לא שומעים!

גל מור שאל בחורימבה מה היינו עושים אם האינטרנט היה מת. לא הספקתי לענות כשעלתה השאלה (מאז גם התפרסם פוסט עם תשובות של קוראים), והסיבה לכך היא שאין לי מושג, וזה קצת מוזר שאין לי מושג. לאינטרנט ממש נכנסתי, אם זכרוני אינו מטעני, לקראת סוף שנות ה-90, מה שאומר שעדיין רוב החיים שלי היו נטולי אינטרנט. לכאורה, אני אמור לזכור ימים בהם לא היה אינטרנט, ולהסיק מכך מה אני אעשה בלי אינטרנט. כן, זה לא יהיה כיף כי אני אאבד הרבה דברים שהאינטרנט סיפק לי ולא היו שם לפני כן (למשל, קבוצה גדולה למדי של אנשים שמוכנים להקשיב לקשקושים שלי), אבל את הדברים הבסיסיים – אותם נוכל פשוט לחזור לעשות כמו פעם. נכון?

אז זהו, שאין לי מושג מה עשינו פעם – כנראה כי אני סנילי – אז אני זקוק לעזרתכם. איך ידענו דברים לפני האינטרנט? למשל, אם נתקלנו במודעה ברחוב למוצר חדש, איך יכולנו לדעת פרטים נוספים על המוצר הזה? האם היינו רושמים לעצמנו מספר טלפון שבו אפשר לקבל פרטים נוספים, ואז גם מתקשרים אליו וממש משוחחים עם נציג על יתרונותיו של המוצר? נשמע לי מופרך לחלוטין. האם היינו הולכים לחנות לבדוק אם במקרה המוצר נמצא אצלם ושואלים את המוכר?

ואיך ידענו על ספרים חדשים? האם מה שלא הופיע בעיתון או בתצוגה של חנות הספרים לא היה קיים עבורנו כלל? ומה עם ספרים ישנים שפתאום הפכו לרלוונטיים לתחומי העניין שלנו או לטעם שלנו? האם היינו צריכים לשוחח עם הספרנית כדי לגלות אותם?

אולי מה שבאמת מחריד עבורי בעולם שלפני האינטרנט, מה שגורם לי להודות לאילומינטי שנתנו לנו את רשת האינטרנט, הוא כל האינטראקציות הבין-אישיות הישירות הללו שאנשים נאלצו לקיים בעולם שבו לא יכולנו לגשת לטקסט קבוע, או לפחות לתקשר דרך הדוא"ל. חישבו על עולם שבו אם הייתם צריכים לשאול את המרצה שלכם שאלה, הייתם ממש צריכים ללכת לשעות הקבלה, במקום סתם לשגר אימייל. או שהייתם צריכים להתקשר לחנות ולשוחח עם מישהו כדי לגלות מה שעות הפתיחה (או להגיע כשסגור) במקום לבדוק באינטרנט לפני שיוצאים. או שהייתם צריכים ממש ללכת לסוכן נסיעות כדי להזמין כרטיס טיסה לאיפשהו. כל העולם היה מלא באינטראקציות ישירות עם היצורים הדביקים והמגעילים האלה – אנשים זרים. אלוהים אדירים, כמה עגום ומגעיל היה להיות בן-אדם עד להמצאת האינטרנט!

–

הבהרה: אני לא לגמרי בטוח אם הפסקה האחרונה הזו היא סרקסטית או לא.

לפני כמה ימים ראיתי לראשונה בחיי ספר אלקטרוני מקרוב (זה של סוני, לא הקינדל). אחד הדברים שתפסו את תשומת ליבי זו העובדה שהגדלה או הקטנה של הפונט משנה בהתאם את מספר ה"עמודים" בספר.

ימים ספורים לאחר מכן, בעת שבדקתי עבודות של סטודנטים שמתי לב למשהו שהבחנתי בו בעבר, אבל לא ייחסתי לו חשיבות: סטודנטים נותנים מספרי עמודים שאינם מתייחסים למספור של עמודי המאמר בכתב העת, אלא למספור של העמודים בקובץ ה-PDF שהם הורידו. המספור האמיתי, בסופו של דבר, מרגיש שרירותי לגמרי לסטודנט בן ימינו, שבסבירות גבוהה לא ראה כתב עת מדעי בחייו. המאמרים בפורמט האלקטרוני הרבה יותר נגישים ונוחים מאשר ללכת לספריה, לאתר את הגליון הנכון של כתב העת, ואז עוד לצלם עותק של המאמר, כי אי אפשר להוציא את החוברות מהספריה.

