוב האנשים אינם מנסים לרמות חנויות. רוב הפוליטיקאים אינם בכנסת כדי לעשות לביתם. רוב הסטודנטים אינם מנסים לסחוט ציונים שלא מגיעים להם. רוב המובטלים אינם מנסים להשיג קצבאות במרמה. רוב המורות באמת מרגישות תחושת שליחות כאשר הן עומדות מול כיתה, ולא רק הגיעו למקצוע בגלל החופשים הארוכים. כאשר אנחנו מכוונים את כל פעולותינו כדי לתפוס את אותם מעטים שמנסים לדפוק את המערכת, במקום לרכז את מאמצינו לסיוע לאותם אלו שבאמת זקוקים לעזרתנו, אנחנו פוגעים בכולם.

אין משמעות הדבר שצריך לוותר לגמרי על הניסיון להמנע מניצול על-ידי רמאים, אלא שהמניעה הזו צריכה להיות משנית למטרות הראשיות של הפעולות שלנו או הארגון שלנו.

ככל שיותר ישראלים יוותרו על הפחד הקמאי הזה מ"לצאת פראייר", כן תשתפר האווירה הציבורית בישראל, וכן ישתפרו חיינו ויכולתנו לתפקד כחברה. אבל חשובה מכך היא ההבנה של כמה שיותר אנשים שבאמת רוב האנשים סביבם לא מנסים לדפוק אותם. שרוב האנשים בישראל הם הגונים, בלתי-אלימים ושוחרי שלום. (ואחרי שנצליח בכך, אולי גם נוכל להתחיל לשכנע אנשים שאותה תובנה בדיוק תופסת גם לגבי הפלסטינים, למרות הכל.)

–

בלי קשר: העבודה הארכיונית שלי בימינו לוקחת אותי לאמצע שנות ה-80, ימי ההמולה התקשורתית והפוליטית סביב תופעת כהנא ומפלגת כך. אולי אני עוד אכתוב משהו יותר מפורט בהזדמנות, אבל רציתי לחלוק אתכם מסקנה אחת שהגעתי אליה בינתיים. העיתונים בשנת 85 היו מלאים בכתבות על התפשטות הכהניזם. עשרות מאמרי דעה ביכו על מותה הקרב ובא של הדמוקרטיה הישראלית. ידיעות על מיליציות שמתארגנות כדי למנוע מהערבים "להסתובב בערים שלנו ולהטריד את הנשים שלנו", התארגנויות למניעת התבוללות, להחרמת מעסיקי ערבים.^[2] השוואות של ישראל לדרום אפריקה הופיעו כבר אז. האיום בהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית היה לא פחות מאיים עבור רובו המוחלט של הציבור בישראל כבר אז. עדויות זוועה על התבטאויות גזעניות מחרידות של בני נוער עיטרו את עמודי המוספים, ואפילו כתבה על מורות שלא הסכימו ללמד את תוכנית החירום להנחלת ערכי הדמוקרטיה, כי "יש משהו במה שכהנא אומר" הגיעה אל עמודי החדשות.

בקיצור, שום דבר לא השתנה. כל הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן עכשיו, כל התפיסה שלנו של מצור על הדמוקרטיה מצד ציבור ימני מאין כמותו – הכל היה כבר אז, לפני 26 שנים. והנה שרדנו. הדמוקרטיה לא קרסה, ובכמה תחומים אפילו הצלחנו להשתפר מאז.

אז אני לא אומר שלא צריך להלחם כדי לשקם את הדמוקרטיה בישראל. אני לא אומר שלא צריך להתנגד בחריפות לגזענות ולשנאה. אני רק אומר שאין סיבה להתמלא יאוש. אפשר לשמור על תקווה.

שנה טובה.

–

רואים? הבטחתי לכם שאחזור להטפות מוסר!