העניין הוא שמספור עמודים הוא קונבנציה נוחה ביותר – היא תוצר לוואי מקרי של טכנולוגיית הדפוס, אבל זהו תוצר לוואי שימושי להפליא. בכל טקסט באורך של יותר מכמה אלפי מילים, מתן מראה מקום כללי ("קננגיסר 2009", כדוגמא פיקטיבית) זה לא ממש מועיל, במיוחד אם מראה המקום מתייחס לנקודה ספציפית בטקסט, ולא למאמר באופן כללי.^[1] אובדן הקונבנציה הזו, בין אם בטקסטים עם מספור דינאמי כמו בספר האלקטרוני, ובין אם טקסטים בלי מספור כלל כמו רשומות בבלוגים, ייצור בעיה למי שרוצה לתת מראה מקום מדוייק. ובעוד שאפשר לחשוב על סטנדרטים חלופיים למראי מקום (למשל, מספר פסקה), הדבר יצריך יצירת מספור יעודי ומלאכותי, להבדיל מהאורגניות של מספור עמודים בספר.

עכשיו אני קצת סקרן לדעת איך הבעיה הזו תפתר.

1. דוגמא טובה היא ציטוטים ישירים – מתן מראה מקום ברמת העמוד מאפשר לקורא שלא מכיר את הטקטס המצוטט לבדוק את ההקשר שבו נכתב הקטע שצוטט. [↩]

אז אלוהי הגוגל נענו לשוועתי, וקיבלתי סוף סוף את ההזמנה שחבר שלח לי לפני שבוע (בצירוף מקרים משעשע, נשלח אלי מכתב מארה"ב באותו היום, והגיע תוך יומיים. אבל לדוא"ל של גוגל לקח שבוע. אכן, דואר-חלזונות).

אם אתם הקורא שאני נוטה לדמיין לעצמי, זה שמעורה בנושאי אינטרנט וטכנולוגיה, ובין כה וכה קורא את חורימבה ואת הגלוב, אז באמת שאני לא חושב שאני אחדש לכם הרבה, ואם אתם אנשים שלא מתעניינים בנושאים הללו, אז זה לא יעניין אתכם בכל מקרה. בקיצור, פוסט מיותר. קצת כמו הגוגל ווייב.

אז מה זה הגוגל גל?

אליבא דגוגל, מדובר בשלב הבא באבולוציה של הדוא"ל. למעשה, זה מרגיש יותר כמו מוטציה פרנקנשטיינית בין דוא"ל, תוכנת מסרים מיידיים ומעבד תמלילים שיתופי (דוגמת גוגל דוקס). כל "גל" פותח שיחה בין מספר אנשים. בשיחה הזו כל אחד יכול להוסיף הערות בכל שלב ובכל מקום בטקסט, ואפילו לערוך טקסט שאחרים כתבו. לתוך הטקסט אפשר לשלב תמונות, סרטים, מפות וכל מה שעולה על דעתם של אנשים שיוסיפו תוספים (סטייל פיירפוקס) לסביבת הפיתוח של הג"ג.

למה זה טוב?

אמממ… בואו נחכה עם השאלה הזו, אוקיי?

אז מה הבעיה?

בואו נתחיל עם דיסקליימר: כשגוגל הוציאו לראשונה את הגוגל רידר, ניסיתי אותו ונשבעתי לא להתקרב אליו יותר. לא הייתי חובב גדול של קוראי רסס בזמנו גם ככה, אבל הרידר לקח את כל המגבלות של הקוראים שניסיתי לפני כן, והוסיף עוד כמה דברים מעצבנים בשביל הכיף. עזבתי אותו אחרי כמה ימים של התנסות, וסיפרתי לכל מי ששאל שזה דרעק של קורא. רק כעבור אי אלו חודשים ניסיתי אותו שוב בעקבות עדכון של הממשק, וגיליתי מוצר הרבה יותר טוב, והטוב ביותר שנתקלתי בו עד אז, והתחלתי להשתמש בו באינטנסיביות. יכול להיות שאותו הדבר בדיוק יקרה עם ג"ג, מה גם שגוגל אפילו לא קוראים לגרסא הנוכחית בטא אלא "פריוויו". אז יתכן שתוך מספר חודשים כל הדברים שאני אציין כאן כבר לא יתקיימו בגרסא משופרת של השירות. ובכל זאת:

הסוגיה המציקה ביותר לגבי ג"ג היא ההחלטה המוזרה שלהם להמציא את ממשק המשתמש מחדש. דוגמא בולטת הוא סרגל הגלילה שלהם, שמתפקד באופן שונה מכל סרגל גלילה אחר שאני מכיר, כאשר גלגול הגלגלת של העכבר מביא לגלילה קופצנית ואיטית עד כדי טירוף. למה זה טוב? מה הבעיה עם הגלילה שכולנו מכירים? לא ברור.