1. ובאמת לחזור אל הלקוח תוך פרק זמן סביר! [↩]
2. בקרית ארבע אפילו הוחלט שכל העובדים הערבים יפוטרו לאלתר ורק יהודים יועסקו בבניית העיר ובשאר עבודות. אין לי מושג כמה זמן ההחלטה הזו שרדה לפני שהתרסקה על מצוקי המציאות. [↩]

שלשום האתר לא פעל במשך למעלה מ-24 שעות בגלל תקלה כלשהי באחד התוספים של וורדפרס. נדב, שמש העמים, צל הלאומים, ניסה לשכנע את החבר'ה בגו דדי שהכל טופל והם יכולים לחבר אותי חזרה למכשירים, אבל זה לקח יותר זמן מהמצופה. בלילה חלמתי חלום: בחלומי הייתי מושאו של ראיון במוסף של ידיעות אחרונות, ואלפי אנשים ניסו להכנס לבלוג שלי במהלך החג אבל לא הצליחו בגלל שהוא לא היה זמין. התעוררתי בסביבות שלוש בלילה, ולא הייתי בטוח האם היה ראיון או לא. ליתר בטחון קמתי למחשב כדי לבדוק אם האתר זמין ולראות אם במקרה היה זינוק משמעותי בסטטיסטיקות. האתר עלה, הסטטיסטיקות הראו תריסר כניסות מאז חצות. למחרת בבוקר עדיין הייתי חצי-משוכנע שהיה ראיון איתי בידיעות אחרונות.

סיפור אמיתי. ילדים: הזהרו מהתמכרות לסטטיסטיקות.

–

אחד הדברים המבאסים בלחזור לארץ הוא חוסר הזמינות של אמאזון. במהלך השהות בקנדה, אם רציתי ספר בדרך כלל לא הייתי חושב פעמיים – הייתי נכנס לאמאזון ומזמין את הספר, לפעמים זורק עוד אחד פנימה כדי לקבל משלוח חינם, וכעבור יומיים הספר היה אצלי. עכשיו פתאום יש חישובים של עלויות המשלוח, וגם אז מדובר על כמה שבועות עד שהספר יגיע, שזה – כאמור – מבאס לאללה.^[1]

אז החלטתי לנסות לפנות לטוב ליבם של קוראי הבלוג ולשכנע אתכם לתרום לקרן מלגה המחיה שלי (כפתור התרומה נמצא למעלה משמאל), בתמורה להבטחה: בכל רגע נתון אני אאסוף תרומות לרכישת ספר מסויים, ששמו יופיע מתחת לכפתור התרומות – כרגע מדובר בספרו החדש של פרנסיס פוקויאמה, The Origins of Political Order: From Prehuman Times to the French Revolution – ואני מבטיח לפרסם ביקורת על הספר חודשיים מרגע הגעתו למעוני. (למה חודשיים? ובכן, לפחות במקרה של הספר הזה, מדובר על למעלה מ-600 עמודים, אבל גם במקרים פחות קיצוניים, אני קורא די לאט.) ככה אני הורג שתי ציפורים במכה אחת – גם משיג ספרים שאני רוצה, וגם מכריח את עצמי לקרוא אותם, במקום לתת להם לשבת על המדף במשך שנים עד שאני נזכר בהם.

אם במקרה לא מעניין אתכם לקרוא מה יש לי להגיד על הספר הזה, אתם מוזמנים להכנס לרשימת המשאלות שלי באמאזון ולבדוק אם שם יש משהו שיעניין אתכם יותר. אם תקנו עבורי ספר כלשהו, אני מבטיח לסקור אותו. דיל?

1. טוב, זה לא מדויק – בטורונטו יש גם את אחת הספריות האוניברסיטאיות הטובות בעולם. אם רציתי ספר בדרך כלל המקום הראשון שהייתי הולך אליו זה שם, וכמעט תמיד היה להם הספר שרציתי. אבל אם במקרה רציתי לרכוש ספר, מסיבה כזו או אחרת, אז הייתי יכול ללכת לאמאזון בלי להתלבט. [↩]

שלא בטובתי נחשפתי לקמפיין החדש של משרד הקליטה שקורא לישראלים "לעזור ל[יורדים] לחזור לארץ". יניב גומס כבר ניתח כמה כשלים בסרטונים השונים בקמפיין, אבל הוא החמיץ נקודה בסיסית חשובה.

קמפיין משרד הקליטה סובל מאותה מחלה ממנה סובלת ההסברה הישראלית באופן כללי (הצעה לשם: הַסְבֶּרֶת, או בשמה הטכני: דיסוסיאציה אינפורמציונלית מופנמת). הסובלים ממחלה זו חושבים שהם מפנים מסרים חשובים לקבוצת יעד אחת (בדרך כלל חיצונית, בחו"ל), אך למעשה כל המסרים שלהם מופנים לקבוצת יעד אחרת (בדרך כלל הציבור הישראלי). הקמפיין הנוכחי, למשל, כלל אינו קמפיין שנועד להחזיר יורדים לארץ. זהו קמפיין להפחדת ישראלים פן ירדו מהארץ.

יש שתי סיבות עיקריות לכך, שמשלימות זו את זו. ראשית, מי שירד מהארץ ומעוניין לשמור על זהותו היהודית יודע, הרי, שהאיום באובדן הקשר ליהדות הוא איום ריק. כמעט בכל יעד סביר של היורד הממוצע תהיה קהילה יהודית ענפה, ולעיתים קרובות גם קהילה ישראלית לא קטנה. לא רק שהמשפחה הישראלית בחו"ל אינה מאבדת קשר עם היהדות, אלו הנוטים לכך אף עשויים לעבות את קשריהם עם הדת היהודית, להתחיל לבקר בבית כנסת (לאו דווקא אורתודוכסי, אמנם) ולציין את חגי ישראל באופן שבארץ אולי לא היו טורחים או אפילו נרתעים מלעשות.

הסיבה השניה היא שהגירה היא לא תהליך קצר או פשוט או קל, ורוב מי שביצע אותו השקיע בכך מחשבה רבה. מרבית הסיכויים שהם כבר חשבו על שאלת הזהות של הילדים, ואם לא, הם יחשבו עליה די מהר אחרי שיגיעו לשם. כן, רוב מי שיחזור לארץ יעשה זאת מטעמים סנטימנטליים (אם כי לאו דווקא אלו שמופיעים בקמפיין), אבל לא קמפיין הוא מה שיעיר את הרגשות הללו, ולא אלו שנוטים להגיב לרגשות הללו צריכים להיות היעד של קמפיין החזרה, כי הם יחזרו בכל מקרה, בלי קשר לקמפיין כזה או אחר או להטבות עלובות כאלו או אחרת שמשרד הקליטה יכול להציע להם. מי שישראל צריכה לשאוף להחזיר, אם בכלל, הם בדיוק אלו שכבר הסכינו להקרבה הזו (אלו שאינם רואים בכך כל הקרבה, סביר להניח, הם מקרה אבוד. אלא אם במקרה אשתם דווקא כן. אהם).

אותם זה לא ירתיע לגלות שהילד חושב שעכשיו כריסטמס ולא חנוכה,^[1] ובטח לא יטריד אותם שהילד מדבר אנגלית – אחרי הכל, אם הם היגרו לחו"ל, הם רוצים להתערות בחברה המקומית, ותנאי ראשון להתערות הוא יכולת לדבר בשפה המקומית.

במיוחד מרתיח התשדיר שמתריע ש"בני הזוג לא תמיד יבינו מה זה אומר" להיות ישראלי. זהו תשדיר שכל כולו בדלנות. שימו לב שאפילו בן-זוג יהודי אינו מספיק טוב כאן עבור כותבי התשדיר, כי גם הוא לא יהיה שותף לתחושת האבל של יום הזכרון לחללי צה"ל. רק ישראלי שורשי הוא זיווג טוב מספיק לבנות ישראל הנאוות!^[2] העניין הוא שלמיטב הבנתי, בני זוג מסוגלים לדבר אחד עם השני, ולהסביר כל מיני דברים עליהם. הגישה המובעת בתשדיר הזה מציגה כל קשר זוגי בין תרבויות כבלתי אפשרי. למה רק ישראלית עם לא-ישראלי זה רע? אולי גם אשכנזי ומזרחית זה רע? אולי לא כדאי לישראלים ותיקים להכנס לקשר זוגי עם עולי ברה"מ?