הלאה. כשמספר אנשים עורכים מסמך משותף, איך אפשר לזהות מה כתב מי? בקלות: לכל משתתף יש צבע שונה. ברור, לא? לא בג"ג. כאן, למרות שכל אחד יכול לערוך כל טקסט שכתב מישהו אחר באותו הגל, אין שום אינדיקציה איזה חלקים נכתבו על ידי הכותב המקורי ואיזה חלקים לא. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה "להריץ מההתחלה" את הגל, ולבחון שלב שלב את התפתחות הטקסט. נשמע קצת מייגע בשביל לגלות פרט כל כך אלמנטרי? גם אני חושב.

עוד סוגיית ממשק היא הבחירה להציג את המשתתפים בכל גל רק באמצעות תמונת המשתמש שלהם. עד כמה שאני ראיתי, אין אפשרות פשוט להציג את שמות המשתתפים כפי שהם מוצגים, נגיד, בדוא"ל שנשלח למספר אנשים. זה מאוד נחמד, כי חיווי גרפי הוא בד"כ נעים יותר מאשר טקסטואלי, אבל זה גם לא אפקטיבי במיוחד: זה תופס יותר מקום (כדי שהתמונות תהיינה גדולות מספיק), זה לגמרי לא יעיל אם הרבה אנשים לא טרחו להוסיף תמונה לפרופיל שלהם, זה לא יעיל גם אם אנשים שאתה מגלגל איתם הם אנשים שלא ראית אף פעם, כפי שאכן קרה עם כמה מהאנשים שמופיעים אצלי ברשימת הכתובות (באופן אירוני, דווקא האנשים שאני מכיר מהחיים האמיתיים משתמשים באיור ולא בתמונה של עצמם).

אבל ללא ספק הדבר שהכי יפריע לכם להשתמש בזה ממש הוא ששום דבר לא נכנס לתוך החלונית של הגל. אפילו סרגל הכלים לא מצליח להכנס במלואו לתוך חלון הגל אם פתוח אצלי גם חלון ניווט וחלון הכתובות – ואין שום אינדיקציה לכך שיש עוד כפתורים שאני לא רואה, או דרך להגיע אליהם פרט להרחבת החלונית למסך מלא.

ועכשיו עם כל הכלים:

או קחו למשל את השאלה הפשוטה: האם יש עדכונים חדשים בגל מסויים? יש אינדיקציה ברורה ונוחה ברשימת הגלים, ויש אפילו אינדיקציה סבירה בתוך כל גל – אבל אם אני רק יושב וצופה בשיחה בין שני אנשים אחרים (או אפילו מנהל שיחה עם מישהו אחר, כל עוד אני לא מקליק ספציפית על כל פריט שהוא הוסיף, הם כולם ישארו בגדר "לא קרואים". והרי לכם אחת המגבלות בשילוב שבין צ'ט לבין אימייל. נו, תגידו, אבל את יכול לסמן את הכל כקרוא בסוף, לא? כן. אבל זאת בתנאי שאני בטוח לגמרי שאי שם במעלה הפתיל לא החליט מישהו לחמוד לצון ולהוסיף כמה מילים בלי לספר לי.

זה לא שאין פתרונות לבעיות הללו בממשק, אבל הם מסובכים מדי, והם מתלבשים על ממשק שהוא בכל מקרה לא ברור, ועל פתרון לבעיה לא לגמרי ברורה.

מה שמחזיר אותנו לשאלה הקודמת: מה עושים עם זה?

לא לגמרי ברור. כתוכנת מסרים מיידיים, זה כבד, זה איטי, וזה באופן כללי לא משהו. כפלטפורה לעיבוד תמילילים שיתופי, לא ברור איזה יתרון יש לזה על גוגל דוקס, ואפשר לזהות הרבה חסרונות. ככלי דוא"ל זה חסר ערך לחלוטין – במיוחד כל עוד אין אינטגרציה של זה עם ג'ימייל, ולא ברור אם ואיך תהיה. ככולם ביחד זה פשוט עוד מקום שאני צריך לבדוק כדי לראות שלא קיבלתי משהו חדש – והרי זו בדיוק הסיבה שאני מעדיף את גוגל טוק על כל החלופות האחרות!