בארבע שנותי בקנדה ראיתי הרבה זוגות, רבים מהם שילבו בני זוג מתרבויות שונות בעליל, ומעולם לא הבחנתי בבעיות שנבעו מההבדל הזה ביניהם. בעיות זוגיות נובעות מהבדלים בהעדפות אישיות, לא מהבדלים בחגים וימי אבל. אם בן הזוג שלך רואה אותך עצובה ביום הזכרון וחושב שאת מתכננת לילה פרוע במיטה, הבעיה היא לא בהבדלים התרבותיים ביניכם, אלא בזה שהחבר שלך הוא שמוק חסר רגישות.

כל האזהרות הללו נועדו לנגן על מיתרי ליבם של ישראלים שחושבים להגר, לא על אלו של מי שכבר עזבו את הארץ ומסתדרים עם זה.

–

ההטבות שישראל מציעה לתושבים חוזרים הן בדיחה. וזה בסדר – לא צריך להציע הטבות נרחבות לתושבים חוזרים, כי אף מהגר שפוי בדעתו לא יחליט לחזור לארץ בגלל שנותנים לו הטבות כלשהן. לעבור מדינה זה תמיד תהליך מייגע, יקר ומעיק. ההטבות נמצאות שם, לכל היותר, כדי לעזור למי שכן מעוניין לחזור לעשות כן מבלי להרתע מההוצאה הכספית הכרוכה, למשל, בתשלום מכס על יבוא חפציו לארץ או לחלופין רכישת תכולת דירה שלמה מאפס.^[3]

אם ישראל רוצה להחזיר לארץ את המוחות הבורחים, צריך להשקיע יותר באקדמיה הישראלית; צריך להענות לדרישות תנועת המאהלים ולאפשר רווחה גדולה יותר למעמד הביניים; צריך להשקיע הרבה יותר בחינוכם של אותם ילדים שאתם לא רוצים שיחשבו שחנוכה זה כריטסמס – בין השאר, למשל, אפשר ללמד עוד כמה דברים חוץ מחגי ישראל, מורשת ישראל, תורת ישראל, היסטוריה של עם ישראל, תגבור לימודי יהדות, ולימודי-לאומנות-במסווה-אזרחות. בקיצור, צריך להפוך את המקום הזה למקום שגם אנשים שלא מוכנים לגור בו בכל מחיר בגלל סיבות סנטימנטליות ירצו לגור בו. כן, אני יודע, זה לא מאוד פטריוטי, ומי בכלל רוצה את המכוערים האלה, ואם לא טוב להם פה שילכו. אני מבין. אבל אם אתם עד כדי כך לא רוצים אותם, אז בבקשו אל תגידו להם לחזור למדינה שלא מוכנה לנקוף אצבע כדי שהם ירצו לגור בה.

–

קנדה היא מדינת הגירה. היא משקיעה תקציבים אדירים בלשכנע אנשים שאין להם שום קשר לקנדה שהם רוצים להגר לשם ולגור שם. היא מספקת סיוע כלכלי בתחילת הדרך, אבל זה לא העיקר. היא בעיקר משקיעה תקציבים נרחבים בהפיכת קנדה למקום שטוב לחיות בו, והיא עושה זאת בהצלחה לא מועטה. ההצלחה הזו מתרגמת להגירה משמעותית של בעלי מקצוע והשכלה למדינה. ישראל, לעומתה, מדגישה בקמפיין הזה ובנסיונותיה העלובים האחרים להחזיר יורדים שישראל זה מקום שרע לחיות בו, שאנשים מתים בו במלחמות, שאי אפשר למצוא בו עבודה רווחית, ושגם אם כן, קשה להתקיים ממנה בכבוד. שזה נכון, כמובן. אבל השקעה נאותה יותר של תקציב המדינה תהיה בלשנות את המציאות הזאת, לא בלהפוך אותה לבסיס זהותנו.

כבונוס, גם אלו שכבר חיים בארץ ירוויחו מזה. אבל מאיתנו אני מניח שלא אכפת לכם.

1. אגב, לא יודע איך זה בארה"ב, אבל בגן של הילד שלנו, לא רק הוא ידע שחנוכה עכשיו, אלא כל הילדים. אפילו צמד הליצנים שבאו לעשות להם הופעת כריסטמס קטנה שילבו במופע גם שירי חנוכה. [↩]
2. את מישהו זה הפתיע שה"מתבוללת" היא אישה ולא להפך? עזרו לנו להגן על הואגינה היהודיתישראלית! [↩]
3. אפרופו: ברצינות? רק שני מחשבים למשפחה? הגיע הזמן לעדכן, במיוחד אם אתם רוצים למשוך חזרה אקדמאים. [↩]

הלם ואימה

באמת תהיתי כמה זמן ייקח עד לחוויה הישראלית האותנטית הראשונה. משרדי הממשלה עברו כולם בנעימים ובשירותיות ראויה לציון. רכישת המוצרים השונים עברה ללא תקלות, אינטרנט וטלפון הותקנו בזריזות ולשביעות רצוני. תהיתי האם באמת יתכן שישראל שינתה פניה.

ואז הגיע הזמן לדבר עם חברות הסלולר.

מאז סוף שנות ה-90 היה לי חשבון בסלקום. אבא שלי תמיד שילם את החשבון, ובכל מקרה מספר הדקות החודשי שלי הוא כל כך זעיר עד שהחשבון שלי לעיתים רחוקות הגיע למאה שקלים. כשעזבנו את הארץ, המספר נשאר פעיל ללא תוכנית, ויכולנו להשתמש בו בחופשות. אחרי שחזרנו הפעלנו מחדש את מכשיר הנוקיה הותיק שלי – זה שרכשתי מתישהו לקראת אמצע העשור הקודם, והורי תרמו עוד כרטיס סים שישב חסר מעש ונטול חיובים אצלם, והוא נכנס ישירות לתוך הטלפון הלא-מי-יודע-מה-חכם של אשתי. כך יצא שיש לנו שני מספרים ברשת סלקום, שניהם ללא תוכנית.

רצינו, לפיכך, לבדוק את האופציות שלנו. קפצנו חיש קל למרכז השירות של סלקום ברחובות ושוחחנו עם איש המכירות החביב באשר לאופציות שלנו. ראשית, שאלנו כמה אנחנו משלמים עכשיו לדקה. הסוכן ועוד עובדת במקום רכנו על המחשב שמולו ועל פרצופם נמרחו חיוכים משועשעים – אתם משלמים כמעט שקל לדקה! סיפרה לנו הבחורה בהפתעה משולבת בגועל.^[1] אוקיי, השבנו, זה אכן הרבה כסף. מה יש לכם להציע לנו?

ובכן, אמר הסוכן – על כמה דקות אנחנו מדברים? האם אתם משוחחים בטלפון מעט, בסביבות ה-500 דקות, או הרבה, בסביבות ה-1000? הבטתי בו כלא מאמין. אמממ… כחכחתי – אנחנו מדברים בסביבות ה-100 דקות. למעשה, בקנדה היינו בתוכנית שנתנה לשנינו במשותף 150 דקות, כולל שיחות נכנסות, ומעולם לא הגענו לכמות הזו. עכשיו היה תורם של השניים מולנו להביט בנו בתדהמה. המשפט "does not compute" חלף במוחי באותו הרגע.