בהחלט יתכן שאחרים ימצאו לזה שימושים ואני פשוט חסר דמיון. מישהי כבר הספיקה לבקש ממני הזמנה בטענה שהיא חושבת שזה יוכל להיות שימושי עבורה, אם כי יש לי ספקות.

יתכן גם שהבעיה העיקרית היא שגוגל פשוט לא היו צריכים לחשוף את ג"ג בפני אנשים כמוני שאינם מפתחים, ופשוט הפעילו את השירות ורצו לדעת מה אפשר לעשות איתו מצד אחד, ומצד שני כמעט ולא מכירים אנשים שמשתמשים בזה. זו בעיה שמזינה את עצמה: בגלל שאין מה לעשות שם, אף אחד לא מפעיל את זה מעבר לכמה שעות הראשונות אחרי שקיבל גישה. בגלל שאף אחד לא מפעיל את זה, אין שום דבר לעשות שם למי שנכנס לראשונה. זה מרגיש כמו לשבת בחדר לבן ולדבר עם עצמך.^[1]

אבל גוגל כבר הרבה זמן מתעקשים לחשוף את הג"ג למרות שהם יודעים שזה מוצר חצי אפוי. הם התעקשו לייצר סביבו באזז בחשיפה המקורית למרות שלא היה להם שום דבר להראות לציבור, והם מתעקשים עכשיו לחשוף את זה דווקא בפני ציבור המאמצים המוקדמים, למרות שעדיין אין כל כך מה להראות לציבור. וכגודל הציפייה שמייצרת שיטת ההזמנות כך גודל האכזבה. ולא, זה לא כמו ג'ימייל, שיכולתי מהרגע הראשון להתחיל להשתמש בשירות במקום הדוא"ל הרגיל שלי, כי פה מדובר בגן סגור שאין דרך לתקשר מתוכו עם מי שלא זכה במפתח. זה קצת מפגר בשביל כלי תקשורת.

בקיצור, הפעם הבאה שאני אכנס לגוגל גל שלי תהיה עוד שנה בערך. גוגל, אני מצפה לשיפור משמעותי עד אז.

1. ובהזדמנות זאת אני רוצה להודות לאבנר שסייע לי לשחק עם הצעצוע ממקום מושבו מעבר לאוקיינוס. [↩]

יש לי גוגל וויב, ועכשיו גם אני יכול להצהיר בגאון שאין שום דבר לעשות שם! יש!

(אין אפילו אינדיקציה אם מישהו מחובר או לא. פקאקט).

ב-Chronicle of Higher Education התפרסמה כתבה על יוזמה לקידום "לימוד בעירום". הכוונה היא למתן הרצאות מבלי שהמרצה מתחבא מאחורי טכנולוגיה כלשהי דוגמת פאוור-פוינט. אני בהחלט יכול להזדהות עם ההתחבאות הזו. קשה לי מאוד להרצות בלי מצגת משמימה שמאפשרת לי לעמוד לכל אורך ההרצאה מאחורי הלפטופ. כשאני כבר בוחר להרצות בלי המצגת, המצב רק מחריף, כי אני מתחבא מאחורי הדפים שלי – אני כותב את טקסט ההרצאה בלשון דיבור ומקריא אותו במדויק מהדף, מתוך חשש שאשכח שלבים קריטיים בבניית השיעור – ואז לסטודנטים אין אפילו משהו להסתכל עליו פרט לקרחת שלי. אני לא טוב באלתור, כולל אלתור דיונים, אני לא טוב בהמצאת שאלות ספונטנית, ואני סובל מסניליות מתקדמת. בשל כל אלו, קשה לי להרצות "בערום".

אבל בואו נדמיין שיום אחד אני מתגבר על כל אלו, ומעוניין להרצות בעירום. מקדמי היוזמה אינם דוחים את השימוש בטכנולוגיה. להפך. הם טוענים שאפשר לנצל את הטכנולוגיה כדי להוציא את הקטעים המשעממים יותר של השיעור – ההרצאה הפרונטלית החד-צדדית – החוצה ממנו, ולהשאיר יותר זמן לדיון ולהתעמקות. יש, כמובן, בעיות עם זה. הרבה סטודנטים לא רוצים "לדון" בשום דבר. גם בקרב אלו שרוצים, הרבה מהם, מה לעשות, לא מבריקים במיוחד, ולפעמים הם פשוט בשלב מוקדם מדי של חייהם כדי שיוכלו באמת לנהל דיון רציני בנושאים המועלים. זה לא באשמתם – אי אפשר לנהל דיון בואקום, ולרבים מהסטודנטים עדיין אין את בסיס הידע כדי לנהל דיון. מה שאנחנו נשארים איתו הוא דיון שטחי, שעוסק יותר ברגשות ובתחושות מאשר בעובדות ובניתוח. אבל בואו נניח שאנחנו מתגברים גם על זה.

איך מוציאים את הקטעים המשעממים החוצה? הרבה שיעורים שאני זוכר התמקדו בניסיון להסביר עקרונות ותיאוריות שונים לסטודנטים. לרוב בבית היינו צריכים לקרוא טקסט מסויים, ובכיתה העקרונות שהוסברו בטקסט, או אלו שעמדו בבסיסו, נידונו ביתר הרחבה. אפשרות אחת להוצאת החלק המשעמם מההרצאה – ולקרב בין ההסבר לבין הטקסט הנקרא, היא להכין סרטונים (נניח, ביוטיוב) או פודקאסטים, ולהנחות את התלמידים להאזין להם בנקודות מסויימות בטקסט. כך למשל, במקום לקרוא טקסט של 60 עמודים ברצף, לא לזכור כלום ולהגיע לכיתה כאילו לא עשינו כלום, הם יקראו 15 עמודים, ילכו לראות את הסרטון שיעמיק קצת בנקודות קריטיות עד לשלב הזה, ויוכלו להמשיך לקרוא כשהם כבר מבינים טוב יותר את מה שקראו עד עכשיו. אני יכול לחשוב על כמה וכמה טקסטים שקראתי בתואר הראשון שהיה עוזר לי מאוד אם הייתי יכול לשמוע קצת הסברים עליהם תוך כדי הקריאה, ולא כעבור יום-יומיים בשיעור.

כל זה, כמובן, בהנחה שהסטודנטים קוראים את המאמרים. אבל אפילו אם הם רק יצפו בסרטונים בלי לקרוא את המאמר – כבר הרווחנו סטודנטים שקצת יותר מבינים על מה מדובר לפני שהם מגיעים לשיעור. בסרטונים אפשר גם לשלב שאלות מנחות שישמשו מאוחר יותר בדיון: במקום להנחית על הסטודנטים שאלה שהם לא מוכנים אליה ולחכות את אותן שניות או דקות מביכות של שקט עד שמישהו מעז להרים את היד עם תשובה שלא הושקעה בה הרבה מחשבה, אפשר להציע לסטודנטים להכין תשובה לשאלות ספציפיות, ולהתחיל משם את הדיון. כך גם סטודנטים פחות מהירי מחשבה יוכלו להיות שותפים לדיון. בשנה שעברה ניסיתי לשלוח שאלות מנחות כאלו לסטודנטים שלי בתחילת כל שבוע, וראיתי שיפור משמעותי במידת ההשתתפות שלהם בדיונים בתרגול.

היפה הוא שאפשר להשתמש בזה גם כתרגיל: לחלק את הכיתה לקבוצות קטנות ולהטיל על כל קבוצה להכין סדרה של סרטונים לגבי אחד המאמרים שתשמש ללימוד המאמר. עבודות מוצלחות במיוחד יתגלגלו עם הקורס לשנה הבאה וילמדו את הסטודנטים הבאים.

איזה עוד דרכים אתם יכולים להציע להשתמש בטכנולוגיה כדי להוציא את החלקים המשעממים מהשיעור, ואיזה עוד כלים אתם יכולים להציע כדי להפוך את השיעור עצמו למעניין ומאתגר יותר לסטודנטים?

טמקא מצאו לנכון לפרגן למנכ"לית החדשה של יאהו בצורה קצת מעניינת:

"לא יזיק ליאהו קצת ניהול אקטיבי", אמרה המנכ"לית הטרייה והבוטה של יאהו, קרול ברץ, שהחליפה את ג'רי יאנג הפורש. ברץ הייתה מנכ"לית Autodesk, מלצרית ומעודדת

זו כותרת המשנה של הכתבה. בתוך הכתבה מופיעה גם הפסקה הזו:

ברץ שימשה כמנכ"לית חברת Autodesk במשך 14 שנה. יאהו, אגב, גדולה פי שניים מ-Autodesk מבחינת מספר העובדים. ברץ למדה באוניברסיטת ויסקונסין, שם שימשה כמעודדת ומלצרית, עבודה שסייעה לה לממן את לימודיה.