לבסוף התעשת סוכן המכירות והתחיל להציע לנו שלל מסלולים שבבירור לא היו דומים בכלל למה שחיפשנו, כולם יקרים הרבה יותר ממה שהיינו מוכנים לשלם. לבסוף התייאש והציע לנו מסלול "הכי פשוט" (זה שם המסלול. או משהו בסגנון, בכל אופן) – במסלול זה, אנחנו נדרשים לשלם 30 ש"ח תמורת הזכות לשלם לשלם לסלקום רק 69 אג' לדקת שיחה. בחישוב זריז, ועל בסיס ההנחה הבלתי-מבוססת שאנחנו כעת משלמים שקל לדקה, הגעתי למסקנה שכל אחד מאיתנו צריך לדבר לפחות מאה דקות כדי להתחיל לחסוך כמה אגורות במסלול הזה. הסברתי לסוכן את האבסורד, אבל הוא משך בכתפיו: זה מה יש.

תזכרו את זה בפעם הבאה שמישהו יגיד לכם שאם אתם רוצים לחסוך, אתם צריכים להפסיק לצרוך כל כך הרבה.

עם אורנג' דיברנו בטלפון, והתוצאות היו זהות באופן מטריד. איה התחרות ירום הודה?

שומרים על החיוך

אבל אז – הו, אז! – אז דיברנו עם פלאפון, ופלאפון הפתיעו אותנו לטובה. בתשלום של 20 ש"ח לחודש בלבד, נזכה לזכות לשלם רק 39 אג' לדקה. הנה לנו חסכון משמעותי. "ואין התחייבות?" שאלתי את הנציג בטלפון. "לא", הבטיח זה האחרון. "ואנחנו לא צריכים לשלם שום דבר על הסים?" שאלתי, בזוכרי כיצד אורנג' דרשו 99 ש"ח תמורת הכרטיס. "לא," השיב הנציג, אחד גל סבג.

נפלא! השבתי, ומיד הסכמתי לתוכנית. כעבור זמן קצר חזר אלי גל וסיפר לי כי שליח עם צמד הסימים שלי יגיע אלי מחר בשעות הבוקר. "אה, ודרך אגב, הסימים יעלו לכם 80 ש"ח כל אחד," הוא התנצל. טעות, חשבתי. קורה. הוא התנצל, הוא אמר לנו מראש, וזה עדיין יותר זול מהמתחרים. על טעות קטנה כזו לא מבטלים עסקה.

ביום שישי הגיעו צמד שליחים ובאמתחתם סימים וערימת ניירות. ובראש הערימה – צמד הדפים שחברות הסלולר מחוייבות לספק על פי ההוראות החדשות של משרד התקשורת.^[2] עיינתי בזריזות בדפי עיקרי התוכנית ומיד צד את עיני פרט מטריד: 18 חודשי התחייבות. "מה זה זה?" שאלתי את השליח בעברית צחה. זו תקופת ההתחייבות, הסביר השליח לפגוע המוחין שישב מולו. אבל אני ביקשתי במפורש תוכנית בלי התחייבות. מיהר השליח להתקשר למרכז השירות. אני הסברתי לאחמ"שית הנחמדה שאני לא מוכן לחתום על שום התחייבות, והיא הסבירה שגל סבג אינו היום, ולכן אי אפשר לברר את הנושא. לבסוף הגענו לפשרה – אני אקבל את הסימים, אבל לא אחתום על החוזה, וביום ראשון נברר את הנושא ויוציאו לי חוזה חדש. אם לא נגיע לעמק השווה, הם ישלחו שליח כדי לקחת את הסימים. לגיטימי.

יום ראשון היה נאיבי

הסימים נשארו בכרטיסי הפלסטיק שלהם – כל עוד אין לי חוזה, כמובן, אינני רוצה להשתמש בכרטיסים. ביום ראשון התקשרנו בחדווה לפלאפון (המספר שמר סבג נתן לי לא עבד, אז התקשרנו למספר הרגיל של מוקד המכירות). הסברנו לנציגה את המצב, והיא אמרה לי – אבל זה לא מכירות. מה זאת אומרת? אני עוד לא קניתי כלום, אז מן הסתם אתם צריכים למכור לי את זה. אבל אתה כבר לקוח שלנו, אז עכשיו זה שירות לקוחות. איך לקוח שלכם אם עוד לא חתמתי חוזה?