בואו נעשה חישוב קצר. ברץ בת 60, על פי הכתבה. היא הייתה מנכ"לית אוטודסק במשך 14 שנה, מה שאומר מאז שהיא בת 46. האם בכל התקופה שקדמה לגיל 46 היא לא עשתה כלום חוץ מלמלצר ולעודד? מה, בדיוק, הרלוונטיות של העובדה שכמו כל אדם אחר בעולם, המנכ"לית החדשה של יאהו עבדה בעבודות מזדמנות כסטודנטית, והשתתפה בפעילויות אקסטרא-קוריקולריות כמו קבוצת המעודדות?

לא צריך לציין שמנכ"ל חדש לא היה זוכה לאמירה דומה. בדיוק כמו ששום סגן-נשיא של חברה גדולה לא היה זוכה להשתפכות הדוחה של גוגי דולדמן על מריסה מאייר בעת ביקורה בארץ. מה שמעלה את השאלה מה בדיוק חשבה אדר שלו כשכתבה את הדברים (או העורך שלה, אם ניתן לה להנות מהספק). הייתי יכול להבין פיסקה קצרה שתתאר אל עלייתה המטאורית של ברץ לתפקידה באוטודסק, או לפחות לציין שאת התואר הראשון שלה מאוניברסיטת וויסקונסין קיבלה בתחום מדעי המחשב.^[1] איזו תועלת לעזאזל יש במידע הזה, פרט לניסיון נוסף להקטין אשה מצליחה, להחזיר אותה בכוח מאשה שהובילה את אוטודסק להישגים נכבדים ונבחרה בזכות ולא בחסד לנסות להציל את יאהו המדשדשת, למשהו שאנחנו יכולים להבין, כמו, נגיד, מלצרית?

ברץ היא עוד דוגמא ל"צוק הזכוכית": כאשר נשים כבר שוברות אל תקרת הזכוכית ומגיעות למשרות רמות, בדרך כלל מדובר על משרות רמות שעומדות על פי תהום, בחברות שעומדות בפני שוקת שבורה ולא יודעות איך להתקדם הלאה.^[2] גם תפקידה החדש ביאהו, כמו תפקידה הקודם בראש אוטודסק, מעמיד את ברץ בסכנה גדולה מאוד של כשלון, ויש סיכוי לא קטן שאם הכשלון הזה אכן יקרה, יהיה מי שיטען שזה רק עוד הוכחה שנשים לא יודעות לנהל חברות גדולות (שימו לב, אגב, לדגש ששמה הכתבה על כך שאוטודסק הרבה יותר קטנה מיאהו). כתבות כמו זו, שמציגות את המנכ"לית החדשה של יאהו כאילו אין לה ניסיון (נו, חוץ מ-14 שנים בראש חברה שהיא עצמה הפכה להצלחה משמעותית, ועוד אי אלו שנים בתפקידים שלא טרחנו לבדוק מה הם – מה זה חשוב, היא הייתה מלצרית פור קריינג אאוט לאוד!), רק מכינות את הקרקע לטענות הללו, אם וכאשר יאהו תקרוס.

1. האמת היא שמחיפוש קצרצר ברשת (יעני, וויקיפדיה והתוצאה הראשונה של גוגל, לא עולה יותר מדי מידע על עברה של ברץ, אבל אם אין מה להגיד, כמו שהסבירו לנו בטוקינג הדס, עדיף לא להגיד כלום. [↩]
2. כן, אני יכול להמשיך לערבב מטאפורות עוד כמה משפטים. רוצים? [↩]

בתזה שלי מוקדש חלק גדול מפרק המתודולוגיה לדיון בבעיתיות שבסקרי אינטרנט, ובסיבות שבגינן בכל זאת כדאי להשקיע בהם. כל הדיון הזה לא משנה את העובדה שהמתודולוגיה של התזה שלי היא בושה וחרפה וזוועה ושערוריה, אבל זה לא קשור. אחד הנתונים המעניינים שגיליתי כשבדקתי את הנושא הוא שיעור משקי הבית בישראל שמחזיקים בטלפון קווי. ב-2005, מסתבר, האחוז עמד על 85.1, אחרי שהשלים ירידה של כ-10 בשמונה שנים.^[1]

היום ראיתי את הכתבה הזו שפרסם יוסי גורביץ לאחרונה בכלכליסט:

מספר גדל והולך של אמריקנים מוותר על הטלפון הקווי ומסתפק בטלפון סלולרי: במחצית הראשונה של 2008, 17.5% מבתי האב בארה"ב החזיקו רק בסלולרי.

בשום מקום בכתבה לא השווה יוסי את הנתונים לנתונים המקבילים בישראל, למרות שהם זמינים בקלות דרך פרסומי הלמ"ס (כיום האחוז הוא 84.3). כמובן שמיד קפצו מספר טוקבקיסטים והרעיפו עלינו מחוכמתם:

מה שמגגיל את הסיכויים שכך יהיה גם בישראל.

מייחל מגיב אנונימי.

אין סיכוי שיקרה עם מחירי הסלולרי בארץ…

אומר ס'.

לא לגמרי ברור לי מה הערך של הכתבה הזו, אבל אם כבר, היה יכול להיות לה קצת יותר ערך אם רק היו מוסיפים את ההשוואה המתבקשת לישראל. זאת, בעיקר משום שמה שיוזמי הכתבה ניסו להבהיר הוא שסקרים שמתבססים רק על דגימת טלפונים קווים הם בעיתיים מאוד – וזו טענה שאני העליתי כבר בתזה שלי, ושהיא נכונה ורלוונטית לא פחות לגבי סקרים שנערכים בישראל.

1. אגב, עוד נתון מעניין ברמת האנקדוטה הוא שאחוז משקי הבית שהחזיקו שני קווי טלפון או יותר דווקא עלה בין 1998 ל-2002 בשיעור של שני אחוזים, ואז קרס תוך שנה אל מתחת לאחוז שהיה בתחילת העליה. הסיבה ההגיונית ביותר להתנהגות הזו היא החדירה של האינטרנט בחיוג בשנים הללו, ואז הכניסה המאסיבית של האינטרנט המהיר, שהעלימה את הצורך בקו טלפון יעודי לגלישה. [↩]

הצורך במציאת דרכים חסכוניות וירוקות יותר לייצר אנרגיה מוביל אנשים לרעיונות מפתיעים למדי. למשל, קחו פרוייקט שמקימים עכשיו באונטריו: בטריות מאוויר.

טוב, אולי זה שם יחצ"ני מדי, אבל הנה הרעיון הכללי (תוך התחשבות בזה שהבנה שלי בתחום היא אפסית ואני מסתמך על דיווחים עיתונאיים): אחת הבעיות הגדולות של כל משק חשמל היא שאי אפשר לשמור אנרגיה בצורה יעילה. אם תחנת כוח מייצרת 1000 קוט"ש אבל הצרכנים השתמשו רק ב-500 קוט"ש, אבדו לנו 500 קוט"ש שלא ניתן היה להציל. המקסימום שאפשר לעשות הוא לכבות תחנות חשמל לפרקי זמן קצרים, אבל זו פעולה בעייתית בפני עצמה מבחינת ניצולת אנרגיה. אנשים זקנים כמוני זוכרים בודאי את הקמפיין "ליישר את הקו", כלומר, להשתמש במכשירי חשמל זוללי חשמל כמו מכונות כביסה ומדיחי כלים עד כמה שאפשר בלילה, ולא ביום, שכן בלילה הדרישה לחשמל נמוכה הרבה יותר והרבה חשמל "הולך לאיבוד". מאידך, ככל שהדרישה לחשמל במהלך היום גבוהה יותר, כך יותר חשמל עלול להתבזבז בלילה כי חברת החשמל תאלץ להערך לספק את רמות הדרישה הגבוהות יותר.

הבעיה נעשית מסובכת עוד יותר כשרוצים להשתמש במקורות אנרגיה בלתי מתכלים כמו רוח או שמש. אפילו בארץ לא תמיד יש שמש. מערכות סולריות בדרך כלל אוצרות חלק מהחשמל שהן מייצרות בסוללות, אבל כמות האנרגיה שניתן לאצור בהן היא קטנה למדי, והפתרון הזה אינו פרקטי למשק החשמל בכללותו. אז הנה לנו מערכת שמייצרת חשמל רק לפעמים, כשכאשר היא כבר כן מייצרת חשמל, חלק גדול ממנו נאבד.

הנה פרט שנראה לגמרי לא קשור: מתחת לקרקע במקומות רבים בעולם יש חללים ריקים גדולי ממדים. אלו מקומות מהם נשאבו נפט, גז טבעי או מים, וכעת נותרו ריקים. איך זה קשור לאנרגיה?