אבל היה ברור לי שלא יצא כלום מהדיון האקזיסטנציאלי הזה, אז ביקשתי שתעביר אותי לשירות לקוחות. שוב הסברתי את הסיפור, והנציגה אמרה שהיא תפתח קריאה להאזנה לשיחה המקורית, כדי לוודא שאכן הנציג הבטיח ללא התחייבות, ואם כך היה, יחזרו אלי וימצאו פתרון. זה כבר נשמע לי חשוד – ואם, נניח לרגע, לא הובטח לי חוזה ללא התחייבות, ועכשיו החלטתי שכזה אני רוצה, אז לא יימצא פתרון? אבל בסדר, יאללה, נחליק את זה.

לפני שנותקה השיחה נזכרתי לוודא – ברחל בתך הקטנה – שאני לא אחוייב על הימים שהסים יושב לי על המדף בכרטיס הפלסטיק שלו ללא שימוש. בודאי שאני מחוייב, הסבירה לי הנציגה. מה זאת אומרת? אבל לא חתמתי על חוזה. לא משנה, היא המשיכה, ברגע שהסכמתי טלפונית להפוך ללקוח, מיד הפכתי ללקוח של פלאפון, ומיד התחיל לדפוק המונה. מה, שאלתי, אפילו לפני שקיבלתי את הסימים עצמם? כן, ענתה לי. מרגע שקיבלתי את העסקה. אבל לא קיבלתי את העסקה! לא חתמתי על שום חוזה! בשלב זה ביקשה הנציגה להעביר אותי במעלה ההיררכיה הארגונית. יאללה, לכי על זה.

שוב לספר את הסיפור, שוב לפתוח בקשת האזנה. שוב השאלה. "תראה," הסבירה הנציגה הבכירה, "אתה עכשיו לקוח שלנו, ואתה בתוכנית עם התחייבות. אני אפילו לא יכולה להעביר אותך לתוכנית אחרת, כי אז תצטרך לשלם קנס על יציאה לפני סיום ההתחייבות." ?!?! "אבל לא חתמתי על שום חוזה! איך אני יכול להתחייב אם בפירוש דחיתי את החוזה עם ההתחייבות?" "ככה זה."

טוב, התייאשתי. לא רוצה שתבדקו את השיחה. בואו קחו את הסימים. "מה פתאום? אתה צריך ללכת למרכז השירות שלנו ולהחזיר אותם." כן, למרבה התדהמה, עוד פעם שיקרו לי. אני יודע, גם אני הייתי מאוד מופתע. ומיואש. בסדר, בסדר. איפה מרכז השירות? "מתחם כך וכך." איפה? "מתחם כך וכך, מה אתה לא מכיר?" אפשר כתובת? "כן." תודה.

נכנסנו לאוטו ונסענו לקניון נטוש בשולי רחובות, בו היה סופרמרקט, חנות פרחים, חנות בגדים ושלט גדול ומאוד לא מקצועי של "עולם הילדים". ומרכז השירות של פלאפון. וזהו – כל השאר, עזובה.

נכנסים פנימה מנופפים בכרטיסי הפלסטיק והסימים עדיין בתוכם. שלום! באנו לבטל עסקה! ביקשה הבחורה בכניסה את מספרי הטלפון שלנו, ואז אמרה – "אבל לא קיבלתם אישור." למה אני צריך אישור? "כתוב פה שביקשתם לדבר עם גל סבג." אני מבטיח לך בהן צדק שאין לי כל רצון לשמוע את השם גל סבג עד יום מותי. "לא משנה, צריך אישור." למה אני צריך אישור כדי לבטל חוזה שאני בכלל לא חתום עליו יומיים אחרי שלא חתמתי עליו? "צריך. שבו ותמתינו." טוב. מפעם לפעם ראינו את הנציגה מנסה להשיג את מר סבג החמקמק בטלפון. לבסוף, היא דיברה עם האחראית שלו. שיחה קצרה בין הנציגה לבין האחראית. "את רוצה לדבר איתו?" אבל אני לא רוצה לדבר עם אף אחד. אני רוצה שיבטלו את העסקה. בסופו של דבר הועבר אלי אחר כבוד הטלפון ושוחחתי עם האחראית, סיוון. הסברתי לה שנמאס לי, שאני לא אוהב שמשקרים לי, ושאני לא רוצה שום תוכנית בהתחייבות, וכרגע אני גם לא רוצה שום תוכנית אחרת. קחו את הסימים שלכם ותעזבו אותי בשקט. נאלצתי לחזור על ההסבר הזה עוד מספר פעמים, ולבסוף סיוון נכנעה. הידד!

הטלפון הוחזר לנציגה, שאמרה לתוכו "אז לקודד אותו?" כאילו לדעה שלי בנושא אין שום משמעות. "בסדר". הקלידה כמה אותיות על המסוף, ואמרה לנו "טוב, בוטל." מצויין. אפשר אישור בכתב על הביטול? "לא, אתם יכולים לראות על המסך שהכל בוטל." זה באמת יופי, אפשר אישור בכתב? "לא, אני לא ישות משפטית [?! כך!]." עוד כמה דקות התעקשות, הנציגה הולכת לדבר עם המנהל, חוזרת, אומרת שאי אפשר. אני מבקש לצלם את המסך עם האישור. היא אומרת שאי אפשר. שוב התעקשות ("אל תזלזל באינטיליגנציה שלי!"), שוב מנהל. בסוף המנהל מסכים שהנציגה תתן לנו פתק עליו כתוב "בוצע ביטול עסקה" עם מספר הפניה. ובזאת הסתפקנו.

–

קשה, באמת קשה, אחרי החזרה מקנדה, להתמודד עם שירות מחריד שכזה, רצוף שקרים והטעיות. שלא תבינו לא נכון – אני לא אומר שהחברות המתחרות יותר טובות. הבעיה היא בדיוק שכולן אותו חרא. ואני יודע שאתם יודעים את זה, אבל צריך להזכיר את זה שוב ושוב. כי בעוד שהשירותים במשרדי הממשלה דווקא השתפרו פלאים בשנים האחרונות, דווקא השירות בחברות מסחריות ממשיך ומתדרדר מדחי אל דחי.

אין שום הצדקה להמשך ההגנה על החברות הסלולריות. אם משרד התקשורת צריך להאבק בזכייניות הסלולר שוב ושוב – ללא הצלחה – כדי שלא תעשוקנה את הלקוחות, המשמעות היא שאין שום סיבה שמשרד התקשורת ירגיש מחוייב אליהן. את השוק הזה צריך לפתוח. הרבה לפני שפותחים את שוק החלב לתחרות מחו"ל, צריך לאפשר תחרות אמיתית בתחום שמתעמר בלקוחותיו עד בלי די.

ולפלאפון: אני יודע שאני לא לקוח רווחי במיוחד, אבל הפסדתם אותי בכל זאת. אני מאחל לכם הפסדים נוספים בעתיד.

ולסלקום: זכיתם מן ההפקר. אני מצפה בכיליון עיניים ליום שבו אוכל להחליף אתכם בספק סלולרי הגון שנותן מענה גם ללקוחות כמוני. במהרה בימינו, אמן.

1. מאוחר יותר נזכרנו שבעצם לא אמרו לנו כמה אנחנו משלמים בדיוק, אבל ניחא. [↩]
2. אם אתה פוליטיקאי צעיר ואתה רוצה לשדרג את הפופולריות שלך, אני ממליץ להפוך לשר התקשורת. זו המשרה הקלה ביותר לריצוי הציבור. כל מה שצריך הוא אחת לכמה זמן להוציא רגולציה חדשה שעיקרה קביעה שחברות סלולר לא צריכות להיות חלאות. הציבור יריע, חברות הסלולר ימצאו דרך חדשה להיות חלאות בלי לעבור על התנאים שפורטו בהוראות, וכולם יהיה שמחים. [↩]