או. תארו לעצמכם תחנת כוח מבוססת אנרגיה מתחדשת. כאשר התחנה מייצרת אנרגיה, האנרגיה הזו נשלחת לרשת החשמל. אבל אם חלק ממנה אינו נדרש באותה עת, האנרגיה הזו משתמשת במקום זאת לדחיסת אוויר לתוך אותם חללים תת-קרקעיים. מאוחר יותר, כאשר התחנה אינה מייצרת חשמל (כי אין רוח או שמש), האוויר הדחוס משוחרר באופן מבוקר לתוך מערכת שהופכת אותו חזרה לחשמל במידה הדרושה, וזה מוזרם לתוך רשת החשמל. כמובן, ניצולת האנרגיה כאן אינה אופטימלית. כמות גדולה של חשמל נאבדת בתהליך של הדחיסה וייצור החשמל מחדש – אבל, כזכור, מדובר על חשמל שמקורו באנרגיה בלתי-מתכלית, שהיה הולך לאיבוד בכל מקרה. כלומר, מדובר על רווח נטו לכולם. כשזוכרים שהחשמל המיותר שמיוצר בלילה בין כה וכה נמכר בזול יחסית לחשמל שנמכר באמצע היום, הרי שאם פרוייקט כזה מוקם באופן פרטי ומספק את השירות לחברת החשמל, יכול להיות כאן גם מקור נאה לרווח.

מה שמעלה את התהיה אם דבר כזה יכול לעבוד בארץ. האם יש בישראל חללים רלוונטיים שכאלו? או יש לנו רק בולענים שקרובים לפני הקרקע?

–

שאלה: בתקופה האחרונה אנחנו רואים שטף של עיתונאים ואנשי תקשורת שפונים לפוליטיקה: שלי יחימוביץ', דניאל בן-סימון, ציפי חוטובלי ועכשיו גם ניצן הורוביץ (איזו אבידה!) וגדעון רייכר (נגיד ש). האם גם בעבר התקשורת היוותה מסלול משמעותי לפוליטיקה? אני זוכר את אורי אבנרי וטומי לפיד. יש עוד אנשים משמעותיים שמתאימים להגדרה הזו?

מילון אוקספורד לילדים, שמכיל כ-10,000 מילים, מצא לנכון להוציא כמה מילים מיותרות מהמהדורה החדשה. מדובר בעיקר בדברים שילדים לא עשויים להתקל בהם בימינו: בלוטים, תלתנים, ערבות, עורבים, אוכמניתיות (blackberries). אין ברירה: צריך היה לפנות מקום לכמה מילים שאף ילד בן 7 לא יכול להסתדר בלי לבדוק את משמעותן במילון: בלוג, נגן MP3, תא קולי ו – הו, האירוניה – בלקברי.

על הדרך, אגב, הם גם ניקו כמה מונחים אחרים שלא רלוונטיים לחיים המודרניים בעולם המערבי, כמו נזירה, הטבלה, קדוש או תהילים. אני ממליץ לשים את ההגדרה של "צרכנות" על הכריכה.

אז העבודה חזרה להשתמש בפתקי הצבעה ממשהו שנקרא "נייר", והכל בא על מקומו בשלום. ובכל זאת, ספיח אחד יש לי מסיפור הפאדיחה של העבודה. בין התגובות על השימוש במערכת ממוחשבת לניהול הפריימריז היו שטענו (טוב, נו, קלינגר) שאם כבר מערכת הצבעה ממוחשבת, אז רק בקוד פתוח, כי אחרת אף אחד לא יודע מה יש בפנים.

יש לי תהיה בנושא: מה שהופך את הקוד הפתוח לחסין יותר לפרצות למיניהן הוא שכל אחד יכול לקחת את הקוד המקורי, לבדוק אותו, ואז לקמפל ולהשתמש בתוכנה. אבל תוכנת הצבעה בקוד פתוח תקומפל על ידי החברה שתנהל את ההצבעה, כלומר, על ידי אותם אנשים שאנחנו לא סמכנו עליהם עם תוכנה קניינית. איך בדיוק פרסום הקוד-לכאורה של מערכת ניהול ההצבעה עוזר לנו אם אין לנו שום שליטה על איזה קוד מקמפלים מפעילי ההצבעה? מאיפה לנו לדעת שהקוד שבדקנו וסרקנו בשמונים-אלף עיניים הוא אכן הקוד שיקומפל ויופעל על מחשבי ההצבעה, בלי תוספים ושינויים?

אשמח להסברים.